• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

גירודים: סקירות בזק על "סוף שבוע בפריז", "300: עליית האימפריה", "הדייט שהביך אותי", "נון-סטופ" ו"האקדמיה לערפדים"

8 במרץ 2014 מאת אורון שמיר

שוב הצטברו על שולחננו כמה וכמה דעות ומחשבות על סרטים, שלא הפכו לפוסטים בפני עצמם. אז כדי שלא ילכו לאיבוד, ועל מנת להתייחס אפילו בקצרנות שלא תמיד מאפיינת אותנו לסרטים שרצים עכשיו על המסכים, אנו פונים אל הפורמט של המיני-סקירות, או אפילו המיקרו-סקירות (יש דוגמה לאחת כזו בהמשך), או כפי שאנחנו מכנים זאת בבלוג – פוסט גירודים. עופר חבר אליי ויחד כתבנו בקצרה על חמישה סרטים, אל חלקם טרם התייחסנו כאן בבלוג ואל האחרים הרגשתי צורך להוסיף פרשנות משלי לקיים. ואלו הם:

סוף שבוע בפריז
Le Week-End

הסרט מספר על זוג בריטי משכיל ומבוגר, על סף היציאה לפנסיה, היוצא לפריז על מנת לשחזר את ירח הדבש שלו. אלא שהוא מגלה שמה שהיה פעם רומנטי היום פשוט לא נוח ושגם מערכת היחסים לא מה שהייתה פעם. התסריט של הסרט, בחלקו הראשון, כל כך סביר עד סטנדרטי שהתחלתי לתהות האם לא היה עדיף לחכות 17 שנה ולראות איך ריצ'ארד לינקלייטר יביים את הסרט. אבל ככל שהסרט מתקדם, מתגלה כי הוא בכלל סרט אחר: כן, הוא על האכזבה מן הגיל המבוגר, אבל יותר מאכזבה על כך שרומנטיקה פגה, הסרט הוא אכזבה על כך שבמקום בפריז, אשר מסמלת עבור הבריטים שדי שולטים בצרפתית את התרבות והיצירה, הזוג העביר את חייו בבירמינגהאם, עיר שמשעמם אפילו לכתוב את השם שלה. במקום להפוך לכוכבי אקדמיה, הם חיו בדרך שפירנסה אותם בכבוד, אבל לא מעבר לרמה של מרכז מעמד הביניים. החופשה בפריז, כפי שהם לבסוף חווים אותה, היא משהו שהם לא יכולים להרשות לעצמם כלכלית.

אבל יותר מן האכזבה מהעדר המעמד או הכסף, הסרט הוא אכזבה מאימוץ אורח חיים בורגני בלי היתרונות שבאים עימו. הגיבורים רוצים להיות קצת אנרכיסטים, אבל הם לא יכולים להעמיד פנים יותר מדי. הסרט מרפרר לגודאר על ידי כך שרואים בו קטע מ"חבורה נפרדת" (Bande à Part) והשם מתכתב/שואל שם של סרט אחר של גודאר.  אבל  קולנועית, הבימוי של רוג'ר מיצ'ל והתסריט של חניף קוריישי הם דוגמה להליכה על פי הספר, אנטי גודאר, אנטי אנרכיזם, בסרט שאמור לעורר כמיהה מסוימת לאותה רוח. כמו הגיבורים שלו, גם הסרט מתאבל על מה שהוא לא באמת יכול היה להיות. כי לא כל קולנוען הופך להיות מהפכן, רובם מיישרים קו ואפשר פשוט לשרוד, לא חייבים לעשות סרטים גדולים, אפשר לעשות את "סוף שבוע בפריז" ושחקנים כמו ג'ים ברודבנט, לינדסי דאנקן וג'ף גולדבלום יהפכו אותו למהנה למדי לצפייה.
(עופר ליברגל)

נון-סטופ
Non-Stop
Non-Stop

על פני השטח, סרטו של חאומה קולט-סרה (״זהות לא ידועה״, ״היתומה״) הוא מותחן עם הרבה פסיכולוגיה ומעט אקשן, בו ליאם ניסן מגלם מארשל אווירי שנאלץ להתמודד עם איומים של מסמס מסתורי בזמן טיסה מארה״ב ללונדון. אך ברמה היותר עמוקה, ניסן מתמודד כאן עם אחד מתפקידיו המאתגרים ביותר – הוא מגלם את אמריקה. את ארצות הברית הרדופה ומוכת הפראנויה של אחרי ה-11 בספטמבר. מדינה שהטרוריסטים שרוצים לפגוע בה הרבה יותר חכמים ממנה, שכן כל שעליהם לעשות הוא להשתמש במשמעות המקורית של המילה הלועזית ״טרור״, כלומר לזרוע אימה. קצת פאניקה והשאר כבר ייעשה לבד, באומה שבה ככל שאתה יותר מטומטם ככה מותר לך לשאת יותר נשק ל״הגנה״ והקרעים והמתחים הבין-גזעיים ובין-דתיים מכוסים בהמון שכבות של (קיס אנד) מייק-אפ, אבל זה לא אומר שהם לא שם. אמריקה בגילומו של ניסן היא אלכוהוליסט מזדקן שנולד בכלל באי הבריטי ואחרי מספיק שנים על אדמת צפון אמריקה איבד את דרכו ואת צלילות דעתו – אבל יש לו אקדח. גיבור כזה שכל עיני העולם נשואות אליו, אבל מתוך פחד. הטוויסט הסופי של הסרט (אין כאן ספוילר) מוכיח שארה״ב תעשה הכל כדי להצדיק את מעשיה, לפחות בעיני עצמה. את זה אני עוד מבין, אבל למה מדינות רבות מנסות ושואפות עדיין לחקות את האמריקאים – זאת לא אבין, כנראה, לעולם.
(אורון שמיר)

לקריאה נוספת:
פבלו מרחיב על "נון-סטופ" בפרט וגיבורי אקשן בכלל
אור מוצא דאבל-פיצ'ר מגניב לסרטם של ניסן וקולט-סרה

הדייט שהביך אותי
That Awkward Moment
that_awkward_moment

אם שאלתם את עצמכם מה המטרה בסרטו של טום גורמיקן, את התשובה אפשר למצוא במקום מעט מפתיע: טקס האוסקר, בו שניים מכוכבי הסרט, זאק אפרון ומייקל בי. ג'ורדן, עלו לבמה על מנת להציג מועמדים. הסרט הזה, חלק מקבוצת הקומדיות הרומנטיות בהם הגיבורים הם גברים (וגברים בלבד, נשים הם מטרה ולא דמויות) שצריכים להבין כי מה שהם רוצים זו אהבה ולא מין מזדמן, מנסה למצוא להוליווד גל חדש של כוכבים. לזאק אפרון כבר יש מעריצות שיבואו לסרט, גם אם כישורי המשחק שלו הם עדיין בגדר שאלה. מייקל בי. ג'ורדן הוא שחקן טוב יותר, אבל השאלה במקרה שלו היא האם הוא כריזמטי מספיק. מיילס טלר ואימוג'ן פוטס לא מעניינים. דווקא מקנזי דייויס, השם הכי פחות מוכר, יוצאת הכי טוב מהסרט.

בניגוד לשמו העברי, בסרט אין דייט, וזה אולי הדבר היחיד בו הוא עקבי עם "הדייט שתקע אותי". רוב הזמן, הוא גם לא ממש מביך, יחסית למה שציפתי. כלומר, הוא לא מצחיק, הדמויות הנשיות שבו נעות על הסקאלה שבין פנטזיה גברית לשום דבר, העלילה שלו מבוססת על טמטום של הדמויות ויש בו מעט מאוד חן. אבל מביך? למשך כמה קטעים אבל לא לאורך כל הסרט. למרות הכל, לדעתי בהחלט מדובר בסרט שאפשר לצפות בו בלי לסבול יותר מדי. אבל קשה לי לראות איך נהנים מזה. בניגוד לכמעט כל דבר שיש עכשיו בקולנוע ובא לכם, כמו יתר הדוגמאות בפוסט זה.
(עופר ליברגל)

 

האקדמיה לערפדים
Vampire Academy
vampire-academy

ז׳אנר סרטי הערפדים, אולי לא מראשיתו בקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי אבל גם לא רחוק משם, תמיד היה מקום נוח לקולנוענים לפרוק לתוכו עיסוק ביצרים ומיניות באופן עקיף. הצמא של הערפדים לדם מתואר תמיד דווקא כרעב, שמצידו מזכיר בכלל חרמנות יותר מכל דבר אחר. סרטים רבים התענגו, בחשאי או שלא, על האירוטיקה שבגותיקה. החל מערפדים מתנזרים, ודרך רגע הנשיכה בצוואר שנוטה להיות משוחק ומצולם בתאווה שאין לטעות בה. זו אחת הסיבות שסדרת ״דמדומים״ הייתה נלעגת. המטפורה שלה הייתה שקופה, אבל הסרט לא הודה בכך מפורשות ולקח את עצמו ברצינות יתרה. כשאדוארד אומר לבלה "אני חייב להתאפק" בסרט הראשון, כולנו יודעים למה הוא התכוון ולמה התכוונה הסופרת המורמונית (שניתן לחשוד בהיותה דתית-מיסיונרית) שכתבה את הספרים עליהם מבוססת סדרת הסרטים.

מסיבה זו בדיוק כל-כך נהניתי מהצפייה בסרט "האקדמיה לערפדים" – לא זאת בלבד שהסרט לא מסתיר את המטפורה, הוא פשוט מתענג על הרגעים האלה של מציצת הדם יחד עם הגיבורות שלו. בהמשך ישנו גם תירוץ מטופש בקטע שובר שיאים להצגתה של סצנת סקס שאינה קשורה לסרט ("כישוף אהבה" עאלק) ובאופן כללי העניין שזור כמעט כמו מוטיב של ממש לאורך היצירה (שימו לב מה הדמות של אולגה קורילנקו אומרת לפני שהיא מתעלפת). כך שלמרות שהייתי חותם כמעט על כל מילה שכתב אור בסקירתו, המסכמת את הסרט כזניח, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו בעיניי לצפייה אידאלית עם חברים, רצוי בזמן שיורדים על המתרחש על המסך (בבית, כן? לא באמצע בית קולנוע). האחים מארק ודניאל ווטרס יודעים בדיוק מדוע הגיע הקהל לסרטם ולא לסרט אחר, ולא מתביישים להרוות את הצימאון, כלומר את הרעב הזה, בצורת זואי דויטש וניקולה קוזלובסקי בעירום-חלקי אך מספק.

לקריאה נוספת:
הסקירה המדוייקת של אור
והדאבל-פיצ'ר שאי אפשר בלעדיו

300: עליית האימפריה
300: Rise of an Empire
300rise

דם! דם! דם! דם!
Dumb! Dumb! Dumb! Dumb
דם דם דם!
דם Dumb דם Dumb!
(אורון שמיר)

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    ודווקא את הוליווד מיילס טלר מאוד מעניין. עם תפקידים בלהיטי אינדי "נחשבים" כמו Rabbit Hole, The Spectacular Now, וזוכה סנדנס האחרון Whiplash, אבל גם עם תפקידי סטודיו כמו מר פנטסטיק באתחול החדש של The Fantastic Four.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.