• סיכום המחצית של 2018
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

פסטיבל קאן 2016: דיווח רביעי ואסיאתי – ״רכבת לבוסאן״, ״היבבה״, ״הצבה האדומה״

25 במאי 2016 מאת אורון שמיר

לפעמים כשחוזרים מחו״ל לוקח יותר משבוע עד שמסיימים לפרוק את המזוודות. בטח ובטח אם שעה וחצי אחרי הנחיתה בארץ כבר מספיקים לראות סרט ראשון בפסטיבל דוקאביב, כפי שקרה לי השנה. אז אני בהחלט יודע שפסטיבל קאן כבר חילק פרסים וקיפל שטיחים אדומים בתחילת השבוע הנוכחי, כפי שדיווחנו ברשתות החברתיות בזמן אמת, אבל יש לי עוד פוסט אחד לפרוק לפני הסיכום האישי והתיעוד של הזוכים עם מחשבות בנושא. הפוסט האקסטרה הזה, שתקראו עכשיו אם תבחרו, נוגע לשלושה סרטים שטרם כתבתי עליהם בשום מסגרת. ואם יש לי הזדמנות לכתוב בסריטה ובעכבר העיר על כל 20 הסרטים שראיתי בשבוע ויום שלי בריביירה – לא אוותר עליה בקלות. כל שלושת הסרטים מגיעים מאסיה, ואני מקווה שימצאו מסגרת הקרנות גם בישראל. אחד מהם הוא סרט האנימציה החדש של סטודיו ג׳יבלי היפני, שעבדו הפעם עם במאי אירופאי, ושניים מהם הם תוצרת דרום-קוריאה החביבה עליי כל-כך, שהוקרנו מחוץ לתחרות.

כדי לעשות סדר במושגים המבלבלים של קאן, הכוונה היא לסרטים שיכולים להתהדר בתואר ״הבחירה הרשמית״, כלומר שבכורתם העולמית נערכה בפסטיבל, אבל אינם משתתפים בשום מסגרת תחרותית. מבחינת הצופה המבקש לבחור לעצמו סרטים במהלך פסטיבל קאן זו יכולה להיות בעיה, כי כל סרט בבחירה הרשמית בהחלט מקבל פרימיירה יוקרתית באולם הלומייר, מסיבת עיתונאים רשמית וכבוד של מלכים באופן כללי – אבל יש לו גם פחות הקרנות עיתונאים. בדרך כלל, סידור ההקרנות עובד כך: שתי הקרנות עיתונאים המקדימות את הפרימיירה, באולם הדי גדול של דבוסי ועוד אחת באולם קטן יותר. למחרת, היום של הפרימיירה שכולל הקרנת בוקר מוקדמת ואת האירוע החגיגי בלומייר מאוחר יותר (שבדרך כלל מצריכה להתנהג לפי קוד הלבוש של קאן). לבסוף, שידור חוזר למחרת ב״אולם ה-60״ שמצוי על גג ארמון הפסטיבל, ונבנה בשנתו ה-60 כדי להקל על העומסים ולספק הזדמנות נוספת לאלו שלא נכנסו להקרנות הקודמות. במקרה של סרטים שאינם בתחרות, זה אומר שתיים-שלוש הקרנות פחות, או במילים פשוטות – חובה לתפוס את הסרט ברגע שאפשר. וכך עשיתי.

רכבת לבוסאן
Train to Busan

train-to-busan-1

לא ברור מי החליט לשבץ הקרנה של ״רכבת לבוסאן״ באולם ע״ש אנדרה באזאן, זה שהכי מזכיר קרון רכבת, ועוד בשעה כה מאוחרת של הערב – אבל אני מודה לו על כך. האולם התאים לסרט המוקרן בו היטב ועזר להיכנס לאווירה ולתת-המודע החולני למדי של היצירה הזו עוד לפני שכבו האורות. עוד נתונים שהיו לי מבעוד מועד הם שמדובר בסרט חדש של האנימטור הקוריאני יאן סאנג-הו (״מלך החזירים״, ״הזיוף״), שמתנסה הפעם בצילום במקום בציור, בסרט שהוא המשך של העולם שיצר מוקדם יותר השנה בסרטו ״תחנת סיאול״ (Seoul Station). או בקיצור – זומבים על רכבת. ברגע שהעלילה עולה על הפסים זה אכן הופך להיות ״רכבת הקרח״ פוגש את ״28 ימים אחרי״, כפי שניתן היה לחשוד, אבל בהמשך מגיע אימפקט רגשי מפתיע בעוצמתו. למעשה, הסרט התגלה כדרמה משפחתית ומשל על החברה האנושית בתחפושת של זבלון מדמם עתיר זומבים עצבניים וקופצניים.

את האפקט הרגשי משיג הסרט בזכות בנייה הדרגתית של הדמויות בתא המשפחתי שיעמוד בפני איום קיומו במהלך כשעתיים, ומדובר בתא שמראש מפורק לגורמים. אבי המשפחה הוא איש עסקים קר מזג (יו גונג, כוכב קומדיות רומנטיות במולדתו), שבקושי מקדיש זמן לבתו הקטנה. כשהוא חוזר הביתה מאוחר ביום הולדתה, חמוש במתנה שכבר קנה לה בשנה הקודמת, הילדונת נעלבת עד עמקי נשמתה ורוצה לאמא. אלא שאמא גרה רחוק רחוק מאז שהיא והאב נפרדו, ובעבודה הכל נראה לחוץ מדי מכדי לפנות זמן ולסוע עם הילדה מסיאול לבוסאן. כשהיא מאיימת שתקנה כרטיס לרכבת המהירה לבדה, מסכים האב להתנתק לרגע מהמשרד שלו, אבל נשאר מחובר בעזרת הטלפון הסלולרי. הדבר היחידי שמצליח להפריד אותו מעבודתו ולחבר אותו לבתו הקטנה הוא סכנת חיים, המגיעה בדמות נוסעת נגועה שמצטרפת לרכבת ברגע האחרון. היא מתחילה לנשוך את כל מי שעומד בדרכה, ובכך מעניקה גם לו מבט מטורף בעיניים, יכולות גמישות מרשימות ואפס יכולת מחשבה מלבד ״מה זה, אני רוצה ביס מזה!!!״. חלק מהנוסעים המבוהלים ממהרים להתעשת וליצור קבוצת-נגד למתקפת הנגועים, כולאת אותם בקרונות האחוריים. אבל ההתלכדות לא מחזיקה זמן רב כשהמצב נהיה קיצוני, ובמהרה נוצרת היררכיה פנימית בתוך הרכבת וכל אחד עושה מה שהוא מבין על מנת לשרוד.

הסיבה שקל לקבל גם את הזומבים המתפרעים אחרי דקות ארוכות של דרמה משפחתית, היא שהבמאי בוחר לפתוח את סרטו בסצנת פרולוג שגם מסבירה את המקור להתפרצות מגפת הזומבים הפתאומית, וגם הוציאה את הקהל משלוותו. חלק צרחו ומחאו כפיים, ואחרים נסו על נפשותיהם מן האולם כבר בשלב הזה. אני מודה שיש לסרט חוש הומור די נגוע, אם להישאר בשדה הסמנטי של מחלות, וגם המון רגעים מחליאים למדי של אכילת צווארים ופרצופים. רוב הזמן הכל כה מוגזם עד כי אפשר לקחת את הנעשה על המסך בתור חלק מהכיף, מה שיכול לנוע בין רגעי קומדיה לקטעי ore די קשוחים. יש גם אקשן שמוסיף לתחושת הכיף והקלילות, אבל גם כמה מיתות טראומטיות לחלוטין. גם הדמויות מגיבות שונה לכל סיטואציה – בהתחלה בתדהמה משתקת, אחר-כך בנסיונות הישרדות, המשך בהפיכה לגיבורי אקשן וחוזר חלילה.

עוד בגזרת הדמויות, הבמאי עוטף את האב והבת שלמדנו להכיר בשלל טיפוסים מאובחנים למדי. הם אמנם הולכים ומתמעטים, אבל חשובים לעלילה בשלבים השונים שלה. ישנו בריון הנוסע ברכבת עם אשתו ההרה, שמבקש להגן על כל סובביו, כולל זוג קשישות חביבות. ישנו קרון שלם של נבחרת שחקני בייסבול, הנדרשים להשתמש במחבטים שלהם לא על-מנת לפגוע בכדור משחק. וישנו גם איש עסקים אחד שנדמה יותר גרוע אפילו מהגיבור, אותו אב שאומר לבתו שברגעי משבר לא חייבים נחמדים לאחרים אלא לדאוג קודם כל לעצמך, אבל לומד שיעור חשוב על האנושות בעצמו. בשלב מסויים מתחיל להיות מסובך לנחש מי הקורבן הבא בתור, וזה ייאמר לחלוטין לזכותו של הסרט, שהולך ונעשה קשה וכואב יותר ויותר. אני לא בטוח איך להגדיר להגדיר את הסיום, ובטח שלא אספיילר אותו, אבל הוא בהחלט מסכם היטב את היצירה ואת הרעיונות העומדים מאחוריה, לפחות כפי שאני הבנתי. יש בסרט הזה שילוב בלתי אפשרי של כיף ורתיעה, מאוגדים במשל חברתי נוקב המשתמש בז׳אנרים כמו אימה ופעולה לצרכיו.

היבבה
The Wailing / The Strangers

the-wailing1

ביום האחרון שלי בריביירה לשנה זו מאוד קיוויתי לא לעזוב את קאן בלי לחזות אפילו ביצירת מופת אחת. ההחלטה לוותר על הסרט החדש של האחים דארדן מוקדם בבוקר, כדי לצבור כוחות ליצירה הדרום-קוריאנית המבטיחה של שעות הבוקר המאוחרות יותר, השתלמה בענק. הסרט נקרא באנגלית ״היבבה״, או ״הזרים״ בשמו הצרפתי (שני השמות הולמים אותו למדי) והוא תפס אותי בגרון בדקות הפתיחה מבלי להרפות במשך שעתיים וחצי לאחר מכן. מבחינתי, אל רשימת המאסטרים ההולכת ומתארכת של הקולנוע הקוריאני צריך להוסיף החל מפסטיבל קאן הנוכחי שם נוסף – נה הונג-ג׳ין. כלומר, בהנחה שהוא לא קנה את מקומו בשורה הראשונה של בני ארצו אחרי ״הרודף״ ו״הים הצהוב״. הסרט הזה מתחיל כמו כמה וכמה סרטי פשע דרום-קוריאניים שהורגלנו בהם, אבל מהרגע שהוא טובל את רגלו בשלולית העל-טבעי הוא מעמיק לחקור ולבסוף צולל למים עמוקים שכמעט ולא מופו או נחקרו במולדתו.

זהו סרטו השלישי באורך מלא של הונג-ג'ין, והוא גם השאפתני ביותר בקריירה שלו. "הרודף" הציג מרדף אורבני בין שתי דמויות מעולם הפשע, "הים הצהוב" כבר עסק בנושא רחב יותר מבחינה גיאוגרפית ומבחינת כמות הנפשות המעורבות, וכעת מתמקד הבמאי במחוז שלם, גוקסאנג, שהוא גם שמו של הסרט בשפת המקור. השוט הפותח והסימבולי מציג גם את האיזור הכפרי, בין היער לים, אשר בו תתרחש העלילה, וגם מתמקד בדייג המשחיל תולעת חיה על קרס חכה למטרת פתיון. הדייג מכונה בפי תושבי המקום "היפני", בשל מוצאו, ויש החושדים שהביא עימו מחלה מסתורית שהחלה לפקוד את התושבים הקוריאנים של האיזור. ההתדרדרות הפתאומית באיכות החיים של המקומיים ממשיכה עם מיתות מסתוריות לא פחות, ככל הנראה רציחות אלימות, מה שממש לא בא טוב לגיבור הסרט. הוא תמיד השוטר האחרון להגיע לזירת הפשע, והוא גם לא בדיוק אב השנה או בעל למופת. יחד עם שותפו הם מרכיבים צמד שוטרים מטופש מהסוג שמסוגל להוביל סרט, אלא ש״היבבה״ לא סתם מחליף פוקוס מספר פעמים במהלכו, אלא גם משנה ז׳אנרים תוך כדי תנועה. השוטרים צריכים לא רק לנסות לפענח את המקרים ולקשר ביניהם, אלא גם להתמודד עם בעיות פחות ארציות. למשל אשה המבזיקה לילה אחד בתחנת המשטרה ללא בגדים, חלומות ביעותים על גבר לבוש חיתול בד שזולל אנשים ביער, או התקרבות הזוועות אל פתח ביתם בצורה מוחשית ביותר, אבל שאולי אין לה אחיזה במציאות שאנו מכירים.

השאלה הראשונה שהסרט מבקש לתעתע בעזרתה בצופה היא האם אכן מדובר בעלילה בעלת נוכחות מן העולם שמעבר, או שאולי שיש הסבר שאינו רוחני-דתי לכל המתרחש. בשלב מסויים מצטרפים לחגיגה גם פרח כמורה ושאמאן, כל אחד מהם מתמודד עם העניינים המשונים שקורים בדרכו ובאמונתו, והסרט עובר לשאלות הגדולות – זה לא סתם האם יש עולם שמעבר לעולם שלנו, אלא איזה אלוהים יותר חזק, איזו דת עדיפה? או שאולי זה בכלל השטן שידו על העליונה כאן? בין השורות משקף הסרט גם את הדעות הקדומות על זרים, ומקביל בין הפחד מהשכנים ביפן לפחד מהלא-נודע. זה לא סתם "מה אם הגיהנום הוא באמת הזולת", אלא גם מה היית עושה אם הגיהנום היה סוגר עליך יותר ויותר, עד שהוא נכנס אליך הביתה ומפריד בינך ובין אנשים שאתה אוהב, בשר מבשרך ודם מדמך.

מה שמזכיר לי – מדובר בסרט רווי אלימות ונוטף דם, כמיטב המסורת הדרום-קוריאנית, המכיל בתוכו כמה מהקטעים הכי דפוקים-בקטע-טוב שראיתי בפסטיבל. אבל גם סצנה או שתיים שהיו הרבה יותר מדי גראפיות או סתם מעוררות חלחלה עבורי. הסיבה המרכזית בזכותה אפשר לצלול פנימה לעולם המוות והמיתוסים שמציג הסרט היא בעיקר משום שהוא עשוי לעילא, בעיקר בזכות צילום ותאורה מודגשים ומדגישים. הסרט גם משתמש היטב בנופים ובלוקיישנים כדי להפיק את המירב מן הסיטואציה, בין זו סצנת אימה ביער נטול שמיים או קטע קומי במטבח ביתי. בנקודה זו חשוב להדגיש שהסרט ספוג בהומור שחור משחור, מוזג אותו פנימה ברגעים הכי לא צפויים, וכך משחרר חלק מהמתח שהולך ומצטבר לגבי כל התעלומות הנערמות. ייתכן שזו נקודת התורפה העיקרית שלו, כלומר שצופים רבים לא יצליחו להתחבר לזיגזג התמידי מטון לטון. במקרה כזה, יכול גם להיות שזה חלקית באשמת השחקן הראשי, שמצטיין פחות ברגעים הדרמטיים ויותר בקומיים. אמנם יש לו את השם הקוריאני הכי טוב אי פעם, קוואק דוּ-ווֹן, אבל לא יכולתי שלא לדמיין אלו מטעמים היה עושה סונג קאנג-הו (״זכרונות מרצח״) בתור הגיבור. זה לא שהוא לא מעולה, הוא פשוט מעולה רק 90% מהזמן. שאר חברי הקאסט מבצעים את עבודתם בצורה אחידה יותר, אך ראוי להזכיר שתפקידיהם קטנים יותר ומגוונים פחות.

בשורה התחתונה, "היבבה" הוא סרט שיצאתי ממנו מצומרר וממוטט לחלוטין. עד כדי כך שפשוט ויתרתי על הסרט הבא בלו״ז שלי כי הייתי זקוק לזמן התאוששות ועיכול. ייתכן גם שזו הייתה העייפות המצטברת, סוגיה שרק צפייה נוספת תוכל להכריע. כרגע ומבחינתי, זה הדבר הכי קרוב למופת שראיתי בפסטיבל, גם אם עוצמת החוויה בהחלט דועכת, בעוד שבמקרה של סרטים אחרים היא רק מתגברת ככל שאני מתרחק מהם.

הצבה האדומה
The Red Turtle

Studio-Ghibli-red-turtle

למי שתוהה מה אני עושה בקאן בזמן שאני לא רואה סרטים/עומד בתורים, התשובה היא מנסה לתאם ראיונות. במקרים משמחים אני גם מצליח בכך, ואז מגיע ויושב לשיחה עם אנשי ונשות קולנוע רמי דרג. על כמה מהתיאומים המוצלחים של שנה זו אחראיים אנשי קולנוע לב, שזו הזדמנות להודות להם, למרות שמדובר בראיונות שיצטרכו לחכות למועד הקרנה ישראלי של הסרטים הקשורים אליהם. אבל הנה סיפור על ראיון שלא עשיתי עם מייקל דודוק דה ויט, הבמאי של "הצבה האדומה".

סימנתי לעצמי לצפות בסרט עוד בשלב פרסום התוכניה, בשל העניין שיצר אצלי שיתוף הפעולה בין במאי אנימציה הולנדי לסטודיו ג'יבלי היפני, האלטר-אגו של קיסר ההנפשה הייאו מיאזאקי. דה ויט אחראי בקריירה שלו למספר סרטים קצרים, וכן עבד במחלקת האנימציה של סרטים ידועים כגון "Heavy Metal" ו"פנטזיה 2000". בגיל 66 הוא חתום לראשונה ברזומה על פיצ'ר ראשון ונטול דיאלוגים. בהתחשב בנתונים אלה, מאוד שמחתי כשהציעו לי לראיין את היוצר, אבל לא ממש הבנתי איך אעשה זאת לפני שאצפה בסרט – ההקרנה שקבעתי לעצמי הייתה ביום רביעי, בעוד ראיונות העניק היוצר יום-יומיים לפני כן. ניסיון להגיע לאיזו הקרנה מוקדמת שאינה פתוחה לעיתונאים עלו בתוהו, ולכן נאלצתי לוותר על הראיון (כי לא נראה לי סביר לשבת לשולחן עגול עם עיתונאים שכן ראו את הסרט). בדיעבד, נראה שהכל היה לטובה – הסרט גם לא מורכב מספיק בשביל שאלות מאתגרות, וגם די איכזב אותי באופן אישי.

זה דווקא מתחיל טוב, עם שוט מצוייר באופן פשוט אך ייחודי, של גלי הים הסוער. לפתע צצה דמות אנושית, טובע הנואש לחמצן. לאחר מאבק ממושך בגלים הוא נפלט אל חופו של אי בודד, חלקו חולי וסלעי, ובמרכזו צמחייה ירוקה המעידה על מקווה מי שתייה. גיבורנו מתאושש לאיטו, חוקר את סביבתו בחשש. הוא מתיידד עם להקת סרטנים שתהפוך לאתנחתא הקומית הקבועה של הסרט, וגם עם צב ים קטן שזה עתה בקע על החוף ומבקש להגיע אל המים. בהמשך ינסה האדם להיחלץ מאי מספר פעמים, יפנטז על הצלה, ויתוודע לצב האדום שהעניק את שמו לסרט, שעולה לחוף להטיל ביצים, כלומר מתגלה כצבה.

כל זה קורה ללא מילים, עם פעולות בלבד, ועד השלב הזה של הסרט נשבתי בקסמו די בקלות. הבעיה מתחילה החל מהשלב אותו תיארתי, שלוקח את הסרט לכיוון של משל על תחנות בחייו של אדם, מה שמשליך לאחור על הסרט כולו. האנימציה פשוטה, נקייה ויפה, אבל משהו במינימליזם שלה, כשהוא בא בשילוב עם הדלות העלילתית, מתקשה להחזיק עניין לאורך 80 הדקות. מה גם שסטודיו ג'יבלי כבר הרגילו לעושר ויזואלי בלתי נתפס, וכאן יש תמונות שלמות שהן רק ים ושמיים. אפילו הדמויות מצויירות באופן פחות עמוס פרטים מהמצופה. מהרגע בו הקטע של הסרט הובן לי והמשל המשיך להתרחב במקום להעמיק או להתפתח, התחלתי לאבד עניין. זה היה גם השלב בו החלו אנשים אחרים שכנראה מיצו את העניין לזלוג החוצה מהאולם, מה שיכול להיות לא נעים כשמדובר בפרימיירה חגיגית בהשתתפות היוצרים ובמסגרת תחרות "מבט מסויים". אבל מי שנשאר עד הסוף נעמד להריע בסיום, בעוד אני מיהרתי החוצה לסרט הבא. בטקס הנעילה של המסגרת זכה הסרט בפרס מיוחד, כלומר כזה שהמציאו בשבילו פחות או יותר. בתור סרט שהוא ההגדרה של נחמד וחביב זה לא לגמרי ברור לי, אבל סרט אנימציה שמגיע למסגרת תחרותית בקאן בהכרח אומר שהפסטיבל מצא בו משהו, ונראה שבמקרה זה השופטים היו תמימי דעים עם הפרוגרמרים. עוד על שופטים ותמימות דעים, בפוסט הסיכום שבוא יבוא.

tortue-rouge-michael-dudok-witt

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.