• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פרסי אופיר 2018 – רשימת המתמודדים הראשונית

31 במרץ 2018 מאת אורון שמיר

הבוקר שאחרי ארוחת ליל הסדר הוא זמן אידאלי לעיכול רשימת המתמודדים הראשונית לפרסי אופיר 2018. וגם אם לא, זה בכל מקרה מה שעומד לקרות בפוסט הזה, כיוון שההכרזה על הסרטים העלילתיים באורך מלא קרתה כבר שלשום. אז ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעוד עונה לא-מהפכנית של פרסי הקולנוע הישראלי. כזכור, ההבטחות לשינוי בתקנון לטובת עירוב הקהל הרחב התממשו באופן שונה מן הצפוי, כך שפעם נוספת חשיפת המתמודדים לפרסי אופיר היא הזדמנות ראשונה להכיר את רובם המכריע של הסרטים גם עבורנו המבקשים לסקר אותו. בעניין זה, אני יכול להבטיח שסיקור האופיר השנה בסריטה יהיה שונה, אבל על הפוסט המסורתי של פתיחת העונה בחרתי שלא לוותר. כפי שאפשר לראות, השנה האופירים מתחילים מוקדם מתמיד וכבר באמצע אפריל יושק שלב הקרנות האקדמיה בו הסרטים ייחשפו קודם כל בפני החברים והחברות בה. בהמשך הקיץ אמור להצטרף גם הקהל הרחב, אבל על כך ועל יתר השינויים בתקנון אפשר לקרוא בפוסט שיועד לכך.

25 סרטים עלילתיים באורך מלא מרכיבים את הרשימה (התיעודיים בשני האורכים וכן הקצרים העלילתיים יוכרזו בהמשך הדרך). אנחנו בסריטה מכנים את הרשימה הזו ״ראשונית״ מחשש לשינויים, למרות שכמות הנושרים הולכת ופוחתת משנה לשנה. עוד הבדלה חשובה שאני מתעקש לעשות בכל פעם – הסרטים שאציין למטה אינם מועמדים לאופיר. מועמדות צריך להרוויח, בגריפת הצבעות ועבודה קשה, אך כדי להתמודד צריך פשוט להירשם לתחרות ולכן כל סרט עם קצת זמן וממון יכול לעשות זאת אם ירצה בכך. המספר השנה נמוך רק מעט משנים עברו אבל שומר על ממוצע יפה שיכול היה לספק לבתי הקולנוע סרט ישראלי עלילתי חדש בכל שבועיים. כמה חבל שהאקדמיה ממשיכה לוותר על קורלציה בין מה שמוקרן לאורך השנה ומי שמתמודד לאופיר, נושא שכבר קיטרנו עליו רבות והתאכזבנו קשות כשלא יצא לפועל. המצב אמור להיות מתוקן באופן חלקי בשלב הבא, שלב המועמדים, שחלקם יצטרך להיות מוקרן לקהל בעת עונת האופיר עצמה כדי להישאר כשיר לזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר. עד אז, הנה מה שידוע לנו על מתמודדי השנה, בסדר אלפבתי של שמות הסרטים וקצת נתונים לסיום.

אין בתולות בקריות

עוד לא התחלנו וכבר יש לי זוכה בתואר השם המצטיין של התחרות, וגם רפרנס (מכוון אני מקווה) לשב״ק ס׳ (אימפריה). הכוכבת הצעירה ג׳וי ריגר מגלמת נערה מקריית ים ששום דבר מסעיר מדי לא קורה בחייה, עד ששמועה על בתולת ים שנראתה בחופי הקריות מביאה לאיזור כתב חתיך מן המרכז (מיכאל אלוני). גם יבגניה דודינה, מנואל אלקסלסי ורדי ורמי הויברגר בקאסט ואת הצוות מעטרים שמות בינלאומיים כמו המלחין רנו מאייר או הצלם דמיאן דופרן, בן זוגה של הבמאית קרן בן רפאל. האם האקדמיה תיקנה את החוק האוסר על לא-ישראלים להתמודד על האופיר, או שכרגיל לא אוכפת את החוק בשלב ההרשמה? נגלה בהמשך אני מניח. זהו סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של בן רפאל, שכתבה במשותף עם אליז בנרובי. הרזומה שלה כולל גם את ״שוברת שיניים״ התיעודי וסרטים קצרים צרפתיים שהמדובר בהם הוא ״החוף״. על ״אין בתולות בקריות״ כנראה תוכלו לקרוא בסריטה בסמוך להקרנותיו באופיר בזכות השתתפותו בפסטיבל טרייבקה, אותו אפקוד בסוף החודש.
(קרדיט תמונה: רפי דלויה)

אנתרקס

על סרטו של שי שרף כתבנו עת הוקרן בפסטיבל אוטופיה, כולל דעתו של עופר. למען ההגינות לא נקפח אותו גם כאן ואספר כי מדובר בסרט מסוגת הפאונד-פוטג׳, המגולל את סיפור התנדבותם של חבורת מילואימניקים מיחידה צבאית מובחרת, לניסוי שמטרתו מציאת חיסון לאנתרקס, וכן את ההשלכות ותופעות הלוואי אחרי שנים בעודם מחפשים תרופה. על התסריט חתומה יעל אורון, שגם כתבה סרט נגועים אחר, ״מורעלים״, ומשתתפים בו אודי פרסי, עמית אפשטיין, דנה מיינרט ועוד.

גאולה
*פרש מן התחרות

סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, הבמאי והצלם של ״בוקר טוב אדון פידלמן״ החולקים הפעם את כס הבימוי. הם גם חתומים על התסריט יחד עם שותפם לסרט הקודם, ארז קו-אל, ואפשר להתעקש ולמצוא עוד הקשרים תמטיים בין הסרטים לפחות בשלב התקציר. ישנו גם עוד סרט שעולה בתודעה בשלב התקציר, המגיע מן האופיר הקודם – ״דרייבר״, כיוון ששניהם חולקים את אותו השחקן הראשי בתפקיד גבר חרדי ואולי גם עולם דומה. הפעם מגלם משה פולקנפליק מוזיקאי רוק לשעבר שחזר בתשובה, ומתאחד עם להקתו כדי לנגן בחתונות ולממן את טיפולי הסרטן של בתו, גאולה. בועז יהונתן יעקב גם צילם, והצוות שב לשתף פעולה עם העורכת אילה בנגד (״דימונה טוויסט״, ״יונה״, ״בין העולמות״. בקאסט אפשר למצוא גם את אמילי גרנין, סיון שטיבי ואביגיל קובארי, שתככב בתפקיד ראשי בהמשך הרשימה.

האופה מברלין

סרט הביכורים המפעים של אופיר ראול גרייצר הוא בין הבודדים שכבר זכה ליומו בשמש, כלומר הופץ מסחרית טרם התחרות ואף הפך ללהיט. עוד לפני כן היו לו פרסים בפסטיבלים של קארלובי וארי וירושלים, שם כתב עליו עופר, ולאחר מכן הגיעה ההתלהבות הגורפת שלי שהפכה לסקירה פלוס ניתוח והולידה צפיות מרובות. רק עם הגיעו לאקרנים הבחנתי שדווקא הביקורת לא תמימת דעים לגביו, אז יהיה מרתק לעקוב אחר התגובות של חברי וחברות האקדמיה לסיפור האבל וחיפוש הגאולה שמציע הסרט. במרכזו אופה ברלינאי (טים קלקהוף, שלא יכול להיות מועמד בגלל חוקי האקדמיה) שמגיע לישראל בעקבות אהובו המת (רוי מילר) ומתוודע אל חיי אלמנתו (שרה אדלר) המנהלת בית קפה ירושלמי וזקוקה נואשות למגע הקסם של הגרמני בכל מיני תחומים.

הבלתי רשמיים
*פרש מן התחרות

אחד הפרויקטים המסקרנים של העונה בעיניי. אלירן מלכה, מן המטאורים של בית הספר לקולנוע מעלה שיצר השנה את הסדרה ״שבאבניקים״ יחד עם מאור זגורי, שב אל הקולנוע בסרט ראשון המתרחש גם הוא בעולם דתי ועדתי. אם תרצו, זה סיפור המקור של מפלגת ש״ס, שנולדה למעשה ב-1983 בבית דפוס ירושלמי. בעליו, יעקב כהן, ביקש למחות על חוסר הייצוג לפלג האוכלוסיה אליו השתייך ויחד עם חבריו הקים רשימה מזרחית ודתית שרצה לעיריית ירושלים. למרות חוסר הבנה בפוליטיקה ההצלחה הייתה אמיתית ובניסיון לשחזר את ההישג גם בכנסת האיש שהמציא את ש״ס היה צריך לבחור בין להשתנות לפי כללי העולם החדש או להיעלם. בסרט מככב שולי רנד בתפקיד הראשי, שיפי אלוני, יואב לוי, גולן אזולאי, אור למברוזו וגם השחקן יעקב כהן, אבל לא בתפקיד של הדמות שזהה לשמו. מלכה גייס לסרטו הארוך הראשון כמה תותחים ותיקים וזוכי אופיר שיסייעו לו, ביניהם הצלם ירון שרף והעורך אריק להב לייבוביץ׳ (לשניהם יש עוד סרטים בתחרות השנה כמובן).

הד

סרט שאני מצפה לו כבר לפחות שנה, מאז צפיתי בכ-20 דקות לא גמורות מתוכו בפסטיבל קאן הקודם, שהוקרנו בפני משקיעים פוטנציאליים. אפשר להוסיף לכך את המעט שאני יודע יותר ממה שמגלה התקציר בזכות היכרות עם אחד הבמאים, אסף שניר, בן זוגה של הבמאית יעל קיים (״ההר״) וכעת גם יוצר בזכות עצמו שאני מראש לא אובייקטיבי לגביו. יחד עם עמיקם קובנר (״עיר מקלט״, ״חוות בודדים״) השניים כתבו וביימו את סיפורו של קבלן מנהרות (יורם טולדנו בתפקיד ראשי, כבר תענוג) החושד כי אשתו (יעל אבקסיס) מנהלת רומן מאחורי גבו ומחליט לצותת ולהקליט את שיחות הטלפון שלה. אך במקום להתעמת איתה הוא מגלה מחדש את האישה שרק חשב שהכיר. זה פחות או יותר מה שהתקציר מבקש לחשוף, אז אני רק אוסיף שהעלילה מתרחשת סביב חיפה, ונעבור לאנשי הצוות. בתפקידי משנה אפשר למצוא את גורי אלפי ואילנית בן יעקב, מאחורי המצלמה את דניאל מילר (חפשו את שמו בהמשך ויותר מפעם אחת), על המוזיקה חתום אשר גולדשמיט (״מסווג חריג״) ועל העריכה הופקדה ז׳ואל אלכסיס האגדית.

היום שאחרי לכתי
*פרש מן התחרות

התקציר המצומצם והאניגמטי משהו הולך ככה: ״אב חד הורי בגיל העמידה, מתמודד עם רצונה של בתו המתבגרת לשים קץ לחייה״. בתפקידים הראשיים אפשר למצוא את מנשה נוי וזוהר מידן, ולצידם אלון נוימן ושרית וינו אלעד. על הצילום אחראי איתי מרום (״מנתק המים״ וגם כמה סרטים שהוזכרו בפסקה הקודמת), ועל הבימוי, הכתיבה והעריכה מופקד נמרוד אלדד בסרטו הראשון. חדי הזיכרון אולי ישלפו את העובדה שהיה זה הפרוייקט שפתח את הקרן לפיצ'ר ראשון של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, אי אז ב-2015. חפשו סרט נוסף מאותו הסבב, ״פרה אדומה״, בהמשך הרשימה.

המלחינה

סרט ז׳אנר נוסף בתחרות השנה, המוגדר כמותחן חטיפה עם אלמנטים של סאטירה חברתית וקומדיית אימה. התקציר מגלה קצת יותר מדי אם הבנתי נכון, אז בניסיון לצנזר אעצור לפני הסוף. הנחטף הוא צעיר ערבי ששבר את ליבה של גיבורת הסרט, המשכנעת שני גברים לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילה – האחד מטעמים אידאולוגיים, והשני שמאוהב בה בסתר. לכאורה, המטרה היא לסחוט את אביו של הנחטף עבור מטה הזיתים שלו, אבל סיפורי הלב והנקמה הם המנוע הרגשי של הסרט שבו מתגלים סדקים בין הישראלים עקב סכסוכיו של הבן-דוד. הסרט הוא הפקה עצמאית שהחלה את דרכה בקמפיין מימון המונים, מאת הבמאי אלון נוימן (שאינו השחקן באותו השם אלא יוצר הסרט ״אנטי וירוס״ ועוד הפקות אמריקאיות) ועל פי תסריט של זהר לוי. משחק: מוחמד נעמה, דבי לוין, נאור ואטורי, יהושע (ג׳וש) שגיא.

הנשף

אפילו בלי לראות יותר מפריים אחד (זה שכאן) נדמה לי שכבר יש פייבוריט ראשון לעונת האופיר של 2018, לפחות להעפלה לשלב הבא. כי איזה חבר או חברת אקדמיה לא יבואו לצפות בסרט החדש של שרון מימון וטל גרניטמיתה טובה״, והקצרים ״משכנתא״, ״חופש גדול״, ו״להרוג דבורה״). סיפורן של שלוש תלמידות אינטגרציה מתיכון בירושלים, המחליטות שכדי להיות מקובלות ולהשיג דייט לנשף הסיום הנוצץ של בית ספרן עליהן לטוס לקייב לעבור ניתוחים קוסמטיים. המסע וההכנות לנשף חושפים כי לכל אחת מהן סיבה נסתרת וכואבת משלה לצאת לדרך. מגלמות אותן שלוש כוכבות צעירות: סתיו שטרסקו, נצנת מקונן ונועם לוגסי. לצידן אפשר למצוא את ארד טריפון רשף, מיכה סלקטר ואסי לוי. נדמה לי שאין מחלקה בסרט בלי זוכה או מועמד/ת לאופיר, אז לשם קיצור אציין את הצלם גיורא ביח, העורכת עינת גלזר זרחין והמלחין עיברי לידר.

הסוסיתא של הרצל

בדיוק שני עשורים עברו מאז סרטו האחרון של דודו קריינר, ״מזל דגים״, כאשר סרטו המוכר יותר הוא ״-72' לא הייתה מלחמה״ מ-1995. את התסריט הוא כתב יחד עם שלומי אלקבץ, שממשיך להשתתף באופיר שלא כבמאי אחרי הפקת ״לא פה לא שם״, ומיכל ויניק (״ברש״). ועלילתו מפגישה בין תיכוניסטים משדרות מוכת האזעקות והטילים לבין מורה לקולנוע מתל-אביב (מיקי לאון). בתחילה נוצרת עוינות בין הצעירים הפריפריאלים לבין התל-אביבי שנתפס בעיניהם כמתנשא, אך הוא מבטיח למנהלת בית הספר שכולם יצאו מכיתתו עם בגרות. האם זה ה״מוטלים בספק״ של השנה? אני מנחש שהבמאי וצוותו לא יתנגדו לכל הפחות לכמות המועמדויות של הסרט ההוא, ועם כבר צוות שווה להזכיר את ירון שרף שצילם, ואת ערה לפיד וגיש נמש ערכו.
(קרדיט תמונה: תולי חן)

התשיעית של אסי

חתיכת סיפור ארוך יש מאוחרי הסרט הזה, שמאז תחילת העשור נודע בתור ״פיניטה לה קומדיה״. בשנת 2010 הבמאי ויקטור בראון (״הירושה הגדולה״, ״סינדרום ירושלים״) ביקש ליצור ביוגרפיה למלחין לודוויג ואן בטהובן, עם אסי דיין בתפקיד הראשי. עד למותו של דיין באמצע העשור הנוכחי לא הספיק היוצר להשלים את הסרט ובעקבות לכתו של השחקן הראשי ערך שינויים בתסריט וגם בצוות. במקום פרוספר מלכה שהיה חתום על הגרסה הקודמת, הצטרף שחר צפניה (״האור השחור״) שהפך לבמאי-תסריטאי שותף של בראון. אסי דיין עדיין חתום כשחקן אבל עבר לתפקיד משנה, ואם היינו באוסקר הייתי מהמר עליו לזכייה עבור תפקידו האחרון כארבע שנים לאחר מותו. לצידו משחקים אקי אבני, גיא לואל, הגר טישמן ורויטל למר, ביצירה ארס-פואטית על במאי המנסה לצלם סרט על הימים האחרונים של בטהובן. אגב, המלחין הנודע חתום על המוזיקה ויש לי הרגשה שזה לא יעבור באקדמיה. אלא אם ליוצר שמת 120 שנה לפני קום מדינת ישראל יש משום מה תעודת זהות כחולה.

ילדי הסתיו

סרטו השני של איתן גפני (״בשר תותחים״) גם הוא נידון בסריטה בפסטיבל אוטופיה הקודם ואף זכה לסקירה של עופר. עוד שווה להזכיר שהבמאי הבטיח שינויים מהגרסה שהוקרנה בפסטיבל ירושלים 2016, כך שלא אוכל להביע דעה עד שאצפה בסרט הסופי. כן אפשר לספר שמדובר בסרט סלאשרים קלאסי אותו כתבו במשותף גפני ודניאלה דנציגר זייטמן, המתרחש בקיבוץ של ערב יום הכיפורים של 1973 שיתגלה כגורלי גם למדינת ישראל. את העלילה מובילה מתנדבת המגיעה לקיבוץ (נועה מימן) ומגלה כי לא הכל כשורה אפילו לפני שפורצת המלחמה ואיתה פורצות טראומות מודחקות של עם ישראל ודמויות הסרט כאחד. כרמלה סנדרסון אחראית על העיצוב האמנותי והשחזור התקופתי, תום גולדווסר צילם ומככבים בין היתר אקי אבני, יפית שלו (שגם הפיקה), תמרה קליינגון, דני לשמן, יפתח אופיר, יותם ישי, עידן ברקאי ומייקל איירונסייד (שלא יהיה מועמד לאופיר כמובן, אבל מגניב בעיניי שהוא פה).

כאן ועכשיו

לפני כשנתיים נקרא הסרט הזה ״אין עתיד״, ומאז העדיף כנראה היוצר רומן שומונוב להתמקד בהווה. הבמאי שב לשתף פעולה עם התסריטאי אלכסנדר פלבניק, השחקן ולאד דובינסקי שכיכב בסרטו הקצר ״אף אחד חוץ מאיתנו״, המוזיקאי שגם משחק כאן רנאט חסנוב, ואדוארד ״מיקסר״ חמלניצקי, כוכב סרטו התיעודי ״החולמים מבבילון״. אליהם מצטרף זורה ״וולקן״ קרטבלישווילי (״פנתר לבן״) כדי להשלים רביעיית חברים וראפרים, המתגוררים באשדוד וחולקים מוצא משותף והווה קשוח עימו הם מתמודדים באמצעות המוזיקה. הם מקווים שמה ישנה את המציאות הוא אודישן לפסטיבל מוזיקה בינלאומי בו הם מתכוונים לנצח. נשמע קצת כמו הגרסה העלילתית ל״בבילון״ התיעודי של שומונוב, בשילוב עם סרט ראפ רוסי-עברי שלדעתי כבר מזמן היה צריך לקרות – אז אני אישית שמח על בואו.

ליידי טיטי שרה בלוז

הרפרנס בכותרת הוא ודאי ל״Lady Sings the Blues״ של בילי האלידיי, כשם הסרט בו גילמה את דמותה דיאנה רוס. תקציר העלילה משלבת פנימה גם את ״טוטסי״ ושאר סרטי חילופי מגדר. במקור נקרא הסרט ״ייסורי וורקו הצעיר״, כשמו של הגיבור בגילומו של צביקה היזיקיאס – צעיר ממוצא אתיופי החולם להצליח כזמר וכמפיק מוזיקלי, אבל מסתבך בחובות לשוק האפור. כדי להסתתר מפני נושיו הוא מגיע לבית אמו בבית שמש ומצטרף להעצמה נשית במתנ"ס השכונתי תחת השם טיטי. על הבימוי והתסריט חותמה אסתי עלמו וקסלר, שיחד עם בן זוגה אלעד וקסלר אחראית לחברת ״אביינש הפקות״, אשר שמה לעצמה לקדם יצירה אתיופית בישראל. יחד עם ״הנשף״ שהוזכר לעיל וסרט נוסף שיגיע בהמשך, אין ספק העדה האתיופית זוכה לייצוג השנה בפרסי אופיר.
(קרדיט תמונה: נחשון קפלן)

ליצנים בצללים

אחד הפרויקטים הייחודיים בתחרות השנה, אולי יותר מכולם. נתחיל בהגדרה העצמית של היצירה כסרט אילם ללא דיאלוג עם פסקול מוסיקלי. נמשיך עם תיאור העלילה, שמספר על שלושה פנטומימאים / ליצני רחוב המופיעים יחד, כאשר מאחורי הקלעים מתנהל משולש כוחני ורומנטי. נמשיך בכך שמדובר פחות או יותר בסרט סולו של ג'וזי מונט, החתומה בו על: הפקה, בימוי, כתיבה, משחק, צילום, עריכה, ליהוק, איפור, מוזיקה, פסקול, עיצוב אמנותי ותלבושות. שותפיה ליצירה הם עומר ארד שגם הפיק, כתב ומשחק באחד התפקידים הראשיים, הצלם בני בן שושן (לו הקרדיט גם לתמונה הלקוחה מן הסרט) והשחקנים סבטה בן, אילנה בן ולירון לוי אביטל.

מונטנה

סרטה הארוך הראשון כבמאית של המלהקת לימור שמילה (״מי מפחד מהזאב הרע״, ״סופת חול״), שהחל את דרכו בפסטיבלים של טורונטו ושל חיפה, אז כתב עליו אור, והמשיך להפצה מסחרית ממש לא מזמן. נעה בירון, זוכת פסטיבל חיפה על משחקה, מגלמת את גיבורת הסרט השבה אל עיר הולדתה, עכו, בעקבות מות סבה. החזרה הביתה מצד אחד מזכירה נשכחות, לא במובן חיובי בדרך כלל, מצד שני מעלה לחצים בהווה מצד בנות משפחתה של הגיבורה שרוצות לראות אותה בזוגיות, ומצד שלישי פותחת פתח לעתיד רומנטי עם השכנה הנשואה (נטע שפיגלמן). איתן חתוכה (״הבן דוד״) צילם, דפי פרבמן (״אינרציה״) ערכה, ועל המוזיקה אחראי המלחין הפורה של השנה הנוכחית, אשר גולדשמיט.

מראות שבורות

לשעבר ״הגוף זוכר״, סרטם הראשון באורך מלא של שני יוצרים הידועים גם בזכות מקצועות אחרים: אמרי מטלון (צלם) ואביעד גבעון (סופר). שירה האס מגלמת צעירה מרדנית שגדלה בבית עם אווירת ענישה קשוחה, שהוכתבה על ידי אביה (יפתח קליין) בעל העבר הצבאי העשיר אך גם הצופן טעות שרודפת אותו. ביום שבו הבת עושה טעות גורלית, האב לא מוכן להענישה והיא יוצאת לעשות זאת בעצמה, בעוד הוא דולק אחריה כדי למנוע זאת וכנראה גם להתעמת עם עברו שיצוף. שמות נוספים שנרשמו לאופיר מבחינת משחק הם יואב רוטמן ורננה רז, ערכה רונית פורת (״סופת חול״, ״ברש״, ״ההיא שחוזרת הביתה״), הלחין אשר גולדשמיט (אותו אשר גולדשמיט) וצילם דניאל מילר, גם הוא מוזכר כאן פעם נוספת ולא אחרונה.

סדקים

הבמאי הכבר-וותיק אריק לובצקי (״תמונות יפואיות״, ״תפוחים מן המדבר״) שב לפרסי אופיר לאחר שסרטו הקודם, ״מסע הטבעת״, ויתר על התמודדות בשנה שעברה. הוא גם שב לשתף פעולה עם הצלם אמנון זלאייט, המלחין תום שרפשטיין והמלהק דידי לובצקי, אחיו הצעיר ויוצר בזכות עצמו (״מורעלים״), שליהק השנה מתמודד נוסף לאופיר – ״אנתרקס״. את התסריט כתבה המחזאית מיכל אקרמן, בהתבסס על ההצגה שלה שנקראת "גבול". כך שהנושא של הסרט אמנם אקטואלי ובכותרות, אבל הכותבת מטפלת בו כבר שנים. שמואל וילוז׳ני מגלם פרופסור שדוקטורנטית שלו מאשימה אותו בכפייה מינית. בתחנת המשטרה נוצר ריב בינו ובין אשתו (צופית גרנט), לחץ מגיע מכיוון הרשתות החברתיות, וישנו גם כמובן סיפורה של המתלוננת, המתמודדת עם לחצים משלה.
(קרדיט תמונה: תומר אסייג)

עירום

כמעט עשור אחרי ההצלחה הכבירה של ״עג׳מי״ שב חצי מהצמד שאחראי לסרט ההוא, ירון שני, לבימוי (וכתיבה ועריכה). הסרט אמור להיות הראשון מבין שלושה שיהוו טרילוגיה תמטית על אהבה, אז אפשר רק לקוות שלא נצטרך להמתין פרק זמן דומה ליצירה הבאה של שני. בשורת התקציר הפיוטית ״משברים הם מנוע להרס וגם לצמיחה, לאלימות וגם לחסד״ אפשר לראות מה עניין את היוצר בבואו להתגבר על משבר הסרט השני, וגם יתר העלילה סמלית מאוד בעיניי. זהו סיפור על שתי דמויות, האחת סופרת צעירה ומבטיחה הסובלת מסיוטים חוזרים על אונס ומסתגרת מן העולם, והאחר תלמיד תיכון ומוזיקאי מחונן הקורס תחת הדרישות ממנו כמתבגר וגר מעבר לכביש לגיבורה. השחקן הראשי בר גוטפריד חתום גם על המוזיקה לסרט, השחקנית הראשית היא לליב סיון ועל הצילום מופקדים שניים שזהו להם סרט ראשון – ניצן לוטם ושי סקיף.

עץ תאנה

הפיצ׳ר המצופה של הבמאית המבטיחה אלמורק דוידיאן, או ״עלם-וורק״ כפי שהיא נקראת באתר האקדמיה. סרטיה הקצרים, במיוחד ״עם הפנים לקיר״, הציגו אותה כקול חדש ומקורי בקולנוע הישראלי העכשווי, ככה שאני לגמרי על קוצים עד שתהיה לי הזדמנות לצפות בסרט הזה. מעניינת אותי גם תגובת האקדמיה לסרט שהוא הפקה שהצטלמה ברובה באתיופיה, עם אנשי צוות מקומיים, כך שההפקה הייתה הוגנת מספיק לרשום כמועמדים מטעמה רק את הכשירים ואין הרבה מהם: הבמאית-תסריטאית, המפיקים נעמי לבארי וסער יוגב (״בלאקשיפ״, שהפיקו גם הסרט הקודם ברשימה), העורך אריק להב לייבוביץ׳, המעצב האמנותי דני אבשלום, ודניאל מילר, הצלם העסוק שמופיע בשלישית בפוסט זה. העלילה מתרחשת כאמור באתיופיה, באדיס אבבה של ימי מלחמת האזרחים של 1989. הגיבורה היא צעירה שמשפחתה רוקמת תוכנית לעלות לארץ ישראל ולהתרחק מן הקרבות, אך זה אומר להשאיר מאחור את חבר ילדותה ויש לה תוכנית משלה כיצד לצרפו למסע.
(קרדיט תמונה: גננה אברה)

פרא אציל

אם זה נשמע לכם כמו עיבוד לספרו השני של דודו בוסי באותו השם, שיצא לאור לפני 15 שנה – זה בהחלט המצב. נוה צור (״עמק״, ״גאליס״) מגלם את אלי, נער גדל-גוף ורב-דעות משכונת הארגזים הדרום תל-אביבית, החי עם אמו ובן זוגה המכורים לסמים. הוא היה רוצה לחיות דווקא עם אביו החריג בנוף השכונתי (אלון אבוטבול), אמן תמהוני ודעתן אף הוא, אך נסחף למערבולת של יצרים, אלימות ונקמה שכופה עליו המציאות. בוסי חתום על התסריט במשותף עם הבמאי מרקו כרמל (״אחותי היפה״), שחוזר לאופירים אחרי שנה בלבד (״כמעט מפורסמת״). איתו שבים לעבוד הצלם עמית יסעור והמלחין טל ירדני, וכיוון שהסרט נתן כבוד לכל הקאסט ורשם אותם בקטגוריות המתאימות אעשה זאת גם ואציין את ליאת אקטע, שירה האס, יעקב זדה דניאל, אייל שיקרצי, אורי פפר, טל קלאי ומוריס כהן. עוד משהו שבלט עבורי באתר האקדמיה הוא הכיתוב ״פסטיבל קאן 2018״. כנראה שיש משהו שהם יודעים ומיהרו מדי לספר (התוכניה הכוללת של קאן נחשפת באופן בלעדי ב-12 באפריל). מברוק?

פרה אדומה

אחד הסרטים היחידים השנה מישראל שהוקרנו בפסטיבל ברלין (יחד עם ״הנעלם״ התיעודי) הוא סרטה הראשון באורך מלא של ציביה ברקאי יעקב. סיפורה של מתנחלת מזרח-ירושלמית צעירה (אביגיל קובארי), יתומה מאם ובת לימני-משיחי (גל תורן). הוא רואה בלידתה של עגלה אדמדמה כסימן להתחלת בניית בית המקדש השלישי, בעוד הגיבורה נקשרת לבהמה הרכה וגם יוצאת למסע משלה – חיזור אחר בת שירות לאומי (מורן רוזנבלט). יותר נפיץ מזה מבחינה פוליטית, דתית ומינית אני לא חושב שאפשר להיות, והביקורת מחו״ל מאששת זאת. אני גם מעריך שזו מספיק תשומת לב כדי להפוך את הסרט לאחד הבולטים השנה באופיר. חיים טבקמן ערך, המוזיקאית קרני פוסטל הלחינה, והצלם הוא בועז יהונתן יעקב, שיתמודד נגד הסרט של עצמו (ע״ע לעיל) וגם מול הסרט האחרון ברשימה (אבל אל תדלגו).

קריאה לחלומות

הקולנוען הנסיוני והאמן הרב תחומי וברוך הכשרונות רן סלוין (״The Insomniac City Cycles״) אחראי לסרט עם התקציר הכי מעניין, או הפחות שגרתי, מבין המתמודדים השנה. העלילה מתרחשת בטוקיו ונסובה סביב פרסום מודעה בעיתון של קריאה לחלומות, אותה פרסמה אקו (ממי שימזאקי, היפנית-ישראלית). השירות שהיא מציעה כולל ביקור אצל לקוחותיה לשם פענוח חלומותיהם, שמסתבכים אצלה זה בזה, מחלחלים למציאות ומפצלים את הסרט למספר דמויות משנה: חוקר במשטרת תל אביב (יחזקאל לזרוב), גנגסטר רוסי, מרימת משקולות ואישה קשישה. מלבד הבימוי, סלוין חתום גם על תסריט, עריכה, ליהוק, עיצוב אמנותי, מוזיקה וצילום, קרדיט אותו הוא חולק עם יורי גרשברג, ניל כהן ומעיין בלך (קרדיט לתמונה לעיל).

שלושה אחים
*פרש מן התחרות

הפיצ׳ר הראשון שמופק בסיוע קרן טיש לבוגרי בית הספר לקולנוע ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, וגם הראשון באורך מלא של יונה רוזנקיאר, יוצר סרטים קצרים ושחקן (״היער שהיה״, ״המילים הטובות״). יחד עם שני אחיו הצעירים ממנו, יואל ומיכה, הוא גם מככב בסרט שאת נושא עיסוקו אפשר להבין מן הכותרת. הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, ושלושה אחים קיבוצניקים מתאחדים בנוף ילדותם שעל גבול הצפון כדי לקבור את אביהם. האח הצעיר הוא גולנצ׳יק המצוי בשירות סדיר וחושש מן הכניסה הבאה ללבנון, מה שמוביל את בכור האחים להוציא אותו לסדרת אימונים לקראת הלחימה באותן שיטות מיליטנטיות של אביהם המנוח. האח האמצעי, קצין פוסט-טראומתי ששוחרר מן הצבא, מגלה את התוכנית והכל יוצא משליטה. עוד משהו חריג בקאסט מלבד שלושת האחים לבית רוזנקיאר: קלאודיה דוליצ'י רשומה גם כשחקנית ראשית וגם כשחקנית משנה, ואני תוהה מה זה אומר. על העריכה אור לי-טל (״אנשים שהם לא אני״) ועל הצילום מופקד עודד אשכנזי, שאחראי לכמה וכמה סרטי סטודנטים מביה״ס טיש, אז הכל נשאר במשפחה גם באופן הרחב יותר של המילה.

שרוכים

נסיים עם ותיקי הרשימה. הפעם האחרונה שבה זכו בפרס אופיר הבמאי ינקול גולדווסר והתסריטאי חיים מרין החתומים יחדיו גם על הסרט הזה, הייתה ב-1991 עבור סרטם ״מעבר לים״. עוד לפני כן אפשר להזכיר את תרומתם לקולנוע הישראלי ביחד ולחוד, עם ״מתחת לאף״, ״אבא גנוב״ ויחסית לאחרונה "אין לה אלוהים" (2006). הסרט עוסק בקשר בין אב נוטש לבנו בעל הצרכים המיוחדים, שמבקש לתרום לו כליה ויילחם על זכותו לעסוק זאת על אף סיבוכים חוקיים. בקאסט אפשר למצוא את נבו קמחי, אוולין הגואל, דבל׳ה גליקמן ויפית אסולין, הצלם כאמור לעיל הוא שוב בועז יהונתן יעקב, את המוזיקה הלחין דניאל סלומון והעיצוב האמנותי הוא של יואל הרצברג (״ארץ פצועה״, ״משפחה״).
(קרדיט תמונה: ורד אדיר)

לסיכום

עוד שנה מגוונת לקולנוע הישראלי בכל הקשור לסיפורים, ז׳אנרים ונושאי עיסוק. מבחינה מגדרית ספרתי שבע במאיות ועוד חמש תסריטאיות (או שותפות לתסריט) שלא ביימו. יש גם המון צמדים ושיתופי פעולה השנה – חמישה צמדי בימוי, ועוד שבעה סרטים בהם על התסריט חתומים שני אנשים או יותר (לעיתים שלושה). כחצי מן הרשימה שייכת לסרטי ביכורים, נתון שחוזר על עצמו בכל עונת אופיר ומראה בעיניי על שילוב בריא של צעירים לצד ותיקים שמקבלים צ׳אנס להמשך קריירה. חלק מסוד כוחו של הגל המתמשך בקולנוע הישראלי העכשווי הוא ההמשכיות, לא רק הכשרונות שממשיכים להיות מטופחים אלא גם מי ששבים לעשייה אחרי הפריצה.

מהצד הפחות חיובי, רק שני סרטים, ״האופה מברלין״ ו״מונטנה״, זכו כבר לסיבוב שלהם בהקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. אם נוסיף את ״אנתרקס״ ו״ילדי הסתיו״ שהוצגו בפסטיבל אוטופיה, זה אמנם מעלה אותנו ממצב של אחוזים בודדים, אבל אל איזור ה-16% מן המתמודדים שאומרים משהו לקהל. כאמור, זה היה אמור להשתנות ובהמשך הקיץ אפשר יהיה לבחון האם תועיל הרפורמה שמחייבת את מי שהופך למועמד לפרס הסרט להיחשף לציבור. אפשר גם להניח שמספר סרטים נוספים ינסו את מזלם בבתי הקולנוע עם או בלי קשר לפרסי אופיר. ועדיין, קשה לחגוג את הקולנוע הישראלי בלי הקהל שלו, לכן עדיין נדרש תיווך של אתרים כמו סריטה עבור פרסי אופיר בשלב המוקדם הזה של העונה. כאמור, אנחנו בהחלט נהיה כאן כבכל שונה, אבל במתכונת מעט שונה מהרגיל ואולי גם קצת פחות נלהבת, שלא באשמת הסרטים. להם – רק בהצלחה.

תגובות

  1. עדן הגיב:

    לשאלתך – עדיין אסור ללא ישראלים להשתתף. מה שתוקן הוא בעיית התקנון שפגעה ב"אזימוט" בשנה שעברה ועכשיו מותר לכל אזרח ישראלי להשתתף.

    1. אורון שמיר הגיב:

      שמח לשמוע שעברנו מ״תושב ישראל״ ל״אזרח ישראל״ ומייחל שההגבלה הלאומנית הזאת תבוטל לגמרי.
      ואם כך, ברכות ללודוויג ואן בטהובן על אזרחותו הישראלית! בטח עשה גם דרכון ביומטרי על הדרך.
      וברצינות, האקדמיה אשכרה הולכת ובודקת תעודות זהות לכל מועמד שנרשם מטעם ההפקה? זה מגוחך במקרה הטוב.
      למה הצרפתים של ״אין בתולות בקריות״ או האתיופים של ״עץ התאנה״ צריכים לעמוד למבחן בכלל?
      אם לקריסטן סטיוארט מותר לזכות בסזאר, למה ריצ׳רד גיר לא יכול להיות מועמד לאופיר?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.