• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל קאן 2016: דיווח שלישי מהתחרות – ״לאבינג״, ״זה רק סוף העולם״, ״אקווריוס״ וקצת על ״קניינית אישית״ וקריאות בוז

21 במאי 2016 מאת אורון שמיר

הבוז שחטף ״קניינית אישית״ (Personal Shopper), סרטו של אוליבייה אסייאס, היה הראשון והאחרון שלי בריביירה לשנה זו. אבל מאז שעזבתי הגיעו גם תגובות מעורבות לסרטיהם החדשים של ניקולס וינדינג-רפן ושון פן. כעת, כשאני עם הצופים מהצד במתרחש בקאן, זה רק הופך את הסרטים האלה למסקרנים בעיניי, בעוד מכיוון שאת סרטו של אסייאס כבר ראיתי אני כבר יודע שזוהי מהומה רבה על לא דבר. בפרופיל הפייסבוק שלי התפתח דיון לגבי למה זה טוב, כלומר מי הברברים ששורקים בוז לסרט קולנוע באמצע אחד האירועים הקדושים של האמנות השביעית. אני לא באמת מספיק ותיק בקאן כדי להסביר או להצדיק, אבל אוכל לנסות בכל זאת לתת רקע. הפסטיבל הוא קודם כל טקס, או רצף של טקסים, וככזה יש לו את כללי הפולחן שלו. הבעת אהבה או כעס כלפי כל סרט שמועלה על המזבח הם חלק מהחגיגה, ואינם שונים בהרבה מקטילה או שיבוח ברשת חברתית ברגע שנדלק האור, או מהצופים שמקיאים את דעתם בשנייה שסרט מסתיים גם ביום רגיל. הדבר היחיד שבוז בקאן יכול להעיד עליו הוא שמדובר בסרט שלוקח זמן לעכל, והסיום שלו עלול להותיר צופים מסויימים בתחושה לא נעימה אותה הם חייבים לפרוק. הרי מי שבאמת לא אוהב את הסרט נוטש או נרדם, גם זה מאוד נהוג. ההרגשה של המגדפים כי הושחת זמנם היקר, שכולל גם את התור לסרט וגם את הוויתורים על אירועים אחרים באותה שעה, מובילה למצבי קיצון שמתווספים לתשישות הולכת וגוברת. ובמצבים קיצוניים נולדות תגובות קיצוניות, בין אם זה בוז קצר וממוקד (לא איצטדיון כדורגל כמו שאפשר בטעות לדמיין), או מחיאות כפיים במשך דקות ארוכות. הסרטים בקאן הם תמיד פסגות היום של כל עיתונאי עייף, והרגע בו הם מסתיימים הוא פסגת הפסגות, שמגיעה כשהעצבים מרוטים לחלוטין, לטוב ולרע.

במקרה של ״קניינית אישית״ אני חייב להודות שהבוז היה מוגזם ומוצדק בעת ובעונה אחת. עובדה היא שההקרנות שהגיעו לאחר זו שבה נכחתי הולידו גם תגובות טובות יותר וגם ביקורות חיוביות. זה לא שהסרט גרוע בשום רמה שהיא, אלא פשוט בזבוז של זמן ומקום כשמדובר בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, בה יש כ-20 סרטים בלבד, ולכן לא סביר שדווקא זה אחד מהם. לו הייתי נתקל בו בנסיבות אחרות, הייתי פותר אותו כצ׳יזבט רוחות רפאים לא מוצלח, שמנסה להגיד משהו על החיים העכשוויים בעולם של טכנולוגיה המאפשרת אנונימיות לצד הכמיהה לחשיפה כמו של סלבס. וזה לא שלסרט, בו קריסטן סטיוארט מגלמת עוזרת אישית לכוכבת קולנוע וגם מנסה לתקשר עם אחיה שהלך לעולמו, יש מה להגיד בשום נושא. גם הפן הרגשי יותר הביך אותי מאשר ריגש אותי, ואודה שלא הבנתי כמעט שום בחירה של היוצרים. למה הדמות הראשית עובדת במה שהיא עובדת ואיך היא הגיעה לתפקיד הזה בלי שום חוש אופנה? מדוע בחר הבמאי להפשיט את הכוכבת שלו מספר פעמים בלי הצדקה? ואיך כל האלמנטים השזורים בסרט מתחברים? אני גם לא מבין למה לעשות סרט מתח שאין בו תעלומה, או עלילת משנה של תעלומה עם חשוד אחד, או בכלל מי לעזאזל חשב שמותחן שמצטלם ברובו על צג של טלפון סלולרי הוא רעיון סביר. מכיוון שכך, אעשה כאילו הסרט הזה לא קרה לי ואתמקד בשלושה סרטים אחרים מהתחרות, שאם לא אהבתי אותם לפחות אני יודע למה. אבל אחד מהם אהבתי מאוד, הכי הרבה השנה בקאן.

לאבינג
Loving

loving1

סרטו החדש-חדש של ג׳ף ניקולס נקרא ״לאבינג״, ואני כותב כך את שמו העברי משום שזהו שם המשפחה של הדמויות הראשיות. אני גם כותב ״סרטו החדש-חדש״ משום שבפסטיבל ברלין הציג הבמאי את מותחן המדע-הבדיוני ״Midnight Special״, ושלושה חודשים לאחר מכן התייצב בקאן עם סרט אחר בתחרות הרשמית של קאן. זהו הישג מרשים אפילו בלי זכיות, במידה וייצא בידיים ריקות גם מהריביירה, עם חוט מקשר בדמות השחקן האוסטרלי ג׳ואל אדג׳רטון. אם כי מכיוון שזהו בכל זאת סרט של ג׳ף ניקולס, אפשר להיות בטוחים שגם מייקל שאנון יגיח פתאום.

אדג׳רטון מגלם את ריצ׳רד לאבינג, חובב מכוניות המתפרנס מתיקונן וחי לו בשלווה יחסית במדינת וירג׳יניה שבארצות הברית. הוא מבקש את ידה של אהובת ליבו, מילדרד (רות׳ נגה), ומתקבל בחום רב אצל משפחת הכלה. אלא שהעיירה בה השניים מתגוררים לא רק מתנגדת לנישואין, אלא מאלצת את השריף המחוזי (מרטון קסוקאס) להשליך את השניים לכלא באשמת חתונה בין-גזעית. השנה היא 1958 והזוג לאבינג הוא מקרה חריג של גבר לבן המתאחד עם אשה שחורה, מה שמוביל להרבה שנאה גלויה או חבויה כלפי האוהבים. הם מגורשים אל וושינגטון בטענה כי נישואיהם לא תקפים בווירג׳יניה, רק במקום בו נישאו. העובדה כי מילדרד נמצאת כבר בהריון מתקדם לא משפיעה על השופט, שמאלץ אותם לבחור – שנה בכלא או רבע מאה של גירוש מן המדינה. פרידה אינה אופציה מבחינתם וגם לא לידה במעצר, וכך מוגלים השניים מביתם התומך ומוצאים את עצמם במקום חדש, שאולי לא עויין אותם אבל גם לא מרגיש כמו בית.

ניקולס מניח את מלוא כובד המשקל של סרטו על כתפי השחקן והשחקנית בתפקידים הראשיים, והם חולקים בעול כפי שהזוג לאבינג האמיתי עשה זאת במציאות. את נגה אני לא זוכר מתפקידים קודמים, למרות הרזומה המכובד, אבל אדג׳רטון מבצע כאן מהלך ששחקנים מאוד אוהבים – שינוי מוחלט ורדיקלי. הוא לא החליף את מראהו החיצוני וצבע את שיערו לצהוב בהיר כדי להידמות לטיפוס האמיתי אותו הוא מגלם, אלא ממש מכווץ את כל כולו – מהכתפיים השמוטות והידיים המטלטלות לצד הגוף, דרך הלסת השמוטה אף היא ואפילו עד הגבות המתכווצות פנימה. אני מניח שזו הגרסה של השחקן ל״משחק פנימי״, ובזמן שהשוני של הופעתו כאן ניכר בהחלט מתפקידים קודמים שעשה, אני לא ממש קניתי את ההצגה מבוססת השטיקים הזו. הבעיה היותר גדולה עבורי היא שלא הייתה ברורה לי כמעט אף בחירה של הדמויות. מבחינה עלילתית, הדמויות כל הזמן מצויות בסוג של מצוקה ומצבים של אין-ברירה, בזמן שבהחלט יש אחת. דוגמה אחת משלב מוקדם של הסרט, כדי להסביר למה כוונתי מבלי להרוס, קשורה ללידה המתקרבת. אחרי שגורשו לוושינגטון, מילדרד עצובה על כך שהמיילדת שלה לא תהיה אמו של ריצ׳רד, שנמצאת בווירג׳יניה. במקום להביא את האם המיילדת אליהם, השניים מחליטים להפר את תנאי השחרור שלהם ולסוע באישון לילה חזרה הביתה, בעוד כל מה שהאם צריכה היא קערות מים ומגבות, ציוד שבקלות ניתן להעביר ממקום למקום. למה הסרט מייצר דרמה גם איפה שאין, אבל נמנע ממנה כשהיא שם לפניו?

התשובה לשאלה הלכאורה-רטורית הזו דווקא לא מובנת מאליה, משום שבעיניי ״לאבינג״ הוא כמעט אנטי-דרמה. לא רק שבני הזוג מקבלים בהכנעה כל דבר שקורה להם, ולא זאת בלבד שאינם רבים ביניהם גם כשהם לא מסכימים – הם אפילו לא מתדיינים. ברגע שאחד מהם מחליט משהו, השני עושה פרצוף ומיד מצטרף. כיוון שמדובר בסרט שלא הצלחתי להבין בו את הרציונל של המחליט והנגרר כאחד, יחד עם העובדה שמדובר על החלטות הרות גורל או שינויים פתאומיים בתפיסות עולם, מצאתי את עצמי מחוץ למשחק. אני כן מבין שעצם ההחלטה להישאר יחד היא התשובה הניצחת של השניים למלחמה בדעות הקדומות, וצידוקים נוספים נשמעו במסיבת העיתונאים, שם סיפרו השחקנים שעל-פי התחקיר בני הזוג אכן לא רבו לעולם, לא בפומבי לפחות. אפשר גם להבין את הרצון של ניקולס לפוצץ את הדרמה שלו באופן מבוקר ושקט פנימה אל תוך נפשן של הדמויות, במקום החוצה על הקהל בספלאש אדיר. כובד הנושאים שעל הכף גם כך יכול להכריע כל סרט, ועיסוק ברגשות של הדמויות באופן גלוי היה עלול להוביל למלודרמה נלעגת. אך נדמה שהסרט מחזיק הכל בפנים חזק חזק, עד כי התוצאה היא הגעה לקצה השני – אפס אימפקט רגשי במקום מאה אחוז אמוציות.

כמובן שאסייג הכל ואומר שכך אני הרגשתי, כלומר לא ממש הרגשתי, אל מול דרמת הטלוויזיה הסבירה הזו שלוקחת נושא חשוב ופשוט תוקעת אותו על המסך במקום לטפל בו, להאניש אותו, לסחוב את הצופה פנימה אל הסיטואציה הבלתי אפשרית. יש שניים וחצי רגעים בהם נזכרתי שאני צופה בסרט מאת הבמאי של ״סערת רוחות״, רגעים שבהם תחושת הפראנויה והמאבק הפנימי של ריצ׳רד לאבינג פרצו מן המסך ונטמעו גם בי. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לא יכולתי שלא להרהר מה היה קורה לו הייתי עולה על הרכבת הזו מוקדם יותר, אם רק היה לי במה להיאחז. אז יכול בהחלט להיות שפספסתי את הגדולה של הסרט, אבל אני מניח שעוד תהיה לי הזדמנות לתקן – באוסקרים הרי לא יתעלמו מסרט על תלאות הנישואין הבין-גזעיים הראשונים בארה״ב.

זה רק סוף העולם
It's Only the End of the World / Juste la fin du monde

justtheend3

אם חשבתי שהתור ל״פטרסון״ שבר שיאים, נראה היה שכל עיתונאיי הריביירה אשכרה הבריזו מאיזה סרט או שניים כדי לצפות ביצירה החדשה מאת המאמי של קאן – קזבייה דולן. הייתי עושה בחוכמה לו הייתי מתחבא בשירותים של אולם דבוסי בחצי השעה שבין סיום הסרט שראיתי (״הצבה האדומה״, עליו ארחיב בדיווח הבא) לבין תחילת סרטו של ילד-הפלא-הקנדי-לשעבר. במקום זאת יצאתי החוצה ונשאבתי מיד חזרה אל התור, שלמצוא את זנבו לקח לי כמה דקות, מה שהוביל לחרדה מתמשכת שאשאר בחוץ. לא שהיה אכפת לי לדלג על הסרט, הבעיה היא ששינוי אחד קטן בלו״ז והכל נדפק כל סרט שהפסדתי מהתחרות רדף אותי במשך הימים שאחרי, או יותר נכון אני רדפתי אחריו בניסיון להשלימו. בסוף נכנסתי דקות ספורות לפני תחילת הסרט, ישבתי במקומות הכי דפוקים באולם (ביציע העליון ולגמרי בצד), אבל העיקר שנכנסתי. לא הייתי רוצה לשמוע דיווחים יד-שנייה על כמה הסרט הזה לא מספיק טוב לתחרות, ובהחלט עדיף שאכתוב זאת בעצמי.

הסרט נפתח במונולוג בו מספר לואי (גאספר אוליאל) כי הוא שב אל חיק משפחתו לאחר שנים ארוכות של נתק, כדי לבשר להם כי הוא גוסס ממחלה. כתוביות הפתיחה שמגיעות לאחר מכן מתריעות כי הסרט מבוסס על מחזה באותו השם, מאת ז׳אן-לוק לגארס, וכבר בשלב הזה אפשר היה להבין שלצאת מבית המשפחה אליו מגיע הגיבור לא תהיה משימה שהסרט ירצה לקחת על עצמו. את בואו של לואי מקבלת בחיבוק גדול אחותו הצעירה מאוד (ליה סיידו), אותה כמעט ולא הכיר שכן הייתה קטנטנה כשעזב לפני תריסר שנים. השנייה לברכו היא קתרין (מריון קוטיאר), זוגתו החדשה של אחיו הבכור אנטואן (ואנסן קאסל), שבעיקר בוהה מחוץ לחלון כאילו אחיו האובד לא נכנס כרגע בדלת. את ההגעה מלווה רעש איום של ייבוש ציפורניה המשוכות בלק טרי של אם המשפחה (נטלי ביי), השמחה לקראת בנה אבל לא רוצה לחבקו לפני שסיימה להתייפות לכבודו. כך מסדר הבמאי בסצנה אחת את לוח השחמט שלו, מציב את הדמויות בעמדות שילוו אותן במהלך הסרט וממחיש ברגע לא ארוך, אך כן ממושך, את מה שעתיד לקרות בהמשך הביקור של לואי.

למרבה הצער, כל מה שאכן קורה לאחר מכן נותר בגבולות ששירטט דולן בסצנות הללו. מצאתי את ״זה רק סוף העולם״ כסרט חצי-אפוי, לא גמור, או שמא פרוייקט שנעשה בחופזה יתרה וללא תשומת לב לפרטים, מהנקודות היותר חזקות בדרך כלל אצל דולן. במקום דגש על הסביבה, למעט שעון קוקיה אחד ושאר אביזרי סימבוליקה נוחה מדי, יש בסרט רק המון קלוז-אפים. אנדרה טורפאן, הצלם הקבוע של דולן בעבודותיו האחרונות, בנה יחד עם הבמאי סט של פרצופים המוארים באופן מלאכותי וממררים בבכי או צועקים/סופגים צעקות לסירוגין. בחירה זו מעניקה לסרט טון מתיילד, עם ריבים שאפילו בתוכניות ריאליטי דוגמת ״האח הגדול״ היו חושבים אותם למוגזמים ומופרכים. כתוצאה מכך מדובר בבזבוז כמעט מוחלט של הקאסט, שנדרש בעיקר להגיר נוזלים או מילים ריקות מתוכן ומלאות בזעם פנים-משפחתי. יתרה מזאת, יש גם ליהוק אחד שממש לא הבנתי. כלומר, תמיד אשמח לראות את קאסל בכל סרט ובכל תפקיד, אבל משהו בהפרשי הגילים ממש בילבל אותי, עד כדי כך שחשבתי רוב הסרט שלא הבנתי טוב את אילן היוחסין המשפחתי. תודו שזה קצת מוזר ששחקן בן 50 מגלם את אחיו הגדול של גיבור הסרט, שאמור להיות בשנות ה-30 לחייו, בזמן שאת האחות הקטנה מגלמת סיידו, שגילה כגילו של אוליאל. אחר-כך קראתי שקאסל החליף את השחקן המיועד, רדה קאטב, ממש רגע לפני הצילומים, וגם שכל הסרט נולד בזמן שנוצר עיכוב בסרטו הבא של דולן. בעיניי זה ניכר ולכן גם מאכזב.

לזכותו של דולן ייאמר שהוא עדיין אחד מבמאי הקליפים הטובים בעולם. בטח ובטח אם הוא יכול להפוך אפילו את ״נומה נומה יה״, הלהיט הרומני המאוס, למרגש למדי בזכות רצף התמונות הנכונות. אבל ההצלחות הרגעיות של הסרט לגעת באמצעות שילוב בין פסקול ותמונות רק מדגישות את הכשלונות שלו בדרמה. בשלב העדיין-מוקדם בו דולן נמצא בקריירה שלו, לא יכול להיות שהוא כבר מתחיל למחזר ולחזור על עצמו. ואם כבר לחזור לנושאים שהעסיקו אותו בסרטיו הקודמים, למה לא לשנות, לפתח, לבדוק מה השתנה מאז גיל 16? הרי לא יכול להיות שהתשובה היא כלום. במקום זאת ממשיך דולן להשתמש באותה נוסחה שעבדה עבורו מספר פעמים, ויכולה לשמש גם את מי שיבקשו ליצור פארודיה על הקולנוע שלו. המבנה של הסרט הוא סצנה דרמטית של ריב או דיאלוג, שארוכה לפחות פי ארבע ממה שהיא צריכה להיות, ומלווה בקליפ קצר ויפה. אחר-כך מגיע עוד סצנת ריב, פרסומת לבושם, שוב ריב, קאט לבמונטאז׳ צבעוני וכן הלאה. דמות של אם שלבושה צעקני כמו סגנון דיבורה הוא לא סימן היכר של יוצר, אלא מניירה, וכמוה גם כמעט כל בחירה אחרת של הבמאי בסופו של דבר. אני מנחש שעבור מעריציו זה עשוי להספיק, בעוד אני אמשיך לחכות להתבגרות המיוחלת שלו כיוצר בעל קול אישי.

אקווריוס
Aquarius

aquarius1

באופן מדהים למדי, הסרט שראיתי מיד אחרי ״זה רק סוף העולם״ היה תשובת מחץ להרבה מהבעיות שהיו לי עם סרטו של דולן. כמו למשל זליגה בין ההווה לזיכרון ושילוב בין השניים למארג קולנועי אחד, או ייצוג של משפחה מטריארכלית באופן בו אפשר להבין את כל הצדדים. ״אקווריוס״ של קלבר מנדוֹסה פילוּ, ענה גם לדולן וגם ל״לאבינג״ שלעיל, על השאלה כיצד לצלם ריב משפחתי בלי שהרוחות יתלהטו, באופן שבו כל צד יביע את עמדתו ויקשיב לשני באהבה רבה, אבל עדיין לא ישתכנע או ישנה את האינטרס שלו. הישג יפה, אך רק פנינה בשרשרת של הסרט הכי מלא יופי וחוכמה שראיתי השנה בקאן.

פרולוג הסרט מתרחש בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, עם דגש על שעברה, כלומר חלפה. באחד החופים של רסיפה אשר בברזיל, צעירים מאזינים ללהיט החדש של להקת קווין, ומשם ממשיכים לחגיגות יום הולדת משפחתיות. הצעירה קצרת השיער וחובבת המוזיקה שגנבה את ההצגה בפרולוג זה הופכת לגיבורה של הסרט בהווה שלו. זוהי קלרה, בגילומה של סוניה בראגה האלמותית, הלא היא גיבורת ״דונה פלור נשואה לשניים״, ואשת העכביש מ״נשיקת אשת העכביש״. המעבר המהיר-מדי-במכוון מקלרה הצעירה בתקופה בהצבועה בגוונים פסטליים אל ההווה, מדגיש את מה שעבר עליה על מנת להימצא במקום העכשווי בחייה. קלרה היא מבקרת מוזיקה בפנסיה, אלמנה שניצחה את מחלת הסרטן, וגם הדיירת האחרונה בבניין בו היא גרה. כל שאר הדירות בפרוייקט ״אקווריוס״ כבר נקנו ופונו בידי יזם צעיר המשתלט על העסק של אביו, במטרה להרוס את הבניין הדו-קומתי ולבנות במקומו את מגדל היוקרה ״אקווריוס החדשה״. אבל קלרה נאמנה לעצמה ולחייה במקום, ולא מוכנה לעזוב תמורת שום סכום. בחירה זו לא רק מעוררת את זעמה של משפחתה ושל קרוביה, אלא גם מתחילה במלחמה קרה שאט-אט מתלהטת בינה ובין קבוצת הרכישה, המסונדלת בגללה.

הקולנוע של קלבר מנדוסה פילו הוא קולנוע טוטאלי, סוחף וכוללני. הוא נראה קלאסי ונדמה כעכשווי ורלוונטי בעת ובעונה אחת, הייתי אפילו מגזים ואומר שיש בו משהו נצחי. הנושא של ישן מול חדש עולה בסרט כבר משלב התקציר, אבל זה אופן הטיפול בו שהופך את הסרט לייחודי. אלה לא רק עלומיה של קלרה מהפרולוג לעומת קלרה המבוגרת אך הלא-מובסת שאנו פוגשים מיד לאחר מכן. העירוב בין הישן לחדש בסרט נעשה באופן זורם, בעזרת כלים ספרותיים כמו אנלוגיות או אנלוגיות ניגודיות. באחת הסצנות הראשונות המתרחשות בהווה, קלרה מרואיינת למגזין מוזיקה בידי כתבת וצלמת צעירות, והשיחה שלהן על ״מה שלא מגניב הוא מיושן, ומה שכן מגניב הוא וינטג׳״ מביאה בעורמה רבה למיזוג והחלפת תפקידים בין הדמויות, כאילו קלרה היא הצעירה מביניהן. הסרט מעלה עוד נושאים רבים ואף מפתח אותם, בין אם זו נשיות בשלה לעומת אהבות ראשונות, או פערי מעמדות בחברה הברזילאית. לקלרה יש בית משלה ליד הים וגם עוזרת בית, אבל היא מבקרת את העשירים מחד ומאידך חוטפת עלבונות על צבע עורה הכהה מהצעיר שמבקש לסלק אותה מדירתה. היא מה שנקרא ״כסף ישן״, כלומר באה מרקע מבוסס כלכלית, מה שאיפשר לה לעשות במקצוע כמו ביקורת מוזיקה, אבל עדיין מרגישה שכל מה ששלה הוא שלה בזכות, אותו הרוויחה בעמל רב.

פילו הוא במאי שרק מראה וכמעט אף פעם לא מספר, מוזג יחדיו זיכרונות ורגעים בהווה וחותך מאחד לשני בלי שימוש בפלאשבקים או בסגנון ויזואלי שונה לכל תקופה בחיים. הדמויות שלו חיות את הכאן והעכשיו באותה נשימה עם כל האירועים שהגדירו אותן, או סתם קפצו לתודעה בעקבות טריגר כזה או אחר. אותו אירוע שנחגג בראשית הסרט הוא יום הולדתה של דודה לוסיה לבנת השיער (תאינה פרז), ובזמן שצעירי המשפחה מקריאים מילות ברכה על היותה עמוד תווך היא מביטה על השידה בפינת החדר. הבמאי ממשיך עם המימד של ההווה בערוץ השמע, כלומר מילות הברכה עדיין נשמעות, אבל על המסך צף זיכרון של דודה לוסיה על סקס סוער על אותה השידה בימים עברו. בטריק קולנועי פשוט ויעיל זה מעניק פילו לדמות שלו אנושיות ורובד נוסף, מזכיר שגם הקשישה הזו מלאה בתשוקות וזכרונות אהבה מסוגים שונים מאלה שמקיפה אותה כעת. אל העריכה האינטואיטיבית הזו מצטרפת גם מצלמה סקרנית, שיש לה לעיתים חיים משלה, באופן שפורץ החוצה מן המסך מרוב חיוניות.

בזכות כל אלה ועוד, ובהסתמך על הופעה כבירה של בראגה, הגיבורה של הסרט מלאת חיים למרות (או אולי בגלל) כל מה שעבר עליה. היא יכולה להיות רק דמות קולנועית – גדולה מהחיים, אבל גם חזקה ובלתי שבירה מדי מכדי להיות אמיתית, ממש כשם שהוויכוחים בתוך המשפחה מציגים את כולם כאינטליגנטיים באותה הרמה. זוהי לא רק מציאות שיכולה להתקיים רק בתוך סרט קולנוע, אלא גם כזו שחוגגת את היותה בין לבין, ממלאת את החלל שבין ריאליזם לפנטזיה בהמון רגשות אנושיים. כל מה שמצולם בסרט אפילו לרגע קט, במיוחד מה שנראה בתחילה כגחמה, מקבל משנה תוקף בהמשך ומראה משהו על המצב האנושי. בין אם זה שד של אישה, שיכול להימצץ בידי תינוק או אהוב, או אפילו רגע של החלפת חיתול חוזר לתודעה בהמשך כשמבוגרים לא שולטים בצרכיהם. זה נשמע דוחה אבל בחיי שאיכשהו הסרט מצליח לגרום לכל דבר להיראות טבעי ולא מרתיע, מערבל לתוכו רגעים שבסרטים אחרים היו הופכים לפרובוקציה, כמו עירום ומיניות מחד או רגעים בהם נדמה שחברת הבנייה מסוגלת להזיק לקלרה.

אני מעריך כי סיבה נוספת שבאמצעותה אהבתי והתחברתי כל-כך לסרט היא שמצאתי בתוכו את עצמי. משום מה, דווקא בסרט דובר פורטוגזית (השפה עם הניגון היפה מכולן) על אלמנה פנסיונרית, ראיתי השתקפויות של חיי. בין אם אלה משפטים שהייתי בטוח שייחודיים למשפחתי שלי שנאמרו על ידי הדמויות, או רגעים ותחושות שמציפים את המסך שנראו לי מוכרים בשינוי הסביבה. ״אקווריוס״ דיבר אליי ישירות ובאופן בלתי אמצעי. הוא נמשך שעתיים ועשרים דקות, אבל כיוון שהוא ממסמס את תחושת הזמן במכוון, חוויית הצפייה בו הייתה נעימה כמו חלום שנחלם בנמנום על ערסל באמצע הסלון.

aquarius2

תגובות

  1. royan הגיב:

    ג׳ף ניקולס מאכזב? טוב אולי שני סרטים בשנה אחת היה קצת גדול עליו.

    1. אורון שמיר הגיב:

      השתדלתי לסייג את דבריי על ניקולס כמה שיכולתי, כי יכול להיות שצפייה בשעה סבירה הייתה הופכת אותי ליותר מעורב בעניין.
      והסרט שלו מברלין עדיין נשמע לי כמו המוצלח מבין השניים, לפחות על הנייר ועד שיוכח אחרת.

      1. royan הגיב:

        לגמרי נשמע כמו המוצלח מביניהם.

  2. לב הגיב:

    אני קצת חושש מאקווריוס. האם הוא בודק את גבולות הסבלנות של צופיו כפי שעשה סרטו הקודם של הבמאי?

השאר תגובה