• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל ירושלים 2015: סיכום משותף

21 ביולי 2015 מאת אורון שמיר

אחד-עשר ימים אינטנסיביים של קולנוע משובח הגיעו שלשום לסיומם, עת סגר את שעריו פסטיבל הקולנוע ה-32 של ירושלים. למרות, או אולי בגלל, כל הדיווחים העמוסים של עופר (וקצת שלי) מימי הפסטיבל עצמו, הסיכום השנתי שלנו יוקדש בעיקר לכל האנקדוטות שלא מצאו את מקומן בטקסטים וכן לניסיון לזקק את כמויות הסרטים שנצפו לכאלה ששווה לזכור מתוכן כמה שמות להמשך השנה. זאת גם ההזדמנות להודות לצוות הפסטיבל, החל מנועה, אלעד, ארז ואתי בראש, דרך בנות היח״צ המתחשבות, וכלה באחרון הסדרנים המסורים והסבלניים. אתחיל עם לינקים לכל הפוסטים קשוריי ירושלים 2015, מימי הפסטיבל ועוד לפניו, באופן מרוכז וכמיטב המסורת, ולאחריהם הסיכומים האישיים שלי ואז של עופר, מלך הפסטיבל.

טרום הפסטיבל:
עופר על ״הקולנוע הישיר״ לקראת הקרנת סרטי וייזמן ומייזלס
שוב עופר, הפעם על השערוריה השנתית המיותרת סביב ״אל סף הפחד״
המבט שלי (אורון) על התחרות הישראלית על כל מסגרותיה
שוב אני, הפעם עם מבט אל הסרטים הבינלאומיים המסקרנים
פוסט המלצות משותף לעופר, אור ולי על סרטים שכבר הספקנו

בזמן הפסטיבל:
סקירה של עופר על סרט הפתיחה ״אמא שלי״
דיווח ראשון של עופר

דיווח שני של עופר
דיווח שלישי של עופר
דיווח רביעי של עופר
דיווח חמישי של עופר
דיווח שישי ואחרון של עופר
סיכום התחרות הישראלית שלי

הסיכום של אורון

ifca-meeting

יצא שכיסינו השנה כשליש מתוכניית הפסטיבל, סוג של שיא משותף. אבל באופן אישי, ראיתי לא מעט מן הלהיטים עוד לפני האירוע עצמו. יתרה מכך, זו הפעם הראשונה מאז שאני מסקר ופוקד את פסטיבל ירושלים בקביעות (2008 אם אינני טועה) שבה לא שהיתי בו לכל אורכו, אלא עליתי אל בירת הסרטים בשני סופי השבוע, עם גלישה ליום ראשון והיעדרות ממושכת בשני עד רביעי. החלטה זו נבעה מכמה וכמה אילוצים, אבל גם סידרה לי פסטיבל רגוע ונינוח יחסית, בלי התחושה הקשה של חוסר סיפוק ללא קשר להספק, כי על כל סרט שנכנסים אליו הרי מפסידים שלושה אחרים. יצא שגם כתבתי פחות לסריטה, גם בגלל הקצב הנהדר של עופר ובעיקר בשל ההתחייבויות שלי לעכבר העיר, יחד עם מיעוט הימים ועצירת התנופה, כאמור. האיכות של התוכניה השנה, יחד עם כמה שיבוצים שהיו מתסכלים אותי לו הייתי נוכח בכל הימים מהתחלה ועד הסוף, יצרו אצלי את ההרגשה שפספסתי לא מעט השנה. את מה שכן ראיתי וחוויתי אחלק לשני חלקים – הסרטים וכל מה שמסביב להם.

המסביב

כפי שלמדתי בשנה שעברה, לשיחות ומפגשים עם בני ובנות אנוש יש משקל מכריע לא רק ביצירת האווירה שעוטפת את פסטיבל הסרטים, אלא לפעמים גם בסידור המחשבות שמתעוררות בסיום סרט זה או אחר. השנה היו אלה לא רק הדיונים החביבים עליי עם קוראים וקוראות, שפתאום הפכו מסטטיסטיקה יומית לאנשים ונשים עם דעות שנחמד לי לשמוע (גם אם איני תמיד מסכים), אלא בעיקר רבי-שיח ביוזמת הפסטיבל. כוונתי היא לשיחות בין הקהל ליוצרים, כאשר בכמה מהם יצא לי להיות צופה ובאחרות גם לתפקד כמנחה. אז הסתבר לי שדיטריך ברוגמן, הבמאי הגרמני שהימם את הפסטיבל בשנה שעברה עם ״תחנות הצלב״ וחזר להציג בו את ״הייל״ (עליו בהמשך), מדבר באנגלית (שאינה שפת אמו) כל-כך מהר עד כי לא העזתי לנחש באיזו מהירות הוא חושב. לא פלא שהסרטים שלו כה מבריקים ועמוסי אינטליגנציה. גם סבסטיאן שיפר, במאי גרמני נוסף שהתארח השנה בירושלים, הרשים אותי בלהטוטנות המילולית שלו בשיחה שהנחתי עימו לאחר הקרנת סרטו ״ויקטוריה״. שיפר דיבר על הקולנוע של היום כעל ״חיה מבוייתת״ וביקש לוותר באופן כואב על שליטה מוחלטת בסרטו, כדי לאפשר לקולנוע לשוב ולעשות טעויות. זו אחת הסיבות שבחר לצלם אותו בשוט אחד רציף, והתוצאה היא סרט שבאמת פעל עליי רגשית באופן שונה מן הרגיל.

אזכור מיוחד על שיחה ערה ומרתקת אני חייב להעניק לפאנל השנתי של פורום מבקרי הקולנוע (שעופר ואני חברים בו ופבלו הוא יושב הראש שלו). זוהי הפעם השלישית שאירוע שכזה מתארגן לו בפסטיבל, והשנה זה קרה תחת הכותרת ״הקולנוע הישראלי בעיני הביקורת הזרה״, מעין סיבה למפגש בין מבקרים ישראליים לכמה עשרות בינלאומיים שהגיעו ארצה בשביל הפסטיבל. קצת התאכזבתי לגלות שכמה כאלה שהתיידדתי עימם בשנה שעברה נעדרו, אבל היה גם נחמד לשמוע ולהכיר קולגות חדשות וחדשים. בקהל זיהיתי גם כמה אני תעשייה שאינם מבקרים כלל, רובם באו בעיקר לשמוע ולא להשמיע, וחבל שלא היו יותר מהם. על הבמה ישבו יעל שוב, שהנחתה את האירוע, ומבקרים מכמה קצוות אירופה – כרמן גריי (אנגליה), פרדריק יאגר (גרמניה), ננה פרנק רסמוסן (דנמרק) וגיורגי קרפטי (הונגריה).

התרשמתי שהפערים בין התקשורת המקומית לעולמית, שכולם מרבים לקטר עליהם בבואם של מבקרי ישראל להתייחס בחיבה אל סרטים ישראליים בזמן האחרון, הרבה יותר קטנים עד לא קיימים ממה שחשבתי. בעוד ארבעת היושבים על הבמה לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לגל קולנוע ישראלי, מאוד אהבתי והתחברתי לניתוחים שלהם את המצב הכללי או סרטים ספציפיים. רובם ככולם מאוד אוהבים את ״הגננת״, ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״ וגם ״אפס ביחסי אנוש״ מהשנה שעברה, וידעו לשלוף בקלות ובמקרה הצורך סרטים כמו ״עטאש״ או ״ביקור התזמורת״ כדי להדגים את טענותיהם. התחברתי במיוחד להגדרה של קרפטי ההונגרי את הקולנוע הישראלי העכשווי כמחולק לסרטי ארטהאוס ולסרטי ז׳אנר, עם מעט מאוד מיינסטרים ישראלי שמגיע אל אירופה (בעיניי יש כאן מעט מאוד מיינסטרים בכל מקרה). אהבתי גם את הקביעה של רסמוסן הדנית לפיה מה שבאמת חסר לקולנוע הישראלי בעולם כרגע הוא מיתוג, ואולי אוטר מובהק (״בקיצור, לארס פון טרייר משלכם״, כדבריה). ושמחתי לשמוע שגם להם די נמאס מסרטים המתמקדים אך ורק בנושאים הקבועים של חרדים/צבא/שואה/פלשתינאים והם שמחים בחריגים או באלה התוקפים את הנושאים הבוערים בחברה הישראלית בדרכים עקיפות יותר. בסיום רציתי להודות לכולם באופן אישי, אבל יצא שבעיקר החמאתי לרסמוסן על טעמה המשובח כשבחרה להסתייג מ״למלא את החלל״. נזכרתי שיש דברים שלא חייבים להתנצל עליהם.

הסרטים

prince

קודם כל, העשיריה שלי. כולל מה שראיתי לפני, בין אם בקאן או בסקרינרים והקרנות מוקדמות אחרות (מסומן בכוכבית). שימו לב שחצי מהרשימה שלי נעלמת אם מתייחסים לכוכביות, אבל אני מרגיש שבשל העובדה שהתכוננתי באופן מסיבי לפסטיבל השנה למעשה הרשתי לעצמי להיעדר ממנו יותר מהרגיל. כך שזו מעין תמונה משוקללת של תוכניית ירושלים 2015 כפי שאני חוויתי אותה. וזה הולך ככה:

10. תיקון – אני עדיין לא בטוח מה אני חושב על הסרט הזה, שלהרהר בו ולדבר עליו מרתק בעיניי יותר מלצפות בו.
9. נסיך* – סרט התבגרות הולנדי שיש בו משהו אחר, שפספסתי בקאן ושמחתי להשלים בזכות ירושלים.
8. בית קברות מפואר* – סיכום הקולנוע של אפיצ׳אטפונג בסרט אחד. מרוחות רפאים וגלגולי נשמות דרך חלומות, טבע ובתי חולים.
7. הייל – קומדיה מופרעת ומופלפת של הבמאי הכי מאופק ורציני מהפסטיבל שעבר.
6. כשמארני הייתה שם  פרידה מפוארת מסטודיו ג׳יבלי ואחד מסרטי הילדים העצובים והמטרידים שראיתי לאחרונה. וראיתי ״הקול בראש״.
5. ג׳רוזלם – ההבטחה של האחים פז התממשה עבורי בכיף גדול. סרט שהוא שילוב של כמה וכמה רעיונות מעולים בביצוע אפקטיבי.
4. נערה בוערת* – סרט שקנה אותי סצנה אחרי סצנה, בזכות עשייה קולנועית בלתי צפויה אך תמיד נכונה ולבסוף גם מתגמלת.
3. ויקטוריה – הברקת הפסטיבל ללא ספק, לא רק בגלל ההישג הטכני, אלא בעיקר בזכות הסחף הרגשי.
2. חדר מנוחה* – עדיין הסרט האמריקאי האהוב עליי השנה, ואני מאוד מקווה שיגיע לבתי הקולנוע על אף מקוריותו וקיצוניותו.
1. הלובסטר* – עדיין הסרט האהוב עליי השנה נקודה, מכל יבשת ובכל שפה, הלוואי אמן שייצא כבר לבתי הקולנוע ונחגוג כולנו.

המפתיעים – הסרטים הגרמניים. גם ״הייל״ וגם ״ויקטוריה״ היו מהסרטים היותר שאפתניים ומרעננים שראיתי בפסטיבל, וגם שמעתי דברים טובים על התוצרים הגרמניים שלא ראיתי (״אנחנו חזקים, אנחנו צעירים״, למשל).

המאכזבים – לא אהבתי אף סרט אמריקאי שראיתי השנה בירושלים, וזה כבר הישג אפילו יחסית אליי. השמרנות ומיעוט הבדיחות של ״אסון מהלך״, הפיזור והיומרנות חסרת הכיסוי של ״אהבה וחסד״, הצהבהבות של ״איימי״, והגועל-נפש של ״יומנה של מתבגרת״, כל אלה ועוד ממש לא עשו לי טוב. ג׳רמי סולנייה הציל את המצב מבעוד מועד עם ״חדר מנוחה״, ואם גם את השני החביב עליי, ״סבתא״, ראיתי מראש – זה אומר דרשני.

כותרות הפתיחה הכי טובות – ״הייל״, שמציג את ההיסטוריה הגרמנית העגומה בצורה קליפית לצלילי מוזיקה מחרישת אוזניים.

הסרט שאני הכי מצטער שלא כתבתי עליו סקירה – ״הייל״. יודעים מה? יודעות מה? אכתוב בכל זאת. הנה:

הייל
Heil

Heil

סרט הפתיחה הפרטי שלי בפסטיבל הקולנוע, בתור אחד שמתחמק מאירוע הפתיחה כמה שנים ברציפות, היה גם אחד מאלה שהכי ציפיתי לראות. דיטריך ברוגמן הפתיע והדהים אותי עם ״תחנות הצלב״ בשנה שעברה, שהפך לא רק לסרט האהוב עליי מהפסטיבל דאשתקד אלא גם תפס את המקום הראשון בסיכום השנה שלי. לא ממש הבנתי מה הקשר בין הפרוייקט הקודם של הבמאי, המתאר ב-14 שוטים ארוכים נזיריים וסיזיפיים את ההקרבה העצמית של נערה צעירה לטובת אחיה משל הייתה ישו הצלוב, לבין התקציר של סרטו הנוכחי – קומדיה ניאו-נאצית.

שוט הפתיחה של ״הייל״ (כן, כמו הקריאה הנאצית) מאוד הזכיר את ״תחנות הצלב״ ומהווה מעין תיווך בין השניים, כמו תקליטן שמחליף בין שני שירים מאוד שונים על ידי מציאת מכנה משותף. שוט זה מכיל הרבה התרחשויות בפריים רחב, כאשר גלוח-ראש נתפס מרסס כתובת גרפיטי (שתתגלה רק בהמשך), בזמן שהוא מציק למהגרת, צועק על הכלב שלו לסתום (שמו של הכלב הוא ישו, אגב) ומתעמת עם שוטר שליבו במקום הנכון אבל שכלו כנראה נשאר בבית. ברקע מתקדם לאט לאט זקן עם הליכון, כמו העבר שחוזר לרדוף את גרמניה העכשווית. את השוט המוקפד מסיים צלם עיתונות המנסה לראיין את השוטר, ולאחריו מתפוצץ סיקוונס כתוביות הפתיחה המרהיב של הפסטיבל, הסוקר בזריזות ובהרבה הומור שחור את ההיסטוריה האפלה של גרמניה לצלילי מוזיקת דת׳ מטאל מניעת ראשים.

בהמשך יתנגשו זה בזה בחינניות של מכוניות מתנגשות בלונה-פארק מספר קווי עלילה, ביניהן: סופר אפרו-גרמני שנחטף על-ידי ניאו-נאצים ועובר שטיפת מוח שהופכת אותו לאייקון לקידום מטרותיהם; אשתו ההרה שיוצאת למסע להשיבו וחוברת אל השוטר משוט הפתיחה ואל עוד כמה טיפוסים שלא הייתה מסתובבת איתם בדרך כלל; מספר סוכנים כפולים שבלי כוונה מתדרדרים את התא הניאו-נאצי שלהם לכיוונים רדיקליים מתמיד; ארגוני שמאל שכל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט; ושני מגלומנים, שכל אחד בדרכו מסלים את המאבק בעמיתו במטרה לשלוט במדינה – האחד מנסה לזכות בקול ההמון בעזרת טריקים של שיווק עכשווי, והאחר שיעשה הכל בשביל פעילה פוליטית ימנית, כולל לפלוש לפולין. כפי שניתן להבין, הביקורת החברתית שמציג ״הייל״ היא כזו שבו אף אחד לא נמלט מההצלפות וכל הצדדים ללא יוצא מן הכלל מוצגים ככסילים. נהנתי לצחוק על השמאלנים הרדיקליים והמתונים לא פחות מאשר על הימניים הקיצונים, בסרט שמוכיח כי המילה אידאולוגיה כנראה באה מהמילה אידיוט.

הסיכום של עופר

hoffman

כותרות הסיום הכי טובות – "סיפורי הופמן" עם קרדיט כפול לשחקנים ולאנשים ששרים במקומם. אמנם סרט מ-1950, שכבר הכרנו, אבל עדיין יפה לפגוש אותו מחדש.

פרס ה-WTF? של השנה – בפסטיבל שמציג סרטים של יורגוס לנתימוס, גאי מאדין, ליסנדרו אלונסו, רוי אנדרסון, ויוסט ואן דן ברגה, היו לא מעט רגעים שהותירו את הקהל מבולבל. אבל בכל אחד מן הסרטים של היוצרים הללו הרגעים המוזרים התאימו לרוח הסרט. אבל ברגע שלקראת סיום ״אהבה וחסד״ הדי מיינסטרימי בריאן וילסון הצעיר שוכב במיטה ופוגש את עצמו המבוגר, שפוגש את עצמו כילד, ואת אשתו בעתיד הרחוק. לא ממש הבנתי מה אני רואה.

רגע השיחה המשעשע מחוץ לאולם – אדם מדבר בטלפון וממליץ על "אייריס" סרטו האחרון של אלברט מייזלס. אלא שהוא לא זוכר את שם הבמאי, ולמזלו הוא נתקל בפוסטר של הסרט בחדר התקשורת. הוא ממיץ בפוסטר ומודיע בקול כי זהו סרטם של הבמאים "גארי גארדנס וג'ימי שאלטר".

ההקרנה שהייתה מלאה באופן הכי מפתיע – השעה 13:30, באמצע השבוע, היא שעה בה האולמות נוטים להיות ריקים. בכל זאת, דווקא ב״ארץ שפע״ של ליסנדרו אלונסו, אחד מן הסרטים הכי מאתגרים של הפסטיבל, כמעט ולא נותר מקום פנוי באולם 1 הגדול. באופן אפילו יותר מפתיע, הרוב המכריע של הקהל נותר עד לתום ההקרנה.

הפרס על שם "הסוס מטורינו" לסרט שהכי היה קשה להיכנס אליו – הכרטיסים להקרנות של ״יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום״ אזלו זמן רב מראש. שתי הקרנות שונות, רוב בעלי התגים שניסו להיכנס לסרט נותרו בחוץ. לברי המזל שהצילחו למצוא מקום בסרטו החדש של רוי אנדרסון (ולא יצאו באמצע) – אני שמח לשמוע שמצבכם טוב.

הסרטים שהכי היה קל לבלבל ביניהם – "הנשיא", "הנביא" ו"נסיך". לא יודע בכמה שיחות דיברתי על אחד מהם והתכוונתי לאחר.

השיבוץ המשעשע של התוכניה – "עדן" מול "פינת גן עדן" באותו יום ובאותה שעה. למרות שאחד סיני בשחור-לבן והאחר צרפתי בהמון צבעים.

השיבוץ הפחות משעשע "אביר הגביעים" של טרנס מאליק בשעות הבוקר המוקדמות בלבד. כנראה על מנת שרק מעריצים מושבעים יבואו.

האורחת שבשנה שנייה ברציפות ביטלה את בואה ברגע האחרון הבמאית האיטלקיה הנהדרת אליצ'ה רורוואכר, שגם הייתה אמורה לשפוט ביטלה את בואה עקב מחלה. לפחות הסרטים הנהדרים שלה הגיעו שנה אחרי שנה.

האורחים שהכי נהנתי לדבר עימם – לי יצא להנחות מפגשים מרתקים עם ארבעה יוצרים במהלך הפסטיבל: הבמאי חאירו בוסטמנה, מגואטמלה סיפק מידע על הצד הרחוק של העולם, השחקן האיסלנדי עתיר המימדים גונר יונסון הקסים את הקהל גם בסרט ״לב רחב״ וגם בשיחה עימו. הבמאי הגרמני ממוצא אפגני בורהאן קורבאני היה נהדדר בשתי השיחות מול קהל שקיימית עימו (ובעוד הרבה שיחות מסדרון) והפך תוך ימים ספורים לבמאי שרשמתי לעצמי לעקוב אחר סרטיו הבאים. ודומה כי המפגש שהכי ריגש חלקים רחבים בקהל היה עם המפיק מייסאם מחמלבאף, חלק מן המשפחה הקולנועית הכי איכותית ומקסימה בעולם, שהצליח להפיח תקווה בכל צופי סרטו, אף על פי שמדובר היה בסרט על דיקטטור אכזרי ומהפכה אלימה.

10 הסרטים הטובים ביותר (על פי עופר)

אז בסופו של דבר הצלחתי לראות למעלה מ-60 מסרטי הפסטיבל. אבל במסגרת הדירוג הזה אני לא כולל את התחרות הישראלית (בה שפטתי בפרס הביקורת) וגם לא סרטים קצרים, או קלאסיקות. כך שלמעשה אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי, שהם סרטים חדשים (2014 או מאוחר יותר) ולא ישראליים, מה שהותיר אותי עם 45 סרטים.

10. לוציפר
9. דולרים של חול
8. עדן
7. יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום
6. ארץ שפע
5. אנחנו צעירים, אנחנו חזקים
4. בית קברות מפואר
3. תחת עננים חשמליים
2. הלובסטר
1. שלושה חלונות ותלייה

עשיריה שנייה (סדר אקראי): החדר האסור, אדמה וצל, כפתור הפנינה, אביר הגביעים, הגלריה הלאומית, הרים עשויים לסטות, הנשיא, ויקטוריה, השד יודע מה, מאת סידני לומט.

Three-Windows-and-a-Hanging

תודה על הקריאה, מחר חוזרים לשגרה.

תגובות

  1. יובל אדר הגיב:

    לא הספקתי להיות השנה הרבה בפסטיבל אך מסוף השבוע היחיד שראיתי היה פסטיבל מצוין שבמהלכו שלושה סרטים כנראה יכנסו גם לרשימת סרטי השנה שלי.
    הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל
    6. ויקטוריה- היו לי בעיות איתו ובעיקר עם הסיום שלו אך הוא אחד הסרטים המרשימים שראיתי השנה
    5. שון הכבשון- יש כמות קטנה של אנשים שממש יתרגשו מהעובדה שהסרט הזה היה בתוכנייה, זה בעיקר תלוי בן כמה היית כשהסדרה שודרה, אבל מבחינתי הסרט היה פיסת נוסטלגיה מרגשת.
    4. במרתפים- קשה לצפות בסרט הזה והתכנים שהוא מציג בו ממש לא יתאימו לכל אחד, אבל מי שייתפס יגלה סרט די מבדר
    3. הלובסטר- הוקסמתי ממנו במהלך הצפייה אך אני לא יכול לשים את האצבע על מה הכי אהבתי בו.
    2. חדר מנוחה- אני חושב שהסיבה העיקרית שאני אוהב את הסרט זה כי הוא סלאשר די קלאסי (קבוצת אנשים מנסים להימלט מרוצחים אכזריים) שהעשייה שלו הופכת אותו לאחד הסרטים הכי שנונים יפים ומרתקים שראיתי השנה. כמו כן התגעגתי למייבי ממשפחה בהפרעה.
    1. יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום- לא הכרתי את רוי אנדרסון לפני אבל אחרי הצפייה התאהבתי בקולנוע שלו. סרט מצחיק וכואב בו זמנית שאמנם מתאר סוג של עלילה אך היא מתפוגגת מול הקסם הקולנועי שנוצר. אני בספק אם יהיו סרטים השנה שאני אוהב יותר ממנו (כרגע יש רק אחד, הגננת).

    1. קמילה הגיב:

      יובל היקר עוקבת אחרי הערותיך, האם אתה הבמאי של בית לחם? מה הרגע התחלת ללמוד קולנוע, האהבות שלך וההמלצות שלך של סרטים הם נחרצים מבלי שבדקת לעומק. כה אמרת על היורד למעלה וכה אמרת על רוי אנדרסון ובאותה הנשימה גם על הגננת. בבקשה מתן את כינויי העתק שלך ותחרוץ המלצות אחרי שיעורי הבית ולא לפני. השנה יש סרטים טובים מאלה שהזכרת.

      1. יובל אדר הגיב:

        קמילה. אני לא הבמאי של בית לחם (זהו יובל אדלר) אלא רק תלמיד קולנוע מתחיל. מבחינת ההתלהבות ואהבתי לסרטים מסוימים בנוגע לגננת וליורד למעלה צפיתי כבר בשניהם פעמיים ודעתי לגביהם נשארה זהה, את יונה מתיישבת על ענף מקווה לראות עוד פעם בקרוב בכדי לנסות להבין אותו יותר לעומק. אם יש סרטים שהיו יותר מוצלחים לדעתך השנה ממה שציינתי אשמח אם תכתבי עליהם בכדי שאני אוכל לראות אותם ולקבוע בעצמי, בכל מקרה כרגע אלו הסרטים שלמרות בעיותיהם הרבות (ולשלושתם יש בעיות רבות) הכי אהבתי השנה.

    2. אורון שמיר הגיב:

      הכי כיף בסוף פסטיבל ירושלים זו התגובה הקבועה של יובל 🙂
      במיוחד בסוף של שבוע-שבועיים מאוד לא פשוטים באיזור התגובות.
      ואני לא מאמין שפספסתי את "יונה מהרהרת".

  2. קמילה הגיב:

    תיקון כיף לצפות כיף להרהר, סרט חכם שנותן כבוד לדמויות ולצופה. ביג לייק. למבקר המסויג חולקת עליך.

  3. יושיהידה הגיב:

    למרות שאני הולך לפסטיבלים של חיפה וירושלים כבר כמה שנים טובות (לחיפה אני הולך בקביעות משנת 2003, לירושלים משנת 2008), ולמרות שאני בדרך כלל רואה כמות מכובדת של סרטים, מעולם לא טרחתי לכתוב סיכום. הנה הפעם הראשונה:

    לב סמדר 1: השנה – לעומת השנים הקודמות – ביליתי בלב סמדר פרקי זמן לא מבוטלים. ברוב הפסטיבלים יוצא לי לצפות שם בין שניים לארבעה סרטים, תלוי בכמות הכוללת. השנה כיליתי שם את רוב זמני. היו ימים שלמים שכל הסרטים שלי היו רק שם. ואני חייב להגיד שכמה שזה היה נחמד להיות אורח לרגע באולם הזה בשנים קודמות, ככה זה לא כיף להיות שם תושב קבע. צפוף, אין מקום לשבת, ומצד שני גם אין את האווירה הפסטיבלית של הסינמטק. בסינמטק בין הסרטים אני נע בין הדשא, לבין אחת הקומות, לבין הכניסה, ולפעמים למדשאה ליד בריכת הסולטן. בלב סמדר – בעיקר בשישי שבת – אין לאן ללכת. משעמם. אני מקווה שזו היתה אנומליה חד פעמית ובפסטיבלים הבאים שוב אקפוץ לגיחות קצרות ונחמדות.

    לב סמדר 2: חזרנו לימים שבהם בשביל להקרין כתוביות על סרטים בפסטיבלים צריך ריבוע בהיר באמצע המסך שהורס את כל הסצינות הכהות. מה לעזאזל?! בסינמטקים פתרו את זה כבר מזמן עם המלבנים של הכתוביות למטה, בחיפה אין את זה אבל גם שם מצאו פתרון (ממקמים את הכתוביות במעלה החלון ומקרינים את שכבת הכתוביות בתחתית המסך). איך זה שבלב סמדר במשך שבוע שלם השתמשו בפתרון המיושן הזה? אף אחד לא התלונן? השיא היה ב"הרים עשויים לסטות", שבו ראו ממש את הפס המלבני בראש חלון הכתוביות (הפס שנמצא בכל חלון בווינדוס). הוא היה תקוע באמצע המסך כל הסרט. מדהים.

    ציון לגנאי: לא קשור ישירות לפסטיבל, אבל הדוחות שהעירייה נותנת לחונים בפארק הפעמון או ליד לב סמדר בלי לשלם. בחיפה בשבוע הפסטיבל אין פקחים כלל. לאנשים שהולכים להרבה סרטים באמצע השבוע הפסטיבל הזה עולה הרבה כסף.

    ציון לשבח: זה לא חדש, אבל המבקרים אף פעם לא מזכירים את זה כי הם לא צריכים לקנות כרטיסים. פסטיבל ירושלים הוא היחיד שבו מהרגע שעברתי את הסף ההנחה של השמונה כרטיסים, אני מקבל בקופה אוטומטית את ההנחה גם כשאני קונה כרטיסים נוספים. זה לא מובן מאליו כלל, וזאת דוגמא נוספת ליחס החיובי של הפסטיבל למבקרים בו. ברוב הפסטיבלים מקבלים את ההנחה רק אם עושים את ההזמנה בקניה אחת. בחיפה, למשל, זה עשרה כרטיסים במחיר של שמונה. אני חייב לקנות כרטיסים בכפולות של עשר כדי לקבל את ההנחה. אם אני רוצה לקנות כרטיס בספונטניות באמצע הפסטיבל צריך לשלם מחיר מלא. בדוקאביב אפשר בכלל לקבל את ההנחה רק בטלפון, לא באתר.

    הרגע המעצבן/מצחיק/אירוני של הפסטיבל: כשבחורה שישבה לפני לא הפסיקה לגלוש בטלפון כל "החדר האסור", ובשלב מסויים היא אף קראה בהנאה ביקורות בסריטה… אף פעם לא נעים לי להיות פוץ ולהעיר לאנשים האלה, אבל אם הייתי יכול להרוג אותם בלי שאף אחד ידע הייתי עושה את זה בכיף.

    רגע ה"ההיית, או חלמתי חלום?": הקרנת הסנדק. אני מחפש באינטרנט התייחסויות לאירוע – ביקורות, פוסטים, סטטוסים בפייסבוק – וכלום! אף אחד לא סיפר, אף אחד לא התלהב, אף אחד לא התלונן. כאילו לא היו שם כמה אלפי צופים. באף אחד מהסיכומים אין אפילו אזכור אחד קטן. אז הנה האזכור הקטן שלי משפט אחד ארוך: במקרים רבים התזמורת לא היתה מסונכרנת, היו לפעמים בעיות קשות בקצב, הסאונד של תזמורת הרבה יותר טוב באולמות סגורים מאשר בשטחים פתוחים, אבל עם תזמורת או בלי תזמורת, אולם, בריכה או מחשב ביתי – הסרט לא מאכזב לעולם.

    הסרטים המאכזבים של הפסטיבל:
    לובסטר. אולי זה הציפיות הגבוהות, אולי זאת העובדה ששום דבר בדקות הראשונות לא הפתיע אותי כי כבר קראתי על הכל בביקורות, אבל לא התחברתי. לא שהיה סרט רע, חלילה. פשוט לא… סוחף? גם לא באמת מעורר מחשבה, אחרי שמבינים את המשל.
    עדן. לא הבנתי. לא היתה אף סצינה שהרשימה או הלהיבה או הפעימה אותי. יותר גרוע: היו הרבה סצינות ששעממו אותי. האם חייבים לאהוב את המוזיקה בשביל להתחבר לסרט הזה?

    ולרגע לו חיכינו כולם, מצעד הסרטים הפרטי שלי.

    לפני הכל, מחוץ למצעד – אסון מהלך. זה לא בדיוק סרט פסטיבלים, והוא גם עומד להיות מוקרן מסחרית בקרוב, אבל מדובר בסרט שמחזיר את אפאטו לפורמה (גם אם הרבה מזה בזכות התסריט של איימי שומר). מיעוט בדיחות?! באמת? אני נחרתי מצחוק כל הסרט! אני לא זוכר מה הסרט האחרון שכל כך הצחיק אותי. התפקידים של ג'ון סינה ולברון ג'יימס היו בונוס רציני (בעיקר למי שמכיר אותם מהעולמות המקוריים שלהם – היאבקות מקצוענית וכדורסל בהתאמה).

    ועכשיו, לרשימה:

    10. במרתפים – מבעית, מצחיק נורא, מעורר מחשבה על נורמות וסטיות. אה, ולא נראה לי שאפשר לצלם מקומות מרתפים יותר יפה מאשר בסרט הזה.
    9. בית קברות מפואר – אני לא בטוח אם נרדמתי בסרט הזה או שעברתי חווייה מאוד דומה למדיטציה, אבל נכנסתי לסרט עצבני בגלל אירועים חוץ-פסטיבליים, ויצאתי ממנו רגוע, סלחני ושמח.
    8. מלכת העולם – מישהי שיצאה מהסרט התלוננה שזה לא סרט, זאת הצגה מצולמת. אני דווקא הופתעתי מכמויות הקולנוע בסצינות שעל הנייר הם באמת בעיקר תיאטרליים – ראשים מדברים. הרבה קלוז אפים על המשחק האדיר של אליזבת מוס. לא הייתי חלק ממקהלת המתלהבים מהמשחק שלה במד מן, אבל הסרט הזה הראה שיש בה הרבה יותר ממה חשבתי.
    7. קרישה – מין שילוב של דרמה משפחתית (בתסריט) ושל מותחן פסיכולוגי (בבימוי, לפחות של סוף הסרט). דיאלוגים נהדרים, וההתפרקות בסוף הכילה כמה דימויים שלא עוזבים אותי עד עכשיו.
    6. לפני שאני נעלם – זוכה לציון "סרט הפיל גוד" של הפסטיבל. כשאתה כל כך הרבה סרטים שמטיחים בך את המציאות הקשה ומזכירים לך שוב ושוב לא תמיד יש סוף טוב, נחמד לראות סרט כל כך אופטימי (יחסית).
    5. אנחנו צעירים, אנחנו חזקים – יש הרבה דברים טובים להגיד על זה, אבל הדבר שהכי הרשים אותי זה איך סצינות השיא הזכירו לי יותר מותחנים אפוקליפטיים הוליוודיים, זה היה מבויים באפקטיביות עילאית. אני בהחלט מצפה לסרטים הבאים של הבמאי.
    4. החדר האסור – זה רק הולם שאני מתקשה מאוד למצוא מילים לסרט שמושפע כל כך מסרטים אילמים (למרות שהוא עצמו לא אילם כלל). מעולם לא ראיתי סרט דומה לזה. העביר אותי חוויה פסיכדלית אדירה.
    3. חדר מנוחה – כתבו על הסרט הזה מספיק, וכל מילה שאוסיף תהיה מיותרת.
    2. יונה מתיישבת – אולי הסרט שציפיתי אליו הכי הרבה, והוא לא אכזב. הקומדיה הכי עצובה שראיתי השנה.
    1. ויקטוריה – ללא ספק הסרט הכי אפקטיבי בפסטיבל שגרם לי לסימפטומיים פיזים ממש של דופק מואץ, זיעה, בחילות וחוסר תיאבון. גם אם זה לא סרט מושלם, ההשפעה העצומה שלו עלי הופכת אותו לחוויה שאני לא אשכח הרבה זמן.

  4. (חובה) הגיב:

    מרגיש קצת טיפשי לסכם את הפסטיבל כשראיתי רק 10 סרטים (12 אם מחשיבים סרטי טרום-פסטיבל) בניגוד לכל השאר שראו פה 60 ועוד סרטים אבל בכל זאת:

    קודם כל, לב אכן צריכים להתאפס על עצמם. מה נסגר עם ריבוע ההקרנה המגוחך הזה?
    ומצב האיחורים של הפסטיבל צריך להתאפס על עצמו, למרות שאני מניח שאין מה לעשות לגבי זה. היה סרט שחשבתי שמתחיל ב23:45 ורק כשהסתכלתי בכרטיס ראיתי שהוא ב23:15 (השעה הייתה אז 23:05). רצתי מהר לסינמטק (כלומר, נסעתי.) ואז חיכיתי מחוץ לאולם בגלל שכל הלו"ז התעכב. השעה שבה הסרט התחיל? 23:40.

    הדמות הכי נשית בתולדות הקולנוע: הבעלים של אולימפיה, סיפורי הופמן. הדרך שבה הוא מקפצץ לו להנאתו, הפאה הורודה.. הדבר הכי בולט ונחרט במוח בסרט מלא בהמצאות ויזואליות נהדרות.

    הסרט לאנשים שלא ראו את "שנאה", משום מה: אללה יברך את צרפת! כי לא יפה להשוות סרטים, אבל כשאתה עושה סרט בשחור-לבן על נוער בשכונות העוני של צרפת, אתה עושה זאת לעצמך, כמו שאמרו רדיוהד.

    הז'אנר המאכזב ביותר: אימה. מילא "ג'רוזלם" שלא שואף לכלום מעבר להיות זיבלון אימה שילדים יראו במסיבות פיג'מה – אבל את מי "לילה טוב אימא" אמור לעניין או להפחיד, עם טוויסט שברור מהחמש דקות ראשונות, דמויות שמתנהגות בצורה כל כך מטומטמת שהיא גובלת בטירוף נפשי בצורה שמונעת כל הזדהות. המשותף בין שניהם זה שלשניהם יש הברקות ויזואליות בעשייה אבל שניהם נופלים בשאר הפרמטרים האחרים (ובייחוד ג'רוזלם שזוכה גם ל"הופעת המשחק הגרועה ביותר" על מה שיון תומרקין חושב שהוא עושה שם).

    הופעת המשחק הטובה ביותר: לילי טומלין, סבתא. "סבתא" הוא נחמד מאוד בגדול אבל שני דברים מעלים אותו לדרגת "כדאי לצפות": הראשון היא הצעקנות הליברלית שלו שיכולה להמאיס אותו על אנשים מסוימים אבל אחרי מבול גדול של סרטי קומדיה אמריקאית שמרנים מרגיש רענן מאוד ולא ארחיב מחמת ספויילרים. והשני הוא ההופעה הפשוט נהדרת של לילי טומלין. זה קל מאוד כשהדמות שלך מבוססת עליך בערך ועדיין – לילי טומלין שולטת במסך בעוצמה ובכבוד.

    פרס "אין לך מושג לאן הסרט שלך הולך": ארץ פצועה, שמנסה להיות סיפור של כמה דמויות במקביל אבל יוצר תחושה של תסריט שמחליף עלילה כל כמה שניות בלי לסגור את הקודמת ולא מתגבש ליצירה עוצמתית באמת. וחבל כי הבימוי ברמה נהדרת והצילום יפהפה. סיפור יותר מהודק היה יכול רק להועיל (ואולי גם משחק פחות אטום של השחקנים).

    פרס ה"תמשיך לעשות בדיוק את מה שאתה עושה": ג'רמי סולנייה. 'חדר מנוחה' אולי פחות מצחיק מסרטיו הקודמים, אבל הוא מדמם הרבה יותר וממשיך את הקו הכללי של התפתחות איטית ואורגנית לסרטי מתח שלרוב צועקים ומתפתחים מהר מדי בקפיצות לוגיות וחורי עלילה. נהדר.

    פרס ה"תעשה עוד מזה ופחות ממה שעשית קודם": יורגוס לנטימוס היקר, "הלובסטר" לא היה הצלחה במאה אחוזים והמערכה האחרונה שלו חלשה מאוד ביחס למה שבא לפניו, אבל כל הסרט הזה הוא יצירת מופת לעומת השיעממון הקודם שלך "שיני כלב". יותר לובסטר, פחות כלב בבקשה.

    פרס מיוחד לעדכון ז'אנר קומדיות מרובות הדמויות לגרמניה בימינו עם ניאו-נאצים: הייל. (אין לי משהו נוסף להגיד, הסקירה למעלה קולעת במדויק.)

    פרס הדוקומנטרי הכי מזויף למראה: במרתפים. חוץ מהיותו לא יותר ממצג פריקים שלא מתגבש לשום אמירה שהיא, לא הצלחתי להאמין לסרט שאילו אנשים אמיתיים. חלק אולי, אבל הרבה מזה נראה מתוסרט עד לפסיק האחרון.

    פרס הסרט הטוב ביותר (שלא ראיתי בפסטיבל): נערה הולכת לבדה בלילה. לא סרט ערפדים, לא סרט אירני – אבל בשנייה שמתמסרים לסרט הארט-האוס הזה, הוא יפהפה ונהדר. סיפור אהבה מהטובים שהיו בקולנוע של השנים האחרונות.

    פרס הסרט הטוב ביותר (שראיתי בפסטיבל): הנשיא. הסרט הכי אנושי ואוהב שנמצא בלב ליבה של השנאה והאכזריות.

  5. amitvv הגיב:

    לייק על כל מילה. הלובסטר מעולה במערכה הראשונה, ונופל חזק בשנייה, מה שמותיר בפה טעם פסימי ואכזרי במיוחד, שלא מתלווה באיזה אימג' קולנועי שמצדיק אותו.

    אבל במיוחד, לייק על "הנשיא" כסרט הטוב ביותר. אני חושב שיצירת המופת של מחלמבאף לא מקבלת אלפית מהכבוד הראוי לה. כל כך הרבה סצינות מופתיות בסרט אחד (כיבוי אורות, הסיום, קלוז אפ הקלשון), תוך משחק מדוייק (של, כן כן, ילד קטן) ואינסוף אופטימיות ואהבת אדם.

    אני מצטער רק שסדר הצפייה שלי לא היה הפוך (הנשיא אחרי הלובסטר). הנשיא היה מחזיר את האמונה באנושות אחרי שהלובסטר דיי בערך ריסק אותה לרסיסים

  6. לב הגיב:

    באופן אישי חוויתי את אחד הפסטיבלים הטובים ביותר שהיו לי, לפחות מבחינת סטטיסטיקה: אחוז הסרטים שאהבתי היה גבוה במיוחד.
    מסכים לגמרי לגבי "נערה בוערת" שהדהים אותי עם הקצב המשונה שלו ועיצוב העולם המאיים ובו זמנית מצועצע- שמתאים במיוחד לסרט שבמרכזו צעצוע טראגי.
    גם אני התמוגגתי מ"יונה התיישבה.." שהוא פחות גרנדיוזי ומפואר מקודמיו בטרילוגיה, אבל הרבה יותר מורכב ובסופו של דבר גם יותר נוגע.
    שמח לראות שרבים נהנו מ"החדר האסור" שהיה טריפ מופרע וכייפי ומסוג הסרטים שבטח לא הייתי שורד עד הסוף אם זה לא היה בפסטיבל קולנוע.
    נוצרו אצלי ציפיות גדולות מאוד מ"הלובסטר" עם כל המחמאות שהוא גרף (ואהבתי הרבה ל"שיני כלב"), ואני חייב להגיד שיצאתי מסויג. בעיקר בגלל הקצב המרגיז שלו. יש כאן מערכה ראשונה טובה ומערכה אחרונה מצוינת, אבל באמצע הסרט חוזר על עצמו, מזדחל ודי מתיש. הסרט לא מחזיק את כל האורך המוגזם שלו וקיצוץ משמעותי היה עושה רק טוב.
    גם מ"בית קברות מפואר" יצאתי מאוכזב. ארבעים דקות ראשונות מרהיבות ומצוינות שסחפו אותי לעולם המזור של הבמאי, ואז כלום. לא הצלחתי להזדהות, ובשבילי הסרט פשוט מת. מבחינתי הסרט הזה היה באמת "בית קברות מפואר".
    לא שמעתי הרבה דיבורים על "מלכת העולם", שהיה מבחינתי הפתעת הפסטיבל. אינדי אמריקאי קטנטן שסיפק חוויה מסעירה. מנהלי התוכניה פשוט יודעים איזה סרטים לשבץ בשעות המאוחרת, כדי להשאיר אותנו מאה אחוז ערניים. הופעה פסיכית של אליזבת מוס, תסריט חכם ובמאי חד מצליחים לגרום לסרט פטפטת קלאסי להרגיש כמו מותחן של היצ'קוק.
    ומה דעתכם על "המועדון" של פבלו לארין? האם הספקתם לראות אותו בפסטיבל? בעיני, סרט ענק שמחייב צפייה נוספת. קולנוע סוחף, עוצמתי, מלודרמטי- על הנושאים הכי לא נגישים ועם הדמיות הכי מרתיעות ואנושיות שנתקלתי בהם בפסטיבל.
    לסיכום, שלוש תופעות שהיו מורגשות במיוחד בפסטיבל:
    1) מוטיבים הומו לסביים הופיעו ביותר מחצי מהסרטים שראיתי, גם בכאלה שלא ציפיתי שיהיו (למשל "כשמארני הייתה שם").
    2) אורך מוגזם- רוב הסרטים שראיתי היו מרוויחים לו יוצריהם היו מקצרים אותם באופן משמעותי (הכי הורגש ב"הרים עשויים לסטות" שפורמט האפוס גדול עליו בכמה מידות).
    3) פסקול מולחן – יחסית לפסטיבל סרטים, כמות הסרטים שהיה בהם פסקול מולחן, כמעט קלאסי, הייתה ענקית. וזה היה פשוט נהדר.

    תודה רבה לכם על הסיקור המושקע
    ולצוות הפסטיבל על העבודה הקשה.

השאר תגובה