• הגדה של מארוול: סריטה מארחים את הנוקמים לפסח
  • סרטים חדשים: ״הנוקמים: סוף המשחק״ כבר כאן
  • חוגגים 80 שנה ל״חוקי המשחק״ של ז׳אן רנואר
  • אימת החודש - אפריל 2019
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים נחשפה
  • על כמה וכמה תימות ב״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל
  • גלוריה בל
  • תחזית לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019
  • Guava Island - הסרט המוזר של צ׳יילדיש גמבינו
  • הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים
  • השתיקה
  • ״מיסטר לינק״, סקירה לסרט של אולפני לייקה
  •  #MeToo פמיניזם בקולנוע של אחרי
  • שהאזאם!
  • בית קברות לחיות

פסטיבל ירושלים 2012: דיווח #3 (עופר)

10 ביולי 2012 מאת עופר ליברגל

הפסטיבל נמשך, הנה סקירה קצרצרה על עוד מספר סרטים שראיתי בראשון ושני. והפעם, באופן נדיר, אורון לא ראה אותם עדיין.

חמישי עד ראשון

רוב סרטי המסע הדרום-אמריקאיים עוסקים בגיבור/ה בודד הפוגש אנשים שונים במהלך במסעו. בסרט הביכורים של דומינגה סוטומאיור, מדובר במשפחה העוברת את המסע, משפחה אשר נוסעת ביחד אך מתפרקת לבודדים. במידה רבה, זהו סרט על סיטואציה שאני מניח שמוכרת לרובנו: נסיעה ברכב לפרק זמן ארוך עם בני המשפחה, במקרה זה הורים די צעירים, ילדה בראשית גיל ההתבגרות (שהיא הדמות אותה מדגישה הבמאית) וילד. הטיול המשפחתי נוצר מתוך תקווה לראות מגרש בו זכה האב, אך מדובר בתקווה קלושה. יותר מכך נראה כי הטיול הוא ניסיון לחיות משהו שאבד בחיי המשפחה, משהו שלא ישוב. הסרט מצליח להיות בו זמנית אמין וסוחף, למרות שהעלילה לא נעה דווקא לעבר השיאים הדרמתיים, אלא לעבר השגרתי. סוטומאיור מוציאה תצוגת משחק משכנעת מן הילדה בתפקיד הראשי ויודעת מתי להישאר בסצנה עוד כמה רגעים על מנת לתת לסרט נופח פיוטי באופן אשר לא יכביד על הצופה.

קליפ

כמו "חמישי עד ראשון" זהו סרט ביכורים של במאית צעירה שמגיע לפסטיבל לאחר זכייה בפרס הראשון בפסטיבל רוטרדם. אך מדובר בסרט כמעט מנוגד לו: בעוד "חמישי עד ראשון" הצטיין בעידון ובאנושיות, סרט הביכורים של מיה מילוש הוא קר, מנוכר, בוטה, אכזרי ובסופו של דבר גם פשוט מאכזב. עבורי הבעיה היא לא הפרובוקציה של הסרט, גם אם הייתי חי יותר טוב עם פחות סצנות של מין בקלוז-אפ. העניין הוא שמרוב סנסציוניות, הביקורת של הסרט מאבדת מערכה. הסרט עוסק בנערה בת 16 אשר כמו כל חברותיה, נהנתי לפרסם תמונות של עצמה בלבוש מינימלי ובסיטואציות מיניות. יש עיסוק בהתדרדרות תרבותית בעידן הפייסבוק וכו'. הגיבורה מאוהבת בנער שלא ממש מעוניין בה, אבל אם היא מוכנה לשכב עימו ולהיות מצולמת תוך כדי הוא לא יתנגד. חוץ מזה, אבא של הגיבורה חולה, בקו עלילה אשר לא מתפתח מספיק, או נותר בלתי זכיר נוכח כמות הסצנות הגרפיות בקו העלילה השני. הצרה של הסרט היא שיש מעט מדי מקומות שבו הקולנוע שלו מתרומם לסיטואציות מעניינות. למעשה, עבורי היו רק שני מקומות כאלו – סצנה קומית בה החבר המתעלל פוגש את אימה של הגיבורה וסצנת הסיום של הסרט. אבל הם באו לאחר סרט שהפך לסבל די מהר. לא תמיד להיות פרובוקטיבי ולצלם בסגנון ריאליסטי ובוטה עובד. צריך גם לנסח אמירה חדה יותר, מבחינתי רצוי גם אנושית יותר. כי בסרט העוסק בנושאים כל כך קשים, רצוי שהדמויות יהיו יותר מפלקטים.

ספר החיות

כתבתי על העניין שלי בסרטו של דני קוטה לקראת הפסטיבל, ולאחר הצפייה בו, אני חש אכזבה גדולה. דני קוטה מצלם בני אדם וחיות במשך קצת יותר משעה. הוא נותן לסיטואציה זמן להתפתח. הקשר בין החיות השונות בגן החיות, בפינות חי ובין סצנת פחלוץ הוא בעיני המתבונן. יש בו כמה רגעים מקסימים. זה פשוט לא מתחבר למשהו גדול יותר וסרטים שמתבוננים בחיות לא חסר. גם מבחינת הסגנון הקולנועי אין שום חידדוש והסרט מרגיש בעיקר כמו גרסה קצת פחות מהוקדת של פרדריק וייזמן. אני לא אומר שהסרט לא מצולם יפה ושהעריכה לא חכמה, אבל בסרט שדורש הרבה ריכוז מן הקהל ניתן היה לצפות לתמורה גדולה יותר לצופה שהולך עימו לאורך כל הדרך.

חדר 237
מעט מדי אנשים היו בסרטו של רודני אשר, שהיה חוויה סינפלית דוקומנטרית די מטלטלת. הסרט עוסק בסרטו של סטנלי קובריק "הניצוץ" או יותר נכון, באנשים שאובססיביים לגבי הסרט. הוא מתבסס על ראיונות, אבל במקום להראות את המראויינים המסך כמעט תמיד מראה סצנות מתוך הסרט, סרטים אחרים של קובריק, או סרטים אחרים לגמרי. והסרט של קובריק, עמוס מאוד בפרטים אינגמטים, קטיעת תחושת המציאות של הצופה, חידות לא פתורות, סטיות מן הרומן המקורי ועשייה קפדנית מדי באופן כללי – מה שמספק קרקע פורה לניתוח על סף החולני מפני אנשים די אינטליגנטים. חלק מן התיאוריות, כמו הקשר של הסרט לביקורת על רצח העם האינדיאני או השואה, נראות לי די מובנות ומרתק לראות עד כמה ניתן לבסס אותן בסרט. מן העבר השני, קשה להשתכנע כי קובריק מנסה לכפר בסרט על ביום הנחיתה על הירח וגם יש גבול כמה זמן ניתן לשמוע אנשים מנתחים הדפסים על שטיחים, כרזות אשר תלויות בשולי הפריים ומה קורה כשמקרינים את הסרט מהסוף להתחלה ובמקביל מן ההתחלה עד לסוף (ספוילר: מגלים שפול מת). אבל בסופו של דבר, יותר משהסרט מלמד על קובריק (והוא בהחלט מלמד) הוא מלמד משהו על הדרך בה אנו חוזים בסרטים וחווים אותם, בצפייה ראשונה ובצפייה חוזרת. וצפייה חוזרת ב"הניצוץ" נראית לי עכשיו כדבר הכרחי.

שיגיונו של אלמאיר

העיבוד של הבמאית הנודעת שנטל אקרמן לספרו הראשון של ג'וזף קונרד נפתח בסיקוונס מרהיב אשר מתרחש, כפי שמתגלה מהר מאוד, בסיום העלילה אותה מתאר הסרט. כל הסרט רודף אחרי סיקוונס מופלא זה ובלא מעט מקומות הוא מדביק אותו. הסרט עוסק ביחסי האדם המערבי למזרח ותרבויות אחרות בכלל, כמו גם לאהבה אובססיבית של אב לבתו, במאבק בין המינים ובצורך בהגדרה עצמאית, בתוך ומול תרבויות. אבל כמו כל סרטיה של אקרמן, הנושא העיקרי הוא התבוננות בעולם, לא פעם הרבה זמן אחרי שהסצנות איבדו או מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהם. לבמאית – אשר נעה בין קולנוע ניסיוני, דוקומנטרי ובמקרה הזה סרט המשיק מעט למיינסטרים – תמיד יש עין לפרטים ואצלה "משעמם" ו"מרתק" אינם מונחים סותרים. לא תמיד הקולנוע שלה עובד היטב וזה נכון גם לגבי חלקים בסרט הזה. אבל בסופו של דבר המכלול מכסה על החולשות ואולי אפילו יעלים אותם לגמרי בצפייה שנייה. זו עוד חווית צפייה לא קלה, אבל זו חוויה מתגלמת היטב.
הקרנה נוספת: יום שבת ה-14.7 ב-17:30 

דרום מערב

זהו סרטו הראשון של אדוארדו נונייז, אך בתוכניה הוא אינו מופיע במסגרת של סרטי הביכורים, אלא במסגרת הפנורמה הראשית. אולי מפני שיש בסרט הזה משהו בוגר יותר, או קשה יותר לצפייה. בכל מקרה, עבור סרטים מסוגו קיימים פסטיבלי קולנוע, אם להשתמש בקלישאה. אפשר גם להמשיך בקלישאות ולציין כי הסרט ארוך, איטי ולפרקים מתיש, בטח כשצופים בו ב22:00 בלילה באולם בגין, שלא ממש נועד עבור צפייה בסרטים מסוג זה (מה שגם שהתמונה הייתה חתוכה משני הצדדים). אך למרות הקטעים המתישים, מדובר ביצירה מרשימה מאוד שהכילה כמה מן הסיקוונסים המרשימים ביותר שראיתי השנה בפסטיבל, או בכלל, וזה לא שהיו בה רגעים חלשים.

הסרט נשען על המורשת הדרום אמריקאית של ריאליזם מאגי, כלומר סיפור בעל אלמנטים פנטסטים אשר מתקבלים כמובנים בסביבה הנראית אמינה. הגיבורה שלו נולדת בראשית הסרט ומתה כאישה קשישה בסיומו, רק שהסרט מתאר תקופה של 24 שעות. העלילה מתרחשת בכפר חקלאי אשר תושבו מתפרנסים מקציר מלח שהולך ונעלם. הגיבורה נעה בין מספר דמויות בכפר, אשר לא ממש מבינות מאיפה באה ולא את השינויים החלים בגילה. אבל קשה לתאר פרטים רבים מן הסיפור מבלי להרוס חלקים ממנו ואין לדעת איזה חלק יהיה הפתעה מענגת עבור איזה צופה.

נונייז הוא קולנוען השולט היטב בכל רזי האמנות. החל בצילום שחור-לבן מרהיב, דרך עיצוב פסקול מדיוק ועריכה אשר יודעת מתי לעבור משוטים ארוכים לשוטים קצרים ולהעביר את הסיפור מבלי להראות את המרכז שבו. אפילו שימוש יתר במוזיקה, מחלה אשר תוקפת רבים מסרטי הספטיבל, מרגיש נכון מאוד בסרט הזה. בתוכניה הוא מושווה לטרקבוסקי ובלה טאר, השוואה אשר לדעתי היא אזהרה כשם שהיא המלצה: זהו קולנוע שדורש מאמץ והשקעה מצד הצופה, הרבה סבלנות גם אם העלילה נעה בקצב מהיר ביחס לחלק מסרטי הפסטיבל וליוצרים להם הושווה הבמאי. אבל לדבר על השוואת לגדולי הקולנוע עושה עוול לסרט, שיודע מתי להיות מושפע ומתי להחליף סגנון. מה גם שהסרט נטוע מאוד בסביבה הברזילאית שלו, יותר נכון בסביבה של חבל ארץ אשר לא ממש קיים בברזיל. ויותר ממה שהוא קשור לכל השפעה שהיא, התחושה שעולה מן הסרט היא של חשיבה עצמאית אשר לא מנסה לחפש את הסגנון הייחודי שלה, היא כבר מכירה אותו היטב. הסרט הזה יותר חכם מן הקהל שלו, הוא יותר חכם ממני למרות שהוא די פשוט. במהלך הפסטיבל התאכזבתי מכמה סרטים אשר לאחר סצנת סיום נפלאה, הוסיפו עוד סצנה. בסרט הזה, לאחר כל סיום שחשבתי שיכול להיות מושלם, הופיע סיום טוב יותר.
הקרנה נוספת: שבת, 14.7, 11:30

תגובות

  1. ר. הגיב:

    נדמה שיש מקום לדווח כי פסטיבל ירושלים הולך ונהיה קטסטרופלי משנה לשנה. אם בשנים הקודמות היה אפשר להרגיש זאת בהפקה הדלה והלא מאורגנת השנה העדרם של יוצרים וסרטים מעניינים בולטת בצורה חריגה.
    תקציב, תקציב, תקציב… או שמה זאת מערכות הסינמטק והפסטיבל שלא מתפקדות?
    מי עיתונאי הקולנוע שירים את הכפפה ולבסוף יעשה כתבה מעמיקה על הדרדורותו המדכאת של אירוע שפעם היה מהמרשימים ביותר בעולם הקולנוע הישראלי?

  2. נ. הגיב:

    למרות שאני מסכימה בכל מילה עם ר. הנני חושבת שעדיין נותר משהו סמלי בפסטיבל ירושלים ויש מן המיוחד בכל הסרטים המוצגים בו. זהו עדיין המקום בשביל כל אותם אוהבי קולנוע שמחפשים משהו שונה וייחודי, אם זה בנושא, אם זה באופן עיצוב פסקול או אם זה באיכות הצילום או הבימוי. הלוואי והאנשים הנכונים ישמעו ובקרוב את הקריאות הללו לתקציב כדי שפסטיבל ירושלים לי יישאר או יהפוך למשהו סמלי אלא יהיה, כפי שהוא ראוי, פסטיבל הקולנוע של ישראל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.