• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

הקולנוע של ניקולאס ריי

10 באוגוסט 2011 מאת עופר ליברגל

ב-7 לאוגוסט מלאו 100 שנה להולדת ניקולאס ריי, אחד מן הבמאים הנערצים ביותר וללא ספק הייחודים ביותר שפעלו בלב התעשייה ההוליוודית הישנה. ריי בולט גם בקרב במאים אחרים שפרצו בזמנו את השיטה, שיחקו עם גבולות הז'אנרים או חתרו נגד הערכים שהוליווד מייצרת. זאת כי נדמה כאילו ריי מעולם לא שאף לשבור את החוקים או להגמיש את הכללים, אלא פעל לפי מערכת חוקים קולנועית משל עצמו, אשר לא הייתה אופוזיציה לשפה של רוב התעשייה, אלא פשוט הייתה עולם מקביל, אחר. לכן אין זה פלא שכאשר ריי נדרש לייצר סרטים אפיים עתירי תקציב, התוצאה הייתה כישלון כלכלי (וגם דלות אמנותית מסוימת ביחס ליצירות קודמות) בשלב הראשון ונידוי מהוליווד בהמשך, דווקא בתקופה שבאירופה קם דור חדש של במאים אשר הצהיר על ריי כמודל לחיקוי.

נדמה לי ששני אלמנטים שהמערכת ההולידית שופאת לייצר לא עניינו את ריי: הוא לא ניסה לספק אשליית מציאות (אך לבדיל מבמאים מודרניסטים, הוא לא התעסיק בשבירתה בצורה גלויה) ולא העמיד את הבידור כמטרה עליונה. הוא אומנם עבד עם כוכבים גדולים, אבל רק במקרים בהם הם היו שחקנים גדולים שהתאימו לתפקיד. שחקנים כמו המפרי בוגרט, רוברט טיילור וג'יימס מייסון היו במיטבים תחת פיקודו של ריי, שלא לדבר על ג'יימס דין, שאומנם כל אחד משלושת הסרטים בהם כיכב הוא בעל חשיבות בביסוס מעמדו כאייקון, אך מרד הנעורים, שיתוף הפעולה שלו עם ריי, הוא הידוע ביותר.

ניקולאס ריי, כשהיה צעיר ויפה.

כמו רבים מסרטיו של ריי, גם לגבי מרד הנעורים, כנראה סרטו הידוע ביותר, קיים פער בין המיתוס של הסרט בעיניי הקהל לבין האמירות של הסרט עצמו. ראשית, יש לתת את הדעת לגבי שמו המקורי של הסרט Rebel Without a Cause. לא מדובר במרד רגיל והצבת ערכים חדשים, אלא במרד נטול סיבה ובמידה רבה נטול תכלית. מצד אחד, הסרט הזה מבטא, כמו סרטים אחרים שנוצרו בהוליווד של שנות החמישים, את רחשי ליבו של הדור הצעיר שמרד בערכי הוריו. אך בניגוד לסרטים אחרים, הוא לא מהלל את המרד אלא חושף את הרדידות שקיימת בדור הצעיר, כמו גם בדור ההורים.

הנה פרט שרבים לא שמים אליו לב: הדבר האחרון שגיבור הסרט, ג'ים (ג'יימס דין), רוצה לעשות הוא למרוד. הוא מבקש מן ההורים שלו שיציבו לו משמעת וגבולות אך הם נותנים לו חופש ומחילה שקורעת אותו לגזרים. כאשר הוא בא במגע עם הקבוצה הדומיננטית של נערים בני גילו, התוצאה היא אלימות ממנה הוא מנסה להתחמק, אך דומה כי היא הדבר היחיד שקיים בחיי הנערים אחרים, אשר הדחף שלהם למרוד ולשבור את הכללים מוביל אותם לעבר מוות שייתכן והם אף מעוניינים בו.

הסרט מציג דור הורים רפה מדי ונטול אמירה ודור נערים אשר אלימות לשם אלימות וסיכון ולשם סיכון היא מטרתו היחידה בחיים. האלטרנטיבה שבורא ג'ים היא משפחה אלטרנטיבית של אנשים אחרים המרגישים זרות בחברה: שכנתו, חברה של מנהיג חבורת הנערים (שחושקת מינית גם באביה) המרגישה כי ג'ים מציע משהו אמיתי יותר. ונער דחוי המנסה להתחבב על ג'ים, דמות אותה ריי עיצב בצורה ברורה כהומוסקסואל, על ידי הקצנת סטריאוטיפים, משום שלהגיד את המילה בגלוי היה אסור בכללי הצנזורה של אותם ימים. דמות זו של הנער הדחוי, המכונה פלטו (אפלטון) הייתה החיובית ביותר בסרט וזו הטיפוסית ביותר לסרטי ריי: היא פשוט לא מתאימה לעולם סביבה ולמעשה לאף עולם. הגיבורים בסרטי ריי הם זרים בכל מקום, אך לא תמיד הם מחפשים סביבה אחרת בה יהיו בבית: רוב הזמן הם כבר ויתרו על החיפוש.

סאל מיניאו וג'יימס דין, מתוך "מרד הנעורים"

כאשר ריי כבר מציג בית אמריקאי טיפוסי בפרברים, הבית הזה הופך למקום המאיים ביותר. כך זה במרד הנעורים וגם בגדול מהחיים (Bigger Than Life) אולי הדבר הקרוב ביותר לסרט נטול פגמים בגוף היצירה של ריי. גדול מהחיים מתרחש כמעט כולו בתוך התא המשפחתי המצומצם בלב הפרבר האמריקאי. כבר בתחילת הסרט נדמה כי האב, מורה במקצועו, מסתיר דבר מה. אך החשד לכך שהאב חושק ברומן מן הצד נותר בגדר חשד בלבד (אך לא נעלם מן הסרט) – סודו של האב הוא לקיחת עבודה נוספת מן הצד וגם מחלה המאיימת על חייו. בסופו של דבר המחלה מתגלה ונמצא לאב טיפול חדשני בקורטיזון. הטיפול מציל את חייו, אך גורם לו להתמכרות לכדור ובסופו של דבר לטירוף הולך וגובר, עד שהסרט הופך לסרט אימה של ממש, סוג של גרסה מוקדמת של "הניצוץ" המתרחשת בלב העיירה השלווה ולא במלון מרוחק.

התסריט אומנם מאשים את הרפואה בטירוף, אך הסרט מכיל רמזים רבים לכך כי מקור הבעיה הוא בחלום האמריקאי עצמו, אשר גורם לגיבור לקחת עבודה נוספת ללא צורך, דוחף אותו לחינוך קפדני מדי לבנו. הסרט מסתיים בתמונה של המשפחה מחובקת, לכאורה הסוף ההוליוודי הטוב: אך דקות קודם נמסר כי אין פתרון מלא לבעיה והאימה ממשיכה לרדוף את הצופה בתום הצפייה. חשיפת הסוף במקרה זה אינה מהווה ספוילר, כי סרט זה, כמו רבים מסרטיו של ריי, משתמש בעלילה רק כתמיכה למצב הרוח שהוא מבקש להעביר ומצב הרוח הקודר והמאיים קיים בגדול מהחיים כבר מן הדקות הראשונות, אפילו בצילומים בהם רואים ילדים יוצאים בשמחה מבית הספר.

ג'יימס מייסון, מתוך "גדול מהחיים"

בסרטים אחרים של ריי, כגון התאוותנים (The Lusty Men) העלילה מספקת תפקיד קטן אף יותר. הסיפור על אנשי רודיאו נע בקצב איטי, אך השינויים בדינמיקה התמידית בין הדמויות משתנה ללא הרף והתוצאה היא סרט המזכיר בסגנונו את הקולנוע האירופאי הרבה יותר מאשר את הסביבה ההוליוודית בה נוצר.

דינמיקה מתפתחת בין דמויות קיימת בכל סרטיו של ריי. ברבים מהם הדמויות נראות בהתחלה מוקצנות מדי או סטראוטיפיות, אך תוך כדי היחסים בניהם, הסטראוטיפ מתהפך. הפאם פאטל הופכת לנערה התמימה ולהיפך. במערבון הקסום והביזארי ג'וני גיטאר (Johnny Guitar) הגיבורה היא זמרת/זונה מזדקנת והאויבת האכזרית שלה היא אשת הכנסייה. ג'וני גיטאר, אשר על שמו נקרא הסרט, מגלם תפקיד שולי יותר בהתפתחות העלילה והוא ללא ספק דמות חלשה יותר מן הנשים בסרט. בכלל, ריי תמיד הצטיין בנתינת תפקידים טובים ומורכבים לשחקניות, כפי שציינתי גם בעבר.

כמעט כל סרטיו של ריי מלאים בפגמים: סימובלים בוטלים שלא עובדים, דיאלוג לא אמין, צבעים עזים מדי. חלק מסרטיו אינו עומד בסטנדרט הגבוה של הסרטים אותם ציינתי. אבל ריי הוא מסוג הבמאים שבעוד הרגעים המולצחים שלו סוחפים, גם ה"טעויות" והרגעים החלשים שלו מרתקים: תמיד נדמה כי הוא עושה קולנוע בדרך שלו, פשוט מפני שהוא לא מסוגל לצייר את תפיסת העולם שלו בשום דרך אחרת.  אנשי הגל החדש הצרפתי היללו אותו בביקורת שכתבו ומילאו את סרטיהם במחוות לסרטיו – אך ריי לא הקדים אף גל ואף יוצר. הוא מיושן ביחס לשנות החמישים כפי שהוא הקדים את זמנו ואת זמננו. מדובר במקרה נדיר של יוצר הפועל בדרך אישית מוקצנת וייחודית מאוד, דווקא בלב התעשייה הנחשבת למגבילה ביותר. ייתכן שעם הינתן חופש מוחלט, הדבקות של ריי אחר הקול האישי הייתה מביאה לכדי יצירות שלמות יותר. אך נדמה לי כי הן היו מעניינות פחות.

תגובות

  1. פבלו הגיב:

    יפה עופר – בדיוק אני עובד על מאמר משלי על ניקולס ריי 🙂

    כפי שהתוודתי כשלימדתי "בקיאות בסרטים" באוניברסיטה – ניקולס ריי הוא הבמאי האהוב עלי 🙂 גיליתי אותו בגיל ההתבגרות, ומשם מערכת היחסים בינינו רק הלכה והתחזקה.

    הוא סוג הבמאים האלה שלא משנה אם הסרט טוב או לא טוב, אני פשוט מתחבר אליו בצורה עמוקה.

  2. מומלצי הבלוגוספירה הגיב:

    יפה. מומלץ אצלי בקולנוע 🙂
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/08/258-188.html

    אסתי

  3. abcde הגיב:

    במאי גדול שהשפיע על רבים. הקביעה שסרטיו מלאים בפגמים בעייתית.
    ג'וני גיטאר יצירת מופת ו"מרד נעורים" רק לכאורה קל לפרשנות אך יש בו עומק בהבנה הפסיכולוגית של בני-נוער.

השאר תגובה