• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"אהבה וחסד", סקירה

13 באוגוסט 2015 מאת אור סיגולי

"אהבה וחסד" (Love & Mercy) היא ביוגרפיה מוזיקלית חדשה על נקודות השיא והשפל בחייו הבוגרים של מנהיג להקת ה"ביץ' בויז", בריאן ווילסון. הסרט בוים על ידי ביל פוהלד שזהו סרטו השני באורך מלא, כאשר את תהילתו הרוויח דווקא כמפיק, בין היתר של זוכה האוסקר "12 שנים של עבדות" (אם כי הוא לא נכלל ברשימת הזוכים), והיה מועמד בעצמו על הפקת "עץ החיים".
סרטו החדש הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו, ומשם עבר לברלין, SXSW וירושלים.

אתחיל ברשותכם בשורה התחתונה, מסיבות שאפרט עוד רגע. בעיני "אהבה וחסד" הוא סרט מרגש מאוד, עם לא מעט הברקות ורגעים נהדרים. בתחילתו חששתי שמדובר בדרמת טלוויזיה שגרתית, אך ככל שהתקדם נחשפו בעיני הדקויות של הבימוי החכם-לרוב של פוהלד. יש לא מעט דברים יפים מאוד בביוגרפיה הזו שאותם אנסה למנות ולהסביר בהמשך.
הסיבה שאני מתחיל מזה, היא כי בפסקאות הבאות אני הולך לכלות עליו את זעמי, ורציתי להיות בטוח שתמשיכו לקרוא עד הסוף כדי לקבל את התמונה המלאה.

בשנת 2007 יצא לקולנועים סרטו של ג'ייק קסדן, "Walk Hard: The Dewey Cox Story" אותו הפיק וכתב יחד עם ג'אד אפאטו. הסרט לא הוקרן מסחרית בארץ, ובאופן כללי לא יצר הרבה רעש בעת יציאתו, אך במהלך השנים שלאחר מכן הפך להיות סרט פולחן.
הוא חשוב לעניינינו מכיוון ש"ווק הארד" היה אמור להיות הסרט שישים סוף לכל הביוגרפיות המוזיקליות אי פעם. מדובר היה בפארודיה מצחיקה במיוחד, הפוסעת בדרכי כל סיפורי "עלייתו ונפילתו" של כוכבי רוק מהמצאת הקולנוע ועד היום, מ"סיפורו של באדי הולי" דרך "ריי" ועד "הולך בדרכי", ופשוט שם ללעג את כל השבלונות והקלישאות של אותם סרטים, בלי לפסוח על רגע אחד, שמגזים כל סצנה שכבר ראינו אלפי פעמים.
אם לא הייתי יודע את האמת, הייתי יכול להישבע שסיפור חייו של בריאן ווילסון, כפי שמונצח ב"אהבה וחסד", בעצם מבוסס על חייו של הדמות המומצאת דואי קוקס (שגולם בגאון על ידי ג'ון סי. ריילי). מהאבא האכזרי, דרך הגאונות המוזיקלית, הסיקסטיז, הסמים, קריסת המערכות, הגירושין, והגאולה המאוחרת בעזרת אישה אוהבת.
רוצה לומר, התסריט של "אהבה וחסד" כל כך קלישאתי, שנדמה שהתסריטאים מייקל לרנר ואורן מוברמן (אמריקאי ממוצא ישראלי, שאחראי על אחד התסריטים הכי אהובים עלי מהקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, "השליח", עליו היה מועמד לאוסקר) לא כתבו שום דבר, אלא פשוט חתכו במספריים קטעים שלמים מתסריטים אחרים והדביקו אותם בעזרת נייר דבק על דפים חדשים. כך נולד התסריט של "אהבה וחסד".

פשוט לא יאומן באיזו שגרתיות מתנהלת עלילת הסרט, אשר נעה בין שני צירי זמן, זו של ווילסון הצעיר בשיא הצלחתו אשר מאבד מגע עם המציאות, ו-ווילסון המבוגר, שבור ומדוכא, המוצא נחמה ברומן חדש עם דוגמנית לשעבר. אז או שווילסון חי את חייו על פי דרמות מוזיקליות, או שהתסריטאים פשוט לא מצאו לנכון לנסות שום דבר חדש. אולי אפילו שניהם.
חוסר הברק וההשקעה הכלליים מתבטאים גם בדמויות, כל אחת מהן מקבלת איפיון אחד בלבד ונאלצת להעביר עמו שעתיים מבלי יכולת להרפות ממנו לרגע. פול דיינו הוא "האמן המיוסר", ג'ון קיוזאק הוא "הגבר הדיכאוני", אליזבת בנקס היא "האישה התומכת", פול ג'יאמטי הוא "הרע" (אבל באמת. הדמות שלו שמה בכיס הקטן את הג'וקר של אלן מור), ג'ייק אייבל הוא "החבר השמרן", ביל קמפ הוא "האבא האכזר", ואפילו יש שם דמות שעל פי כתוביות הסיום שיחקה תפקיד משמעותי בחייו של ווילסון אבל היא יכולה להיות מכונה "העוזרת המקסיקנית".
מבחינת הכתיבה מדובר באחת מהעבודות הכי חסרות השראה שנתקלתי בהן בזמן האחרון, בטח לסרט שבסופו של דבר עובד היטב. יש שם אפילו קטע בו הגיבור שוכב במיטה ובראשו מהדהדים משפטי מפתח של דמויות אחרות שכבר שמענו, כאילו לא עברו 55 שנים מאז שמריון קריין של "פסיכו" נמלטה במכוניתה ורגשות האשם שלה דיברו עליה שוב ושוב מתוך ראשה.

אבל, מעשה שטן, על אף שהחנקתי כמה השתנקויות צחוק ברגעים שבהם הסרט הפך להיות קלישאתי מדי, מצאתי הרבה מה לאהוב בו, ואני באמת חושב שהוא איכשהו מצליח לצמצם את הפגיעה מהתסריט שלו.
האלמנט הכי מרשים בסרט הוא עיצוב הסאונד שלו. למרות שלסרט באמת כמה רגעי מצלמה מצוינים, פוהלד בחר להעביר את כל התהליך הנפשי של ווילסון בעזרת עיצוב פס הקול. לעיתים זה בולט וזועק לתשומת לב, לפעמים מתגנב בשקט ולפעמים שניהם. החוויה המנטאלית הקשה של ווילסון עוברת בסרט כמעט במאה אחוז באופן אודיופוני, ונראה שהשקיעו לא מעט בכיפוף, עיוות, הדגשה ופיסול הסאונד. מעצב הסאונד היו יוג'ין גירטי, איש הסאונד של מרטין סקורסזי, שגם זכה באוסקר על "הוגו". קשה לי להאמין שהסרט הזה ייזכר עד עונת האוסקרים הקרובה, אבל ספק אם יהיו הרבה מעומדים טובים ממנו השנה בקטגוריית המיקס.
אנא צפו בו בתנאי הסאונד הטובים ביותר שאתם יכולים למצוא.

אבל בנוסף לזה, פוהלד עושה דברים מעניינים בעזרת המצלמה. על אף שהייתה לי הרגשה שככל שהסרט מתקדם, פוהלד וצלמו רוברט יאומן (הצלם הקבוע של ווס אנדרסון), קצת מעמיסים על הסרט סגנונות וטריקים שאינם לגמרי מוצדקים, כמעט מהרגע הראשון מיקום הדמויות בתוך הפריים והעמדת המצלמה מנסים כמה דברים מעט אחרים. קרדיט גם צריך להינתן למעצב האומנותי קית' קאנינגהם.
רגע קטן שבלט לי במיוחד היה סצנה המתרחשת במסעדה, ובה ווילסון המבוגר מספר על עוד רגע קשה מילדותו. ברגעים כאלה המצלמה בדרך כלל תהיה ממוקמת על פניו של הדובר, במין רגע כזה שמיועד להיות משודר בטקס האוסקר כמייצג את התפקיד המועמד. אבל ברגע הזה בחרו היוצרים לשים את המצלמה קרוב מאוד דווקא לזו שמאזינה, מלינדה (בנקס), כאשר ווילסון עצמו הוא רק השתקפות מאחוריה, ואת כל הרגע הזה אנחנו חווים דרך הבעותיה. השימוש במצלמה ברגע הזה הופך את הסצנה מעוד העברת אינפורמציה "רגשנית" למשהו אפקטיבי הרבה יותר.

זה מעבר מצוין לדבר על אותה מאזינה מצטיינת, אליזבת בנקס, ועל שאר הקאסט.
מהרגע הראשון נראה לי שדי ברור שמישהו על הסרט התאהב בבנקס. לא בטוח אם זה הבמאי, הצלם, המצלמה עצמה, או אפילו כולם ביחד, אבל נדמה שכשהפריים מתנתק ממנה כדי לתת תשומת לב לשאר הדמויות, הוא עושה זאת בחוסר רצון מופגן.
ובצדק, יש לציין. על אף שלא באמת נכתבה לה דמות, בנקס, בפעם האלף בשנתיים האחרונות, מצליחה לקחת תפקיד משנה ולחטוף בעזרתו את הסרט משל הייתה פיראט סומלי על ספינת מסחר. האישה הזאת מרהיבה, ומכיוון שכבר הקדשתי לה כמה וכמה פסקאות הלל בסקירה על סרטה הראשון כבמאית, "פיץ' פרפקט 2", אני מרשה לעצמי לסיים בזאת ולהמשיך הלאה. אבל שתדעו שיכולתי להוסיף על זה עוד.
טוב, רק דבר אחד נוסף. בנקס מייצרת כימיה נהדרת עם שותפה למסך, ג'ון קיוזאק בתפקיד ווילסון המבוגר, ואפילו מרככת במעט את הופעתו המנייריסטית. היא פשוט משדרגת את ההופעות מסביבה.
ועכשיו באמת די.

פול דיינו, מהשחקנים הצעירים הכי מוכשרים והכי לא מוערכים שפועלים כיום (איך הוא לא היה מועמד לאוסקר על "מיס סאנשיין הקטנה" ו"זה ייגמר בדם" עדיין נשגב ממני) לא חולק מסך עם בנקס, ולכן נאלץ להחזיק את כל הסצנות שלו לבד. התסריט, כאמור, לא נותן לו הרבה, והוא עדיין מצליח להעביר אל הצופים לא מעט. זו הופעה קשה מאוד, שהוא צולח באופן מעורר השתאות. שחקן פחות מוצלח היה גורם לציר הזמן הזה להיות רע הרבה יותר, כך שמזל שהוא בסביבה, למרות שכל קשר ויזואלי בינו ובין קיוזאק הוא מקרי בהחלט. השהיית האי אמון, הוא המונח הדרוש כאן.

לעומתם, פול ג'יאמטי קצת חוזר אחורה בעיני להופעותיו החד מימדיות והפחות מוצלחות. הדמות שלו היא, כך מבינים מהרגע הראשון, הרוע בהתגלמותו ועל אף כשרונו המוכח של ג'יאמטי ("דרכים צדדיות", "אמריקן ספלנדור") הוא לא מעניק לדמותו אפילו מילימטר יותר מזה, ומותיר אותנו עם דמות שקשה להיות במחיצתה, מבלי שתקבל רגע של חסד שיהפוך אותה לאמינה יותר. הדמויות השליליות של טרנטינו פחות קריקטוריסטיות מזו של ג'יאמטי.

הבעיות של הסרט גורמות לו להרגיש ארוך ממה שהוא, ומפילות אותו מדי פעם. ועדיין, אלו הצלחותיו בתחומי הסאונד, העיצוב והמשחק שהופכות אותו לסרט שיש בו רגעי התעלות ולא מעט רגש. וכמובן, ואולי בכלל היה צריך להתחיל מזה, הסרט עושה כבוד גדול למוזיקה של להקת הביץ' בויז. אני, כצופה המכיר רק את להיטיהם הגדולים או את השירים שהופיעו בפסי קול שונים ("פורסט גאמפ", "ונילה סקיי"), תמיד החזקתי מהם להקת פופ חביבה ולא מתוחכמת במיוחד, אבל בעזרת הסרט ראיתי צדדים שונים ומלאי רבדים של החומר שלהם, ולעולם לא אקשיב לשיריהם כפי שעשיתי עד עכשיו. לא אומר שאני יותר חכם מוזיקלית ממה שהייתי לפני הצפייה, אבל בכל זאת קיבלתי הצצה לאמן בפעולה באופן שגרם לי לרצות ולהיות בנוכחותו, ולקוות להצלחתו בסופו של דבר.

love and mercy second

השאר תגובה