• סיכום המחצית של 2018
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

"להציל את מר בנקס", סקירה

4 בינואר 2014 מאת אור סיגולי

כולם אוהבים את "מרי פופינס". ובצדק. יש מעט מאוד סרטים שכה קשה לעמוד בקסמם. השירים, הצבעים, ההופעות של ג'ולי אנדרוז ודיק ואן דייק, הרגש, הצחוק, הכל בסרט הזה בלתי נשכח. אבל מסתבר שהדרך לעשייתו של הסרט האהוב משנת 1964 לא הייתה קלה במיוחד. הסופרת שיצרה את דמותה של מרי פופינס, פ.ל. טראוורס, לא נורא נגנבה מהרעיון שמלך המסחור והחמידות וולט דיסני יעבד את ספרה היקר והאישי לסרט לכל המשפחה עם אנימציה ושירים, וניסתה להתנגד להפקה. לאחר ששוכנעה, הגיעה להוליווד כדי לפקח על כתיבת התסריט ושם הכירה את דיסני עצמו, את האחים שרמן (כותבי פס הקול) ואת התסריטאי דון דה-גרדי, ועבדה איתם צמוד. התוצאה היא, כידוע, סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושיסית.

הסרט החדש, "להציל את מר בנקס" (Saving Mr. Banks), מבית אולפני וולט דיסני עצמם, מתאר את תקופת הזמן הזו בו טראוורס בילתה בשטחי אולפני דיסני ועל הדרך שעברה עד סיום כתיבת התסריט. הסרט מגולל גם את ילדותה בערבות ניו זילנד ויחסיה עם אביה, קשר שישפיע על כל חייה ועל כל מכלול עבודותיה.

חווית הצפייה ב"להציל את מר בנקס" היא נהדרת. כמובן שלא מושלמת, אבל היא כוללת בתוכה עירבוב מיומן של צחוק ועצב. הבעיה של הסרט היא השנייה שאחרי. ברגע שנותנים לסרט הזה עוד שביב מחשבה בתום הצפייה, לא רק שהוא מתפורר, הוא הופך להיות מכעיס. עבר שבוע מאז שראיתי את הסרט הזה. אני זוכר שיצאתי ממנו לאוויר הערב הקריר, עם עיניים אדומות ולב רחב. אבל אז התחלתי לחשוב עליו – אפילו לא ידעתי שאכתוב עליו. אני סתם נהנה להרהר בסרטים אחרי הצפייה – והכל התרסק, עלה באש והרעיל את האוזון. הסרט הזה כל כך בעייתי מבחינת הסאבטקסט שלו, והתפישה ההיסטורית שלו, שהייתי אפילו שואל את עצמי האם הוא פסול.

אז זה מה שנעשה: אני אכתוב קצת על הסרט עצמו, כשעתיים של צפייה בתמונות זזות, ולאחר מכן אזהיר שאני נכנס לחלק הפרולוגי של הצפייה, ואתם תבחרו אם להמשיך אתי או לא. זה בעיקר מומלץ למי שכבר ראה את הסרט ומעוניין שאני אהרוס לו את הכיף.

"להציל את מר בנקס" כולל בתוכו למעשה שתי סצנות בלבד, המופיעות לסירוגין, כאשר כל אחת מהן חוזרת על עצמה שוב ושוב. האחת היא טראוורס בהוליווד, מתנגדת לחילול הקודש שדיסני יעשה בסרטה; והשני הוא ילדותה הרחוקה בצל אב אהוב אך אלכוהוליסט.
פרקי "הרפתקאותיה של טראוורס בהוליווד" הם באמת ובתמים קטעים נפלאים. בראש ובראשונה, אמה תומפסון בתפקיד טראוורס נהדרת. היא שולטת בסצנות, לא מפספסת פאנץ'-ליין אחד ועושה פלאות עם הדמות שנכתבה לה. פלאות. מגבים אותה העיצוב האומנותי עמוס הצבעים המשמחים והתלבושות הנהדרות, ואפילו הם מחווירים לידה. לא אכפת לנו שכל סצנה בנויה בדיוק אותו דבר כי הכל עובד בהן נורא טוב, ואז כשזה נשבר בצורה נורא לא אמינה עדיין לא אכפת לנו. כי הכל עובד בהן נורא טוב.
פול ג'יאמטי בתפקיד "הנהג הפשוט אך חכם", ברדלי וויטפורד כדה-גרדי התסריטאי, ובי.ג'יי נובאק וג'ייסון שוורצמן כאחים שרמן, כולם נפלאים. גם טום הנקס מקסים בתפקיד מלך העולם/מציל הנפשות/עושה-החסד-והאמת וולט דיסני. אך בעיקר מה שעובד בחלקי "טראוורס בהוליווד" הוא המוזיקה מתוך "מרי פופינס". שזה מצד אחד הכי לא כוחות, אך מצד שני בסדר, הם הרוויחו את זה. לבסס את רגעי ההתעלות של הסרט שלך על מוזיקה שמוכיחה את עצמה כבר חמישים שנה זו לא חוכמה גדולה. אבל אנחנו סולחים. למה? כי הכל עובד נורא טוב.

סצנות הילדות של טראוורס הן בעייתיות הרבה יותר. גם מכיוון שאם ב"טראוורס בהוליווד" יש שינויים קטנטנים מסצנה לסצנה, ב"חיי בניו זילנד" אין בכלל, ולכן אנחנו נידונים לראות שוב ושוב ושוב את אותה ההתרחשות: ילדה קטנה משחקת, אבא מגיע, האבא אולי אוהב ומקסים אבל יש שם איזה קטע לא טוב, האבא הולך צעד אחד רחוק מדי, האמא בוכה, הילדה עצובה. זה פחות או יותר כל מה שיש שם, וככזה זה מפיל את המתח והקצב, ואני ייחלתי בכל פעם לשוב אל טראוורס המבוגרת ומאבקה בדיסני על יצירתה. אך עם זאת, העיצוב הויזואלי של הסרט מנצח גם שם, וקולין פארל עושה את אחד מתפקידיו המקסימים ביותר. אני ידוע בתור צופה שיש לו חולשות קשות לאבות קולנועיים, ולכן התייפחתי חרישית בכיסאי בכל רגע ורגע בהם.

אז התשובה היא, כן. "להציל את מר בנקס" הוא צפייה מהנה וכיפית לכל המשפחה. אבל לא משנה מה אתם עושים, אל תחשבו על הסרט לאחר מכן, ויותר חשוב, אל תקחו אותו ברצינות. לא מבחינה היסטורית ולא מבחינה אומנותית. הוא כיף, הוא מתוק, וזהו. כי בסופו של דבר, הרעיון מאחורי הסרט הזה, והדברים שהוא אומר, הם בעיתיים במקרה הטוב.
עד כאן על הסרט. ועכשיו – הרגע שאחרי.

אמה תומפסון מושלמת

אמה תומפסון מושלמת

אז קודם כל, אתוודה. לא עשיתי תחקיר ואינני יודע מה באמת קרה במשרדי דיסני ואיך באמת הגיבה טראוורס לעשיית "מרי פופינס" ולתוצאה הסופית. הבנתי שזה לא נורא קשור למה שמתואר בסרט, אבל קטונתי.
העניין הוא שהסרט מציג את טראוורס בצורה כל כך חד מימדית, כל כך קטנונית ואיומה, שאני לא יכול שלא לתהות האם מדובר בלא יותר מסרט תעמולה לאולפני וולט דיסני. מהבחינה הזו יש פה אולי קטע מעניין לניתוח דמות מתוסרטת: הגיבורה של הסרט (טראוורס) היא בו בזמן גם האנטגוניסטית, וסיפור הרקע שלה הוא ה-origin story שלה כאילו הייתה נבל קומיקס. אבל על פי "להציל את מר בנקס", לא רק שטראוורס היא אישיות בלתי נסבלת, היא בעצם מתנגדת לכל דבר – והסרט עושה עבודה מצויינת להדגיש את זה – שבסופו של דבר אהבנו ב"מרי פופינס".
שירים? מה פתאום. אנימציה? בחיים לא. דיק ואן דייק? שטויות. מילים ממוצאות ומצחיקות? אין סיכוי. כל דבר שהפך להיות קלאסי בסרט קרה כנגד הבריטית היבשושית הזו שישבה בחדר.
למעשה, על פי הסרט, וולט דיסני לא רק שעושה – בעזרת חביבות אין קץ בלבד, כמובן – סרט אהוב והיסטורי, הוא גם מציל אישה מעצמה. אם זה היה סיפור בדיוני הוא היה מרגיז בגלל המסר הדידקטי שלו וההתנשאות, אבל בעיני כשזה כאילו מבוסס על סיפור אמיתי, זה רק מרגיז יותר מכיוון שלא יכול להיות שהאנשים האלה היו כל כך שחור ולבן.

דמותו של וולט דיסני בסרט אוכלת את כל חסידי אומות העולם. הוא רק רוצה "לקיים הבטחה שהבטיח לבנותיו" – להביא את "מרי פופינס" לקולנוע. לא משנה שזו יצירתו של אדם אחר, ואולי יש דברים שלא צריך למרוח על המסך. דיסני הבטיח. הבטחה של דיסני היא קודש. האישה הזו, שלא מבינה שאולפני וולט דיסני רק רוצים בטובתה ובטובת העולם, היא קוץ בתחת מההתחלה ועד הסוף, ואנחנו שמחים רק בזמן שהיא מודה בטעויותיה, משנה את עורה ומבינה שוולט הוא איש נורא נחמד. הגרינץ' בסיפורים של ד"ר סוס מקבל יחס יותר ראוי ממנה.
התימה הסיפורית של "לדעת לשחרר" היא משהו שהוליווד נורא אוהבת. "סופר 8" הוא הדוגמא הראשונה והלא רעה בהקשר הזה. לשחרר את הטראומה, לשחרר את האבל, לשחרר את הטרגדיה בעברך. באופן אישי אני מת על סיפורים כאלה, אבל ב"להציל את מר בנקס" הייתה לי הרגשה שהשינוי שטראוורס עוברת הוא כל כך כפוי שלא יכולתי שלא לרחם עליה. את הסרט הזה היה אפשר לעבד באותה מידה לסרט אימה קפקאי. אה, רגע, בעצם כבר עשו את זה. קראו לזה "בארטון פינק" (אוקיי, יש לי דאבל-פיצ'ר לשבוע הבא).

הבמאי ג'ון לי הנקוק כבר עשה סרט תעמולה מלא צבעים ומרדד מחשבה בעבר. גם אז היה זה סיפור גאולה של דמות אומללה שרק אמריקאי רב חסדים יכול להציל מעצמה. רק שבמקום סופרת בריטית זה היה צעיר אפרו-אמריקני גדול מימדים, ובמקום בעל אימפריית קולנוע, זו הייתה אמא טקסנית. "הזדמנות שנייה" (The Blind Side) שהביא לסנדרה בולוק אוסקר, הוא סרט שבמהלך הצפייה שלו קרה לי בדיוק אותו דבר: נסחפתי והתרגשתי, ואז כשהשפעת האופיום הצבעונית פגה לא הצלחתי להבין מה קרה לי.
האם זו עבודת בימוי שראויה להערכה? בעיני לחלוטין כן. הנקוק הוא סטורי-טלר מעולה והוא יודע לנגן על הקהל שלו ולסמם אותם ככה שלא ישימו לב שהפטרוניות הלבנה-אמריקנית שלו מובילה כל רגע בסרטיו. מכיוון שהוא מצליח בכל פעם, אין לי ברירה אלא להסיר בפניו את הכובע.

"להציל את מר בנקס" הוא סרט שכדאי לכם לראות עם הילדים והסבתות והאחיינים. כי הוא מקסים והוא פצצת רגש שבוודאי תשפיע עליכם. אבל אל תשכחו שיש משהו באוד בעייתי מאחורי הסרט הזה. האם זה סיבה מספיק טובה בשביל להתנגד אליו? תחליטו אתם. אני יכול לרקוע ברגליים אבל אראה גם אראה את הסרט הבא של הנקוק, תוך כדי שאני מסתיר מחבריי לשורה את דמעות ההתרגשות שזולגות מעיני.

תגובות

  1. Efrat Weisman הגיב:

    מסכימה עם כל מילה, כמעט. רק שהכל היה לי ברור עוד במהלך הצפיה. אולי אם היית בחורה היית עולה על זה קודם 🙂 יש שם בעיקר הרבה גברים מול אשה אחת די אומללה שהיא אכן קוץ בתחת כיאה לנשים הוליוודיות. זה ייצוג בעייתי מאוד של נשים וגברים כיאה להוליווד. נשים הן או מזכירות, או אמהות או פרידג'יות וגברים הם המסכנים שנשים מפריעות להם להגשים את החלומות שלהם.
    חבל כי פוטנציאל יש פה.

    1. את לא חושבת שזו הסתכלות קצת מגבילה, שמורידה 90% מהמורכבות של הסרט? וזה סרט לא מורכב במיוחד גם ככה 🙂
      בעיניי טראוורס היא דמות שלא פוגשים כל יום בקולנוע, ואמה תומפסון עושה אותה נהדר. אני מקווה שיהיה לי זמן להרחיב בנושא שלה.

      1. Efrat Weisman הגיב:

        כן אני משערת שזה מגביל אבל מצד שני צריך להפסיק להציג נשים בצורה כל כך מסויימת. אם כבר זה מה שמגביל הרבה יותר.
        וכן מצד אחד הדמות של תומפסון נהדרת, או יותר נכון משוחקת נהדרת, אבל אני לא חושבת שהיא באמת כזאת נפלאה כדמות או תורמת משהו כדמות נשית בקולנוע. זה שהיא שוללת כל דבר, אפילו עד הסוף של הסרט, לא הופך אותה לדמות שקל לחבב אותה במיוחד. אני חושבת שהיא בסופו של דבר נשארת פלקטית ואיזשהי קלישאה של עצמה.
        ואני אגב אומרת את כל הדברים האלו ועדיין נהנית מהסרט מאוד.

        1. אם זה לא הפריע לך ליהנות מהסרט ואנחנו פה רק לצורך הדיון, כפי שגם אור ציין, זה משהו אחר. אין ספק שיש בעיה אקוטית עם הצגת דמות האשה בקולנוע לאחרונה, ואני חושב שכל הרעש סביב זה בשנה האחרונה מוצדק ברובו. העניין הוא שבסרט הספציפי הזה, שאני לא הרגשתי בו מיליגרם של מיניות או מגדריות, זה קצת זר לי. הדמות של טראוורס הייתה יכולה להיות דביבון ענקי ועדיין היו מתייחסים אליה באותו מידה של כבוד. רגע, דביבון זה זכר… סכין ענקית. סכין זה גם זכר וגם נקבה, לא? 🙂

          אם כבר, טראוורס מייצגת בסרט את קול ההיגיון, את העבודה הקשה ואת ההיצמדות למבנה סיפורי שיהפוך את "מרי פופינס" של דיסני לצפי. כל הגברים בסרט הם ילדים מגודלים שרק רוצים להשתובב, והיא המרי פופינס שלהם – היא מכניסה סדר וארגון היכן שצריך. מה שיכול להוביל אותי להגיד – עד מתי נשים יהיו הסיבה הכמעט יחידה של הגבר הקולנועי להתבגר ולהשתנות? עד מתי נמשיך לסבול מייצוג של גברים חסרי אחריות (הוסיפי את הדמות של קולין פארל) שרק מפגש עם אשה מאפס אותם? האם אין עוד סיבות לצמיחה נפשית בעולם הזה עבור גבר מלבד האשה? סתם דוגמה, כאמור.

          לגבי החיבוב, אני חיבבתי את הדמות מיד משום שהבנתי את הקושי שלה, בלי קשר למגדר שלה. אבל זה קצת ארוך מדי לתגובה, אז אנסה להפוך את זה לפוסט בימים הקרובים.

          1. Efrat Weisman הגיב:

            אני לא חושבת שכדי לבחון את המגדר של הסרט הסרט חייב לעסוק בנושא עצמו באיזשהו אופן. אם כבר הסרטים היותר בעייתים הם אלה שמציגים מצב נורמלי של יחסי נשים גברים (או כל מיני מיעוטים למיניהם), מבלי לתת עליו את הדעת כי אין סיבה באמת. בסופו של דבר מדובר פה על אשה מול גברים, גם אם הסרט לא מתייחס ולו לרגע אחד לזה שהיא אשה ווולט דיסני הוא גבר, זה עדיין קיים שם וזה עדיין העולם שהסרט מציג לנו.
            אני מודה שהרבה פעמים כשמעלים את נושא הפמיניזם או מגדר או ייצוג של נשים בקולנוע זה מתיש וטרחני ולא תמיד מרגיש במקום, אבל בכל זאת סרט מציג לנו עולם מסויים, גם אם הוא לא מתייחס אליו במילים מפורשות. וכאן יש לנו את מלך העולם שזה דיסני, את הצוות הקריאטיבי שלו שמורכב משלושה גברים, והנשים היחידות שעובדות איתו הן המזכירות שלו. ומול כל העולם הזה יש אשה אחת די ממורמרת שמנסה להוציא להם את כל הכיף מהיצירה שלהם. אני חושבת שדי בקלות אפשר לראות פה ייצוג בעייתי קצת בין אם הסרט מתייחס לזה באופן מפורש או לא.
            אני לא מסכימה עם הרבה ממה שאמרת פה כי זה לא נכון לראות את זה ככה לדעתי. העובדה היא שיש סרט מול העיניים ומה הוא אומר לנו, לא מה הוא היה יכול להיות אם הוא היה אחרת. אבל כן אהבתי מאוד את הנקודה על הגברים שמתאפסים רק ע"י אשה. זה כבר מעניין מאוד. וגם בכנות משהו שאני פחות חושבת עליו בסרטים, אבל בהחלט נקודה מעניינת.

            זה הולך ומטריף לי את השכל יותר ויותר ככל שאני מתבגרת כל העניין הזה של הייצוג, ודווקא במקומות האלו שזה כביכול לא רלוונטי זה מטריף אותי עוד יותר, כי זה מה שגורם לנו לקבל את זה כמשהו נורמלי. אם אני למשל הייתי צריכה לכתוב את אותו סיפור האם הייתי כותבת אותו באותו אופן? אני משערת שלא, אי משערת שאם רוצים אז מוצאים דרך לעדן ייצוגים מסויימים ביחוד שהם כל כך קיצוניים פה – הגברים הם המנהלים והנשים המזכירות. ונכון שמדובר על סיפור כביכול אמיתי ואנשים אמיתיים אבל כולנו יודעים שהשאלה היא תמיד איך מציגים את הדברים ולא מה הם הדברים עצמם.
            אני נשמעת כל כך הרבה יותר פמיניסטית לוחמת ממה שאני באמת בפוסט הזה. פשוט קראתי את הביקורת בערך 10 דקות אחרי שסיימתי לראות את הסרט וזה קצת בער בי אז הרגשתי מחוייבות כמעט להתייחס לנושא הזה.

            ואני חושבת שאולי אפילו זה עוד יותר הכעיס אותי כמה נהניתי ממנו למרות כל הבעיתיות הזאת. האם באמת אני בחורה שנשלטת ע"י רגשות ולא ע"י שכל? הכצעקתה?
            למרות שאני משערת שבסופו של דבר כל הסרטים של דיסני שגדלתי עליהם יוכיחו לי כמה זה נכון 😛

          2. Shai הגיב:

            I think you have watched the film with the eyes of someone from 2013/2014,but you should remember that in the 60's all your justified sensitivity, didn't exist

            In the beginning, all the males involved in the project, treated her with disrespect and as a pain in the ass.When they have realised that she has not yet sold the rights to Disney and still has full control on the project, they started to treat her with more respect,still a pain in the ass but less obvious

          3. Efrat Weisman הגיב:

            הסרט נעשה בשנת 2013 לקהל בשנת 2013 ולא לקהל בשנות ה-60 ונראה לי לגיטימי להתייחס אליו בהתאם. כל סרט תקופתי שהוא לא רלוונטי אם הוא לא מתייחס איכשהו להווה שבו הוא נעשה.

          4. Shai הגיב:

            The film has been made to mark the 50th anniversary of "Mary Poppins". Beside this it has no relevancy for today,that would be too much to ask from this film

            However, one can say that portraying Mrs. Travers as an outspoken women with her own view and meanings,would be considered as quite modern. In the 60's it wasn't that common for woman to be portrayed as such

          5. Efrat Weisman הגיב:

            יש לך דרך צרה מאוד לבחון קולנוע. ואין לי ממש מה להגיד מעבר.
            ובכלל מעניין אותי לראות כמה צר הטור הזה יכול להיות

  2. Efrat Weisman הגיב:

    ואם אני חושבת על זה יותר, האמא בסיפור, ויניפרד בנקס, ספרג'טית לוחמת למען זכויות נשים, בכלל נכנסה לתוך הסיפור בגלל הגברים שחשבו שצריך להצדיק למה אמא צריכה עזרה של מטפלת אז הפכו אותה לספרג'טית.
    הסרט הזה כאילו בא להגיד לנו – חשבתם שמדובר בסיפור פרו נשי עם דמות אשה חזקה ואסרטיבית שמגיעה למשפחה ומצילה אותה? תחשבו שוב, הגברים אחראים להכל.
    זה די אדיר האמת

    1. אני ממשיך כאן את הדיון כי הטורים בתגובה לעיל בהחלט נהיו צרים מדי, אני מקווה שזה לא מעיד על ההשקפות שעולות מתוכם 🙂
      לא חששתי שאת פמניסיטית לוחמת, פשוט היה משהו ספונטני בתגובות הראשונות שלך (ואכן כתבת בהמשך על התזמון שהוביל אותך להגיב) אז רק רציתי לוודא שאנחנו בדיון שחורג מהסרט הספציפי הזה. אז לגבי הדברים האחרונים, אני חושב שסרטים רבים, כמו זה, אמורים לפעול עלינו רגשית ואנחנו מאוד רוצים לתת להם לעשות זאת. הבעיה מתחילה, כפי שאור ציין מראש, כשמנסים לחשוב עליהם, להתאים לאידיאלים שלנו, להשקפות העולם שלנו, ואז פתאום מגלים ש…"מלך האריות" פשיסטי (לצורך דוגמה, אני לא ממש חושב כך אבל שמעתי וקראתי).
      בצורה כזו, סרטים משפיעים עלינו מבלי שבאמת נהיה מודעים לכך. את עניין דמות האישה כסיבה להשתנות והתבגרות אצל פרוטגוניסט גברי זיהיתי בגיל מאוד צעיר, וזה מאוד עיצב ועירער בו זמנית את תפיסת העולם שלי לגבי התפתחות אישית לעומת זוגיות. נסי לחשוב על סרטים קלאסיים אפילו, ממש מחנכים אותנו לכך.

      מאותה סיבה אני כועס כאשר אנשים גוערים בי על בורותי בכל הנוגע לגיאוגרפיה או היסטוריה אמריקאית (דברים שאותם אנשים מרגישים שנוגעים להם, משום מה, כנראה כיונקים מהתרבות הינקית), כך שאני לגמרי מבין אותך או יותר נכון – מסוגל להזדהות. אבל מה שחשוב הוא לא להיסגר ולהצטמצם כמו הטורים של מערכת התגובות שלנו, כי אז יוצא שאתה מאשים אחרים במה שהם מאשימים אותך וחוזר חלילה.

  3. עפר הגיב:

    סרט נהדר ומרגש ברמות, איכות משחק מדהימה. מה צריך הבן אדם יותר?… רוצו להנאה מצרפית !

  4. Shai הגיב:

    During the end credits, they show a tape playing what the real Mrs. Travers said, and it seems that they did a very good job in representing her.According to that example,she was as she has been described in the film

    I had problem with the scene when Disney comes to visit Mrs. Travers in London.In 24 hours he managed to know everything about her, what he didn't know about her for the 2 weeks before.And no in 1961 there was no internet

    If anything, the surprise is that Mary Poppins has been, eventually, made according to how Disney wanted to do it,despite her reservations and anti- behaviour. At the moment she sold the rights to Disney, she lost control of the story

    1. yaddo הגיב:

      ספוילר לסרט: פספסתי שם שנייה בסצינה הזו, אבל למיטב הבנתי דיסני לא באמת טס אליה אלא היא ניהלה את השיחה הזו עם בובת מיקי מאוס שלקחה איתה מהמלון בארה"ב, וזה היה הטוויסט של הסצינה. מה שאומר שהיא ידעה המון על דיסני ולא להפך.

  5. מנחם הגיב:

    סרט משעמם עד מוות הסרט יהיה מועמד לסרט המשעמם של השנה ולא אוסקר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.