• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים
  • ?פרסי אופיר 2017: אוטופיה אפשרית
  • הבית תמיד זוכה
  • ״רוחות קרות״, סקירה
  • פרסי אופיר 2017: הסרטים התיעודיים
  • פרסי אופיר 2017: החמישיות של סריטה
  • פרסי אופיר 2017: סיכום תקופת ההקרנות
  • ״מאהב כפול״, סקירה
  • חטוף
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 36
  • פסטיבל ונציה 2017: קצת על סרטי התחרות
  • אימת החודש - יולי 2017
  • ״דנקרק״, סקירה

פסטיבל ירושלים 2016: דיווח רביעי (עופר) – "גלות", "כמו פרח לוטוס", "הרמוניה", "שירה אינסופית", "איזון", "מעבר להרים ולגבעות"

13 ביולי 2016 מאת עופר ליברגל

הכתיבה על סרטים בזמן פסטיבל מתקצרת והראש טרוד יותר, כך שבחלק מן המקרים ההתרשמות שלי היא ראשונית בלבד, וייתכן ואשנה את דעתי על הסרטים בהמשך, או אגדיר את המחשבות שלי בצורה בהירה יותר. חלק מן הסרטים בפוסט זה, למשל, יוסיפו לגדול במחשבותיי, ולגבי אחרים ייתכן ותידרש לי צפייה נוספת על מנת לעמוד היטב על טיבם. אבל יש גם כוח ברושם הראשוני, ובמה שנותר חרוט בכתב אחרי ימים עמוסים בצפיות וגם בשיחות עם אנשים. כך שאולי דווקא יש משהו מזוקק בחוות הדעת הקצרות הללו, כאשר פוסט זה נודד בין כמה סרטים ישראלים לבין יצירות של מאסטרים בינלאומיים, בשלבים שונים של הקריירה. ויחד עם הסרטים אשר טעמתי לראשונה בפסטיבל, יש גם התייחסות מסוג מעט שונה לסרט שכבר הספקתי לראות יותר מפעם אחת.

גלות
Exile

Exile

"ילדות וגלות לא יכולים להתקיים יחדיו. עבורי, הגלות נוכחת הרבה יותר מן הילדות", כך אומר ריתי פאן במהלך סרט המסה ההגותי שלו, אשר מנסה לתאר את חווית הניתוק מן המולדת כחוויה של אובדן התמימות ובור ענקי אשר מרחף מעל שארית החיים.
כמו בסרטו הקודם, "התמונה החסרה", פאן משלב שימוש בחומרי ארכיון ומונולוג אישי, על מנת לייצר דימוי אשר חסר במציאות. בסרט הזה, הדגש הוא אפילו יותר אישי מאשר בסרטיו הקודמים אודות זוועות משטר הקמר-רוז' במולדתו, קמבודיה. הכלי החזותי העיקרי פה הוא בקתה קטנה בה מנסה דמות לשחזר את החיים בכפר הקמבודי – שחקן מגלם ייצוג חזותי של פאן כאיש צעיר, והחפצים, ובעיקר מאכלים מסורתיים, ממלאים את הבקתה, אשר כולה ייצוג של סוג קיום אשר חמק מידי הגיבור, יוצר הסרט. ברמה החזותית, פאן משלב בין הבקתה לבין דימויים מופשטים יותר הקשורים לתפיסת עולמו בתור ילד, ולניגוד בינה לבין גורל הלאום. פאן מדקלם לא רק אמירות פרי עטו, אלא גם מחשבות של הוגים שונים בענייני חופש, מאבק, מהפכה וקומוניזם, כאשר רבים מן הטקסטים הנאמרים לא מייצגים את עמדתו, אלא את עמדת המשטר אשר הרס את חייו. עם זאת, אין הפרדה חד משמעית בין סוגי הטקסטים, הכל מתמזג לזהות הרדופה של היוצר. זהו כנראה סרטו המאתגר ביותר אינטלקטואלית של הבמאי, אף על פי שבשיאו זהו סרט אישי מאוד, על אדם אשר מבקש לגעת בדימוי של אמו, לומר את שמה, בעודו מנותק לנצח ממנה ומן הילדות, מן האפשרות לשלווה ולאמונה כי הירח הוא זה אשר מוליד את היום.

כמו פרח לוטוס

lotus

הטרגדיה בסרטה של אליה שוורץ היא אישית ולא לאומית, אבל יש דמיון מסיום בין סרטה לבין הסרט של ריתי פאן, כאשר שני היוצרים מנסים לבנות מחדש ילדות אבודה שנלקחה מהם בעקבות אירוע קשה. מדובר כמובן בסרטים בעלי אופי שונה והבמאים מגיעים אליהם בשלב אחר של הקריירה. עבור שוורץ, הסרט בן השעה משמש כסרט גמר של לימודיה במנשר. השאיפה שלה צנועה ופחות אוניברסלית, אם כי הסיפור הפרטי שלה נוגע בצורך של כולנו באהבה וביד מכוונת.

זוהי יצירה של תיעוד אישי ומשפחתי, סוגה נפוצה מאוד בנוף המקומי, אבל במקרים בהם הסגנון הקולנועי מנסה לחדש מדי פעם נוצרים סרטים בעלי ייחוד, וסרטה של שוורץ הוא אכן סרט כזה. הבמאית מתמודדת עם התוצאות של מות אמה, לאחריו חמישה מבוגרים שהיו דומיננטיים בחייה בחרו שלא לקחת עליה אחריות. מכאן הגיעו שבר נוסף והתפרקות של חווית הילדות וראשית ההתבגרות, כאשר בגיל 10 ובמשך שנים היא נאלצה לא למצוא את מקומה בעולם. את בני המשפחה אשר לא לקחו עליה אחריות לאחר המוות, מראיינת הבמאית באתרי צילום מרוחקים מבית, מקומות בהם הורים יכולים לקחת את ילדיהם לבילוי או טיול, ובכך הסרט מדגיש את היעדר הבית. שלושה צירים נוספים יש לסרט: צילומי וידיאו ביתי מן התקופה שלפני מות האם, קטעי יומן שכתבה הבמאית בשנים שלאחר המוות, וקטעי אנימציה אשר מבטאים באופן מופשט יותר את מצב הנתק בין הילדה לבין העולם. זהו סרט על פרידה מתמשכת מן האם, אך גם פרידה מן הילדות וקינה לגיל התבגרות שלא התממש בצורה שלווה.

הרמוניה

Harmonia3

רצף השיבוץ של הפסטיבל יצר הקשר מעניין – ההקרנה השנייה לסרטו של אורי סיון התרחשה מיד לאחר הקרנת פרקים מתוך "הדקאלוג" של קישלובסקי. בעוד הסרט של קישלובסקי מנסה לבדוק את העקרונות של עשרת הדיברות בתקופה המודרנית, סרטו של סיון מנסה להתאים את הסיפור המקראי של ספר בראשית לימינו. יש חלקים בסרט, בעיקר חלקו הראשון, בהם השימוש אשר עושה סיון בחלל, במבנים, ובקשר בין יחסי הפרט למשברים אתיים ופילוסופיים, מזכיר במעט את קישלובסקי, אף כי המוקד של היצירות שונה. המוקד של סיון מלודרמטי יותר ונסמך על תפניות בעלילה, אם כי רוב התפניות מתקשרות ישירות למקור המקראי, הנוכח גם בשמות הדמויות. בכל מקרה, ראוי לדון בסרטו של סיון כיצירה שאפתנית העומדת בזכות עצמה.

הסרט מחזיר במידה רבה את השם מלודרמה למשמעות המקורית שלו. מלו – מלודיה, אשר מלווה את הרגשות המוקצנים בעלילת הסרט. סיון יוצר מלודרמה (אף כי לא בוטה במיוחד) בסרט שעוסק במוזיקה, והוא לא היחיד – גם "ג'נקשן 48" של אודי אלוני שיצא השנה לאקרנים, ו"לב שקט מאוד" של איתן ענר (שטרם נחשף לקהל אך מתמודד על פרס אופיר) משלבים מלודרמה בסרט אשר מתרחש על רקע עולם המוזיקה, גם אם כל אחד מן הסרטים בונה את המלודרמה שלו באמצעים שונים. סיון בהחלט מבקש לשלב בין סערת הרגשות לנראטולוגיה תנ"כית – הסרט שלו משמיט אירועי מפתח וקופץ קדימה מספר שנים לא פעם במהלך הסרט.

"הרמוניה" מעביר את סיפור אברהם אבינו ומשפחתו לתזמורות הסימפונית של ירושלים. אברהם (אלון אבוטבול) הוא המנצח, אשתו שרה (טלי שרון) מנגנת על נבל ועוברת הפלה טבעית בכל פעם בה היא נכנסת להריון. שרה מעודדת אותו לקחת לתזמורת נגנית קרן בשם הגר (יאנה יוסף), אף על פי שהיא אינה מתאימה בדיוק לחזון של אברהם. אני מניח שמערכת החינוך בישראל דאגה לכך שאתם יודעים מה קורה בהמשך. הקשר בין הגר ושרה ממלא את חלקו הראשון של הסרט, והוא גם החלק הכי מוצלח בו. שתי הנשים מאוד שונות ונמצאות במקום אחר בחייהן וביחס לאמנות. יש ביניהן משיכה ורצון לגלוי מצד אחד, וגם חשש מן הצד שני. זהו סוג של סיפור על אהבה ומיניות, כשהעלילה שבה אישה אחת מעניקה לגבר שלה את האישה השנייה, היא רק נדבך אחד. בהמשך הסרט מערכות יחסים אחרות נמצאות במוקד, ובמקרים אלו חשתי כי הדינמיקה בין הדמויות פחות מרתקת ונראית לעתים מעט מאולצת ולא מעמיקה, בסרט שבכל מקרה לא שאף לאמינות גדולה מדי.

אבל למרות הבעיות המסוימות בבנייה מרתקת של הדמויות ומערכות היחסים, הסרט כן מצליח לעורר עניין לפחות בשני תחומים: בניית המיתוס המכונן של היהדות בימינו, כולל הקרע והשותפות בין היהדות לאיסלם, ודיון במוזיקה על גווניה השונים, כולל בהיבטים של מרידה, ביטוי אישי ויצירה משותפת. ההרמוניה שהסרט מבקש לייצר היא בין אנשים שבכל אחד מהם יש אהבה מוזיקלית מעט שונה וסגנון נגינה שונה, כאשר לעתים נדמה כי אין אופציה לקשר מוזיקלי או רגשי. עם זאת, ברגעים בהם ישנה עלייה על גל משותף, ההקשרים מפתיעים לא פעם. דווקא הדמות של המנצח היא זו אשר נדמה כי הכי מתקשה לשלב בין כל השקפות העולם השונות, ובצלילים בחיים הדורשים מגע בין בני אדם.

שירה אינסופית
Endless Poetry

Endless-Poetry

הופעתי לגלות כי סרטו החדש של במאי הפולחן אלחנדרו חודורובסקי הצליח למלא לא רק את האולם הקטן של סינמטק 2, אלא גם את קולנוע לב סמדר הגדול – וכי במהלך הסרט כמעט ולא נרשמו נטישות. אולי בגלל שבסרט זה, כמו ב"מחול המציאות" שקדם לו, העיסוק בביוגרפיה האישית של הבמאי גורם ליצירה להיות רגשית יותר וגם מעמיקה יותר בתובנות שלה. זאת ביחס לסרטיו המוקדמים של הבמאי שהיו בעיקר חגיגה של ויזואליה מהפנטת, הזיות סוריאליסטיות, סאטירה נגד כל מנגנון שליטה או כוח ושבירת מסכמות.

כל האלמנטים הללו מופיעים גם בסרטו החדש, אבל דומה כי חודורובסקי הקשיש למד גם להכניס עדינות לסרטיו, כולל חמלה לחלק מן הגורמים אשר עוררו את זעמו. הסרט מהווה המשך ישיר לסרטו הקודם וכל מה שכתבתי לפני שנתיים על "מחול המציאות" רלוונטי גם לסרט זה, אף כי ניתן ליהנות מן היצירה החדשה גם מבלי להכיר את זו אשר קדמה לה. הפעם חודורובסקי עוסק בראשית דרכו כמשורר. הוא מחליט לעסוק באמנות בניגוד לעמדת משפחתו, ומתחיל להשתלב ולבלוט בסצנת האמנות של סנטיאגו אשר בצ׳ילה, תוך גיבוש השקפת עולמו הן מבחינת היצירה, והן מבחינת הקשרים הבין-אישיים. הסרט מסיים את המרד המשפחתי אשר החל בסרט הקודם, ויוצא למספר סצנות נהדרות, בהן המסך מתמלא בביטויים לרגשות הפנימיים, והרבה מטאפורות זוכות לייצוג חזותי על המסך. בסרט זה יש לא מעט קטעי שירה יפהפיים, פרי עטו של המחבר, של חבריו ושל המודלים שלו לחיקוי.

הצלם הגדול כריסטופר דויל מעניק לסרט מראה אשר הופך את הקולנוע הצבעוני של הבמאי לעשיר אף יותר (התמונה מראש הפוסט גם היא מתוך הסרט). יש לא מעט סצנות שהן פשוט נהדרות בעיניי – בראשן הרגע בו הגיבור מבין את נטיותיו המיניות ומתבגר בין-לילה, בהמשך העימות האחרון עם אביו אשר מוביל לכמה סוגים של תובנות, וכלה בחודורובסקי המבוגר שמופיע על המסך ומדריך את אחד מבניו, אשר מגלם את דמותו בסרט, בעוד בנו המבוגר יותר מגלם את אביו. וכמו בכל סרטי חודורובסקי, יש גם מקום לגידמים, גמדים וכל סוגי היופי האנושי. המסע האוטוביוגרפי של חודורבסקי מתוכנן להימשך לעוד שלושה סרטים נוספים, וכולי תקווה כי הבמאי שכבר חצה מזמן את גיל 80 יצליח להשלים את מחזור הסרטים הזה, שאולי לא יהפוך לתופעה תרבותית כמו חלק מסרטיו המוקדמים, אבל יכול בהחלט להוות את השיא שלו כאמן.

הקרנה נוספת:
יום שישי | 15/07/2016 | שעה: 14:30 | סינמטק 1

איזון
Rester Vertical

staying-vertical2

סרטו של אלן גירודי עוסק בהישרדות. גם בהישרדות פיזית מול איום של זאבים על עדר כבשים או גיבור עני מול קשיי הקיום, אבל בעיקר הישרדות רגשית בתוך סבך של מערכות יחסים, משיכה מיוסרת לזולת, תלות הדדית וחוסר יכולת לומר "אני אוהב", לפחות לא ברגע המתאים. הישרדות גם מול הרצון לוותר, להיכנע למשאלת המוות או לחופש מן הצורך לטפל באדם אחר, תינוק או קשיש. גירודי מעמת את הקהל שלו עם לא מעט טאבואים, הן בסצנות שהוא בוחר להראות על המסך והן מבחינת מבנה העלילה המתעתע והמפתיע, שאני מעדיף לחשוף כאן כמה שפחות ממנו, על מנת לתת לקהל להיסחף לסרט המהפנט הזה. "איזון" משלב בין בוטות בתיאור של מצבים אינטימיים לבין דברים עמוקים אשר נעים מתחת לפני השטח ומועברים היטב בידי הבמאי, ששולט היטב בכלי המדיום ויודע מתי לספק שוט מרהיב ומתי להעניק לסרט גוון כמעט יומיומי. אבל דבר אינו פשוט בסרט, או נתון רק לקריאה אחת (מוזמנים גם לקריאה של אורון שצפה בסרט בקאן), פרט לרצון של הגיבור לא רק לשרוד, אלא בנוסף לשמור על האישיות שלו ולתרום לסובבים אותו – אפילו אם הוא כושל בכך.

בסרט קיים גם הרגע בו הגיבור מבחין דרך משקפת באירוע אשר ישנה את חייו באופן דרסטי, כמו תאונה שלווה שהוא הקורבן העיקרי שלה, אך הוא ממשיך את המסע שלו בהבנה ותושייה. נשאר עומד, אופקי, מוצא אומץ פנימי. בד בבד, הוא כל הזמן מצוי גם במשבר יצירתי, לא רוצה להתפתח ולהתחייב עד הסוף לגבי הכיוון אליו ילכו חייו. זהו סרט מאתגר, מתעתע, לא תמיד קל לצפייה או הגדרה. הוא ישאיר לא מעט צופים מבולבלים או תמהים. מאידך, יש בסרט גם גוון ייחודי של הומור. הבמאי לא בהכרח שותף להשקפת העולם של הגיבור הראשי (אף כי גם הוא קולנוען, לפחות בתחילת הסרט) או יתר הדמויות, אבל הוא משקף גישה לא שגרתית לחיים, להישרדות והגנה על מי שזקוק לה. יש לציין כי גיבור הסרט אינו רק יוצר קולנוע, אלא גם יוצר שדומה כי היצירה היא הדבר האחרון שמעניין אותו והוא מנסה לחמוק מהשלמת התסריט שלו ומעבר לשלב הפרקטי. דומה כי הוא מוצא את עצמו דווקא בעזרה לאחר, או באורח חיים שהוא הכי רחוק מהצלחה שניתן לדמיין, אך יש בו משהו אותנטי, לפחות למראית עין.

הקרנה נוספת:
יום שבת | 16/07/2016 | שעה: 22:15 | סינמטק 2

מעבר להרים ולגבעות

beyond-the-mountains4

על סרטו החדש של ערן קולירין כבר יצא לי לכתוב באריכות עבור כתב העת של פסטיבל קולנוע דרום וניתן למצוא את המאמר באתר הפסטיבל הנ"ל. בכל מקרה, ברצוני לעלות עוד מספר נקודות לאחר צפייה שנייה בסרט הזה, שאהוב עלי מאוד.

1. הסרט עוסק באנשים אשר לא מוצאים את מקומם בעולם ולא מתקשרים אחד עם השני, אך רצף הסצנות בסרט מקשר ביניהם, מחבר ביניהם במסעות השונים שלהם ובחטאים שלהם, בכישלון בשמירה על ערכיות. סדר הסצנות בסרט לא בהכרח יוצר את סדר האירועים הכי הגיוני, אבל הוא נאמן להקשרים התמאטיים המתפתחים במהלכו. באותו אופן, הגיאוגרפיה של הסרט נראית לי בלתי אפשרית (בית המשפחה מצוי במודיעין ובהרי ירושלים בו זמנית), אבל משבירה זו זוכה כל סצנה לרקע המתאים לה ביותר.

2. הסרט מתחיל באמירה כי על מנת להצליח יש להשפיל את עצמך ולעשות דברים לא נעימים. המרדף אחר הצלחה הוא נושא בסרט, אבל לא מדובר רק בהצלחה כלכלית, אלא גם בהצלחה רוחנית. וההצלחה תמיד חומקת, היא כמעט דבר בלתי אפשרי. ובכל מקרה, ההשפלה היא דבר בלתי נמנע, כמו גם האמונה בצדקת הדרך. רק הדמות אשר לא בטוחה בדרכה, מגיעה לתובנה כלשהי בסוף הסרט.

3. אפשר לאהוב את הדמויות ולשנוא כל דבר ודבר שהן מבצעות.

4. לפני מספר ימים נפל עליי יגון גדול עם הידיעה על מותו של עבאס קירוסטאמי. באחד מן הרגעים בסרטו של קולירין אנו נדרשים להתבונן במכונית חונה בה ממתינה אחת הדמויות. אבל בפריים יש התרחשות – דבר לכלוך מתגלגל על הרצפה ומעופף מעט, מספיק על מנת ללכוד את העין, מספיק על מנת להזכיר לי פחית מתגלגלת בראשית סרטו של קירוסטאמי, "קלוז-אפ". בשני המקרים, הלכלוך גם מראה לנו כי יש עוד דברים בעולם פרט לסיפור של הדמויות. כי יש מעוף ופיוט גם בחפצים הפשוטים, המיותרים.

תגובות

  1. יובל אדר הגיב:

    עד כה בפסטיבל הספקתי לראות כ-8 סרטים, כאשר מתוכננים לי עוד כמה להמשך. הנה סוג של סיכום מחשבותיי על חלקם:

    המשרתת:
    אני מאוד אוהב את הקולנוע של פארק צא'ן ווק, אבל אני באמת מעריץ את הקולנוע של צ'ונג הון צ'ונג. הון צ'ונג הוא הצלם הקבוע של פארק צא'ן ווק ובשנים האחרונות גם זולג אל הקולנוע האמריקאי ("אני ארל וזאת שעומדת למות" ועוד כמה פרויקטים קטנים וגדולים בדרך). כל פעם שאני צופה בשיתוף הפעולה ביניהם אני נדהם מעבודת המצלמה שתמיד מציגה שימוש מרתק בתנועה ובצבע. גם במשרתת הם לא אכזבו, שווה לראות את הסרט רק בשביל המראה הויזואלי, אבל יש גם לא מעט סיבות אחרות.
    כמו בסרטו הקודם צ'אן ווק לוקח עלילה היצ'קוקאית בבסיסה (נוכלת מתחזה למשרתת של אישה עשירה במטרה לגנוב את כספה אך נכנסת לסיפור אהבה שמסבך את העניינים) אך מציב אותו בלב התרבות הקוריאנית והיפנית ומעשיר אותו בפיתולי עלילה רבים כך שהבסיס הופך למחווה קטנה בתוך סרט עמוס. בניגוד לסרטיו הקודמים הסרט הזה, למעט הסיום, נטול כמעט לחלוטין מאלימות. את האלימות בסרט מחליפה המיניות, שכמו האלימות בסרטיו גם היא לעיתים מבדרת ולעיתים מעוררת חלחלה עמוקה (לכל מי שחשב ששבעה צעדים מגיעה לקצה הקיצוניות בסרטיו עוד לא ראה כלום). בדומה לכל סרטיו גם הפעם מדובר בסרט מהנה ומעורר מחשבה שנשאר איתך אחרי הצפייה.

    מיומנו של צלם חתונות:
    זה סרט מעולה. חשוב לי להתחיל בזה כי אני אתמקד בלמה אני לא אהבתי את הסרט, למרות שהוא טוב בכל אספקט לטעמי.
    הבעיה הגדולה שלי עם הסרט זה חוסר הרלוונטיות שלו אליי, ביני לבין הדיון שהסרט מנסה להעלות בנוגע לזוגיות ונישואים (אני מאמין שבמכוון לא נאמרת אמירה חד משמעתית על הנושא) רחוק ממני במינימום 5 שנים, וכנראה לכיוון ה10.
    לסרטו הקודם של לפיד, הגננת, חשתי חיבור מיידי. העיסוק של הסרט באמנות וביחסים בין בני אדם נגע בי אישית כך שמעבר להתפעלות מהסרט גם התרגשתי עד דמעות. הפעם הריחוק שלי מהדיון גרם לי מאוד להתרשם מהסרט, אבל גם מרוחק מאוד ממנו.

    שירה אינסופית:
    להגיד שחודורובסקי מופרע זה אנדרסטייטמנט, וכמו שאמרו הרבה לפניי זהו כנראה הסרט שהכי מתקשר עם קהל שהוא יצר. אך זה לא אומר שהטירוף נעלם, להפך ,הוא נמצא בסרט במלוא הדרו.
    התחושה של הצפייה בסרט מבחינתי זה כמו של קריאת סיפור אגדה. קריאה על עולם שמזכיר במידה את העולם שלנו, אך יש לו מערכת חוקים אחרת לגמרי. לדוגמה הבחירה של חודורובסקי להציג את דמותה של אמא שלו אך ורק בשירה, זה היה יכול להיתפס בקלות כגימיק, אך בתוך העולם של הסרט, שמלא ברגעים קטנים כאלו זה מרגיש הגיוני. אני באופן אישי אפילו הרגשתי שככה הוא באמת זוכר את אמא שלו.
    הסרט היווה מבחינתי את אחד משיאי הפסטיבל, כל רגע בסרט היה מלא ביותר רעיונות יצירתיים מאשר סרטים שלמים. מהקהל נשמע לא פעם צחוק ברגעים שהם לא קומיים בבסיסם, פשוט כל כך פרועים שאין דרך אחרת להגיב עליהם.
    למרות שברור שלא מדובר באוטוביוגרפיה המדויקת של חודורובסקי אני חשתי שהיא אמיתית, כי היא הרגישה לי לקוחה ישירות מתוך מוחו, אלו לא הזיכרונות שלו אלא עיבוד שלהם בשילוב עם היצירתיות שלו.

    דוגמניות ושדים:
    באתי לפסטיבל במן ידיעה שזה סרט שאני אוהב, סרט שירגש אותי ויגרום לי לרעוד. לצערי הרגש העיקרי שחשתי ממנו הוא שיעמום. זהו הסרט השלישי של ניקולס וינדינג רפן בארצות הברית. סרטו הראשון בארצות הברית, דרייב, זכה לתשואות רבות ואפילו למועמדות לאוסקר והיה סרט לטעמי ממש מוצלח. בסרטו השני רפן החליט לוותר על עלילה סדירה ולהשאיר אותה מינימלית ויצר את רק אלוהים סולח שדי נקטל, ולטעמי הוא יצירת מופת והסרט הכי טוב שנוצר בשנות העשרה.
    סרטו השלישי בארצות הברית- דוגמניות ושדים, מרגיש במידה כמו שילוב של שניהם מבחינת מבנה העלילה. מצד אחד עלילה סדירה שאפשר לעקוב אחריה, מצד שני מספיק דברים מסתוריים ולא פתורים שיעלו שאלות בנוגע לסרט ולדמויות. השילוב הזה לטעמי פגע בתסריט קשות. הסרט לא מספיק מרומז בשביל שאני אוכל לנסות לתת את הפרשנות שלי לסרט, והמסר שהוא כיוון אליו הרגיש לי קצת מאולץ. מהצד השני האלמנטים שניסו להיות מעורפלים פגעו בסיפור ובקצב שלו.
    עוד בעיה היא מיתון הקיצוניות שהרגשתי בסרט לעומת סרטיו הקודמים. זה לא שאין בסרט רגעים קיצוניים, יש לא מעט. אבל אף רגע לא גרם לי להתכווץ בכיסא, או לרצות להסיט להסיט מבט, או בכלל להתרגש. דבר שקורא לי לא פעם בסרטיו.
    ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה, אבל פשוט לא הצלחתי. אפילו הצילום היפייפה לא מצליח להציל את הסרט.

    אבינו:
    מני יעיש הוא כנראה יוצר האקשן הישראלי היחידי. אני לא מדבר על זה במובן מילולי, יש עוד כמה במאים בארץ שיוצרים סרטי אקשן, אבל הוא היחיד שכאשר אני צופה בסרטים שלו אני מרגיש שמי שלא גדל כאן כל חייו לא יבין את הסרט.
    השימוש של יעיש בסנלג ובתרבות תפס אותי כבר בסרט הראשון, המשגיחים, וכאן הוא מוגבר למקסימום. השילוב בין סיקוונסי הפעולה שלקוחים מתוך הקולנוע האמריקאי ובין רגעים קטנים שפשוט מרגישים מכאן (לי זכור במיוחד ההתלהבות סביב העוגיות במרפאה הפרטית) יצרו ביני ובין הסרט חיבור מיידי.
    אני עוד אכתוב עליו לקראת פרסי אופיר (שאני מאמין שהסרט יזכה שם לנוכחות מכובדת ובתקווה סוף סוף יעניק לרותם זיסמן כהן את פרס השחקנית שמגיע לה) אבל כבר עכשיו מדובר באחד הסרטים שהכי התחברתי אליהם השנה.

  2. wapy הגיב:

    דָּרַךְ כּוֹכָב מעל גיא בן הינום – התנ"ך חוגג בפסטיבל הקולנוע ירושלים
    ״אבינו״ של מני יעיש מכיל בתוכו רעיונות מסיפור יעקב ורחל,
    ו״הרמוניה״ מבוסס על סיפור אברהם ושרה

    מוריס כהן, " אבינו" דרך כוכב מעל גיא בן הינום
    הבמאי מני יעיש. אמש בפסטיבל קולנוע ירושלים

    עובדיה רחמים הוא המאבטח הכי חזק שיש ב"מועדון שמיים", מועדון זמר מזרחי. הוא ואשתו רחל מנסים כבר חמש שנים להיכנס להריון, אבל גם אחרי שניסו הכל – אין הצלחה. במועדון מבלה מדי ערב עבריין קטן בשם שלום רוזנטל, והוא רוצה שעובדיה יעבוד בשבילו כגובה חובות בשוק האפור ומבטיח שירוויח אצלו כסף טוב. עובדיה רואה בהצעה הזדמנות להכניס את אשתו לסדרה של טיפולי פוריות פרטיים ויקרים. בתמימותו, הוא חושב שברגע שיצליח להכניס את אשתו להריון, יעזוב את העבודה המלוכלכת של רוזנטל. אך כשהרגע מגיע, רוזנטל רוצה ממנו משימה אחת אחרונה, הכוללת בגידה בחברו הטוב ביותר. עובדיה יצטרך להילחם על החלום שלו, למען עתיד משפחתו וחייו.

    רותם זיסמן-כהן, בעלה בחיים ובסרט מוריס כהן, – הרבה מכות הרבה אקשן

    עם כמה רגעים מרגשים – לדעתי הסרט יצליח באקרנים – במיוחד בזכות המשחק המעולה של מוריס כהן

    הבמאי מני יעיש. אמש בפסטיבל קולנוע ירושלים

    "הרמוניה". בימוי ותסריט: אורי סיון – איתי שצ'רבק, דרך כוכב מעל גיא בן הינום

    אדפטציה מודרנית לסיפור המקראי על אברהם ושרה – התנ"ך חוגג בירושלים

    שרה העצובה היא נגנית הנבל של התזמורת הפילהרמונית של ירושלים. היא נשואה לאברהם, המנצח הכריזמטי של התזמורת, ואין להם ילדים. כשהגר, נגנית קרן יער צעירה ממזרח ירושלים, מתקבלת לתזמורת, עולמה של שרה מתהפך. בין שתי הנשים נרקמת חברות עמוקה, והגר, שמרגישה את מצוקתה הקיומית של שרה, שלא מסוגלת להביא ילדים לעולם, מציעה להיות לה פונדקאית וללדת בשבילה ילד מאברהם. ישמעאל, שנולד להגר ולאברהם, הוא פסנתרן מחונן ופראי ששרה מגדלת כבנה. כשישמעאל מגלה את זהות אמו האמיתית עולמו מתהפך, וכך גם עולמם של אברהם, שרה והגר. סרט השומר על הדרך המיוחדת שבה ספר בראשית מספר את הסיפור הידוע, ומוסיפה לו נקודת מבט אישית וחום אנושי

    משחק טלי שרון, אלון מוני אבוטבול, יאנה יוסף, עלי סלימאן, איתי שצ'רבק, טמיר תבור

    אין כלל הרמוניה בין החלק הראשון לשני של הסרט – למי שיש סבלנות לעבור את חצי השעה הראשונה של הסרט – יגיע לחלק השני בו הסרט מגיע לרמה גבוה מאוד

    הסרט ארוך 100 דקות – כנראה החלק הראשון נוסף כדי לקבל תקציב מהמיזם לקולנוע בירושלים – מעבר לתיאטורן ירושלים יש קטע מקסים במגדל ימק"א

    מרגע שנולד איתי שצ'רבק ישמעאל בן להגר יאנה יוסף – הסרט מגיע לאוקטבות עד השמיים – בליווי מוסיקה מהפנטת אלון אבוטבול – מנצח על התזמורת

    בשביל ירושלים

    ללחוץ כדי לדעת

    https://www.facebook.com/wapy.land

    ש.ח. ירושלים

השאר תגובה