• סרטים חדשים:
  • מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

פסטיבל ירושלים 2015 – דיווח #6: "נדיה – שם זמני", "תיקון", "בית משפט", "כשמארני הייתה שם", "המתנקשת", "הלובסטר", "עדן"

19 ביולי 2015 מאת עופר ליברגל

במהלך פסטיבל ירושלים כיהנתי כשופט מטעם פורום המבקרים בתחרות הישראלית. כעת, לאחר שהוענקו הפרסים, אני יכול לחשוף את דעתי על הסרטים אשר ראיתי בתחרות. אולם, מכיוון שאורון כבר כתב בבלוג על כל הסרטים, ומכיוון שבכל זאת יש זמן בטרם הסרטים יצאו להקרנות מסחריות, אני דוחה בשלב זה את הדיון בכולם ומתמקד רק בשני הסרטים אשר צוות השיפוש שלי, שכלל את נטע אלכנסנדר ומיכל סופר זמרני, בחר בסופו של דבר לציין. אלה הם ״נדיה – שם זמני״ של הבמאית טובה אשר, אשר זכה בפרס פורום המבקרים, ו״תיקון״ של אבישי סיון, לו אנו נתנו רק ציון לשבח, אבל צוות השופטים הראשי העניק לו כמעט את כל הפרסים האחרים, כולל פרס הסרט הטוב ביותר.

בבואי לשפוט, אני מחפש סרטים מאתגרים יותר, אשר בוחנים את גבולות הקולנוע ומנסים לייצר מספר אמירות מורכבות. מבין סרטי התחרות, היו עוד כמה יצירות עשוית היטב מן הבחינה הטכנית, אבל שני הסרטים שבחרנו היו עבורי המאתגרים והשאפתניים ביותר, כל אחד בדרכו. אלו סרטים שיש בהם מימד אינטלקטואלי, אשר יכול להיראות מעט קר במהלך הצפייה, אולם אני מצאתי את הנתיב הרגשי בכל אחד מן הסרטים, גם אם רק לאחר הצפייה. עוד בפוסט זה: חוות דעת על סרטים נוספים מן התוכנית הבינלאומית השנה, כי ראיתי הרבה דברים מעניינים. בהמשך – פוסט סיכום הפסטיבל.

נדיה – שם זמני

nadia3

המילים "שם זמני" בכותרת הסרט היינן לדעתי בעלות חשיבות לא פחותה משם הגיבורה. זהו סרט על מחיקת זהות, כולל המקורית לכאורה, זו של נדיה הפלשתינאית, שנאלצה להפוך למאיה הישראלית. את החלק הכי מאתגר במסע שלה, עיצוב חייה כמאיה, החזרה לארץ, בנית שם לעצמה בתחום המחול והקמת משפחה – אנחנו לא רואים בסרט. הגיבורה מן הסתם נדרשה להתרגל לא רק לשם חדש, אלא גם לברוא לעצמה סיפור חיים, כולל זיוף היסטוריה משפחתית, שהבן שלה הפנים עד לרמה בה הוא מציג בעבודה את שורשי המשפחה, כולל השורשים הפיקטיביים הלא מדוברים של נדיה. חלקים אלה נעדרים מן הסרט במכוון משום שזה לא סרט על התגברות על קשיים, לא סרט על בנייה מחדש, אלא סרט על מחיקה מחדש, על גירוש חוזר. הגיבורה של הסרט איבדה פעם אחת את האישיות המגדירה אותה והפכה להיות מי שפעם סימנה כאויב, והתהליך אשר מראה הסרט מבצע איבוד זהות בפעם שנייה.

הסרט שואל: במה ניתן להיאחז במקרה זה? מה נותר מנדיה המקורית? הבריאה מחדש בחברה החדשה הצליחה עד לרמה שבמפגשים עם אמה הביולוגית, נדיה מדברת בעברית ולא בערבית. היא ביקשה לחזור לארץ הקודש (ואיך לכנות את הארץ בה אנו חיים בהקשר של סרט זה) על מנת להיות קרובה יותר למקום אותו הכירה, אבל למעשה נידונה לחיות בחצי השונה של אותה עיר. האם היא אכן חזרה לשורשיה? האם הקשר עם האם, אותו היא מסתירה משאר בני משפחה ושותפיה לעבודה, נותר מרכיב מכריע בזהותה? האם בשיחות עם האם היא נדיה, מאיה, שתיהן? הדבר נתון לפירוש הצופה. עבורי, כל השיחות עם אותה אם הינן במידה רבה הכנה לסצנת שתיקה אחת גדולה לקראת תום הסרט, תמונת מראה לסצנות שתיקה רבות. במהלך רוב הסרט, הגיבורה מאבדת מחדש את זהותה ונותרת ללא מילים, ללא יכולת לבטא את עצמה בצורה בהירה, גם לא דרך האמנות שלה. בסופו של דבר, היא מבטאת את עצמה בין היתר דרך אמן אחר.

פרגמנטים משני שירים מאת המשורר טהא מוחמד עלי משולבים בסרט. הפרגמט הראשון מוקרא לה על ידי בעלה, זהו חלק בשיר המדבר על הבוגדנות של אהבה, דבר המקבל הקשר במאבק של אדמת ארץ ישראל. אבל השיר המלא (שלא מוקרא בסרט) מכיל גם שורות אחרות, על כך שאהבה לאישה ולחלקי גופה הם הדבר היחיד שקושר את הדובר לארץ. בעלה מחויב למטרה הפוליטית, אבל נדיה מחוברת קודם כל לבני האדם – לאמה, לבעלה, מאוחר יותר לבעלה השני, אשר יפגוש בה ברגע בו היא מנסה לנתק עצמה מן השיח הפוליטי ולרקוד בקולה האישי.

שיר נוסף של טהא מוחמד עלי מופיע לקראת סיום הסרט. נדיה מנסה לשלב במופע המחול שלה שיר על עזיבת הכפר ספוריה, אשר מדבר על כך כי תושבי הכפר לא ידעו שהעזיבה היא לתמיד ולכן לא בכו בשעת הפרידה, ובכלל לא הייתה פרידה. כמו נדיה אשר לא באמת נפרדת מזהותה או מבעלה הראשון בשום שלב, הזהות שלה פשוט מתפרקת לחלוטין פעמיים. בפעם הראשונה כאשר הבעל הראשון עוזב, בפעם השנייה כאשר הוא מופיע. טהא מוחמד עלי עצמו העביר את רוב חייו בנצרת, לא רחוק מבית ילדותו שעזב לתמיד, כמו נדיה המצויה בחלק השני של אותה עיר, גלות ליד הבית. נדיה משלבת את השיר רק לקראת סיום הסרט, קרוב לנקודה בה היא עלולה לאבד סופית את זהותה כמאיה, כאשר היא חשה איום של חווית גירוש נוסף.

מאיה/נדיה נותרת כמעט תמיד יותר נסתרת מגלויה, שמחת החיים שלה נמחקת בהדרגה בין סצנה לסצנה. הסצנות הטובות ביותר בסרט הן הסצנה הראשונה והסצנה האחרונה. בראשונה הגיבורה נמצאת בין שתי ההגדרות ברורות של יהודית ופלשתינית, באחרונה עולה האופציה של חזרה לחיים, אולי בזהות חדשה ואולי דרך חיבור מחדש של שתי הזהויות, לישות אחת, ממשית, הנובעת לא מן הדורות שקדמו לגיבורה אלא ממנה שהיא יכולה להעביר לדור הבא.

תיקון

E025_C006_0302FG

בשבוע שחלף מאז הצפייה, אני מעריך את סרטו של אבישי סיון יותר ויותר. יש לציין כי זה סרט שקל יותר לאהוב לא במהלך הצפייה, שכן כמעט כל דבר שמפלג קהל בסרטים נמצא בסרט הזה – קצב איטי במתכוון, הנותן דגש על חזרה של פעולות רבות; דימויים קשים לצפייה, החל בחיות נשחטות ועד לסצנה המעמתת את הצופים מקרוב עם טאבו מיני; שימוש נרחב מאוד בסימבולים, בהם כאלו שנראים סתומים וכאלו הנראים ברורים מדי, אף כי גם מה שנראה בהתחלה ברור ובנאלי בסרט לובש לפתע מימד נוסף. הקולנוע זקוק גם לסרטים כאלו, הנותרים עם הצופה זמן רב וממשיכים לגדול במוחו, גם אם במחיר של איבוד חלקים אחרים מן הקהל.

כמו סרטו הראשון של סיון, ״המשוטט״, גם היצירה החדשה עוסקת בצעיר דתי הבוחן את אישיותו העצמאית מול החברה שהוא חלק ממנה ומול העולם, תוך נתינת דגש למיניות, נושא אשר החברה החרדית לא מרבה לעסוק בו בגלוי. אך הדיון בנושא בסרט החדש מורכב בהרבה, גם בגלל שהוא לוקח את הגיבור שלו לחיפוש לא אחר סיפוק, אלא אחר קשר אנושי של ממש, שיהיה מקביל לקשר רוחני בין אדם לאל. אולי בגלל שבסרט הזה מדובר במסע של שלוש דמויות בנות אותה משפחה לעבר הגדרה עצמית – בנוסף לגיבור יש כאן ילד המנסה ללמוד לראשונה את העולם הגשמי לצד העולם הרוחני, וגם אב אשר מרגיש רגשות אשם על שהתערב ברצון הבורא והחזיר את בנו לחיים. ביניהם מצוי הבן שחזר מן המוות ומנסה לבחון את מקומו בעולם בו יש נוכחות פיזית לדברים, בו כל דבר חי מעורר פליאה. אך אותו גיבור גם עורג במידה מסוימת גם למוות אותו חווה. כל היסודות הללו באים לידי עימות בסיום מזעזע ויפהפה חזותית בו-זמנית, ברצף דימויים הצובעים את המציאות והיחס אליה בגוון שונה ולא מוכר – סיום שרוצה להצדיע לסרט ולמחות כנגדו בו בעת, סיום אשר לפחות בכל הנוגע לדמויות הראשיות, נותר ללא הכרעה חד משמעית.

האם אפשר באמת לכפר על חטאים? לבצע תיקון לפעולה שהשתבשה? הסרט נותן את הדגש לא לשינוי שמתחולל בעולם עקב הרצון לתקן, אלא למסע הייסורים העצמי של הדמויות, הן בכאב הפיזי והן בסיוט הרוחני אשר הדמויות חוות, סיוט הלובש לפרקים גוונים סוריאליסטיים. הצילום המוקפד ועוצר הנשימה של שי גולדמן מכניס סוג של סדר לסרט, עולם אשר דומה כי יש בו כללים, גם אם הדמויות לא יכולות לגעת בכללים אלו, כמו שהאדם לא יכול לגעת באלוהים. אחד מן הדברים הכי יפים בסרט היא התחושה כי סיון בוחן את המשבר באמונה מבלי לתקוף את העולם החרדי, אלא מתוך רצון להבין אותו ולחקור אותו בעמוק, בהצדעה ולא בביקורת, גם כאשר הוא מעמת את העולם הזה עם הטאבויים הקשים ביותר.

בית משפט
Court

court

סרטו של הבמאי ההודי צ'איטניה טמהאנה עוסק במשפט שנערך לזמר עממי. הזמר מואשם בכך שדחף פועל ביוב לבצע התאבדות, בכך שביצע שיר שקרא לפועלים להתאבד. אין הוכחה כי הזמר אכן ביצע אי פעם שיר שזה תוכנו, או שאותו פועל בכלל התאבד ולא מת בתאונה, אבל דומה כי הרשויות במדינה נחושות למצות את הדין עם הזמר המזדקן, אולי בגלל שחלק משיריו שאנו כן שומעים בסרט מביעים ביקורת על המדינה וקוראים למאבק. הסרט הופך לדיון למען חופש הביטוי ונגד מערכת משפט בעייתית הנותנת עדיפות לעמדת המשטרה, אבל הבמאי לא מסתפק בכך: הוא מציג לנו פיסות חיים רבות, סצנות רבות המתארות את שגרת החיים של הדמויות השונות. לכאורה, עורך הדין שמייצג את הזמר הוא הגיבור הראשי, אבל אנחנו מקבלים גם הצצה אוהדת לחיי הקטגורית במשפט, כמו גם לחייהן של עוד מספר דמויות.

בנוסף, פעמים רבות המצלמה נותרת בחלל בין המשפט גם לאחר שגיבורי התיק בו עוסק הסרט עוזבים ואנו חוזים במבט קצר בסיפורים אחרים. הסגנון הקולנועי של טמהאנה לא מבליט את עצמו, אלא נותן להתרחשות עצמה לדבר. השילוב בין ההתקדמות של הסיפור המרכזי בקצב איטי לצד כמה סיפורים קצרים בהרבה השזורים לאורך הסרט, יוצר תמונה מלאה של עולם עשיר, בו לצד ביקורת על המערכת קיימת גם אהבה לאדם באשר הוא, כולל לנציגי המערכת הבעייתית. הסרט טוב לכל אורכו, אבל מגיע לשיא בדקות הסיום – בהם דומה כי גורל הסיפור משתנה מספר פעמים. גם לאחר השוט אשר רבים מצופי הסרט חשבו כי הוא האחרון, מופיע לפתע סיפור נוסף המציג פיסת חיים קטנה אחרת של החברה ההודית המורכבת. סגולה נוספת של הסרט הינה השימוש בשפות – החל מאנגלית בה מתנהל חלק מן המשפט, דרך המעבר להינדי ומשם למראטי, בה מדברים העניים יותר. בכך הסרט נוגע בהבדלי המעמד באופן נוסף, כאשר דווקא עורך הדין המבקש להגן את המדוכאים הוא זה המעדיף להשתמש בשפות הגבוהות יותר.

כשמארני הייתה שם
When Marnie was there

marnie

כמה נושאים מורכבים ומדכאים ניתן לדחוס לסרט ילדים אחד? הסרט החדש של אולפני ג'יבלי היפניים, שביים הירומסה יונביאשי, מותח את הגבולות של כמות העצב שסרט ילדים יכול להכיל. הגיבורה היא אנה, ילדה הסובל מאסטמה ומחוסר יכולת לתווך את רגשותיה לעולם הסובב אותה. בטח שלא להוריה שחשה זעם כלפיהם, שכן היא מאומצת. במהלך הסרט נראה עוד מספר דמויות מתבודדות, הורים המזניחים את בתם, התעללות בילדה וגם כמה מקרי מוות. שלא לדבר על המראה של הסרט, שדומה כי הוא מכיל לא מעט אלמנטים גותיים ואקספרסיוניסטיים, המעניקים ליצירה גוון אפל. צד זה נוכח גם בדמותה של מארני, אשר לכאורה מביאה אור חדש לחייה של אנה – גם דרך השיער הבלונדי הייחודי. אבל מארני היא כל הזמן ספק אמיתי ספק רוח רפאים, ודומה כי כל מפגש עמה כרוך בסכנה.

הסרט לא מנסה להפחיד, אבל כן לוקח לא מעט אלמנטים מסרטי אימה. לכן, קשה לי להשתחרר מן התחושה כי הוא מתאים יותר דווקא לקהל מבוגר, אף כי יש בו גם אלמנטים תמימים יותר ורגעים עתירי דמיון אשר דומה כי כבשו חלקים נרחבים בקהל, כפי שקורה לרוב בסרטים של ג'יבלי. אף כי חשתי נפילות מסויימות מדי פעם, הסרט בהחלט מכיל מספיק רגעים מדהימים על מנת להצדיק את הצפייה. אם ״הקול בראש״ נחשב לעצוב או מורכב מדי לילדים, הסרט הזה נעשה כמעט כולו דרך הפילטר של סדנס, כאשר רק לקראת הסוף ג'וי מתקרבת יותר להגה השליטה.

המתנקשת
The Assassin

assassin

סרטו החדש של המאסטר הטיוואני הו שיו-שיין היה עבורי שילוב של מופע פאר קולנועי עוצר נשימה בכל הקשור לטכניקה קולנועית ושחזור תקופתי (של סין במאה התשיעית), יחד עם חוסר יכולת לעקוב אחר העלילה ולפרקים להבין דברים בסיסיים בה. חבריי לבלוג כבר כתוב על קושי זה (אורון בקאן, אור טרום-ירושלים), אבל אני בסופו של דבר מצאתי את החלקים המרשימים ביצירה חזקים יותר, הודות לעניין אשר יוצרת הדמות הראשית.

כחלק ממערך סכסוכים בין משפחות מלוכה שונות, הגיבורה נלקחה בתור ילדה על ידי נזירה אשר אימנה אותה היטב והפכה אותה למתנקשת האופטימלית מכל בחינה טכנית. אבל את הרגשות לא תמיד ניתן לאמן ופעמים רבות המתנקשת חסה על הקורבנות רגע לפני ההתרחשות. והיא לא היחידה בכך בתוך הסרט – מעולם לא ראיתי סרט כל כך עמוס בסצנות של קרבות חרבות אשר בסיומן אין אף הרוג או פצוע. בכך, הסרט אומר משהו גם על החברה של ימינו בדבר האקראיות של המלחמה והזעם. היעד העיקרי להתנקשות בסרט היה בכלל ארוס של הגיבורה (וגם קרוב משפחה שלה) כאשר הייתה ילדה, ורגשות חיבה עזים עדיין נותרו בה, יחד עם נאמנות מסוימת למשימה אשר האדונית שלה הטילה עליה.

כרגיל אצל הבמאי, קטעי הפעולה הם לא העיקר. הסצנות הטובות ביותר עבורי בסרט לא היו אלו בהם נשלפה החרב, אלא המקומות בהם המצלמה הביטה על דמות המאזינה בסתר. יחד עם זאת, קשה לי להשתחרר מן התחושה כי התסריט יכול היה לנסות להפוך את הסרט לבהיר יותר, אולי אפילו לקצר באורח לא אופייני כמה מן הסצנות. לעומת זאת הבימוי אכן עוצר נשימה לא פעם ומובן מדוע סרט זה זכה בפרס הבימוי בקאן.

הלובסטר
The Lobster

lobster-farrell

גם על סרט זה חבריי לבלוג כבר כתבו, אבל במקרה של סרטו דובר האנגלית של הבמאי היווני הפרוע יורגוס לנתימוס לא נותר אלא להצטרף בקול בגדול למקהלת המהללים. הדבר הכי מרשים בסרט היא שלאחר שמקבלים את הנחות היסוד של העולם שברא הבמאי, שמוסברות לקהל בצורה בהירה ואמינה דיאגטית כבר בפתיחה, הסרט נותר נאמן לעקרנות העולם שברא ונע באופן שהוא אמנם לא צפוי, אבל תמיד הגיוני, עטוף בחוש הומור ייחודי המתפרץ כמעט בכל סצנה ובסאטירה שנונה השולחת את חיציה ליותר ממטרה אחת. כל זאת בסרט אשר מצליח גם להישאר אנושי מאוד לכל אורכו, מה שלאו דווקא היה המצב בסרטיו הקודמים של הבמאי.

הצורך של החברה להתייחס לאנשים בכבוד רק כשהם חלק ממערכת יחסים או משפחה זוכה בסרט לביקורת נוקבת. אך בו בזמן הסרט גם מצדיע לאנשים אשר בכל זאת כמהים לקשר אנושי, אפילו בחברה אשר עיוותה לחלוטין את התפיסות לגבי מה צריך לכלול אותו קשר. כלל לא בטוח שהחברה הדיסטופית המתוארת בסרט רחוקה בהרבה מן החברה בה אנו חיים כיום, גם אם רווקים עדיין אינם ניצודים או הופכים לחיות. הסרט כל כך מצחיק, מהיר, ומתנהל בעולם מוזר ומעוצב היטב, עד שקשה לעתים לשים לב בכמה נושאים הוא נוגע. יש בו דיון בטבעה של שפה, בהקרבה עצמית, בהשפלה, ובכל סוג של הסוואת רגשות של אדם בפני הזולת ובפני עצמו. לא נותר לי אלא לקוות כי גם לאחר הפסטיבל נזכה להזדמנויות לראות את היצירה המפוארת הזו על המסכים בישראל.

עדן
Eden

eden_2

הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל היה אקורד סיום (אלקטרוני) עדין ומאופק כאחד. הבמאית מיה הנסן-לאב כתבה את הסרט ביחד עם אחיה, סוון, אשר סיפור הסרט מבוסס על סיפור חייו. הסרט עוקב אחר שני עשורים בחייו של פול (בן דמותו של סוון), די.ג'יי שחבר בצמד מצליח. הסרט מתאר את סצנת המוזיקה האלקטרונית בפריז במשך כשני עשורים. הגיבור מתחיל כנער המעריץ סגנונות מוזיקליים ספציפיים, הופך לדי.ג'יי מבוקש ברחבי העולם, רב עם שותפו לצמד, חווה מערכות יחסים מורכבות עם נשים, מתמכר לסמים ונכנס לקשיים כלכלים שיכולים לאלץ אותו בשלב מסוים למצוא הכנסה נוספת מלבד חיי המוזיקה האלקטרונית והמסיבות, סצנה שככל שהוא מצליח בה דומה כי סוגר דלתות אחרות אשר נפתחות בפניו. מצד אחד הוא חי חיי זוהר, אבל משהו בו נותר בגיל 17 גם כאשר עליו להתבגר.

בשלב מוקדם של הסרט, הצמד מגדיר את המוזיקה שלו כשילוב של אופוריה ומלנכוליה, וזו גם התחושה שהבמאית מצילחה להעביר לכל אורך הסרט. גם כשהמוזיקה, ולרוב גם ההתרחשות, הן מסיבה אחת גודלה ועתירת סמים, הטון הרגשי של הסרט נותר תמיד עצוב, כאילו כל קשר בסרט הוא קשר מפוספס, גם כאשר אנו רואים זוג מתנשק או ילדות משחקות. התסריט מורכב מאפיזודות מבודדות, כאשר לפעמים חולף זמן רב בין חלק לחלק או שאין קשר לינארי בין התרחשות אחת לאחרת, אבל כן יש קישור מוזיקלי או רגשי בין פעימה לפעימה. לא מדובר בסיפור רגיל של "עלייתו ונפילתו", אלא בתיאור של פיסות חיים, של זיכרונות ממערכות יחסים, של רצון לטרוף את החיים ובו בזמן להיטרף על ידי אתגרי הקיום.

גם בתור מי שלא ממש בקיא בסוג המוזיקה הזה (מבין האמנים המוזכרים או מופיעים בסרט רק שמם של דאפט פאנק היה מוכר לי – והסרט מתבדח על אנשים כמוני, בכל זאת מצאתי את הסרט מרתק, אמין ולפרקים סוחף רגשית. פליקס דה גיברי עושה עבודה טובה למדי בתפקיד הראשי, והשחקניות לצדו מעצבות כמה דמויות נשיות שובת לב ואבודות בו זמנית, כאשר התפקיד המורכב ביותר והמרשים ביותר ניתן לפאולין אטיין, אבל גם לאורה סאמט עושה תפקיד נהדר במספר דקות מצומצם. שלא לדבר על כך שאת תפקיד האהובה האמריקאית שלו מגלמת גרטה גרוויג שמביאה לסרט הזה את מה שהיא מביאה כמעט לכל סרט בו היא לוקחת חלק. כמעט מבלי לשים לב, מדובר בסרט אשר דן גם בספרות, והסגנון הקולנועי של הבמאית יודע לשמור על צניעות, גם כאשר היא משתעשעת בעריכה ובמשחקי פוקוס. הדבר המגיע לידי ביטוי בעיקר בחלק האחרון של הסרט, אשר מתרחש בסמוך לזמן הפקתו.

תגובות

  1. rop064614589 הגיב:

    -ספוילרים קלים-
    על הסרט נאדיה שם זמני עלינו לשאול לא מה ביקש להשיג (במובן של הישג קונועי אמנותי) ומה להראות אלא האם הוא מצליח. מעבר לכך שהסרט מציג את העלילה ההזויה והבלתי סבירה בעליל כריאליסטית – זה עוד ניחא – הכישלון הוא בעיקר בביצוע. הדמויות שיכלו להיות עגולות – שטוחות. אפילו זו של נאדיה, אינה חושפת ואינה עוסקת בהגיון מעשיה – וברגשותיה החצויים (בעיקר ההחלטה לחיות כיהודיה בישראל ולהתחתן עם יהודי תוך התעלמות מהסכנות האורבות יום יום לחשיפה וגירוש וויתור על משפחתה – והרי זה לב העניין, לכאורה). כיצד התרחש תהליך הפרידה ממשפחתה, משנחשפה. מה חשו הצדדים? הכל מוגש תוך מזעור והתחמקות מעיסוק בשאלות אנושיות (המחיבות כשרון לספר, וידע הן בפסיכולוגיה והן בתרבות ערבית-פלסטינית). הגסות העלילתית מעליבת האינליגנציה ניכרת אפילו בהתעלמות מהשאלה מה בכלל עשה נימר בלונדון, ומה עלה בגורלו – האם ברח והסתתר? או שנכלא? אולי גורש? והיכן ומתי לעזאזל הסתתר במערות 15 שנה כמבוקש עד שקיבל חנינה? האם ייתכן שהאשמה בחולשת העלילה היא "רק" בעריכה המחרידה, בחיתוכים הגסים והמעברים המאולצים מסצנה לסצנה, וממקום למקום? ולכן גם הסרט כסרט והסיפור בו אינו "זורם". ייתכן שנעשה בו מאמץ עליון להסתיר את כשלי הבימוי והתסריט ופשוט לא היו בידי הבמאית כעורכת מספיק בשר כדי להצילו?

  2. rop064614589 הגיב:

    ועל סצנת החתונה המגוחכת והסודית (שנראית כחתונה יהודית) עוד לא אמרתי דבר

השאר תגובה