• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

"אנה קארנינה", סקירה

4 בינואר 2013 מאת אור סיגולי

anna kareninaאת "אנה קארנינה" (Anna Karenina) ראיתי לראשונה בפסטיבל חיפה האחרון, ומאז הספקתי לכתוב עליו כחלק מהסיקור היומי, לשבץ אותו ב-20 הרגעים הגדולים ביותר של השנה בקולנוע, ואפילו להזכיר אותו בפודקאסט סיכום השנה שהקלטתי עם אורון. ככה שאפשר לומר שהוא נשאר אתי מאז הצפייה הראשונה באוקטובר. מאז כבר הספקתי לראות אותו שוב.

לפי הספירה שלי, ספרו של טולסטוי משנת 1877 עובד לקולנוע כבר עשר פעמים לפני הגרסה הזו. אני חייב להודות שמעולם לא ראיתי אף אחד מהעיבודים, אבל בהחלט קראתי את הספר לפני כמה שנים. אם זכרוני אינו מטעה אותי גם סיימתי אותו יחסית מהר.
לעבד את "אנה קארנינה" זו משימה בלתי אפשרית, גם עקב אורכו ועומס העלילות שלו (רבים, למשל, מופתעים לגלות שהיותה של אנה הדמות הראשית בספר היא משהו שניתן להתווכח עליו) אבל בעיקר בגלל שעיבוד אחד-לאחד של הספר ייצר כנראה את הסרט המשעמם ביותר בעולם. אתם יכולים לדמיין את עצמכם יושבים ובוהים בזמן שלווין וחבריו מנהלים את השיחות הבלתי נגמרות שלהם על סוציאליזם?
הספר נכתב בהמשכים ולכן יש בו לא מעט פרקים שמאוד קשה לצלוח. כאשר ניגשים לעבד את המאסה הזו של רעיונות, דמויות ופילוסופיות למסך, נדרשים להיעשות לא מעט קיצורים והשמטות. השאלה היא איך מטפלים בזה. העיבוד המחודש עליו אחראי המחזאי זוכה הטוני ("רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים") והתסריטאי זוכה האוסקר ("שייקספיר מאוהב") המהולל טום סטופארד, מצליח בכמה אספקטים ונכשל בכמה אחרים, אבל לדעתי – מבחינה רעיונית ותפיסתית – זו אולי הדרך הכי מרשימה ומדוייקת שאליה ניתן להכניס ספר עצום שכזה לסרט בן שעתיים.

הספר "אנה קארנינה" הוא בעצם סיפורן של שתי דמויות שקשורות זו לזו אך כל אחת מהן סוחבת על עצמה קו עלילה עצמאי משלה. קונסטנטין לווין הוא אידיאליסט צעיר שמעביר את רוב הספר בערגה לקיטי המיוחסת ובהרהור על סוציאליזם, עבודת כפיים ופילוסופיות. אנה קארנינה היא הדמות עם העלילה היותר "סיפורית" של הרומן כאשר היא כלואה בין האהבה הרציונלית לבעלה הפוליטיקאי אלכסי קארנין ואהבתה עמוסת הרגשות והתשוקה לאלכסי ורונסקי, איש צבא צעיר וגאוותן. הסיפור שלה ידוע בעיקר בגלל סופו הטראגי.
הסרט החדש צמצם את סיפורו של לווין לסיפור משנה שאמנם תומך רעיונית בסיפור המרכזי של אנה אך חלקים משמעותיים בו הושמטו, כמו למשל הלידה המסוכנת שעוברת אשתו קיטי שבספר היא מופת של מריטת עצבים אך בסרט אינה קיימת.
עם זאת, מבחינת העיצוב הסרט מייחס ללווין קונטרה משמעותית לסיפורה של אנה, וזו מה שהופך את "אנה קארנינה" החדש, בעיני, לסרט הבריטי הכי טוב של השנה החולפת, ובנוסף לסרט הכי מרהיב ויזואלית של 2012.

הקונספט שעומד במרכז העיבוד המחודש יכול להחשב בעיני כמה צופים כגימיק, אבל לדעתי הוא לא פחות ממדהים: רוב הסרט מתרחש על במת תיאטרון משוכללת בה הקירות הם קוליסות מתחלפות, הרחובות מרומזים, מסכים עולים ויורדים והדמויות נכנסות ויוצאות מפתחים שהותקנו להן אל מול ענינו. שלא כמו אחד מ"סרטי הבמה" המפורסמים אי פעם, יצירת המופת "דוגוויל", הבמה של "אנה קארנינה" היא הכל חוץ ממינימלסטית ואין להתבלבל בה לרגע כבמה ריאליסטית.
על הבמה הזו מתחיל הסיפור של אנה ומשפחתה רבת המעלה, פחות או יותר כמו שהספר מתחיל: גיסתה של אנה, דולי, מגלה שבעלה בגד בה עם האומנת ואנה עוזבת את סנט פטסבורג למוסקבה כדי לאחד בין הזוג. בדרך היא פוגשת את ורונסקי החייל והאהבה ניבטת בין שניהם. על הבמה הזו אנחנו פוגשים לראשונה גם את לווין אדום השיער – חברו הקרוב של אחיה של אנה – שמאוהב בקיטי שברגע של פזיזות דוחה את הצעת הנישואין שלו.
קשה לתאר במילים כמה עבודת העיצוב של הסרט עוצרת נשימה. השימוש בבמה, בתלבושות, בדמויות שנכנסות ויוצאות ללא קשר "ריאליסטי" לסטינג (משרד הופך לרחוב שהופך למסעדה) הוא כל כך עמוס שצריך לצפות בסרט פעם נוספת כדי לעכל את כמות הפרטים. עם זאת, כשצפיתי בתחילת הסרט לא יכולתי להשאר אדיש לעושר הזה, אבל עדיין נותרתי סקפטי. הייתי צריך שלבחירה בבמה מלאכותית תהיה גם הצדקה רעיונית אחרת אין לה כל משקל או משמעות. אכן, כעבור כמה דקות מתחילת הסרט, כאשר לווין הסוציאליסט עוזב את מוסקבה שבור לב חזרה לכפר, דלתות הבמה נפתחות ולפתע אנחנו בחוץ, במישורים הקפואים של רוסיה. הסרט עזב את הבמה ועבר אל הלוקיישן הריאליסטי. זה העיף לי את המח.
הסיבה שהקונספט נשבר דווקא ברגע הזה היא כדי לייצר לנו את הדיסוננס בין המלאכותיות והעמדת הפנים של החברה הגבוהה אל מול האמת של הסוציאליזם. בזמן שלעולמם של האצולה התרבותית כל מה שיש הוא מין משחק מול קהל דמיוני אפילו ברגעים האינטימיים ביותר שלהם, והעומק של חייהם הוא בעומק של במת תיאטרון, החיים הפשוטים של האנשים מחוץ לערים מתפרשים עד לאופק. האמת נמצאת אצל הפועלים, המציאות היא מנת חלקם של האנשים הפשוטים. רחוק בכל דרך מהראזל-דאזל של העיר.
הרעיון הזה של במה-חוץ מקבל גם טיפולים מבריקים נוספים ולעיתים אירוניים. למשל כאשר מסתבר לנו שהסרט ממקם את המעמד הנמוך של העירוניים בגשרים שמעל הבמה. הם אולי נמצאים בתחתית ההיררכיה החברתית, אך הם ממוקמים מעל הנשפים וחדרי האירוח המרהיבים אך הדקים של האצולה, בדיוק איפה שפועלי הבמה שאיש לא מוחא להם כפיים נמצאים בהצגות תיאטרון, מעל השחקנים והתלבושות.
הסרט עוזב את הבמה גם ברגעים בהם אנה ומאהבה הצעיר מממשים את אהבתם. כאשר אנה נאמנה לרגשותיה הסרט יוצא שוב מהבמה אל המרחבים, אבל הם איכשהו פחות מציאותיים מהעולם של לווין, ועל אף שיש בהם שבירה של המלאכותיות, הם מעוצבים במין אוטופיה שאולי גם היא מקושטת יתר על המידה אבל שונה לחלוטין מהצגת התיאטרון. כל זה עד לשוט הסיום עמוס המשמעות שמחבר בין שני העולמות ומראה שהדברים אף פעם לא כל כך מוחלטים.
אני לא חושב שהיה אפשר לחשוב על דרך קולנועית מעניינת יותר להעביר את הרעיון שנמצא בליבתו של ספרו של טולסטוי.

עם זאת, הסרט מועד בגלל בעיה אחת משמעותית. כן, אני מניח שאפשר לקרוא לזה "בעיה משמעותית", מכיוון שהדבר הכי חלש ב"אנה קארנינה" הוא למעשה אנה קארנינה עצמה.
אני לא מדבר רק על הופעתה של קירה נייטלי – שחקנית שיש לי חיבה רבה אליה – שעל אף שזכתה בתפקיד ששחקניות רבות היו הורגות בשבילו, היא אינה עושה פה את תפקידה הטוב ביותר. קשה לומר שהיא לא משחקת טוב, אבל היא מייצרת איזשהו ריחוק, איזשהו אנטגוניזם שמקשה על הצופה להתחבט יחד איתה. היא גם כנראה החלשה ביותר מתוך הקאסט.
אבל הבעיה של אנה קארנינה אינה לחלוטין באשמתה של נייטלי, אלא גם באשמת התסריט. התדרדרותה הנפשית והגופנית של אנה, שסופה מוכר לרוב האנשים בתרבות המערבית, נמשכת ומתמתחת בספר מספיק זמן בשביל לחוות עימה את התהליך, מצומצמת בסרט למערכה האחרונה שלו ולכן קריסתה של אנה תחת משקל רגשותיה הופך להיות רצף מהיר ולא אמין של דרמות טלנובליות. רגע אחד היא בסדר ובאותה סצנה היא לפתע לא, היא מחליטה משהו ונשבעת עליו בחייה אבל שתי דקות אחר כך מתחרטת ואומרת משהו אחר באותה ההיסטריה של הודאתה הקודמת. אנחנו מקבלים מין היי-לייטס של אישה על סף התמוטטות עצבים באופן שגורם לנו לייחל שפשוט תיקח איזו שאכטה ותנוח רגע בשקט עד שתחליט מה עובר עליה ותחזור אלינו עם מסקנות. נדמה כאילו המערכה האחרונה של הסרט מהירה מדי ולא מספקת, כך שכאשר הכל מתמוטט, קשה לעקוב אחר הסיבות שהובילו למעשה הטראגי של אנה.
מצד שני – יש סבירות להניח שהריחוק שיוצרת אנה מהצופים היא החלטה מודעת של היוצרים, אשר מבקשים מאתנו להתרגש דווקא מסיפור המשנה של לווין וקיטי כי כזכור, לווין הוא הדמות היחידה בסרט שאינה כלואה בעולם שקרי. משחק הקוביות וסצנת הסיום של לווין הם אלו שריגשו אותי במיוחד, הרבה יותר מגחמותיה של אנה.

anna-karenina001-730x365

על הקונספט וכל מה שסביבו אחראי הבמאי הבריטי ג'ו רייט, שזהו סרטו החמישי. סרטו הראשון מ-2005, "גאווה ודיעה קדומה" (Pride & Prejudice) סידר לקירה נייטלי את המועמדות היחידה שלה לאוסקר. על אף שהוא מעט זניח אני מאוד חיבבתי את העיבוד של רייט לג'יין אוסטין (את הספר לא קראתי) וגם אני כמובן התרשמתי מהשוטים הארוכים של סצנות הנשף שהעמיד רייט.
אחר כך הגיע "כפרה" (Atonement) שהיה מועמד לסרט הטוב ביותר באוסקר, זכה בפרס המוזיקה, והכניס את נייטלי – שוב בתפקיד הראשי – לאחת מהשמלות האייקוניות של הקולנוע מתחילת האלף החדש. "כפרה", על אף יופיו וכמובן השוט-הרציף הבלתי הגיוני שנמצא במרכזו, לא הותיר עלי חותם ופטרתי אותו כגלויה מרהיבה אך חסרת עומק. סרטו השלישי של רייט היה "הסולואיסט" (The Soloist) עם רוברט דאוני ג'וניור וג'יימי פוקס, שגם היה הסרט הראשון של רייט שאינו תקופתי וגם היה כשלון כל כך גדול שהסרט נעלם מהמסכים במהירות אחרי אין ספור דחיות ולארצנו הוא כלל לא הגיע.
אחרי זה רייט השתעשע עם עולם האקשן בסרט "האנה" מ-2011 בכיכובה של סורשה רונן, המועמדת לאוסקר הצעירה מ"כפרה". אני לא חושב שעברתי חצי שעה מהסרט ההוא.
"אנה קארנינה" הוא לדעתי, על אף החריקות, הסרט הטוב ביותר של רייט בלי תחרות.

רייט משתמש בבמה שכפופה לרצונותיו בדרכים נפלאות. רגע עוצר נשימה במיוחד הוא הריקוד של אנה ו-ורונסקי שללא מילים מצליח להעביר דינמיקה של כמה דמויות ולתת מין תקציר רגשי מרשים במיוחד של העלילה. אנה לבושה בשחור ו-ורונסקי בלבן. הריקוד שלהם מתחיל בנשף רב משתתפים אבל לפתע אלו רק הם בחלל, רוקדים ריקוד שנע בין מליציות לבין קרב. באהבה כמו במלחמה, התשוקה שלהם פטאלית מסוכנת. בינתיים צופה בהם קיטי הלבושה בלבן שרואה איך מי שרצתה שיציע לה נישואים הולך ומתאהב באישה בשחור, והיא מאבדת את יופיה ואצילותה בריקוד מסחרר שהורס את תסרוקתה ואת צחורות עורה. כאשר אנה קולטת את מעשיה, היא נוטשת את הריקוד ומחברת בין הזוג הלבן ורונסקי וקיטי. לאחר מכן היא ממהרת לברוח משם אך רגע לפני היא נעצרת ובוהה בהשתקפותה. ברקע, מאחוריה, הזוג הצחור שרוקד ריקוד נטול תשוקה לחלוטין, הופך להיות מין כתם לבן ומסנוור שלאט לאט הופך לאור פנס קטר הרכבת שמתקדם במהירות אל אנה. רכבת שתחתום את גורלה בשלב מאוחר יותר.
גם סצנת מרוץ הסוסים היא מרהיבה, ועליה כבר הרחבתי בפוסט סיכום השנה שלי.

kinopoisk.ru

מעבר לקירה נייטלי, אהרון ג'ונסון (אלכסי ורנוסקי) ודומהל גליסון (קונסטנטין לווין) שבעיני היו מעט בעיתיים, רוב הקאסט עושה עבודה מצויינת. אלישיה ויקאנדר היא קיטי היפה שכבר הספקנו להתאהב בה השנה בנציג דנמרק לאוסקר "סיפור מלכותי". מתיו מקפיידן, פעם דארסי השרמנטי מ"גאווה ודיעה קדומה", הוא אובלונסקי, אחיה טוב הלב אך הבהמי של אנה, ומשמש כקומיק רליף מעולה. גם אמילי ווטסון, אוליביה וויליאמס וקלי מקדונלד טובות. את ההצגה מכל הנשים, אגב, גונבת רות ווילסון בתפקיד הנסיכה בטסי.
עם זאת, את הסרט מנצח בנוק-אאוט ג'וד לאו בתפקיד אלכסי קארנין, בעלה של אנה.
לאו נחשב לפני עשור לאחד השחקנים הצעירים המוצלחים שיש. לשמו שתי מועמדויות לאוסקר תוך ארבע שנים על "הכשרון של מר ריפלי" ו"קולד מאונטיין". בנוסף זכורים לו "אינטילגנציה מלאכותית", "אלפי", "קרוב יותר" ו"אני אוהב האקביז", אך נדמה שמשהו מעט התפוגג מאז. לאו, שמעולם לא נראה רע יותר כמו פה (ההתקרחות היא איפור, אגב), מצליח להעביר קשת רגשות כל כך מגוונת בכל סצנה וסצנה שלא פעם ולא פעמיים קיוויתי שהוא יהפוך לגיבור הסרט. ההתעלמות ממנו בעונת האוסקרים היא מביכה במקרה הטוב.

שתי הכוכבות האמיתיות של הסרט הם המעצבת האומנותית שרה גרינווד ומעצבת התלבושות ז'אקלין דוראן שמוציאות את הסרט ממלכודת "דרמת תלבושות" על ידי שימוש באין סוף פרטים, צבעים ומרקמים. את ההישג שלהן משדרגים הצלם שימוס מקגארבי, העורכת מלאני אוליבר והמלחין דאריו מארינלי.
כל כך קשה להתקל בסרט שהוא מעניין כמו שהוא יפה, ויותר מזה – לא צריך שלושה מימדים ודמויות מפוקסלות בשביל לעשות את זה.

תגובות

  1. דורין הגיב:

    אני מחכה לסרט הרבה זמן, חבל לי שפספסתי אותו בפסטיבל אבל לדברים טובים במיוחד שווה לחכות. הפוסט מעניין מאוד ושנון. הפרטים על הסרט מפורטחם בצורה שמושכת לקרוא עם זאת מעט ארוך מידי לטעמי.

  2. איריס הגיב:

    יש לי אלגיה קשה לגברת נייטלי. לא ברור לי איך הבחורה הזו משיגה תפקידים בסרטים. לשרבב את השפתיים לא נקרא לשחק. הסרט היחיד שבו היא נסבלת מבחינתי היה שחקי אותה כמו בקהם.

    1. Yaniv Eidelstein הגיב:

      אני חושב שהיא תפתיע אותך לטובה בסרט הזה.

  3. רינה שגיב הגיב:

    אני דווקא חושבת שקירה נייטלי הייתה מקסימה ומרגשת בתור אנה קרנינה ! היא יפהפיה ושחקנית מרגשת ביותר!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.