• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 78
  • ״120 פעימות בדקה״, סקירה
  • מתח גבוה
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

פסטיבל ירושלים 2016 – המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו מהתוכניה

2 ביולי 2016 מאת מערכת סריטה

שיאה של עונת פסטיבלי הקיץ הישראלית מגיע ביום חמישי הבא, עם פתיחתו של פסטיבל הקולנוע ה-33 של ירושלים. אנחנו בסריטה מלווים את הפסטיבל מאז ראשית הבלוג, ועוד קודם לכן באמצעי תקשורת אחרים או פשוט כצופים, ונדמה שבכל שנה מחדש מצליח הצוות המקצועי של הפסטיבל למצוא סיבות להלהיב מחדש ולהשכיח את העובדה שמדובר כבר בעניין שבשגרה. גם הפעם נעקוב מקרוב אחר הנעשה בסינמטק הירושלמי וסביבתו בימי הפסטיבל, שיתקיים השנה בין ה-7 ל-17 ביולי, ונדווח על כך בבלוג. אך עוד קודם לכן, נותרו עוד מספר ימים להזמנת כרטיסים, והיינו שמחים לחלוק את דעותינו לגבי סרטים שכבר צפינו בהם מתוך התוכניה העשירה. נעשה זאת בשלבים, לא לפני שנזכיר שעל רשימת האורחים (בראשות קוונטין טרנטינו, לורי אנדרסון ו-וויט סטילמן ובניצוחה של אתי ציקו), החידושים השנתיים (הקרנות בפארק ווילף וכן תחרות חדשה ע״ש המשפחה מניו ג׳רזי), ופרטים נוספים כבר כתבנו בהזדמנויות שונות (נסו את הלינקים ותיווכחו).

בנוסף ישנם כמה וכמה סרטים שכבר כתבנו עליהם בבלוג, בהזדמנויות שונות. אור הרחיב על ״מלחמה״ כשהיה נציג דנמרק לאוסקרים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, וגם סקר את סרטי התחרויות הישראליות השונות (עליהן אחראי ארז ברנהולץ). עופר הפנה זרקור לכיוון המחווה שתתקיים בפסטיבל לקולנוע של דוד גרינברג ז״ל, יעשה את אותו הדבר לגבי סרטיה של שנטל אקרמן שיוצגו בירושלים, וגם תפס לא מעט מן הסרטים הקצרים במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים בחודש שעבר (״שן כריש״, ״בית האילמת״, ,עם הפנים לקיר״, ״שבתון״, ״שלא יגמר לי הלילה״). אורון הסתנכרן עם התוכניה של ירושלים עוד בימי פסטיבל קאן, עם שש התאמות בין מה שראה שם לבין מה שיוצג בירושלים – ״איזון״ של אלן גירודי (תחת השם ״להישאר מאונך״), ״אקוואריוס״ של קלבר מנדוסה פילו, ״הצב האדום״ של סטודיו ג׳יבלי, ״מפרץ ההיעלמות״ של ברונו דומון (תחת השם ״מא-לוט״), ״סיירנבאדה״ של כריסטי פויו, וגם ״פטרסון״ של ג׳ים ג׳ארמוש, שנדמה כי בירושלים תהיה לו תחרות עזה על ההופעה הכלבית הטובה ביותר.

מלבד סרטים אלה, שכבר מהווים נקודת פתיחה לא רעה להספק מקסימלי השנה, הנה דעותינו המקוצרות על עוד 25 סרטים שהספקנו לראות מבעוד מועד ובמאמץ משותף (שם הכותב של כל טקסט יסגיר את התרומה הרבה יותר של עופר, אבל זו לא תחרות אלא שיתוף פעולה). הסרטים מסודרים לפי סדר אלפביתי והסקירות נכתבו באופן שאמור לסייע להבין מי עשוי להיות קהל היעד של הסרט, לא רק לפרק אותו לגורמים או לחרוץ את דינו. תודה גדולה לפסטיבל ירושלים, החל מהיח״צ ועד הצוות בראשות המנכ״לית נועה רגב והמנהל האמנותי אלעד סמורזיק, על האפשרות לצפות בסרטים מראש, וכן על התמונות שגנבנו מן התוכניה.

1000 העיניים של ד"ר מאדין
The 1000 Eyes of Dr. Maddin
(עופר ליברגל)

1000EyesDrMaddin

לסרטיו המוזרים, מהפנטים ומטרידים של גאי מאדין נחשפתי לראשונה בסינמטק ירושלים, ברטרוספקטיבה שנערכה בראשית שנות האלפיים. מאז אני מקפיד לראות את סרטיו הייחודיים בפסטיבל ירושלים, כאשר לרוב אני מנסה לשוא להסביר את קסמם לאנשים אחרים בקהל שלא מעכלים את האסתטיקה אשר שואבת הרבה מן הניסיוני והקולנוע האילם, ואת הנראטיבים הלא ברורים. השנה אין סרט של מאדין בפסטיבל ובמקום זאת יש סרט תיעודי עליו, שיענג את המערצים וגם יספק סוג של הסבר למי שלא הבין על מה מהומה. מאדין עצמו אומר בין היתר כי הוא מקווה כי צופים יוכלו לחוות סרטים כמו שהם חווים מוזיקה – בלי צורך להבין את הכל. אבל גם איזבלה רוסליני מראויינת והיא כן נותנת הסברים יותר יפים. בנוסף, מאדין חושף בסרט חלק ממקורות ההשראה שלו, צפויים ומפתיעים (שם הסרט התיעודי רומז לאחד מהם). למי שלא מכיר את היצירה של מאדין, הסרט מכיל מספיק סצנות נהדרות על מנת להבין את סוג העשייה שלו. חלק מן היופי של הקולנוע של מאדין הוא שהחזון שלו ניכר גם כאשר מבחינים רק בפרגמנטים מסרטיו, ואותו דבר נכון גם לגבי היכולת שלו להטריד.

אהבה וידידות
Love and Friendship
(אור סיגולי)

בנט ובקינסייל - "אהבה וידידות"

הבמאי וויט סטילמן יגיע כאורח של הפסטיבל ללוות את הקומדיה החדשה שלו, המבוססת על ספרה של ג'יין אוסטן, "ליידי סוזן", והוא סיפור מעניין בפני עצמו. הבמאי האמריקאי בן ה-64, היה מועמד לאוסקר על כתיבת סרטו הראשון, "מטרופוליטן" בשנת 1990, ומאז ביים לקולנוע ולטלוויזיה בהפרשים גדולים למדי, כך ש"אהבה וידידות" הוא רק סרטו החמישי, וכזה שגורם צער על כך שהוא לא מביים יותר.
הסרט, שיופץ בהמשך השנה גם באופן מסחרי, הוא בעיני העיבוד הטוב ביותר של אוסטן שאני נתקלתי בו, וזה כולל את "על תבונה ורגישות" משנת 1995 שהשפיע רבות על הקולנוע הבריטי מאז שיצא (למרבה האירוניה, גם הוא לא בוים על ידי בריטי, אלא אנג לי הטיוואני).
"אהבה וידידות" מספר על סוזן, בהופעה מנצחת ומפתיעה של קייט בקינסייל (שכבר עשתה תפקיד טוב בעבר, בסרטו של סקורסזה "הטייס") אשת חברה שהתאלמנה זה לא מזמן, ומכיוון שבזבזה את כל הונו של בעלה, עוברת בין אנשי החברה הגבוהה ומטפסת את דרכה למעלה לעבר בטחון כלכלי, והיא לא בוחלת באמצעים להשיג את מטרתה. היא משחקת באנשים סביבה כמו בבובות, מערימה עליהם ומתמרנת אותם בעזרת חוכמה וקסם אישי רב. ועדיין, סטילמן ובקינסייל מעצבים דמות שכל כך טובה במה שהיא עושה, שקשה לשנוא אותה.
בקינסייל מוקפת בגלריית שחקנים נפלאה, שכוללת את קלואי סביני כחברתה האמריקאית, קסאוויר סמואל (ניצול "דמדומים"), ועוד רבים וטובים, כשאת ההצגה גונב טום בנט, בתפקיד ג'יימס מרטין, המחזר המטופש, שמהרגע הראשון שהוא מופיע על המסך פשוט אי אפשר להפסיק לצחוק.
השחזור התקופתי נהדר, והתסריט חריף ושנון, מה שהופך את הסרט לאחד המהנים של 2016 ויש לקוות שגם טקס האוסקר הקרוב ישתף פעולה. מועמדויות לתסריט מעובד, עיצוב תלבושות, ואולי איזו קטגוריית משחק אחת או שתיים הן לגמרי אופציות בשלב המוקדם הזה של השנה, כאשר הכל עדיין בגדר פוטנציאל.

האירוע
The Event
(עופר ליברגל)

Event

שנתיים אחרי שתיעד בזמן אמת את ההפגנות נגד ההשפעה הרוסית על אוקריאנה בסרט ״מאידאן״, שוב יוצר הבמאי סרגיי לוזניצה סרט שהוא כולו תיאור של הפגנה עממית ברגע של אירוע היסטורי. אלא שהפעם הוא אינו מצלם בעצמו, אלא עורך חומרי ארכיון שצולמו בלנינגרד באוגוסט 1991, ימי ה"פוטש של אוגוסט" – ניסיון כושל של פלג במפלגה הקומוניסטית להילחם ברפומות של גורבצ'וב, אשר הוביל ליציאת המונים לרחובות ולמעשה להתפרקות ברית המועצת והפיכת רוסיה למדינה דומקרטית. לוזניצה משתמש בחומרי ארכיון שצילמו את המתרחש בלנינגרד (שחוזרת בהדגה להיות סנט-פטרסבורג) והוא שומר בסרט על המאפיינים של הקולנוע שלו – מבט מרוחק, נטול דברי הסבר או גיבורים, אשר סומך על ההבנה ההיסטורית של הקהל. המגע שלו בא לידי ביטוי בדרך בה הוא מחלק בין הסגמנטים השונים של הסרט, בעזרת קטע מתוך ״אגם הברבורים״ של צ'ייקובסקי אשר הושמע בזמנו ברדיו הממלכתי, ובסרט מתפקד כמוטיב חוזר אשר מכניס את היצירה למבנה. מדובר בסרט אשר מציג חומרי ארכיון שיהיו מרתקים ומרגשים למי שחוו את האירועים בעצמם, או מתעיינים בהיסטוריה הקרובה של רוסיה, כאשר הבמאי כאמור נותן לתמונות ולקולות לדבר בעד עצמם. עבור צופים אחרים, הסגנון הקר של לוזניצה עלול להיות מייגע.

אלבום
Album
(עופר ליברגל)

album

הקולנוע הטורקי בולט במיוחד בעולם הפסטיבלים של השנים האחרונות וסרט הביכורים של מהמט צ'אן מרטוגלו הוא תוספת מרשימה ליבול של המדינה. כמו ברבים מן הסרטים הבולטים של הגל הפיוטי בקולנוע הטורקי העכשווי, מרטוגלו עוסק בין היתר בפערים בין החלקים העירוניים והמודרניים של המדינה לבין האזורים המסתוריים, בעיקר בנקודות בהן המסורת ועולם הקידמה מתטשטשים. הוא עושה זאת בסרט אשר נע רוב הזמן בקצב איטי ובעזרת שוטים ארוכים ואסתטיים (הסרט צולם בידי הצלם הרומני מוריס פנדורו, שצילם כמה מן הסרטים הכי מוכרים שיצאו מרומניה בשנים האחרונות). אבל לא פחות בולט מן הסגנון המזוהה עם קולנוע הארט-האוס הוא השימוש של מרטוגלו בהומור ובאירוניה, מה שהופך את היצירה לקולחת כפי שהיא מרשימה. הסרט עוקב אחר זוג אחד באנטליה המקווה לאמץ ילד. אולם, על מנת שקרובים ומכרים לא ידעו כי הוזג לא הצליח להיכנס להריון בדרך טבעית, הם מזייפים אלבום תמונות של ההריון והלידה, גם לפני שהם יודעים מתי וכיצד יקבלו תינוק. דרך הסיפור שלהם, אנו נחפשים לבירוקרטיה מוזרה אך תומכת, וגם לרגעים קטנים בחיים, למשל שיחות על כדורגל אשר צצות שוב ושוב במקומות לא צפויים בסרט. הבמאי מנווט בחוכמה בין כמה נושאים וטונים רגישים, ויוצר סרט על רצון בהורות ובאהבה, אבל גם סרט על הסתרת האמת ושמירת סוד בעולם של ימינו, המצוי בין המודרניות לבין למה שהיה קיים בדורי דורות. חלקו האחרון של הסרט ממשיך לעסוק באותם נושאים, אך דרך שינוי פוקוס בעלילה הוא מעניק להם מימד אחר.

אני מבטיח לך אנרכיה
I Promise You Anarchy
(עופר ליברגל)

IPromiseYouAnarchy

מיגל הוא צעיר מקסיקני אשר מנסה להתעשר דרך מעורבות בשוק סחר בתרומות דם (כן, יש כזה דבר), דבר אשר מוביל אותו להסתכבות עם המאפיה המקומית. מיגל הוא שילוב של רוך וקשיחות – מצד אחד קללות הומופוביות יוצאת כל הזמן מפיו, אבל הוא גם רוצה שהקשר המיני שלו עם ידידו הוותיק ג'וני יהיה אקסלוסיבי, בעוד לג'וני יש גם חברה. דמותו של מיגל מעניינת, אך הבמאי-תסריטאי חוליו הרננדז קורדון אינו מצליח לבנות סביבה סרט אחיד או מרתק. לאחר פתיחה בעלת גוון חזותי אקספרסיבי הסרט עובר לסגנון מינורי יותר ומתאר הרבה מאוד גלישה בסקייטבורד על מנת לבטא את חיי הצעירים במקסיקו של ימינו. אבל הסרט לא ממש מייצר תחושה אותנטיות וחוזר שוב ושוב על סצנות דומות, לפחות בחלקו הראשון. בחלק השני, בו הסרט הופך לסוג של מותחן בקצב איטי, המצב טוב יותר ומראה גם על כישרון של הבמאי ביצירת פחד מבלי לוותר על עיצוב הדמות אשר נראית אבודה כמעט בכל סיטואציה, אבל גם מנסה להפגין כל הזמן ביטחון עצמי. אולם, בשל הפגמים של הפתיחה, אני חושש כי צופים רבים לא יצליחו להיסחף אל הסיפור של הסרט ואחר דמותו של מיגל.

בוריס בלי ביאטריס
Boris without Beatrice
(עופר ליברגל)

BoriswithoutBeatrice

ההיסטוריה שלי עם הבמאי הקוויבקי דני קוטה אינה טובה. סרטיו הקודמים, בעיקר ״ספר החיות״ ו״ויק + פלו ראו דב״ נשמעו מרתקים בשלב התקציר ומן הביקורות, אך במהלך הצפייה התגלו לי כבוטים ומלאי מניירות אמנותיות בלי כיסוי. גם סרטו הנוכחי, ״בוריס בלי ביאטריס״ הכיל כמה וכמה קטעים שהיו עבורי ניסיונות להרשים או להפתיע בלי עומק או היגיון פנימי, קטעים בהם התסריט והבימוי של הסרט נטו להגזמות ושיטחיות. אבל לצידם, לראשונה עבורי, היו בסרט גם חלקים שריתקו אותי ובוימו בכישרון. הסרט עוקב אחר בוריס, איש עסקים מאוד אמיד שאשתו, חברה בקבינט של ממשלת קנדה, סובלת מדכאון קליני המונע ממנה לתפקד. הוא משכן אותה בבית נופש ביחד עם מטלפת רוסיה. הסרט עוקב אחר מערכות היחסים שלו עם שתי נשים אלו לשלוש נשים נוספות – בתו, אמו ומאהבת, אל בכולן הגיבור מתנהג בצורה אשר נראית דואגת לעתים ואנוכית בפעמים אחרות. זה מגיע עד למצב בו הוא פוגע בהן, וייתכן כי הוא הגורם למצבה של אשתו, ובחלקים אלו של הסרט יש יופי ובניית דמות טובה. העניין הוא שהצורך לשנות מגיע דרך מפגש עם דמות מיסתורית, שם אמור להיות לבו של הסרט ושם הסרט איבד אותי בגלל יותר מדי קטעים שנראו כמו מוזרות לשם מוזרות, שבסופו של דבר לא התחברה לאמירה עמוקה במיוחד. יחד עם זאת, זה הסרט הראשון של קוטה בו הרגשתי שקיים גם עידון ברגעים מסוימים ולכן הוא בהחלט הפתעה לטובה, גם אם לא יצירה שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם.

ביצים!
!Nuts
(אורון שמיר)

NUTS

מי שהיה או הייתה בהרצאה של אור לפני אירוע סריטה בפסטיבל פרינט סקרין, ודאי יכול למנות כמה שמות של מותחנים דוקומנטריים מוצלחים מהעת האחרונה. בעיניי, אפשר להוסיף אליהם גם את סרטם של סרטם של פני ליין (בימוי) וטום סטילינסקי (תסריט), שאני מכנה בחיבה ״בלבולי ביצים״ ובירושלים החליטו לקרוא לו פשוט ״ביצים!״. מדובר בסיפור בלתי סביר לחלוטין, אבל כזה שהתרחש במציאות לפני כמאה שנים. ד״ר ג'ון רומולוס ברינקלי בנה לעצמו שם בעיירה אמריקאית שכוחת-אל בזכות טיפול נסיוני באימפוטנציה – השתלת בלוטה מאשכיו של עז זכר אל תוך הביצים של הגבר הרופס. זה לא נשמע כמו שום דבר בעל היגיון מדעי, אבל המטופלים נרפאו והעסק של הדוקטור בעל זקן התיש תפח וגדל, בזמן שהוא הופך לחלוץ בתחום נוסף – שידורי רדיו. הסרט מבוסס על הביוגרפיה של ברינקלי ונעזר באנימציה פשוטה וחביבה כדי להקים את המילים לחיים. עבורי הוא היה שיעור נהדר בסיפור סיפורים, ולא רק בגלל כמה פיתולי עלילה שכמעט והעיפו אותי מהכורסה – היוצרים בחרו בדרך מאוד נבונה לספר את סיפורו של ברינקלי כך שיהיה אפשר להבין ולהרגיש את מה שהרגישו מי שנחשפו אליו בזמן אמת. יותר מזאת לא אסגיר, וסליחה על הערפול המכוון, אבל מאוד קסם לי שבדיוק ברגע שבו העלילה משנה את פניה, מתבררות גם הבחירות של הסרט בז׳אנר הספציפי שפורח לאחרונה.

ג'וני גיטאר
Johnny Guitar
(עופר ליברגל)

johnny-guitar-joan-crawford

תוכנית הקלאסיקות השנה בירושלים עמוסה בהרבה דברים טובים (ועל חלקם עוד ארחיב בפוסט זה ובהמשך הדרך) אבל המערבון המוזר והנהדר הזה של ניקולס ריי זכאי למקום מיוחד. על הקולנוע הפגום ויוצא הדופן של ריי כבר כתבתי בעבר ולפני שנתיים פבלו הרחיב שוב על הבמאי, גם כן לקראת פסטיבל ירושלים. ״ג'וני גיטאר״ הוא סוג של ריי בגרסת הקיצון לקיצוניות – הסרט הכי מסוגנן ולא ריאליסטי שלו, סרט שכמעט כל רפליקה בו נאמרת בהגזמה ושורות דיאלוג רבות בו לא נשמעות כמו מישהו שמישהו אי פעם אמר. אבל זה גם סרט רומנטי מאוד, עצוב מאוד בעיקר מלהיב, כמו תמונת נגטיב של כל מערבון שראיתם אי פעם. מערבון שאמנם נפתח עם ההגעה לעיר של הגיבור על שמו קרוי הסרט, אבל הופך בהדרגה לעימות בין שתי נשים, בו ההזדהות של הקהל היא דווקא עם האישה שהייתה נחשבת לרעה בכל מערבון קלאסי אחר, בעוד האישה שקרובה לכנסייה נראית די שטנית. אם רוב המערבונים הם על בנייה והנחלת התרבות בשטחים חדשים, זהו מערבון עתיר הרס ותככים. הדמות הראשית קרויה ויינה, אבל התרבות האירופאית מפנה את מקומה למשולש נאמנות ובגידה. זה סרט שהרבה דברים לא מתחברים בו (למשל, קשה לי להאמין שכותבי שיר הנושא ידעו משהו על הסרט) אבל מכל דבר שלכאורה נראה כמו פגם עולה יצירה קולנועית שכמו באה מיקום מקביל, ואומרת הרבה על הייצוג המקובל בקולנוע.

דוגמניות ושדים
The Neon Demon

(אור סיגולי)

the neon demon

האם בשלב זה של חיינו יש טעם להמליץ על סרט של ניקולס וינדינג רפן? עד שנת 2011 היה בעיקר מוכר לעכברי סינמטקים וחובבי קולנוע אירופאי אומנותי בזכות טרילוגיית "פושר" או "ברונסון" שגילה לעולם את טום הארדי (למרות שאי אפשר היה לזהות אותו בכלל בתפקיד האסיר המופרע), אבל מאז שזכה בפסטיבל קאן על בימוי "דרייב", הפך לשם מוכר ושנוי במחלוקת הרבה יותר.
סרטו הקודם של הבמאי הדני היה "רק אלוהים סולח" שרק העמיק את התהום בין מחנות התומכים והמתנגדים, והפך להיות נקודת המפנה. מי שאהב את הסרט הזה כבר יילך אחרי רפן לכל מקום באשר הוא (כמו כותב פסקאות אלה), ומי שלא מבין על מה המהומה וחושב שמדובר במנייריסט ריקני כבר לא ישנה את דעתו.
כאמור, בתור מעריץ רפן חסר תקנה, הלכתי שולל גם אחרי המעשייה החדשה שלו, למרות שלהגיד שהיו לי איתה חיים קלים יהיה שקר. מדובר בעוד סרט חידתי, עוצר נשימה ביופיו, מרושע בליבתו ומתוחכם הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. נכון, התסריטים של רפן אף פעם לא היו הצד החזק שלו, אבל דווקא את "דוגמניות ושדים", שעל פניו נראה כמו סאטירה שטחית ולא יותר מזה, טומן בחובו לא מעט הברקות.
אל פאנינג מגלמת בחורה ששואפת להצליח בעולם הדוגמנות בלוס אנג'לס, וכמו כל בחורה תמימה בתולדות הקולנוע שמגיע לעיר הגדולה (רגע של ניים-דרופינג: "מלהולנד דרייב", "נערות שעשועים", "בורלסק", "עיניים נוצצות" והרשימה עוד ארוכה) מגלה שכוחות מאוד אפלים פועלים מתחת לפני השטח.
הסרט הזה הוא קיצוני מאוד במערכתו האחרונה, ועד אז מותח את סובלנות הצופה לא מעט. אני לא בטוח האם זו הדרך הכי טובה להתחיל היכרות עם הקולנוע רפן, לאלו שלא מכירים אותו, אבל בכל מקרה מדובר בחוויה מרהיבה ומטלטלת, ואחד מסרטי השנה שלי עד כה.

דרורים
Sparrows
(עופר ליברגל)

Sparrows

ראשית הסרט מציג את ארי, נער בן 16, בעולם שכולו לבן וטהור, שר בקול גבוה כחלק מן המקהלה של הכנסייה ברייקיאוויק. אבל אמו עוברת לחיות עם בן זוגה באפריקה והיא מעבירה אותו לחיות עם אביו, אותו לא ראה במשך שנים ארוכות. האב גר בצפון-מערב איסלנד, אזור כפרי מרהיב ביופיו אבל נטול טוהר או עידון. ארי צריך להתמודד עם סביבה בה הגבריות קשוחה בהרבה. במידה רבה, זהו סרט על הסתגלות של הנער לאורך חיים אשר דורש ממנו יותר אגרסיביות בסביבה השונה מזו בה העביר את החלק הראשון של נעוריו – וזה לא שהוא תמים או נטול יצר, להיפך. במשך רוב הדקות של סרטו של הבמאי האיסלנדי רונאר רונארסון, חשתי כי אני צופה בסרט התבגרות שגרתי למדי, גם אם עשוי טוב. כולל התמודדות עם המוות ומפגש מחדש עם ידידת ילדות שכעת מקבל אופי מיני, אף כי לידידה יש חבר מאיים. אבל לקראת סוף הסרט יש סיקוונס שמשלב בעיניי בין מעשה מטריד ופסול מכל בחינה לאקט של הקרבה וחמלה. סצנה זו הותירה בי רגשות אמביוולנטיים שגרמו לי להעריך את הסרט יותר.

היצ'קוק/טריפו
Hitchcock/Truffaut
(עופר ליברגל)

HitchcockTruffaut

תופעה שהופכת לנפוצה בתוקפה האחרונה: סרטי קולנוע אודות ספרים העוסקים בקולנוע. ברוב המקרים, הסרטים מהווים סוג של עיבוד לספר ומגישים סקירה היסטורית (לעתים שונה מן הספר), ואילו סרטו של קנט ג'ונס עוסק בספר ״היצ'קוק/טריפו״ כתופעה תרבותית. למי שלא יודע: בשנת 1962, כאשר פרנסאוה טריפו הופך ממבקר חריף ושנוי במחלוקת לאחד מן הבמאים הצעירים המוערכים בעולם, הוא פונה לאליל שלו אלפרד היצ'קוק בהצעה לעריכת ראיון ארוך, בו ידברו לפי הסדר על כל סרטיו של היצ'קוק כבמאי ועל עשייה קולנועית בכלל. למרות הבדלי תרבויות, העדר שפה משותפת (טריפו הצרפתי טרם למד אנגלית) וגם שוני בגישה, השיחה הייתה כנה מאוד והפכה לידידות רבת שנים. וגם לספר שיצא בשנת 1966 ומהווה לדעת רבים, כולל לדעת כותב שורות אלו, את אחד מן הספרים הכי טובים שאי פעם נכתבו על קולנוע וכנראה הספר הכי מומלץ לקולונען צעיר. בחמישים השנה שחלפו מאז, נעשו כבר לא מעט סרטים תיעודים על היצ'קוק ורובם ציטטו מן הספר או מן ההקלטות שנעשו עבורו. לכן, טוב שהסרט משתחרר כמעט לגמרי מתיעוד השיחות ועוסק בהשפעה של הקריאה בספר, ובהשפעת שני הבמאים ששיחתם מתועדת בו, על יוצרים בני זמננו מרחבי הגלובוס. התוצאה לא מנסה להשתוות לספר החד-פעמי (או לסרטים הנידונים בו) אבל בהחלט מספקת די תובנות על מנת לענג את קהל הסינפלים.

הרולד וליליאן: סיפור אהבה הוליוודי
Harold and Lillian: A Hollywood Love Story
(עופר ליברגל)

HaroldLilian

הנטייה הקיימת, גם בבלוג זה, ליחס סרט לבמאי בלבד היא כמובן תולדה של נוחות – הבמאי הוא הסמכות העליונה ובסופו של דבר אחראי לסרטים, אך לסרט תורמים שורה ארוכה של אנשי צוות, שהשם שלהם עובר בחטף בסוף הקרדיטים (בתקופה הקלאסית שמם לא הוזכר כלל). זהו גם המקרה של הזוג ההוליוודי אשר ניצב במרכז סרט זה – הרולד מייקלסון היה במשך רוב הקריירה שלו אמן סטוריבורד בהוליווד – הוא צייר את מה שהצילום אמור להיות בעתיד, בהתאם לדרישה. אך לפעמים היו לו רעיונות מקוריים משלו, והם הפכו לכמה מן הרגעים הזכורים בתולדות הקולנוע, בסרטים כמו ״עשרת הדיברות״, ״הבוגר״, או ״הציפורים״ בו החל לעבוד לבקשתו האישית של אלפרד היצ'קוק. בשנות השבעים הוא התקדם לתפקיד של מעצב אמנותי וכך גם זכה לשתי מועמדויות לאוסקר, על ״מסע בין כוכבים״ ו״תנאים של חיבה״. המסע דרך דמותו מדגים איך הוליווד עובדת – לא תמיד הוא הבין היטב את כל השאיפות האמנותיות של התסריט והבימוי, אבל דווקא משום כך הוא מצא דרכים טובות יותר להעביר את הסיפור.
סיפורה של אשתו ליליאן מדהים לא פחות – אחרי שנים ארוכות בהן התמסרה לגידול הילדים (בהם ילד אוטיסט) היא החלה להתנדב בספריית התחקיר של המפיק סמואל גולדווין. כאשר האולפנים שלו נסגרו, היא נדדה עם ספרית התחקיר שלה ותרמה כתחקירנית למאות סרטים, כאשר הספריה שלה נודדת עימה לכמה אולפנים בעלי חשיבות ייחודית בחיי הוליווד החדשה. הסרט אודות הזוג מספר בחן את סיפור חייהם האישיים והמקצועיים של בני הזוג, בסרט שהוא כמו פורסט גאמפ של אנשים חכמים בתוך הוליווד – דומה כי הם תמיד שם ברגעים החשובים, אך איש אינו זוכר את תרומתם.

ווינר
Weiner

(אור סיגולי)

weiner

אחד הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר של השנה הוא "ווינר", כזה שסביר להניח שיסיים את השנה הקרובה עם מועמדות לאוסקר, ואולי אפילו זכייה בקטגורית הסרט התיעודי.
הבמאים ג'וש קריגמן ואליזה סטיינברג, מכוונים את מצלמותיהם אל עבר אנתוני ווינר, פוליטיקאי ניו יורקי שהיה להבטחה ענקית בתחילת הקריירה שלו וסחף אחריו רבבות תומכים, עד שבטעות שלח לכל עוקביו בטוויטר תמונות מגונות שלו. כך המדיום שהפך אותו לחביב ההמונים, הפיל אותו ברגע של חוסר מודעות. הסרט הזה היה אמור לספר את סיפורו חזרה לפסגה במירוץ לראשות העיר ניו יורק, אבל במהלך הצילומים זה קרה שוב – תמונות לא מוצנעות של ווינר שוב דלפו החוצה והתפוצצו בתקשורת, ומסרט על כוחה של ההזדמנות השנייה, הפך "ווינר" לפארסה פוליטית מבריקה, על דמות חד פעמית שהורסת את עצמה במו ידיה.
"ווינר" עשוי נהדר, ערוך בחוכמה, והגישה של היוצרים לווינר היא מוחלטת ומספקת כמה רגעים בלתי נשכחים. הדבר היחיד שקצת מתסכל הוא שבזמן שווינר נחשף לחלוטין מול המצלמות, אשתו, הומה אבדין, שגם היא לפני קריירה פוליטית מרשימה, מצד אחד הופכת לדמות הכי מרתקת בסרט, אך מאידך שומרת על פרטיותה בפני המצלמות ושולטת בעצמה לאורך כל המעשייה המשוגעת הזאת. כך קורה שאחד הדברים הכי מעניינים בסרט, ההתמודדות של אבדין והאישיות המרשימה שלה, נותר לא לגמרי מפוענח עד הסוף מול הצופים.
כל מי שמתעניין בפוליטיקה ותקשורת, אמריקאית או בכלל, חובה עליו לצפות בסרט. לכל השאר זה נשאר בגדר המלצה חמה. בכל מקרה, סביר להניח שאנחנו נשמע על הסרט הזה לא מעט במהלך השנה הקרובה.

טיטיקט פוליס
Titicut Follies

(עופר ליברגל)

titicut-follies

סרטיו המרתקים של הדוקומנטיסט האמריקאי פרדריק וייזמן מוצגים דרך קבע בפסטיבל (גם השנה יוצג סרטו החדש ״בג'קסון היט״, בו טרם צפיתי). לכן, מעניין שהפסטיבל חוזר לעבודות הביכורים שלו, שהיא גם סרטו המטריד ביותר. כבר בסרט זה, תפיסת העולם של וייזמן מגובשת – מבט על מוסד מכמה זוויות שונות, תוך התמקדות בפרטים שונים של שגרת המקום, בלי קריינות או מהלך לינארי, אבל עם הקשרים אשר נוצרים דרך בחירת השוטים והעריכה. המיוחד והמטריד הוא המוסד הראשון אשר בחר לתאר – בית כלא לפושעים הלוקים בנפשם. כותרת הסרט לקוחה מתוך מופע בידורי אשר עליו עומלים האסירים והבמאי מתאר את השמחה היחסית שלהם על הבמה, אבל גם את המחלה שלהם ואת היחס המשפיל מצד צוות הכלא. הדבר מגיע לשיא באחת מן הסצנות הקשות ביותר שראיתי אי פעם בסרט תיעודי – האכלה בכפייה. מדובר כאמור בסרט מטריד במיוחד שיש בו בעיות אתיות לא פשוטות, אבל הכוח שלו נובע מן המבט הלא מתנשא של הבמאי כלפי הסובייקטים שלו – סוהרים או חולי נפש אשר ביצעו פשעים אלימים, כולם מקבלים גוון אנושי בסרט זה. גם אם הם מבצעים מעשים אשר נראים לנו פוסלים, התחושה בסרט היא לא של שיפוט, אלא של ניסיון להבין. באורך של 84 דקות בלבד, יצירה יחסית קצרה זו יכולה להיות שער טוב למי שרוצה להתחיל להכיר את הבמאי הייחודי הזה.

לב של כלב
Heart of a Dog
(עופר ליברגל)

HeartDog

סרטה של המוזיקאית והאמנית הרב-תחומית (המוכשרת בצורה בלתי רגילה בכל תחום), לורי אנדרסון, הוא קודם כל יצירה כאובת ומלאה בעצב על כל גווניו, גם אם היוצרת כיוונה למקום יותר רוחני ואופטימי. הסרט, אשר לכאורה עוסק בהתמודדות של האמנית עם המוות של כלבתה האהובה לולאבל, נוגע בדרכו החכמה בשורה ארוכה של תחומים – התמדדות עם אובדן, פחד מטרור, התחברות לטבע, אמהות, הישרדות, אמונה והתגברות על אתגרים. אנדרסון נעזרת בשורה ארוכה של טכניקות, בהתכתבות עם פילוסופים רבים, עם בודהיזם ועם מוחה הקודח, ומחברת את הכל ליצירה נסיונית אך נגישה לפליא, אשר שבה ומרסקת את הלב בצורה שונה עם כל דקה שעוברת, מותירה גם לא מעט חומר למחשבה. המוות של חיית המחמד אכן מתגלה כמו אובדן גדול, אך החיים עמה הם גם סוג של נס אשר מכיל לא מעט גילויים. וזה לא המוות היחיד בו הסרט עוסק. שתי המצלות לצופים בסרט – ראשית, השאירו לעצמכם פרק זמן להתאוששות לאחר הצפייה. שנית והכי חשוב על תקומו מן הכיסא עם תחילת הקרידטים, התמונות אשר מלוות אותם, בעיקר בזו האחורנה, הם במידה רבה לבו הפועם של הסרט.

הלילה הארוך של פרנסיסקו סנקטיס
La Larga Noche de Francisco Sanctis

(אור סיגולי)

La-larga-noche-de-Francisco-Sanctis

מארגנטינה מגיע לירושלים סרטם של פרנסיסקו מרקז ואנדריאה טסטה, שהוקרן במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן האחרון.
זהו סרט שאורכו כשעה ורבע, והוא חלק מחבורת סרטים שאפשר לכנותם "סרטי אודיסיאה לילית", כלומר סרטים שמתרחשים כמעט כולם בלילה אחד גורלי ("71" הוא הדוגמא המפורסמת האחרונה, אך יש גם את "לוק", "2 בלילה" מישראל, הקומדיה "הלילה שלפני", "לילה אחד" הצרפתי ועוד עשרות פילם נוארים וסרטי בניינים), בו דמות מנסה לפלס את דרכה עד השחר.
הפעם מדובר בפרנסיסקו סנקטיס (דייגו ואלזקז), איש משפחה טוב לב המנסה להתקדם בעבודתו כדי להבטיח את הקיום הכלכלי של משפחתו, ומתבקש על ידי ידידה מן העבר להשתתף בפעילות מחתרתית נגד המשטר הצבאי של שנות השבעים, שיכולה להציל חפים מפשע, אבל בד בבד לסכן את עתידו.
מתח ודרמה לא חסרים בעלילה הזו, אבל מעט מהם הגיעו לסרט הסופי. לי היה קשה למצוא עניין בשיטוטיו הליליים של סנקטיס, לא לגמרי הבנתי מה הוא עושה ולמה, ומה הסיכונים שעומדים מולו. זאת אומרת, מעבר לקלישאות הרגילות של סרטי מחתרת, ששיוו ל"הלילה הארוך" הרגשה של סרט נורא כללי וגנרי.
הסרט מצולם נהדר, ועושה שימוש משובח בתאורה הלילית וברחובות, אבל עם מינימום חיבור לסיפור ולדמויות, זה לא באמת עוזר. הייתי אומר שזה סתם סרט חיוור ולא מזיק, אבל אז מגיע הסיום המרגיז והסטודנטיאלי שמבהיר שהיוצרים לא לגמרי ידעו מה הם רוצים לספר, ואם ידעו, לא הצליחו להחליט כיצד לעשות זאת.

מגדל
Tower
(אור סיגולי)

tower

ביום לוהט במיוחד בשנת 1966, טיפס אל ראש מגדל האוניברסיטה של טקסס גבר חמוש והחל לצלוף בעוברי האורח החפים מפשע שהסתובבו במתחם הקמפוס הענק, מכניס את העיר אוסטין ליום ארוך של טרור ואימה.
סרטו התיעודי של קית' מייטלנד, שזכה בשלושה פרסים בפסטיבל SXSW האחרון, מתחקה כרונולוגית אחרי היום הזה דרך עדויותיהם של השורדים, השוטרים והעיתונאים שסיקרו את האירוע בזמן אמת, ומשאיר בצל את זהות הרוצח, הופך אותו לכוח אפל ומסתורי, כמעט לא אנושי.
מייטלנד בחר באנימציה כדי לגלול את האירועים, מושפע בוודאי מ"וואלס עם באשיר", מסיבות שיתבררו לקראת סוף הסרט ויעניקו לו עוצמה רבה. בכל זאת נדמה שלעיתים למייטלנד אין מספיק סיפור, אפילו לשעה וחצי של הסרט, וכך לעיתים יש חזרה על פרטים או רגעים שמעט מחלישה חלקים ממנו, אבל כשהוא עובד, הוא עובד מדהים, מספק רגעים מצמררים ומרגשים שהופכים אותו לסרט מומלץ מאוד.

מותו של לואי ה-14
The Death of Louis XIV
(אורון שמיר)

DeathLouisXIV

מצד אחד הביקורות המהללות בפסטיבל קאן, ומאידך האזהרות על סוג הקולנוע שמייצר הבמאי אלברט סרה, יליד ברצלונה שפועל בצרפת. מדובר ביוצר שסרטיו מתמקדים ברגעים היסטוריים גדולים, אך מפשיטים אותם מכל מימד מיתי. בסרטו הנוכחי, מותו של לואי ה-14 הוא לא רק הכותרת אלא גם תיאור כל העלילה הנפרשת על פני כשעתיים – המלך לואי ה-14 על ערש דווי בשלבים שונים של גסיסה. הכל קורה בחדר אחד, עם תפאורה מהחוג לתיאטרון ותלבושות גם, לאור נרות, וכמעט ללא מוזיקה מלבד הזמזום התמידי של אנשי המלך המלחששים בטון מעצבן מלהכיל. המלך עצמו בעיקר שותק, וכשהוא מתחיל לצעוק התפללתי שישוב להדביק את שפתיו זו לזו. הסרט כולו הוא וריאציות על סצנה אחת שכאילו חוזרת שוב ושוב, בה מצבו של המלך מתדרדר ומשתפר לסירוגין, וכל המקיפים אותו אובדי עצות.
זו הייתה יכולה להיות אמנות גדולה אילולא היה קל מדי להבין מה מנסה הבמאי לעשות – להפשיט את לואי ה-14 מן ההילה המלכותית, להאניש מחדש את הרעיון של שליט נשגב, ולהציב את המלך בסיטואציה של ריקבון גופני מוגבר, של הכרה בגשמיותו. גם דיוני הצד, ברגעים הספורים שלא כוללים את הדמות הראשית, שקופים מאוד מבחינת כוונתם – בין אם אלה אנשי הדת או אנשי המדע והרפואה, אין הבדל בין בתקופה זו בין אלה שיודעים על מה הם מדברים לאלה שרק עושים את עצמם. בהיעדר הישג אמנותי יוצא דופן או תוכן מרתק להיאחז בו, מצאתי את עצמי על סף נמנום כל הזמן, ואני מרשה לעצמי לנחש שזה יהיה הסרט שיגרור הכי הרבה נטישות עקב חוסר עניין. אגב, את המלך מגלם ז׳אן-פייר לאו, סיבה בפני עצמה לראות את הסרט בעיני כמה מחבריי, אלא שכאן הוא מוכיח את מה שטענתי תמיד – מלבד תפקידו האיקוני בגיל מצווה (״400 המלקות״) מדובר בשחקן די בינוני, אם תסלחו לי גם על חילול הקודש הזה.

מיומנו של צלם חתונות
(אורון שמיר)

FromDiaryWeddingPhotographer

איך ייתכן שדווקא יום מיוחד וחד-פעמי (אצל רוב האנשים) כמו חתונה מהווה בסיס לתעשייה של אירועים משוכפלים וחסרי ייחוד לחלוטין? מדוע הרגעים החשובים ביותר בחיים הם אלה שחומקים מתיעוד, לא משנה כמה ננסה ללכוד אותם, בעוד רוב הזכרונות הנותרים איתנו הם דווקא של רגעי הביניים, של הבין לבין? האם אפשר בכלל לאחוז את ההווה החמקמק, לשוב בעזרת הטכנולוגיה אל רגעי עבר כדי לחיות אותם שנית? או שזה מה שיהפוך אותם בהכרח לנטולי ייחוד? או שאולי יכול להיות שדווקא האמצעים הטכנולוגיים נטולי הבינה יודעים לתפוס את האמת יותר טוב מאיתנו בני האדם, הנוהגים לטעות אך מלאים ביוהרה וביטחון מזוייף? אלה רק חלק מן המחשבות והשאלות שעלו במוחי בעת הצפייה רק בסצנה הראשונה והמבריקה של ״מיומנו של צלם חתונות״, סרטו החדש בן 40 הדקות של נדב לפיד, אותו תפסתי בפסטיבל קאן. לאחר הפתיחה (שבכוונה לא הסגרתי את תוכנה) אנו נחשפים לשני סיפורים מתוך יומנו של צלם חתונות (אוהד קנולר), עם שתי כלות (נעמה פרייס ואלינה לוי). זה גם היה עבורי השלב שבו הגירוי האינטלקטואלי מילא את מוחי במחשבות עד כדי כך שמיד עברתי לשלב הרגשי, ומי שיגיד שוב שסרטיו של לפיד לא מעוררים בו רגש – לא נותר לי אלא להצטער בשבילו. בכדי לכתוב על הסרט כמו שצריך אזדקק לצפייה נוספת, או שאולי אשאיר זאת לחבריי לבלוג, אבל לא יכולתי להשאיר את פוסט ההמלצות שלנו ללא הפצרה לנסות ולחוות את היצירה הזו, שתוקרן רק פעם אחת בפסטיבל.

המשרתת
The Handmaiden
(עופר ליברגל)

the_handmaid

רוב עלילת סרטו החדש של פארק צ'אן-ווק מתרחשת באחוזה גדולה בקוריאה של שנות השלושים. האחוזה אמנם בנויה בקוריאה, אך היא כוללת אגף אשר מועצב בהשפעה אנגלית ואגף בהשפעה יפנית. כמו האחוזה, גם הסרט נע בין שלוש התרבויות מבחינה סגנונית. העלילה, לפחות בחלקה הראשון, עוסקת ביפנים עשירים החיים בקוריאה ובגנבת אשר נשכרת כמשרתת בזהות בדויה במטרה לעזור לשכנע יורשת עשירה להתחתן עם הבוס שלה. לכן, כל הדמויות בסרט מחליפות שפה בין קוריאנית ליפנית מדי פעם, אבל הגותיקה האנגלית נוכחת מאוד בסגנון של הסרט בחלקו הראשון. יש לציין כי הסרט עצמו מבוסס על רומן מאת שרה ווטרס שהתרחש באנגליה הויקטוריאנית.
פארק צ'ון ווק (7 צעדים, צמא, סטוקר) היה ונשאר במאי וירטואוז אשר מפגין בראוותנות, לעתים בראוונות-יתר, את כישורונו. אך לא תמיד היה עומק מאוחרי הסגנון שלו. חלקו הראשון של הסרט, הנמשך כשעה, הוא אולי שיא העבודה שלו כבמאי – הוא מספר את הסיפור דרך עינייה של הגנבת/משרתת ומשלב בין פאר לעידון דרך הסיפור ובניית מערכות היחסים המלודרמטית בין הדמויות. הארוטיקה של הסרט נודפת בעיקר דרך תנועות המצלמה העשירות, אשר משלבת בין נקודת המבט של המספרת לנקודת מבט של כוח חיצוני רב השפעה. הבעיה היא שהחלק הראשון הוא רק הקדמה לשני החלקים הבאים, בהם הסרט מחליף לא רק את נקודת המבט, אלא גם את הסגנון. הוולגריות וההגזמה, הטיפוסיות לבמאי, משתלטות והסרט הופך מדרמה עדינה למותחן עתיר מין (בתיאורים ובסצנות ארוכות) ותפניות בעלילה. גם בחלקים אלו, הסגנון של הבמאי מרשים ומעריציו יהנו כנראה כמעט מכל רגע. אבל היכולת של הסרט לרגש עבורי די הלכה לאיבוד, שלא לדבר על כמה סצנות קשות לצפייה, או סתם מיותרות, אשר מגיעות לקראת הסוף. בסופו של דבר, מדובר בסרט שיענג את מעריצי הקולנוע הקוריאני והבמאי בפרט, וייתכן שגם צופים אחרים יכולים להנות מן השפה העשירה שלו. אבל הנטייה שלו להגזמה פוגמת בו ומחלישה את הרגעים היפים הרבים שיש בו.

נדירה
Rara
(עופר ליברגל)

RARA

בספרדית, המילה לנדירה היא ״Rara״, כך שכותרת סרט הביכורים של פפה סן-מרטין מתחזרת עם שם הדמות הראשית בו, שרה. כך עולה השאלה לגבי מה נדיר בה – מובן כי כל בן אדם הוא נדיר ומיוחד וגיבורת הסרט, ילדה בת 13, שופעת חן ייחודי, אבל דומה כי הסרט גם חותר במידה רבה נגד הכותרת שלו. הסרט שואל האם הסיטואציה המשפחתית הייחודית לצ'ילה בה מצויה הגיבורה אינה למעשה נורמלית ותומכת. שרה היא בת להורים גרושים, היא ואחותה הקטנה נמצאות רוב הזמן עם אמה ובת הזוג החדשה של האם, אשר מתפקדת כאם שנייה לכל דבר ועניין. אלא שאב המשפחה, אשר חי בבית גדול יותר עם אשתו החדשה, מנסה לנצל ריב חלקי של שרה עם אמה על מנת לטעון כי התא המשפחתי הלא שגרתי פוגם בגדילה של בנותיו. הסרט משלב מאבק על החזקת הילדים עם דיון על מעמדם של המיעוטים המיניים בדרום אמריקה של ימינו, אם כי בעיקרו זהו סיפור התבגרות קטן אשר מכיל כמה רגעים יפים מאוד ועדינים, רגעים בהם הדמות מתפתחת וגם לומדת להבין את הטעויות שלה. יש הרבה חן בסרט הזה דווקא משום שהוא שומר על הקונבנציות היחסיות, כלומר פשוט מתאר סיפור שגרתי של התבגרות ושל קרע בין הנערה להוריה, אשר נובע מן הפרידה של ההורים ומלבטיה של הנערה.

נשים מסוימות
Certain Women
(עופר ליברגל)

certainwomen

קלי רייכהרדט תמיד מראה בסרטיה צדדים ומקומות בארה"ב שהקולנוע האמריקאי פוסח עליהם. היא עושה זאת בקצב של קולנוע אירופאי, עם מעט התפתחות בעלילה והרבה מבט מעמיק על ההתנהגות של הדמויות. את סרטה החדש צילמה במונטנה כאשר עיבדה שלושה סיפורים של הסופרת המקומית מיילי מלוי. הסיפורים מוצגים בסרט בזה אחר זה, כאשר יש ביניהם נקודות השקה קלות. הסגנון האישי של רייכהרדט ניכר בכל אחד מן הסיפורים, אבל לשיא היא מגיעה רק באחרון שבהם – תיאור קשר של חוואית בודדה ועורכת דין אשר נאלצת לנדוד הרחק פעמיים בשבוע לצורך העברת קורס שהתנדבה אליה די בטעות.  אפיזודה זאת מגדימה כמה כוח יש בעידון של הבמאית וממחישה היטב תחושות של בדידות וכמיהה. אפילו קריסטן סטיוארט, שחקנית בעייתית בעיניי, מנוצלת היטב בחלק זה של הסרט, אם כי השחקנית הבולטת בו היא לילי גלדסטון, שפניה מספרות לא מעט מן הסיפור.
האפיזודה השנייה היא זו עם הכי מעט עלילה. מישל וויליאמס, שמשחקת בסרטיה הטובים ביותר של רייכהרדט, מגלמת אישה המנסה לבנות מחדש את בית המשפחה שלה לאחר משבר בחיי הנישואין. יש לה בעיות לתקשר עם בתה המתבגרת ועם בעלה לכאורה התקשורת זורמת, אך ברור כי צריך לעבוד על הדברים מן היסוד, דבר שהזוג אינו ממש מוכן לו – לכן הם בונים בית מן היסודות. מסע בעקבות אבנים אותנטיות מוביל לשיחה ארוכה עם אדם מבוגר, סצנה בה לא קורה הרבה, אבל כל רגע בה הוא עושר של התבננות בבני אדם, עד לנקודה בה אפילו פניה של וויליאמס מתעגלות למה שנראה כמו חיוך כן. בחלק זה של הסרט בולט במיוחד הצילום, אשר עושה שימוש יפה בהשתקפויות נוף בחלונות ובדמויות, מדגיש את הקשר בין המקום לבין הסיפור והמצב הנפשי. האפיזודה הפותחת את הסרט מציגה את לורה דרן בתור עורכת דין המנסה לעזור ללקוח בעייתי שחתם על הסכם פיצויים לא טוב. למרות משחק טוב של דרן, חלק זה הוא החלש ביותר בסרט. הוא אמנם גם מעניין למדי, אבל חסר ייחוד ויש בעיות מסוימות בהיגיון הפנימי שלו. אבל דרך שני החלקים האחרים, גם פתיחה פגומה זו מקבלת יותר כוח.

סרט משפחתי
Family Film
(עופר ליברגל)

FamilyFilm

הסרט מתחיל במשפחה בורגנית מפראג אשר נדמה כי היא מתקשרת היטב. ההורים בטוחים בצאצאיהם ויוצאים לחופשה משפחתית באיי האוקיינוס ההודי המרוחקים בחברת הכלב, כאשר הבת והבן המתבגרים צפויים להצטרף לחלק האחרון של החופשה, על מנת שלא יפסידו יותר מדי זמן לימודים. מנקודת פתיחה זו, סרטו של אולמו אומרזו (במאי סלובני הפועל בצ'כיה) מתחיל מהלך נראטיבי רב תפניות, כך שעדיף לבוא לסרט עם כמה שפחות ידע מוקדם. הגדולה של הסרט היא שלמרות שיש בו הרבה נקודת מפנה וסערות רגשיות, הוא לרגע אינו בוטה מדי או מלודרמטי. אומרזו בונה את סרטו מסדרה של רגעים של התנהגות אנושית (או כלבית) פשוטה ואותנטית, גם ברגעי שגרה וגם ברגעים של שינוי מהותי בחיים, או חרדה גדולה מאוד. בנוסף לבני המשפחה הגרעינית, גם לכלב, לאחיו של האב, ולחברתה הטובה של הבת הבכורה, יש תפקיד מפתח בסרט. הוא מעניק עומק לכל אחת משבע הדמויות המרכזיות בו, השזורות בשורה של מהלכים תסריטאים אשר מקרינים לא רק על הווה, אלא גם על העבר. כותרת הסרט מכריזה עליו כעל שייך לז'אנר, וההכוונה כאן היא פחות לסרטים משפחתיים ביתיים ויותר לדרמות בנושא משפחה במשבר. הסרט גם מצדיע לז'אנר וגם משחק עם הציפיות שהוא יוצר, הולך למספר כיוונים לא צפויים, אך עושה זאת מבלי לאבד אמינות. לפחות עבורי, גם ההפתעות הגדולות הרגישו מנומקות ובנויות על פי מה שקדם להן.

העתיד לבוא
Things to Come

(עופר ליברגל)

ThingsCome

סרטה החדש של מיה הנסן-לאב קרוי אמנם ״העתיד לבוא״, אבל הוא עוסק באישה אשר למעשה החיים שעיצבה לעצמה באים לקיצם, לא באופן פתאומי אלא בשורה של אירועים קטנים. היא עדיין מוסיפה לחיות ועוד יש דברים שעוד יקרו – אך החיים שלה, שפעם כללו לא מעט דברים, כבר מצוים אחרי השיא. אבל יש גם אינספור רגעים יפים בחיים שאחרי, כך שזה אינו סרט על אישה מובסת, אלא על אישה אשר יוצאת לדרך חדשה, גם אם אין שום דבר ספציפי הממתין לה בעתיד, ייתכן ואפילו לא ברמת השאיפה. וזה הרבה פחות מדכא מאיך שהתיאור שלי נשמע.
איזבל הופר מגלמת מורה לפילוסופיה בתיכון ועורכת של ספרים בתחום, אשר מגלה בהדרגה כי מעמדה המקצועי פוחת בעידן התוכן הנגיש והשיווקי גם בתחום החינוך. בנוסף, בעלה עוזב אותה לטובת אישה אחרת ואמה עומדת למות. הדבר היחיד אשר מרגיש שמתפתח בחייה הוא קשר עם בן חסותה, תלמיד לשעבר אשר הופך לפרשן רדיקלי מאיר עיניים, הנמשך לאנרכיזם. לא מעט מן היופי שבסרט נובע מן הפער שבין הדיון בפילוסופיות השונות (שאינו רדוד, אך גם נותר מובן) לבין היכולת לממש אותן בחיים הפרקטיים. הנסן-לאב מתמקדת ברגעים קטנים ובאירועים אשר נמשכים זמן רב ולאו דווקא בנקודות המפנה, שחלקן עוברות מבלי משים. אפשר לומר שמדובר בסדרה של אפיזודות אשר מתחברות לדיוקן אוהד מאוד של דמות אשר כבר לא ממש מתאימה לעולם, ולא יכולה להמציא את עצמה מחדש באותה דרגה של הצלחה, אבל היא גם לרגע אינה נואשת או נלעגת. יש הרבה עידון בתסריט של הנסן-לאב ובהופעה של צוות השחקנים בראשות הופר. כמו כל סרטיה של הבמאית, גם ״העתיד לבוא״ מתחבר לכדי יצירה מרשימה לא דרך בניית מתח והתרתו, אלא דרך מבט מעמיק על נושאי הסרט והדמויות.

השמיים יכולים לחכות
Heaven Can Wait
(עופר ליברגל)

Heaven-Can-Wait

עוד קלאסיקה הוליוודית שמוקרנת בפסטיבל. אם ״ג'וני גיטאר״ הוא סרט של במאי שנבנה מן החספוס והמוזרות שלו, ״השמיים יכולים לחכות״ (לא להתבלבל עם סרט בעל שם דומה ובלי שום קשר אחר משנות השבעים) הוא סרט של ארנסט לוביטש, אולי הבמאי הכי מלוטש שפעל בהוליווד. במאי שהסרטים שלו זורמים בקו אחיד, מלא בהומור ובאירוניה שאינה באה על חשבון אהבת אדם. כמו כמעט כל סרטיו המדברים של לוביטש, גם סרט זה הוא קומדיה רומנטית עם דיאלוגים שנונים, אבל כאן משלב הבמאי גם אלמנטים של פנטזיה ודרמה על נישואין שיודעים לא מעט משברים לאורך שנים ארוכות. הסרט מספר על אדם אשר בשעת מותו מסרב להיכנס לגן עדן ומשכנע את השטן כי הוא ראוי לעונש הכבד של הגיהנום. כך הוא פורש את רגשות האשם שלו לגבי תחנות שונות בחייו ויחסו לנשים, בעיקר לאישה אחת שהוא חש כי הוא אינו ראוי לה. זהו הסרט הראשון בו לוביטש מצלם בצבע (הוא נפטר במהל צילומי סרט הצבע השני שלו) והתוצאה מרהיבה בצבעיה. הסרט הוא בו זמנית פנטזיה קלילה ומבט מעמיק על מערכות יחסים. פרנסאוה טריפו הגדיר את לוביטש בתור "נסיך", וכשצופים בסרט כזה ניתן להבין מדוע.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    Johnny Guitar rules
    סרט מהפנט
    לפי המקורות-הנשים לא סבלו זו את זו

השאר תגובה