• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

בעקבות "נון-סטופ": מחשבות על גיבורי פעולה וסקירה

2 במרץ 2014 מאת פבלו אוטין

אם בתור נער רציתי לדעת מה גבר עושה בעת שהוא מתנהג כמו גבר, הייתי הולך לראות סרט של ארנולד שוורצנגר, סילבסטר סטלון או ברוס וויליס. גיבורי הפעולה תמיד היוו דגם לגבריות הטרונורמטיבית, ולאורך תולדות הקולנוע גיבורי הפעולה עברו התהפכויות ושינויים שנתנו ביטוי למודלים מגוונים של גבריות לשאוף אליהם. לאו דווקא מדובר במודלים בהקשר הרומנטי, אלא יותר בכיוון של פנטזיה גברית של גבורה והגדרה עצמית. בהתחלה היו אלה ימי הקפיצות העליזות והאקרובטיות של ג'וני ווייסמיולר (טרזן), ארול פלין, דאגלס פירבנקס וברט לנקסטר, לצורך הדוגמה. האקשן התבסס על פעלולים מרשימים וקרקסיים, ונתנו ביטוי לקלילות מרגשת ומלאת נוסטלגיה לימים טובים יותר כאשר הגברים לא היו צריכים להסתובב בערים סואנות ובעבודות משרד משעממות ויכלו לקפץ בין עצים, לשלוף חרבות או לעבור באופן מרשים בין סוסים תוך כדי דהירה או בין ספינות תוך כדי הפלגה. כן, אפילו ג'ון וויין בתחילת דרכו היה קצת ככה.

אך אז הלך והתפתח הגיבור השתקן, הקשוח יותר, וגם המיוסר יותר. זה התחיל אולי בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים, במקביל לפילם נואר החלו להופיע גם בסרטי הפעולה גברים כמו גרי קופר, ג'ון וויין המאוחר, ואחר כך זה הלך ונהיה יותר ויותר קשוח דרך סטיב מקווין, והשיא של השיאים הגיע כמובן בדמותו של קלינט איסטווד. אחרי מלחמת העולם השנייה ובייחוד אחרי וייטנאם, איך אפשר להמשיך לקפץ כמו ארול פלין? העיר נהייתה אלימה יותר ויותר ולא הותירה מקום לגעגועים רומנטיים לכפר – צריך להתמודד איתה. הפמיניזם נהיה מאיים יותר ויותר וצריך גבר שמרני, חדש, בלתי מתפשר, שיודע לשחק מלוכלך, להסתובב ברחובות מלאי הסכנות, לכסח את הרעים ללא רחמים ולשמור על מסתורין ופרצוף פוקר. הנשק שלו הוא כבר לא החרב אלא האקדח, העוצמה שלו מתבטאת במבטו החודרני ובמכונית שלו (או ברגליים הרודפות אחרי הפושעים) וחס וחלילה אל תדברו איתם על היפים, שלום, שמאלנים, הבעת רגשות או חוקים הומניסטיים – גברים אמיתיים פועלים על פי חוק משל עצמם.

אחר כך הגיעו האייטיז עם רונלד ריגן והשרירנים סטלון, ואן דאם, שוורצנגר וחברים. ומאוחר יותר גם ברוס וויליס הצטרף לחגיגת הבלתי שבירים. הגוף הקשה, שנפצע אך לא נכנע, הגוף המנופח. זה שממשיך למרות הכול, זה שהוא בלתי מנוצח, כמו ארה"ב – מעצמת-על בגוף של אדם בודד. זה שהבגרות הרגשית שלו דומה לזו של נער מתבגר במקרה הטוב והרומן שלו הוא תמיד עם האקדח. ואם יש אישה היא רק שם כי מישהו הכניס אותה בשביל לצאת ידי חובה ולבטל כל חשד שמדובר חס וחלילה באדם בעל נטייה מינית לא נורמטיבית – אבל בנות לא באמת חשובות. איך הצלחנו כגברים לשרוד את הדימוי הזה של שוורצנגר? עד היום אני לא מבין. אבל שוורצנגר וסטלון סיפקו לנו את הפנטזיה של גבריות קיצונית, קריקטוריסטית, גדולה מהחיים ובו זמנית ילדותית. גיבור על בלי צורך בכוחות על או טייטס. אלה הגברים שלחלקם יש מבטא זר אך הם הגברים של אמריקה שמנצחת במלחמה הקרה, אמריקה שמרגישה בלתי מנוצחת, גבריות ששום דבר לא יכול לאיים עליה, אפילו לא נשים.

Non-Stop

מיותר לציין שתחילת המילניום הפגישה אותנו עם גיבור הפעולה החנון, זה שמסתמך בעיקר על גאדג'טים וטכנולוגיות ונותן לסי.ג'י.איי לעשות את העבודה בשבילו. טובי מגווייר, קיאנו ריבס או מאט דמון, הם גיבורים של עידן האינטרנט הגולבלי והדיגיטלי, שבלטו בגלל היכולת שלהם לשלוט בטכנולוגיה או בזכות יכולות שכליות מדומות. מה שמאפשר להם לנצח זה לא השרירים, אלא הפיקסלים.

אז כן, סרטי הפעולה מציעים לנו את האיש להזדהות איתו, מודל לחיקוי שתואם את הזמנים בהם הסרט נעשה, גברים שעושים מה שגבר צריך לעשות. אבל הכי חשוב, הסרטים מראים לנו באיזו דרך הגבר צריך לעשות את זה, ואיך העשייה הזאת מגדירה את מה שנחשב לגברי בכל עידן. ולכן, לא צריך לקחת את גיבורי הפעולה בקלילות – הם אומרים לנו משהו על החברה שלנו, על הרגע ההיסטורי שלנו, על הפנטזיות שלנו בנוגע לאיזו סוג גבריות אנחנו שואפים – מה יהפוך אותנו ל"גברים".

כמובן, ההיסטוריה של גיבורי הפעולה הגברים פחות מונוליטית ממה שתיארתי, ואי אפשר לסכם אותה בכמה פסקאות, אבל הסקירה הקצרה הזאת נעשתה במטרה אחת – להביא אותנו עד ליאם ניסן. ליאם ניסן תמיד אהב סרטי פעולה. עוד ב1990 הוא היה דארקמן המיוסר, לפני כמה שנים השיג את תפקיד חניבל ב"צוות לעניין" (A-Team), והוא גם הופיע במלחמת הכוכבים ועוד סרטי מתח ופעולה רבים אחרים. אבל בשנים האחרונות ליאם ניסן פתח ברצף של סרטי פעולה שנראה שבאמצעותו הוא מנסה להוכיח שהוא גבר הגברים, גיבור פעולה ללא עוררין. אז נכון, ליאם ניסן הוא לא גיבור הפעולה הבולט בן זמננו, והוא כנראה לא נותן ביטוי למגמות מרכזיות, וגם אם למעשה היה אפשר לחלוטין להתעלם ממנו – הוא קיים, הוא גיבור פעולה, וזה משמח.

בסרטו החדש "נון-סטופ" (Non-Stop) מגלם ניסן מארשל אווירי, איש ביטחון שעולה על טיסות ושומר על הנוסעים, הטייסים והדיילות מפני איומים פוטנציאלים. ניסן שייך לדור הישן, הוא איש בודד, הטרגדיה האישית לא זרה לו, וגם לא המקצועית – פיגוע התאומים מוזכר יותר פעמים ממה שצריך בסרט. ניסן לא הכי מסתדר עם טכנולוגיה, אבל הוא לא מנוכר לה, ולמרות הקשיחות שהוא משדר, הוא למעשה איש חם שפשוט בוחר בקפידה על איזה אנשים לסמוך. ב"נון-סטופ" עולה ניסן לטיסה ישירה (נון סטופ) מניו-יורק ללונדון, ומה שנראה כמו טיסה רגילה שמתחילה עם מידה בריאה של זהירות ופרנויה מצידו, נהפך במהרה לסיוט הסיוטים כאשר הוא מתחיל לקבל הודעות טקסט אישיות עם איומים. אם לא יעבירו סכום כסף לחשבון בנק, כל עשרים דקות מישהו במטוס ימות.

לאורך הסרט ינסה ניסן למצוא מיהו הבדחן/טרוריסט שמסתתר בין נוסעי המטוס. לצדו תהיה ג'וליאן מור שתמיד מהממת ואין לי תלונות כשהיא מופיע בסרט, אבל אין מה לעשות, כמו בסרטי פעולה בעבר גם כאן התפקיד שלה מרגיש שנכתב רק כי צריך. אבל יש עוד נוסעים במטוס וכולם חשודים, כולל ג'וליאן מור כמובן, וניסן באמצעות אגרופיו ויכולותיו השכליות הלא-לחלוטין-מרשימות-אך-גם-לא-מבזות יסלול את דרכו בין מסדרונות המטוס כאשר הוא יצטרך להילחם לא רק על הצלת חייהם של הנוסעים אלא גם על הצלת כבודו הפגום.

Non-Stop-Liam-Neeson

אני מאוד אוהב סרטים כמו "נון-סטופ". מדובר בפנטזיות פעולה לא שאפתניות. כל מה שהסרט מבקש זה להשאיר אותנו במתח, להזרים לנו אדרנלין בגוף ולהציג לנו גבר שמנסה להוכיח את גבריותו שוב ושוב. ועבורי הוא הצליח בכל הדברים האלה. לא ממש ברור למה הרעים עושים את מה שהם עושים, כל מיני דברים מופרכים קורים, ויש פה ושם חוסר עקביות בהתנהגות של חלק מהדמויות – אבל זה לא משנה, כי מדובר בשעה וחצי של כיף אבסורדי ללא עצירות. ומי שמחפש הגיון או הסברים פשוט לא משחק את המשחק נכון. אני מניח שיש גם איזושהי הנאה חיצונית, אירונית, שאפשר להפיק מהסרט, שכן אנחנו לא בהכרח עשויים להתרשם מכך שניסן מנסה להוכיח את גבריותו, אבל כן יכולים למצוא את עצמנו משתעשעים מהעובדה שהוא כל כך להוט להוכיח אותה. כלומר, מה זה הצורך הזה להמשיך ולצפות בסרטים על גברים שעסוקים בלהוכיח את גבריותם ההטרונורמטיבית הפאלוצנטרית? משהו לא בסדר?

ובכן, משהו לא בסדר. אל מול ליאם ניסן בעל השיטות הישנות והטובות עומדים במטוס אנשי עסקים, צעירים ששולטים בטכנולוגיה, אנשים "מודרניים" יותר ומושחתים יותר ששכחו ערכים והתחשבות בזולת מהם. אנשים שחושבים שהם יכולים לעשות מה שבא להם מבלי לשלם מחיר, מבלי שיהיו לכך השלכות, כי אף אחד לא יעניש אותם. אז הנה בא ליאם ניסן ושם אותם במקומם. אבל ניסן לא רק מעניש, הוא גם מחנך, והוא גם לא רק מחנך, אלא גם דואג לחפים מפשע, מפתח יחסי חום אבהיים איתם. כי כן, מה שבעצם מנסה לעשות ליאם ניסן בסרטיו זה לא רק להציל את הגבריות שלו, אלא להציל את דמות האב השבורה בכלל.

באמצעות סרטי האקשן, ניסן מנסה להחזיר אל העולם את מושג האבהות "הטוב והישן". הוא הופך את גיבור הפעולה לדמות אבהית, כזו שמרביצה בנו לא רק מכות, אלא גם ערכים טובים. כזו שנותנת לנו להרגיש בטוחים כי הוא יעשה כל דבר כדי להגן עלינו ולשמור עלינו מכל רע. אנחנו, יחד עם הדמויות, נסתכל עליו בהערצה, בהבנה, בחום, ונרצה לאמץ אותו בתור אב. כבר בתחילת הסרט הוא עוזר לילדה קטנה לאזור אומץ ולהתגבר על פחדיה, ועוד בהמשך נראה איך אחד הנוסעים – אב בעצמו – מביא כאפה נהדרת לבן שלו ששיחק לא יפה עם מצלמת הסלולרי שלו.

"נון-סטופ" הוא למעשה נוסטלגיה לדמות האב שאולי הלכה ואבדה מן העולם. ניסן מנסה להביא אותה בחזרה מבלי לנסות להבין לחלוטין למה היא בעצם נכנסה למשבר מלכתחילה. אז כן, הוא אומר לנו שלעומת השחיתות והאגוצנטריות האינפנטילית של הצעירים ההייטקיסטים של היום, עדיף כבר את האבהות הקשוחה והמחוספסת של פעם. ואתם יודעים מה? גם אם זה לא זה ולא זה, לשעה וחצי אני איתו. כי אפילו אם זה רק בשביל הנוסטלגיה ליאם ניסן הוא אחלה דדי קשוח.

non-stop01

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.