• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל ירושלים 2016: הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית

14 ביולי 2016 מאת אור סיגולי

על אף שפסטיבל הקולנוע בירושלים 2016 עוד ימשיך להשתולל ולהציג סרטים עד יום שבת, ממש עכשיו הגיע שיאו עם טקס הכרזת הזוכים בתחרויות השונות.
במהלך סוף השבוע הראשון של הפסטיבל נכחנו כל חברי סריטה בעיר הבירה, כאשר עופר המשיך ללא מעצורים לצפות בסרטים עד דלא ידע, ואז לכתוב עליהם, ואורון הוסיף את תרומתו היום בצהריים. תוכלו למצוא את כל הלינקים לדיווחים באופן מסודר בסוף הפוסט.
על אף שזהו פוסט הסיכום, סביר שבימים הקרובים נמשיך לכתוב על סרטי הפסטיבל. כאלה אנחנו, לא אוהבים לשחרר בקלות.

אבל עכשיו אנחנו מתרכזים בזוכים, וכמובן בתחרות הישראלית העלילתית לסרטים באורך מלא, שכללה שבעה סרטים שאת כולם הספקנו לראות. לאחר פירוט הזוכים, אכתוב על רשמי מהסרטים ועל התחרות באופן כללי.

jff2016ceremony

זוכי פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016:

תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי באורך מלא:
הסרט הטוב ביותר: "שבוע ויום" – אסף פולונוסקי
סרט ביכורים: "שבוע ויום" – אסף פולונסקי
תסריט: "שבוע ויום" – אסף פולונסקי
שחקן: מוריס כהן – "אבינו"
שחקנית: שירי נדב-נאור – "מעבר להרים ולגבעות"
צילום: "הרמוניה" – ירון שרף
מוזיקה: "היער שהיה" – רות דולורס וייס
חביב הקהל: "להציל את נטע" – ניר ברגמן

תחרות ון-ליר לקולנוע ישראלי תיעודי באורך מלא:
הסרט התיעודי הטוב ביותר: "דימונה טוויסט" – מיכל אביעד
בימוי: "טהורה לעד" – מאיה זינשטיין
עריכה: "טהורה לעד" – נעם עמית וג'סטין רייט

התחרות הבינלאומית:
פרס קרן משפחת ווילף לסרט הבינלאומי הטוב: "מותו של לואי ה-14" (אתם ודאי מתלוצצים!)
ציון לשבח: "מלחמה" (אוקי, זה קצת משפר את המצב. אבל רק קצת)

תחרות ון-ליר לקולנוע ישראלי קצר:
סרט עלילתי: "עם הפנים לקיר" – אלמורק דוידיאן ("בלאק שיפ הפקות" של נעמי לבארי וסער יוגב ניצח את ירושלים עם זכיות גם בפרס הסרט הקצר וגם ניצחון מוחץ בתחרות הראשית)
בימוי: "שבתון" – משה רוזנטל (ביצתעין הפקות)
תיעודי: "בית האילמת" – תמר קיי (סרט הגמר של קיי מסם-שפיגל נדמה שאסף פרסים בכל מקום על פני הגלובוס. נראה האם יש לו מתחרים באופיר)
אנימציה: "ראש" – סתיו לוי (בצלאל)

מסגרת רוח החופש ע"ש וים ון-ליר:
פרס קאמינגס לסרט עלילתי: "הנבחרות" – דיוויד פבלוס
פרס אוסטרובסקי לסרט תיעודי: "חוליגנית" – נאנפו וואנג
ציון לשבח: "גלות" – ריתי פאן

מסגרת סרטי ביכורים:
פרס פדרציית מבקרי הקולנוע הבינלאומית (FIPRESCI) לסרט ביכורים בינלאומי: "אלבום" – מהמט צ'אן מרטוגלו
פרס פדרציית מבקרי הקולנוע הבינלאומית (FIPRESCI) לסרט ביכורים ישראלי: "שבוע ויום" – אסף פולונסקי

קטגוריית החוויה היהודית:
פרס אבנר שלו יו"ר יד ושם: "לא סרט משפחתי" – שנטל אקרמן ז"ל
פרס ליה: "הרמוניה" – אורי סיוון
ציון לשבח: "טהורה לעד" – מאיה זינשטיין

weekandday1

שבוע ויום

סיכום תחרות חג'ג' לסרטים ישראלים עליליתיים באורך מלא:

שבעה סרטים השתתפו בתחרות, כפי שדיווחנו כאשר יצאה ההודעה טרם הפסטיבל, כאשר שישה מהם סיימו עם איזשהו פרס. הרשימה השנתית אמנם הייתה מצומצמת במספר הסרטים, אבל הרגישה נוצצת ומרגשת.
ואכן, עם התחושות הראשוניות אין להתווכח, אם כי אני חייב להודות שלאחר הצפייה בכל הסרטים נדמה שהבחירה הירושלמית השנה הלכה פחות על אתגר, ויותר על מקומות בטוחים. זה בהחלט לא אומר שכל הסרטים המשתתפים היו קלים לעיכול או קראוד-פליזרים, ממש רחוק מכך, אבל לי קשה לומר שהסרטים האלו, כמכלול, העידו על איזושהי עשייה בועטת ופורצת גבולות.
אסייג את דברי בשתי דרכים: האחת היא שזהו הרושם הכללי שהתקבל, מבלי להפריד כל סרט בפני עצמו (כפי שאעשה עוד מעט), והשנייה היא להזכיר שתכנייה של פסטיבל לא צריכה להיות כולה סרטי ארט-האוס מהורהרים ולא נגישים לקהל, אבל אולי תוספת של אחד נוסף היה מעידה על תפיסה אומנותית פחות מובנת מאליה. בשנה שעברה היו בתחרות סרטים כמו "ג'רוזלם", "תיקון", ואפילו "האיש שבקיר" ו"נדיה – שם זמני". השנה להוציא את "מעבר להרים ולגבעות" שעשייתו יוצאת דופן – וככזו גם שנויה במחלוקת – התחרות הרגישה נוחה למדי. זה, אגב, מבליט את היעדרות פרס פורום המבקרים, שהשנה לא קרה, שוודאי היה מעניק לקולירין את הפרס מטעמו.

הזוכה הגדול של ירושלים 2016 הוא ללא צל של ספק "שבוע ויום" של אסף פולונסקי, שגרף לא פחות מארבעה פרסים שונים (סרט, ביכורים, תסריט, ופיפרסקי). הזכייה הזו שימחה אותי מאוד כי זהו בהחלט הסרט שהכי אהבתי מכל השביעייה. זוהי דרמה קומית, בסגנון הקולנוע האמריקאי העצמאי, העוקבת אחרי יום בחייו של גבר שאיבד את בנו למחלת הסרטן, והקשר שהוא מפתח עם בנם של השכנים השנואים עליו.
"שבוע ויום" הוא קודם כל סרט מקסים שהוציא ממני פרצי צחוק רמים. שי אביבי בתפקיד הראשי עושה בו פלאים, וכמוהו גם יבגניה דודינה בתפקיד עצור ועוצמתי, וכמובן תומר קאפון שהוא כמו גרסה גברית ל-Manic Pixie Dream Girl, וכך הופך את הסרט למעניין אף יותר.
בחלקו האחרון של הסרט, מגיעים שני הגיבורים הגבריים לבית קברות, שם הם נחשפים להספד של אח שכול, בגילומו של אורי גבריאל הנהדר תמיד. זהו רגע נפלא, שבו אנחנו מבינים שהסיפור שאחריו עקבנו עד כה, הוא רק אחד מתוך מארג ענק של שכול והתמודדות, ומכניס לפרופורציות מרשימות את כל הסיפור אליו נקלענו. בעיני אם הסרט היה מסתיים שם, היה "שבוע ויום" חכם וטוב אפילו יותר, אך פולונוסקי ממשיך משם לסגור את כל קצוות העלילה, באופן שלדעתי החליש את הסרט בסופו של דבר. ועם זאת, יכולות הבימוי של פולונסקי אינן מוטלות בספק, והוא משתמש היטב בחלל הבית בו מתרחש רוב הסרט, ועובר במיומנות משיאי רגש, צחוק ועצב.

הסרט היחיד שנותר ללא זכיות כלל הוא "ירח בבית 12", סרט הביכורים של דורית חכים. בשנה שעברה התמודד הסרט בפרסי האקדמיה, וצבר לעצמו לא פחות משש מועמדויות שונות (שחקן משנה, שחקנית משנה, צילום, מוזיקה, תלבושות ואיפור), אך גם מהטקס ההוא יצא ללא דבר.
הצלם עמית יסעור עושה עבודה נהדרת במושב המוריק בו מתרחשת רוב עלילת הסרט, יערה פלציג בתפקיד הראשי נהדרת כהרגלה, ויובל שרף מתעלה על עצמה (וגם זכתה לאחד משוטי הכניסה הכי מרשימים בקולנוע המקומי). בשבילי הדבר הטוב ביותר בסרט היה המוזיקה של ישי אדר, כזו שחבל לי שלא זכתה לכבוד בפסטיבל שזה עתה הסתיים. על אף כל אלו, התסריט ועיצוב הדמויות של הסרט הרגישו מעט מוכרים וצפויים מדי.

"הרמוניה" של אורי סיוון זכה בשני פרסים. הראשון הוא לצילום של ירון שרף, והשני בקטגורית החוויה היהודית. זהו אכן פרס שראוי לתת לסרט, עקב היותו עיבוד מודרני לסיפור אברהם ושרה. סיוון הלביש את הסיפור המקראי על ירושלים של היום, ומיקם אותו בעולם המוזיקה הקלאסית. אברהם הוא מנצח התזמורת, שרה היא נגנית נבל (נבלית?) והגר מנגנת על קרן יער. ובהחלט, גם הצילום של שרף, המשתמש היטב בלוקיישנים ומתחזק בצבעים עזים את הפריים, ראוי לתשומת לב.
מעבר לאלו, הסרט הותיר אותי מרוחק וקריר אליו, ונדמה שמעבר להעתקת הסיפור מימים קדומים לאלו שלנו, לא נראה שנעשה יותר מדי כדי להעניק לו משמעות רחבה יותר, וחלק מהדברים אינם חופפים היטב מבחינה נראטיבית או זו של פעולות הדמויות.
האמת היא שבלי לקחת דבר מעבודתו היפה של שרף, אני את פרס הצילום הייתי מעניק בלי לחשוב פעמיים לגיא רז, על "היער שהיה", אותו גם כתב, ביים, ערך והפיק. בסופו של דבר יצא שזהו אחד הסרטים היותר שנויים במחלוקת של התחרות, ואני לגמרי יכול להבין למה. אבל לפני הכל, הסרט הזה מצולם פשוט מדהים, וסצנה אחת בו (אותה אכנה "פזמון ליקינטון") היא מהמרשימות שראיתי השנה מבחינת הצילום והעריכה, במסגרת התחרות או מחוצה לה. אם הייתי צריך לדרג את כל סרטי התחרות, הייתי מציב אותו במקום השני, אחרי "שבוע ויום".
ל"היער שהיה" יתרונות והצלחות רבים. מעבר לעיצוב הפריים, אפשר לציין את המשחק המצוין (ירון מוטולה בתפקיד חייו, מאיה מרון גונבת את ההצגה, אייל היינה גלי, לירון וייסמן ואפילו מנשה נוי בתפקיד אורח מוצלח) ואת המוזיקה של רות דולורס וייס, שהפכה להיות זכייתו היחידה של הסרט. אבל גם הפעם ישנה הסתייגות, והיא שנדמה שהסרט הזה לא מצליח להצדיק את כל אורכו, אפילו שהוא קצר באופן יחסי. המערכה השנייה והעיקרית של הסרט עובדת נפלא, ומרגישה לפעמים כמו פרק טוב בסדרה של אהרון סורקין עם דיאלוגים מהירים, דינמיקה מוצלחת בין הצוות, וכן, אני אכתוב את זה שוב, עיצוב פריים יוצא דופן שכולל השתקפויות וחיתוכים ויזאולים בתוך הפריים. כל הזמן הזה אנחנו יודעים שהגיבור מתקדם אל עבר הטרגדיה שתהרוס את חייו, והשילוב של כל אלו מייצר חוויה עוצמתית למדי. אבל לאחר שמימדי האסון נחשפים, נדמה ששם מתחיל הסרט ללכת לאיבוד ולהיות מהורהר ואוורירי יותר, ובשלב בו הוא אמור להתמודד – או אפילו להתנגד להתמודדות – עם מה שקרה, נדמה שהוא עושה את הבחירה הבעייתית ביותר, והיא לא לבחור בכלל.

באופן כללי, אני מניח שהדיון של השופטים לגבי הענקת פרס השחקן של התחרות, הייתה ארוכה ומתישה. בין ירון מוטולה ושי אביבי, הזוכה בסופו של דבר הוא מוריס כהן בזכות "אבינו", ובהחלט אין שום דרך להתנגד לזכייה הזו. כהן מחזיק את סרטו השני של מני יעיש על כתפיו (ממש כמו שעשה רועי אסף בסרטו הקודם, "המשגיחים") ומייצר דמות שעל אף פגמיה ובחירותיה הבעייתיות, היא מתחבבת בשנייה על הצופים. באמת שאפשר להמשיך לשבח את הופעתו של כהן במשך שעות, אבל שופטי התחרות כבר עשו את זה בשבילנו.
בשונה מכהן, "אבינו" סובל מאיזושהי חוסר אחידות שלי היה קשה לנתב דרכה. אין ספק שיעיש יודע היטב מה הוא עושה, הוא במאי שמבין קולנוע, וככזה המעברים שלו בין דרמת גנגסטרים לסרט תורכי סוחט דמעות, לקומדיית בורקס ועוד ז'אנרים שונים, גורמים ל"אבינו" להיות סרט מלהיב שחוגג את הקולנוע, אבל בסופו של דבר התסריט סובל מכמה תפניות עלילתיות צורמות (למשל, תמונת האולטרה-סאונד שנופלת משום מקום ברגע הכי לא מתאים) וקצת יותר מדי מהכל. שלא כמו בסרט הקודם, לדעתי האלימות המתפרצת בסוף איננה הורווחה כראוי, ומרגישה כאילו הסרט נהנה ממנה יותר מאשר נרתע.

היער שהיה

היער שהיה

גם פרס השחקנית של התחרות לא נראתה כמו בחירה קלה בכלל. יערה פלציג של "ירח בבית 12", דודינה מ"שבוע ויום" וכל אחת מהשחקניות של "להציל את נטע" (רתם אבוהב ונעמה ארלקי בראשן), היו בעיני בחירה ראויה. הזכייה של שירי נדב-נאור בזכות "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין מוכיחה שבאמת אין דבר יותר סובייקטיבי בקולנוע מאשר משחק.
האמת היא שתהיתי האם להתייחס בכתב לסרט. אני חושב שקולירין הוא אחד הבולטים והנהדרים של הקולנוע הישראלי, ושני סרטיו האחרונים – "ביקור התזמורת" ו"ההתחלפות" – היו לי חוויות צפייה יוצאות דופן. אין משמח יותר מאשר למצוא אצלנו במאי עם תפיסה קולנועית יחודית ואישית, וקולירין מספק לנו את זה פעם אחר פעם. ועם זאת, הפעם לא הצלחתי לעלות על הרכבת הקולירינית בזמן, ונותרתי הרחוק מאחור. מאחר ואורון ועופר מהללים את הסרט, אני מרגיש בנוח קצת להחליש את האש מטעם סריטה.
אולי באמת צריך לצפות בסרט יותר מפעם אחת, כפי שהכריזו עופר שלנו כמו גם אורי קליין מעל דפי "הארץ", כדי להבין את כולו, אבל "מעבר להרים ולגבעות" לא עבד לי לא ברמה הריאליסטית ולא ברמת האלגוריה, וקווי העלילה שבחר הרגישו לי לא אמינים מחד, ולא מספקים זווית שונה מאידך. ככזה, הוא היה לי לסרט הקשה ביותר מהתחרות.

הסרט האחרון בתחרות, וזוכה פרס חביב הקהל, היה סרטו הרביעי של ניר ברגמן, "להציל את נטע". את הסרט כתב יחד עם ערן בר-גיל על פי ספרו של האחרון, והוא נבנה על קונספט נהדר בעיני. דמות ראשית שהיא למעשה דמות משנה בארבעה סיפורים שונים, ולאט לאט מצטבר מול ענינו אדם שלם.
כמו כל סרט שבנוי מאפיזודות, גם כאן נדמה שהיה קשה לשמור על רמה אחידה אצל כל אחת מהן. אני, למשל, אהבתי מאוד את שני הפרקים הראשונים, כאשר הרביעי הרגיש לי החלש מכולם, בעיקר בגלל משחק לא אחיד ותנועות זום-אין מפתיעות שלא הבנתי לגמרי את פשרן.
בנוסף, לי עבר הסרט כסנטימנטלי מדי בעת הצפייה, ויותר מפעם אחת הרגשתי כאילו היוצרים דורשים מהצופים לפרוץ בבכי, וכאשר לא משיגים את התגובה הרצויה מעמיסים עוד ועוד עד אשר כבר קשה לשאת את זה, והעיניים עדיין יבשות. אבל ככל שהתרחקתי ממנו רק גדלה אליו חיבתי, ונזכרתי במוטיבים המקסימים שפיזרו ברגמן ובר-גיל בסרט, כמו אלו של הנעליים או של מה ששמור בבטן. הכתיבה של "להציל את נטע" בהחלט יוצאת דופן בהקשר הזה, ובגיבוי ההופעות היפות, בהחלט מדובר בסרט שקל לאהוב.

אז זה לגבי התחרויות והזוכים. תודה רבה לפסטיבל ירושלים על כל מה שנתן לנו השנה. אנחנו, כאמור, נמשיך לדווח גם ביומיים הקרובים, ונתחיל להתארגן לקראת פרסי האופיר שהולכים ומתקרבים.
וכמובן, ברכות לכל היוצרים והזוכים.

כמובטח – לינקים:
המלצות ואזהרות לפני הפסטיבל (כותבי סריטה)
על הדקאלוג של קישלובסקי (עופר)
על "לא סרט משפחתי" של שנטל אקרמן (עופר)
דיווח 1 (עופר)
דיווח 2 (עופר)
דיווח 3 (עופר)
דיווח 4 (עופר)
דיווח 5 (אורון)

תגובות

  1. איתן הגיב:

    ומדוע באמת לא היה פרס פורום המבקרים? מישהו/י יודע/ת?

  2. אור סיגולי הגיב:

    בתור מי שאינו חבר בפורום, אאלץ הפעם להשתמש בתיקון החמישי לחוקה. ברשותך.
    (לפחות דבר טוב אחד שלמדתי מ"האישה הטובה")

השאר תגובה