• סרטים חדשים:
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

"ג'נקשן 48", סקירה

6 במאי 2016 מאת אור סיגולי

כבר בשלב הזה, אפשר לומר ש-2016 הייתה טובה לקולנוע הישראלי מעבר לים. הפסטיבלים הזרים אמצו בחום את "מי יאהב אותי עכשיו?" שכבר מוקרן על מסכי הקולנוע בארץ, את "ההר" של יעל קיים שיצטרף בקרוב, את "סופת חול" של עלית זקסר, את סרטו החדש של ערן קולירין שיתחיל את הסבב שלו בקאן, וגם את הסרט החדש שעלה השבוע להקרנות מסחריות בארץ, "ג'נקשן 48" של אודי אלוני.
בדרך כלל ישנו פער של כמה חודשים בין הצלחת סרט ישראלי בפסטיבלי חו"ל עד הרגע שבו הוא מוצג לקהל המקומי, אבל ב"ג'נקשן 48" החליטו לנצל את הזכיות המרשימות בפסטיבלי טרייבקה ומסגרת הפאנורמה של פסטיבל ברלין, כדי להביא אותו גם לקהל במגרש הביתי. מעניין לראות האם התמיכה הזו תצליח להביא צופים לסרט הלא פשוט הזה, שבוודאי יעלה את חמתם של צופים לא סבלנים, או טוקבקיסטים שיפטרו את הסרט כעוד יצירה אנטי-פטריוטית.

"ג'נקשן 48" מביא את סיפורו של בחור צעיר בשם כארים, ואת שאיפתו להצליח כאמן ראפ אל מול המציאות הקשה שנכפתה עליו כערבי הגר בלוד. הסרט מתרחש כמעט כולו בתוך העיר שנזנחה על ידי המדינה, מוכת הפשע והיאוש, וכל גיבוריו הם צעירים ממוצא ערבי המתמודדים עם אלימות משטרתית, רשויות אטומות, פושעים וגם מסורת חונקת. כל זה בזמן שמוזיקת המחאה מובילה את הסרט קדימה, משמשת כקולם של המדוכאים, ומייצרת רגעי התעלות מעל המציאות הקשה.
המוזיקה של כארים היא ללא ספק החלק המוצלח ביותר בסרט, וככזה נרשמת לפחות הצלחה אחת בולטת. בתור מישהו שראפ והיפ-הופ אינם המומחיות שלו, מצאתי את הרגעים המוזיקלים של הסרט סוחפים ומעניינים, הן מבחינת המילים והן מבחינת המוזיקה. הכל משתפר ברגע שהביט מתחיל להיכנס, בין אם זה כמוזיקת ליווי ובין אם משהו שמושר על המסך. לי הסרט הזכיר יותר מהכל את "אף אחד לא שמע על חתולים פרסים" המעולה.

זהו סרטו העלילתי-הארוך השני של אודי אלוני, אחרי "מחילות" מ-2006 (שסידר לאיתי טיראן את מועמדותו היחידה לאופיר עד כה). סרט שיצר קולות זעם רבים באוכלוסיה הישראלית בהקשר של יחסו לצה"ל אל מול ערביי ישראל. אלוני, כאיש שמאל פעיל, מעורר מחלוקות בעצמו בכל מקום אליו הוא מגיע, ויצירותיו גם הן מבעבעות בזעם והתסכול אותו הוא חש לגבי החברה הישראלית.
התבטאתי בכך בעבר, ואני עדיין עומד מאחורי זה – לא משנה מהי השקפת העולם של יוצר, ברגע שהוא מנסה להעביר אותה את יצירתו באופן בלתי מתפשר, זה הופך את האומנות לחזקה יותר. במקרה הספציפי הזה, אתוודה שאני לרוב מזדהה עם השקפותיו של אלוני (לא תמיד, אבל באופן עקרוני) ולכן אני מצד אחד הייתי שמח מאוד אם אנשים היו משאירים בצד את דעותיהם הקדומות והולכים בראש פתוח לצפות ב"ג'נקשן 48", אבל כצופה קולנוע זה עדיין לא הצליח להקל עלי לחצות את הסרט מבלי להתאכזב ממנו.

גם מבלי לדעת שמאחורי הסרט עומד יוצר פוליטי, נדמה ש"ג'נקשן 48" הוא קורבן של השקפת העולם שלו. זה אומר שהסרט מוותר על החוויה שלו כסיפור על מנת להעביר לנו מסר באופנים מאוד דידקטיים. זה בעיקר בולט במבנה שלו, שנדמה שכמו מחולק לפרקים שמסרבים להשתלב זה בזה. אמנם יש את סיפור המסגרת של כארים וחבריו, אבל נדמה כאילו כל כמה עמודי תסריט הכותבים סימנו וי על "הנושא הבוער הזה" ועברו לבא, מזניחים לחלוטין את זה שנבנה לפניו.
זה מתחיל בפרק "חיי הפשע", ממשיך ל"יחסי אב-בן", אחר כך יש את "אלימות משטרתית", "העלייה לתהילה", "הלאומנות היהודית", "הריסת הבתים" ומסתיים ב"מסורת וכבוד המשפחה". כל פרק עומד בפני עצמו, לא מתקשר עם זה שבא לפניו או שיבוא אחריו, והופך למין רשימת נושאים שצריך לטפל בהם. זה יוצר תחושה מקוטעת ואקלקטית גם בתמונה הכללית, וגם בתהליכים שבתוך הסיקוונסים. במיקרו, למשל, אפשר לומר שמות אביו של כארים נדמה שלא משפיע עליו כלל (מוות שאפשר לומר שלכארים יש יד בו באופן עקיף), וכדוגמא למקרו – הסצנה בה הסרט מזכיר לנו שיש אלימות משטרתית היא עשויה בחופזה, באה והולכת ללא השלכות, ואם הייתה נשלפת מהסרט דבר לא היה נפגם, אולי אפילו להפך.
דוגמא נוספת היא שבסרט ישנן שתי דמויות של ראפרים ישראלים לאומניים, שאין ספק שהם מין פארודיה על הצל וסובביו. העניין הוא שזה נשאר ברמת הפארודיה בלבד, ואין בה תחושה של עגינה בסרט. לא ברור האם הראפרים שונאי הערבים מצליחים לסחוף את הקהל או לא, וסצנת השיא האלימה איתם, גם לה אין שום משמעות בהמשך.
אני חייב כאן ועכשיו להסגיר שכל פארודיה על אושיית הרשת האלימה הזו היא מבורכת מבחינתי, ואני הראשון לתמוך בה, אבל ב"ג'נקשן 48" זה מרגיש כמו קריצה שלא יודעת לגמרי מה לעשות עם עצמה. מעבר לזה שהבנו שיש שני ראפרים לאומניים בתוך ישראל, זה לא מעניק הרבה כי זה משהו שאנחנו יודעים היטב. אם הסרט מכוון על ידי כך לקהל זר, אז אני מקווה שזה שווה את זה.

"ג'נקשן 48" מתהדר בכמה שמות גדולים מאוד. הראשון הוא אורן מוברמן, במאי, תסריטאי ומפיק, ישראלי לשעבר, שעושה חיל מעבר לים כבר כמעט עשור. בשנת 2009 היה מועמד לאוסקר על התסריט שכתב ל"השליח" (The Messenger), שהעניק מועמדות גם לשחקן המשנה וודי הארלסון. זהו בעיני אחד הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר של האלף החדש, בו צפיתי כבר מספר פעמים. לפני זה היה חתום כאחד מהכותבים של סרט אמריקאי נפלא אחר, "אני לא שם" שביים טוד היינז. בשנה שעברה הוא היה אחד ממפיקי וכותבי הביוגרפיה הקולנועית המוזיקלית המפתיעה-לטובה "אהבה וחסד", הוא ביים את "מחוץ לזמן" (המאכזב) עם ריצ'רד גיר ובדרך לקח על עצמו לתמוך בכמה פרוייקטים עצמאיים כמו "היא איבדה שליטה" שהוקרן בפסטיבל ירושלים ו"הכרטיס" של עדו פלוק, גם הוא הוקרן בטרייבקה. קשה לומר שכל מה שמוברמן נוגע בו הופך לזהב, אבל עדיין מדובר בקולנוען מסקרן שלא מפחד לנסות. את התסריט ל"ג'נקשן 48" כתב מוברמן בשיתוף עם תאמר נפאר, שגם מגלם את התפקיד הראשי.
אישיות מרשימה נוספת היא ג'יי רבינוביץ', אחד מעורכי התמונה הטובים ביותר שפועלים כיום, ומספקת הצצה קטנה לפילמוגרפיה שלו כדי להתרשם מיכולותיו, בין אם מדובר ב"רקוויאם לחלום", "8 מייל", "המעיין", "עץ החיים", "פגיעה" ו"אני לא שם". את הסרט לשמו התכנסנו ערך עם אחד מבכירי העורכים של ישראל, יצחק צחייק.
אנחנו כבר יודעים שיבוא קולנוענים זרים מפורסמים הוא לא ערובה להצלחה (כמה מהסרטים הישראלים שפחות אהבתי מהשנים האחרונות מתהדרים בצלמים ועורכים שעשו לעצמם שם באירופה וארה"ב), אבל עדיין קשה שלא לצפות ליותר.

"ג'נקשן 48" לא עושה חיים קלים לצופיו, אם כי זה לא בהכרח דבר רע. אין ספק שכל דבר שמוצג הסרט הוא אמיתי, כואב, ונמצא ממש לידינו בזמן שאנחנו מתעקשים שלא לדעת. אלוני וצוותו מנסים להאיר מקום חשוך בחברה שלנו, ובעיני אין פעילות מבורכת מזו. האידיאולוגיה והמוזיקה המצוינת הן כמעט סיבות מספיק טובות לבקש מכם לתת לו הזדמנות, אבל דרך העשייה שלו מקשה לעשות זאת.

junction-48-second

תגובות

  1. עודד הגיב:

    דוקא כמי שדי מזדהה עם השקפותיו הפוליטיות של אלוני- הסרט מאכזב ביותר. אלוני, כפי שהתברר במפגש עימו בסינמטק, עף על עצמו, זחוח דעת, לא מודע לחלוטין למגבלות הקשות של הסרט שלו: מסכת דידקטית לא משכנעת שאכן "ניצלת" לפרקים רק בזכות המוסיקה. איזו יצירה פלקטית ולא מתוחכמת! רק דוגמה מביכה ממש שהיתה נפסלת מיידית בקורס שנה א' בחוג לקולנוע: הבית הנהרס של הפלשתיני אמור לפנות מקום למוזיאון הסובלנות! הבנתם? איזו סמליות מפגרת בשקיפותה! איזה קולנוע מגוייס המתאים ליוצרים "מטעם"!

  2. אלון הגיב:

    ביקורת מאוד מדויקת. המשחק של נפאר והמוזיקה באמת גוררים את הסרט לקו הסיום בצורה סבירה, אבל השטחיות של הסיפור, המסרים הפשטניים ועומס הנושאים שצריך לטפל בהם באמת פוגעים בו. עדיין שמח שמייצרים סרטים כאלה וזה עדיין שווה צפייה, אבל לא הרבה יותר.

כתיבת תגובה