• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

"לוק", סקירה

26 בספטמבר 2014 מאת אור סיגולי

מאז בכורתו בפסטיבל ונציה 2013, דרך שלוש המועמדויות בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי (והזכייה בפרס התסריט), ועד השבחים שקיבל טום הארדי על הופעת הסולו שלו – מבחינתי "לוק" (Locke) היה בקלות אחד הסרטים המסקרנים והמצופים ביותר של 2014. השתדלתי לא לדעת יותר מדי אינפורמציה על הסרט לפני הצפייה בו, וכל שצף בתודעתי היו הנסיעה הלילית ופניו המזוקנות של השחקן הבריטי, שכבר הוכיח את כוחו ב"ברונסון", "התחלה", "לוחם" ו"עלייתו של האביר האפל".
ועכשיו, "לוק" מגיע אל מסכי הקולנוע שלנו ועומד למבחן האמיתי.

מעבודת השיווק של הסרט, הטריילר והאווירה הכללית, מצטיירת תמונה שבמרכז הסרט הבריטי הזה נמצאת עלילת מתח. מדובר בטעות רצינית שעלולה לתסכל לא מעט צופים. אז לפני הכל חשוב לציין ש"לוק" הוא דרמה אינטימית המספרת על גבר אחד והתמודדותו עם מצב משונה אליו נקלע. דברים רבים וטובים אפשר לומר עליו, והם עוד יאמרו בהמשך הסקירה (בתוספת הסתייגויות, כמובן) אבל "מותח" הוא כנראה המילה האחרונה שאפשר להצמיד אליו. זה לא אומר שהוא לא מסקרן, מעניין, אמיץ או כל מילה אחרת שתחפשו, הוא פשוט לא פה בשביל להושיב אתכם על קצה הכסא. הוא פה בשביל להתמקם לכם בראש ובלב.

גבר נכנס לרכב בשעת לילה. אנחנו לא יודעים עליו דבר בשלב זה. הוא מתניע את הרכב ונוסע אל תוך החושך. תוך 80 דקות ולא מעט שיחות טלפון, הכל יתבהר, ואנחנו נכיר את הבחור הזה טוב יותר ממה שאנחנו מכירים כמה מחברינו הטובים ביותר. להוציא את סצנת הפתיחה, הגבר שבאוטו, איוון לוק שמו, לא יצא ממנו, לא יאסוף טרמפיסטים, לא ידרוס הולך רגל פשוט, לא יסתבך עם מאפיונרים ולא יברח מהמשטרה. הוא פשוט ינהג, ואנחנו אתו.

על אף זאת, "לוק" איננו דרמת ארט-האוס כדוגמת "עשר" של עבאס קיארוסטמי או סרט ז'אנר כדוגמת "קבור" עם ראיין ריינולדס. הוא גם מבוסס דיבורים ולכן אין לו את הפריבילגיה של "הכל אבוד" או "הקיר", למשל. על כן, ודאי נשאלת השאלה, מדוע בכלל יש צורך להטריח את עצמנו עד בית הקולנוע בשביל זה? האם אולי היה עדיף לשמוע את זה כפודקאסט או כתכנית רדיו? מה הצורך של המדיום הקולנועי הפעם?
לשאלות האלה שתי תשובות, ועל שתיהן קשה לערער. אלו שתי תשובות שמכריחות את "לוק" להיות סרט קולנוע, ומייצרות חווית צפייה נהדרת וסרט מוצלח בלי קשר.

הראשונה היא, כמובן, טום הארדי. השחקן, שהחודש מלאו לו 37 שנים, לקח על עצמו את המשימה הקשה של לסחוב את השעה ועשרים על כתפיו. וכמה שהוא יוצא מנצח.
הקלוז-אפ הוא הדבר הראשון שמשדרג את "לוק" והופך אותו ליצירה קולנועית מצטיינת. טום הארדי מבלה את הסרט בכסאו כך שתנועה היא לא ממש מנת חלקו בסרט, ואנחנו יודעים כמה משמעותית שפת הגוף של טום הארדי (בעיקר בסרטים שהוזכרו למעלה, אליהם אפשר גם להוסיף את "ארץ יבשה"), ממש כמו הקול העמוק והממכר שלו. אבל העיניים שלו הם כלי המשחק העיקרי שלו בסרט, ובהן הוא משתמש בכל רגע נתון כדי להעביר את תחושת המצוקה והכליאה שבה הוא נמצא. בכל רגע בסרט לוק נאלץ להתמודד עם משהו חדש, עם בעיה או משבר, הוא מזגזג ביניהם בעזרת עיניו וקולו בלבד, וקשה לתאר כמה זה מרתק.
הארדי הוא סיבה מספיק טובה לצפות בסרט הזה, וקשה לחשוב על הרבה שחקנים אחרים שיכלו לעשות זאת.

ועם זאת, "לוק" לא נשען על הארדי בלבד. סטיבן נייט, שזהו סרטו השני לאחר שהתפרסם כתסריטאי ("סימנים של כבוד" שביים דיויד קרוננברג, ו"דברים יפים מלוכלכים" עליו היה מועמד לאוסקר, בין היתר) הלך באיזשהו מקום נגד האינסטינקט המיידי של סרטים כאלה, וסרב להשאר במקום לרגע אחד בלבד.
אני לא בטוח מהו השוט הארוך ביותר ב"לוק", אבל אני לא מאמין שהוא נמשך על פני יותר מכמה שניות קצרות. הסרט כל הזמן נחתך, כל הזמן בתנועה, עובר מפניו של הארדי, אל נקודת מבטו, אל מראת הצד, אל הדלת המבריקה, אל מסך הנייד, וחוזר חלילה. אין רגע של סטטיות בסרט.

בהתחלה היה לי קצת קשה עם הבחירה, וזה החזיר אותי אחורה להסתייגות שלי מסרטו של דני בויל "127 שעות", גם הוא סיפורה של דמות אחת כלואה במקום, וגם הוא לרגע לא מפסיק לזוז, לקפוץ, לתזז ולהתגלגל. הבחירה של בויל, שבסופו של דבר העניקה לו מועמדויות לפרס העריכה, השחקן (ג'יימס פרנקו), התסריט והסרט בין ביתר, הקשתה עלי מאוד כי הרגשתי שהיא לא נכונה לסרט. "127 שעות" היה מרוויח יותר, בעיני, אם היה משתהה ולו לרגע אחד על פרנקו, מעביר לנו את תחושת המחנק והתסכול של חוסר היכולת לזוז ושל הזמן האוזל והולך. הקינטיות האקסטטית של "127 שעות" הייתה בעוכריו כי הוא במהרה הפך לוידיאו-קליפ שלא מאפשר לנו רגע של הזדהות אמיתית עם מצבו של הגיבור.
על פניו הדבר הזה היה אמור להיות נכון גם לגבי "לוק" ובהתחלה קיוויתי שהסרט ישכיל רגע לשוות לנו את התחושות האלו, עד שהבנתי שעל אף שאני יושב במקומי כבר דקות ארוכות, אני לחלוטין מרגיש שאני בנסיעה.

באמצעים דלים, כולם בשני מימדים בלבד, "לוק" מייצר תחושת תנועה ותזוזה בכל רגע נתון. זה קל יחסית לייצר את זה בקולנוע בסצנת אקשן גדולה, נפילה ממפל או תעופה באוויר. ל"לוק" אין אף אחד מאלו, ועם זאת הוא מייצר באופן מיומן ומרשים מאוד תחושת תנועה שלרגע לא עוצרת. רק בזמן הצפייה בסרט גיליתי שאפשר לגרום למושב בית הקולנוע או הספה בבית להרגיש כאילו היא זזה ללא הפסק. לוק מתקדם כל הזמן, אין לו את הפריבילגיה לעצור ולחשוב, לשקול את צעדיו ולבחון את הפעולות שלו. הוא חייב להגיע למטרה שלו, והחוויה הזו חלה גם על הצופה.

"לוק" הוא סרט ריאליסטי מתחילתו ועד סופו, הוא אמין וממוקד. לכן צרמה לי במיוחד ההחלטה התסריטאית של נייט לאפשר ללוק – ברגעים בודדים אמנם, אבל בולטים בהחלט – לדבר אל דמות שאיננה מדומיינת, המאפשרת ללוק להוציא קצת קיטור ולתת לו משמעות פסיכולוגית.
הסצנות האלו, בהן לוק מביט למראה הקדמית ומדבר אל מי שהוא חושב שנמצא מאחור (אני בכוונה לא מסגיר אל מי), לא יושבות טוב על הסרט, ונראות מאולצות ועצלות. זה הזכיר לי את ההסתייגות שלי מאותן סצנות בדיוק בסרט "המסע לאיטליה", בהן אינגריד ברגמן חוצה את הכפר האיטלקי בנהיגה ומתלוננת לעצמה בקול רם.
הדברים שלוק מגלה לנו (ובולט במיוחד שהקהל היה במחשבתו של נייט, ולא טובת הסרט) היו יכולים לעבור היטב בשאר שיחות הטלפון שהן הבסיס של "לוק", והן משמשות כמו פסי האטה על הכביש הבין-עירוני שהוא הסרט.

אבל ניתן להתעלם מהן ולהמשיך הלאה. זאת, כאמור, בזכות הדברים אותם הזכרתי, כמו גם הופעתן של רות' ווילסון ואוליביה קולמן הבוקעות מהדיבורית של לוק. בתקופה בה אפשר להמר על הופעתה הקולית של סקארלט ג'והנסון מ"היא" לאוסקר, חבל לי שלא נותנים מקום גם לשתי הנשים של "לוק" ברשימת השבחים המוצדקת של הסרט.
ווילסון היא שחקנית צעירה שבקולנוע גנבה את ההצגה ב"אנה קארנינה" ובטלוויזיה השתלטה על "לות'ר" לצדו של אידריס אלבה, בתור פסיכופטית המפתחת קשר מעניין עם הבלש הגברי. אפשר למצוא אותה גם כאימא המתוסכלת ב"להציל את מר בנקס" וב"הפרש הבודד".
קולמן היא אחת השחקניות הטובות ביותר מבריטניה, שהעובדה שאנשי האוסקר והבפט"א התעלמו מהופעתה הבלתי נשכחת ב"טירנוזאור" האכזרי, היא שאלה שמישהו יום אחד יצטרך לענות עליה. שתיהן, כאמור, מוסיפות המון לסרט.

יכול להיות שלוקח כמה דקות להכנס לקצב ולקונספט של "לוק", אבל הארדי ואנשי הצוות (העורך ג'סטין רייט, "אשת הברזל"; הצלם האריס זמברלוקוס, "ת'ור"; והמלחין דיקון הינצ'ליף, "קר עד העצם") מצליחים לעקוף את הקונספט והגימיק ולהפוך את הסרט לנסיעה שאתם רוצים להיות בה.

2F3A9791.jpg

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ספוילר






    במהלך הסרט הופיעו מדי פעם סירנות וחשבתי לתומי כי הן מרמזות על טוויסט גורלי בסיום.

  2. איריס הגיב:

    מותר להגיד שאני לא אוהבת את תום הארדי?

    1. חומי כהן הגיב:

      לא

  3. אלעד הגיב:

    "לוק" הוא סרט ציני. ציני בכך שהפך את עצמו למוצר צריכה שמשום מה מפיל אי אילו מבקרים [לא באתר הזה כמובן]. כולם כל כך מתרשמים מהגימיק של סרט שלם שמתרחש בלוקיישן אחד, עד ששוכחים לשפוט את הסרט כיצירה שלמה כסרט ולא כתרגיל קולנוע עם שחקן ממש טוב באמצע. כל הביקורות על הסרט דומות, תום הארדי…תום הארדי…תום הארדי. לא סבלתי כל כך בסרט. "ציפיתי לסבול אבל אז גיליתי שאני ממש מרגיש בתוך הנסיעה…זאת בטח העריכה…."ממתי זה פרמטר לשפוט משהו שמתקרה יצירת אמנות ? מדובר במוצר צריכה שנועד לעטוף בסרט ורדרד את יכולות המשחק של פלוני ואת יכולותיו של פלוני אחר, להתעלות מעל הנכות המכוונת שהוא גרם ליצירה זאת, ולגרום לכם להתפלא מזה שלא סבלתם מ – 80 דקות על סרט שמתרחש רק במכונית.

    ובהתרשמות זאת, בעיקר כתבת איך הוא נכנס לך לראש ולא ללב. כי אכן הסכמת שהלב היה פשטני לגמרי [הסצנות האכן הזויות של הגיבור מדבר עם האב] והשמאלץ של אני גבר שלוקח אחריות על מעשיו וכו' וכו'.

    1. מר קולנוע הגיב:

      לוק הוא לא סרט מושלם בלשון המעטה, אבל בתור דרמה עם רגעים מותחים ודילמות מוסריות, הוא עומד בזה כהצלחה. היו רגעים משעממים, אבל הם מעטים ממש. טום הארדי כהרגלו ממשיך להתגלות כשחקן ממכר- הקול המחוספס שלו ומבטיו החודרים הם עדיין הכלים האיכותיים ביותר שעומדים לרשותו והוא אכן עושה בהם שימוש נהדר. לשווא הוא זכה בפרס השחקן המצטיין של אגודת המבקרים בלוס אנג'לס 2014.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.