• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פסטיבל ירושלים 2015: הסרטים הישראליים ומחשבות על התחרות

24 ביוני 2015 מאת אורון שמיר

בתחילת השבוע הכריז פסטיבל הקולנוע ה-32 של ירושלים על הסרטים הישראליים במסגרות התחרותיות, במקביל לטפטוף מבוקר של התוכניה כולה אל אתר הפסטיבל. מאז ועד עכשיו, אני מבסוט מהבחירה המודעת והמוצהרת של הבלוג הזה לא לפרסם ידיעות חדשותיות חסרות דעה, וגם לא להביע דעה שהיא גם מיידית וגם לא מנומקת. זאת משום שמאז שהתפרסמה רשימת הסרטים הישראליים של הפסטיבל, כמעט כל מה ששמעתי היו קולות מאוכזבים, מבקרים, או כאלה שמסבירים מה ואיך קרה שהתוכנית לא משהו השנה. הדין נחרץ מהר מאוד, ואז הגיעו השלבים האחרים, וההרגשה הלא נעימה שלי הובילה לכך שאני חייב להגיב. אני חש כי עמיתיי, או בעצם כל מי שקראתי ושמעתי עד כה, לא רק מיהרו לשפוט אלא אפילו לא נתנו צ'אנס. כאילו כולם הגיעו מהבית עם הפזמון המוכן לפיו המשבצת הישראלית של פסטיבל ירושלים בדעיכה, ושכחו להסתכל בסרטים שנבחרו השנה. שלא לדבר בכלל על רצון לשפוט אותם כסרטים שנבחרו בתהליך של לקטורה ואוצרות, כאילו מדובר בשאריות שליקטה הנהלת הפסטיבל. זה ממש לא מה שאני רואה בתוכניה של הפסטיבל השנה.

יכול להיות שאני באופוריה קלה מהתוכניה הבינלאומית. מרפרוף ראשוני, אני מוכרח לציין כבר בשלב הזה שלפחות מאז שאני כותב על קולנוע, זו התוכניה הכי מרשימה ומפעימה שראיתי מעודי בכל פסטיבל שהוא בארצנו. הכל על הנייר כמובן, הרי את הרוב המוחץ של הסרטים לא ראינו, אבל כמויות הריר שהזלתי למקרא שמות היוצרים והיוצרות שיציגו סרטים חדשים השנה הותירה אותי יבש מכל רצון לחפש מגרעות. מרוב אושר דפדפתי ארוכות גם בסקשנים של הפסטיבל שאני בדרך כלל לא קורא אפילו, ומדהים עד כמה התקצירים השנה מזמינים ומפתים, ועד כמה המבחר כולל פחות או יותר כל סרט שהכה גלים ברשת בחצי השנה האחרונה. ארחיב על כך בפוסט ההמלצות המיועד שלנו, אחרי שננסה לדגום כמה שיותר לפני הפסטיבל כדי לספר לכם ולכן איך נראים הסרטים שמאחורי התקצירים המושכים, אבל בינתיים יש תחרות ישראלית להתרכז בה, ואולי גם להחמיא כשמגיע. וכשאני רואה תוכנית שיש לה קו אמנותי ברור ומוצהר – הכי כיף להחמיא. אלא ששת שבעת הסרטים שיתמודדו השנה על פרס חג'ג' (לשעבר וולג'ין) לקולנוע ישראלי, ואחריהם הניסיון שלי לנסח מה כל-כך מצא חן בעיניי.

המתמודדים בתחרות הסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר (בסדר אלפביתי)

jeruzalem

״ג'רוזלם״ של יואב ודורון פז
אתם קוראים וקוראות טוב – סרט אימה בסגנון פאונד-פוטג׳ בתחרות הרשמית של הפסטיבל. על סרטם של האחים פז (״פובידיליה״) אפשר היה לקושש שמועות עוד מימי פסטיבל אוטופיה 2014, וכעת ייתכן שהגיעה שעתו לזרוח. העלילה: תיירים אמריקאיים מגיעים אל עיר הקודש לטיול בתקופת הימים הנוראים, שהופכים לנוראים בעוד כמה מובנים כשהארמגדון התנ״כי פושט על ירושלים ומפיץ בה משהו שמזכיר זומבים, רק עם כנפיים. גיא בן הינום כבר לא ייראה אותו הדבר כשתצאו מהסינמטק אחרי ההקרנה הזו. מככבים: יון תומרקין, יעל גרובלס, תום גרציאני ודניאל ג'יידלין.

״האיש שבקיר״ של יבגני רומן
סרט שני לבמאי, אחרי ״איגור ומסע העגורים״, ז׳אנר מובהק שני בתחרות, הפעם מותחן טוויסטים עם קונספט מעניין – לילה אחד, דירה אחת, ומעט מאוד עריכה. תמר אלקן מגלמת את הגיבורה שמקיצה בערב שבת משנת יופי ומגלה להפתעתה שכלבה חזר הביתה ללא בעלה, שכנראה הוציא אותו לטיול ומאז נעלמו עקבותיו. שורה של דמויות מתדפקות על דלתה באותו לילה מסוייט, לכל אחד מהם עשוי להיות המפתח לפתרון התעלומה. בין המשתתפים: אלי גורשטיין, יואב דונט, רות רסיוק, רוי מילר ואלי גורשנטיין.

״חתונה מנייר״ של ניצן גלעדי
סרט עלילתי ראשון לדוקומנטריסט שמאחורי ״ירושלים גאה להציג״ ו״זמן משפחה״. מורן רוזנבלט, בתפקיד הראשי, מגלמת צעירה עם לקות שכלית קלה המתגוררת בפריפריה ועובדת במפעל. היא מאמינה שיום אחד תתחתן עם בנו של הבעלים, אך לא מעזה להגיד זאת לאמה. תוכניותיה משתנות כשמגיעה ההודעה על סגירת המפעל. מלבד רוזנבלט הקאסט המבטיח כולל גם את אסי לוי, רועי אסף, ואריה צ'רנר. אנחנו כבר בחצי מההיצע השנתי ורק כעת מגיע סרט שנשמע כמו דרמה, אבל יש לי הרגשה שגם הוא יהיה לא רגיל.

״למה עזבתני״ של הדר מורג
אנחנו מצויים בתקופה בקולנוע הישראלי שבה הבטחות מימי לימודי הקולנוע מתחילות לקיים, וכעת הגיעה תורה של במאית ״שתיקה״. מי שראה את סרטה הקצר של מורג יידע לצפות לחוויה מאתגרת, ותקציר הסרט מאשש זאת: נער דחוי משולי החברה, מגלה גבר זר ומנוכר, החולש על סמטאותיה של עיר מטונפת. בדבקות עיקשת מכניס עצמו הנער תחת כנפיו. בתוך מאבקם של השניים לשליטה עצמית, ניסיונותיהם לריסון עצמי יוצאים מכלל שליטה. בתפקידים הראשיים: מוחמד דאעס ויובל גורביץ.
עדכון: לבסוף הסרט פרש ברגע האחרון מן התחרות

״נדיה – שם זמני״ של טובה אשר
סרט ביכורים נוסף, אבל של יוצרת ותיקה. אשר היא העורכת של עשרות סרטים בתולדות הקולנוע הישראלי, לפני שהמציאו את האופיר (לכן יש לה רק אחד, על ״ההסדר״), המגיעה ממשפחה קולנועית ענפה – אחותה היא העורכת ערה לפיד, מה שהופך אותה לדודתו של הבמאי נדב לפיד. את המשפחתיות הזו ואת כל הניסיון שלה הביאה לסרטה הראשון כבמאית, הנסוב סביב מערכות יחסים של אמהות ובנות ולא במקרה נכתב במשותף עם בתה ענת. נטע שפיגלמן מגלמת צעירה ערביה שהמציאה מחדש את זהותה כישראלית והצליחה להיטמע מבלי שאיש יחשוד בה, אבל עברה שב כדי לרדוף אותה. זהו סרט שמפתיע בכל כמה סצנות ושומר את הקלפים שלו קרוב לחזה, שבעיניי ממשיך את הבחירות שלעיל.

״תיקון״ של אבישי סיון
אחרון חביב והיחיד שאינו מתמודד על פרס אופיר השנה מבין השישה הוא סרטו של הבמאי שזכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר ובפרס הצילום על ״המשוטט״ ב-2010, וכעת חוזר לפסטיבל. גם הפעם מתמקד סיון בעולם הדת, עם מעשיה על בחור ישיבה חסידי שמתמוטט יום אחד ומוחזר לחיים בעזרת הרפואה המערבית, אך אביו חושש שהתערבו ברצון הבורא. גם הפעם אחראי על הצילום שי גולדמן, מי זכה תחת סיון בפרס זה על ״המשוטט״, אבל הפעם יהיה זה בשחור-לבן אמנותי. נקודת דמיון נוספת היא ליהוק של שחקן ערבי ישראלי לתפקיד אביו היהודי-חרדי של הגיבור, הפעם זהו ח'ליפה נאטור. אהרון טרייטל יככב בתפקיד הראשי ובתפקידי משנה – ריקי בליך וגור שיינברג. תודו שזה נשמע מסקרן.

עדכון – תוספת מאוחרת:
״ארץ פצועה״ של ארז תדמור
הפתעה חיכתה לנו עם פרסום התוכניה המודפסת, שמאז גם עודכנה באתר הפסטיבל – הנבואה שלי שמיהרה לבטל את עצמה בפסקה הבאה, אכן התגשמה וההיסטוריה חזרה על עצמה. במפתיע, זהו סרטו החיפאי של ארז תדמור, שמביים סולו לראשונה בקריירה שלו, שמצטרף להיצע הירושלמי הנוכחי ובתור מתחרה חזק למדי יש לציין. רועי אסף ודביר בנדק מגלמים שני שוטרים שעולים על נתיב הברחה בנמל, אבל נאלצים לעזוב את חקירתם עקב פיגוע בעיר התחתית שמוביל אותם לסיטואציה נפיצה נוספת – המחבל נותר בחיים והובהל לבית החולים, והושטרים ערבים לשלומו. ישנן עלילות משנה נוספות, לצד העובדה שבעיניי אפשר לקרוא את הסרט הזה לא רק כדרמה אנושית על אבות-בנים ומדינת ישראל של היום, אלא גם כמותחן מסוגנן שמשנה כיוון בכל 15-20 דקות משל היה סרט שוטרים קוריאני.

בשנה שעברה התווסף ברגע האחרון סרט שביעי לשישיה המקורית, ״הגננת״ קראו לו, אבל נדמה שהרשימה של 2015 היא הסופית. זה השלב שבו כמעט כל מי שדיברתי איתו או קראתי את דעתו החלו לדבר על מי שלא נמצא כאן, במקום על מי שכן. למרות שאני מכיר ומבין באיזשהו מקום את הגישה הזו, אני לא חולק אותה הפעם ומרגיש שתפקידי הוא לנסות למצוא קו מאגד או סיבות להימצאותם דווקא של הסרטים האלה כאן, ולא של אחרים. הרי אם ניכנס לתירוצים ואילוצים זה לא ייגמר – פסטיבל ירושלים תלוי בהיצע השנתי, ואנחנו שומעים עוד מהכרזת האופירים שאחרי שנה כמו 2014 הגיוני שתבוא שנת שפל. הסרט הישראלי היחידי שהתקבל לקאן השנה, "היורד למעלה", הוא חיפאי במובהק (אלא אם מחשיבים את "סיפור על אהבה וחושך" כישראלי, למרות שלי יש הרגשה שההפצה המקומית שלו תקרה רק אחרי שהוא יסתובב קצת בעולם). כל השאר כנראה מחכים לפסטיבל ונציה, שמבקש בכורה עולמית ומתקיים בספטמבר. זהו המיקום של פסטיבל ירושלים בלוח השנה, כולנו מודעים לזה ואין סיבה לחזור על כך בכל שנה מחדש.

יתרה מזאת, אני חושב שחוסר היציבות שאפיין את התוכנית הישראלית מאז שהתחלתי לסקר את הפסטיבל (2008), שנבע כמובן מהחלפות תדירות בעמדת ההנהלה השונות, הסתיים עם הגעתו של הצוות הנוכחי של ירושלים לפני שנתיים. התוכנית הישראלית של השנה שעברה הייתה מגובשת ומגוונת בעיניי, ועובדה שכמעט כל הסרטים יצאו עם פרסים. אחד מהם, ״פרינסס״, אפילו הוכיח שאפשר להתקבל לפסטיבל בינלאומי גדול ונחשב (סאנדנס) אחרי בכורה ירושלמית, ולא לפני כפי שנהוג היה לחשוב. מה עדיף? תחרות של עשרה סרטים פלוס מינוס שכוללת כמה שאינם שווים ברמתם לשישה-שבעה המצטיינים, או תחרות שמראש כל הסרטים יכולים לזכות? או שאולי אני צריך להזכיר את המבוכה שנגרמה כ״למלא את החלל״ ו״מנתק המים״ פרשו ממש רגע לפני הפסטיבל כדי להיות מוצגים בוונציה, ואז צצו בפסטיבל חיפה חודש אחרי?

פסטיבל ירושלים לא צריך להתחנן בפני היוצרים להציג, אלא צריך לבחור מבין ההיצע הקיים את מה שמתאים לו. והשנה זה ברור מאי פעם מה התאים לארז ברנהולץ, מנהל המסגרת הישראלית, וצוותו – סרטים שהם קצת שונים ואחרים, בין אם מבחינה ז׳אנרית או בדגש על העשייה שלהם. אפשר להסיק את זה גם מבלי לראות אותם, על סמך השמות המעורבים וההצהרות האמנותיות שעולות מן התקציר. וכדי לא לצאת יותר מדי תלוי באוויר – מחצי התחרות שכבר ראיתי בהקרנות אקדמיה התרשמתי מאוד. אני מחזק את ידי הפסטיבל בנוגע לבחירות השנה, ששוב מצליחות להתאים סרט לכל משבצת אבל גם לשמור על רוח אלטרנטיבית מאחדת. בשנה שבה פסטיבל קולנוע דרום נאלץ לוותר על תחרות הקולנוע העצמאי, ובתקופה שבה התחרות הישראלית בחיפה פחות בועטת מבעבר – אולי הגיע תורו של פסטיבל ירושלים להיות היותר מגניב והפחות ממוסד בפרוגרמנציה הישראלית שלו. וכעת לתוכנית הדוקומנטרית, ממנה לא צפיתי בדבר ולכן אשאיר את התקצירים המקוריים.

המתמודדים בתחרות ון ליר לקולנוע ישראלי תיעודי

0704 Mr. Gaga

אגורות / בדראן בדראן
במקום לפקוד את ספסל הלימודים, נאלצים שני ילדים מכפר פלסטיני סמוך לטול כרם לעבוד בישראל כקבצני רחוב. בעוד המאם (8) מנסה להימנע מעבודה קשה, אחיו הבכור יחיא (14) חולם על גורל טוב יותר.

אל סף הפחד / הרץ פרנק, מריה קרבצ'נקו
הסרט הדוקומנטרי "על סף הפחד" צולם במהלך עשור וחושף לראשונה קטעי ארכיון ייחודיים, דיווחי חדשות, 'תצפיות' ודיאלוגים אינטימיים של אשת הרוצח יגאל עמיר, לריסה טרימבובלר, והקלטות נדירות של שיחות בין עמיר לבנו הפעוט היחיד.

בת זונה / נירית אהרוני
"בת זונה" חושף את עולמן של נשים שהידרדרו כנערות לשימוש בהרואין, זנות וחיי רחוב. ילדיהן נלקחו מהן והן כלואות במעגל ההתמכרות על סף מוות. דרך המצבים הנחשפים בסרט מוצאת הבמאית שאלות לתשובותיה כמי שנלקחה בעודה פעוטה מאם נרקומנית זונה ונערה.

הוטליין / סילבינה לנדסמן
ארגון זכויות אדם המוקד לפליטים ומהגרים, עמותה לא ממשלתית הממוקמת בתל אביב. המוקד פועל להגן על פלטים, מבקשי מקלט ועובדים זרים בכל הקשור לכליאה ומעמד. עבודתם השוטפת מביאה אותם לבתי כלא, בתי משפט ולשרשויות ההגירה השונות. הסרט מתלווה אל פעילי המוקד בעבודתם היומיומית.

ויטה אקטיבה – ביוגרפיה רוחנית של חנה ארנדט / עדה אושפיז
ביוגרפיה אינטלקטואלית אישית של הפילוסופית היהודייה, ילידת גרמניה, חנה ארנדט. הסרט עוקב אחרי הקשר בין חייה לפילוסופיה שלה, באמצעות חומרי ארכיון נדירים, המדגימים את הבנאליות של הרוע. הרלבנטיות שלה למציאות היום בישראל ובעולם בוקעת מכל אמירה שלה.

מיסטר גאגא / תומר הימן
במהלך שנותיו הרבות ככוריאוגרף וכרקדן, פיתח נהרין שפת מחול ייחודית, שפת הגאגא, שמאפיינת לא רק את יצירותיו, אלא את גישתו לאמנות ולחיים בכלל. הסרט מנסה לפענח את המפגש האקסטטי בין נהרין לבמה, בינו ובין רקדניו ובין היצירות שלו לקהל (תמונה לעיל).

פרינסס שואו / עידו הר
סמנתה, מטפלת סיעודית המתגוררת בשכונת עוני קשה בניו אורלינס, לא ידעה על חלקה בפרויקט "Thru YOU Too" המצליח של קותימן המלקט עשרות סרטוני יוטיוב מוזיקליים שיצרו מוזיקאים חובבים שונים מרחבי העולם. כולם חולקים רקע תרבותי ומוצא שונים ובעלי חזון מוזיקלי הדדי.

שוב תחרות בגודל הנכון בעיניי – שבעה סרטים, כולל סרט המריבה על אשת רוצח ראש הממשלה. כאן המתחרה הישיר של ירושלים על יוקרה הוא כמובן פסטיבל דוקאביב, שהפציץ גם השנה כפי שהוא עושה לאחרונה, גם בסרטים הישראליים. ירושלים נותנים כאן פייט בעיניי, בשתי הרמות הנדרשות. ראשית ברמת היוצרים והיוצרות, שכן רשימה הכוללת את היימן, הר, פרנק ואושפיז היא לא אחת שאפשר לזלזל בה. שנית, וחשוב יותר מבחינת הקהל, ברמת הנושאים – ביוגרפיות לא שגרתיות של אישים כמו חנה ארנדט או אוהד נהרין, הצצות אל החצר האחורית האפלה של החברה הישראלית (פליטים, זונות, פלסטינים) ואפילו התייחסות ישירה לחיבורים המיוחדים שמייצרת רשת האינטרנט, עם הופעת אורח של קותימן. גם כאן אני מנחש שלשופטים תהיה עבודה לא קלה.

בנוסף לכל אלה, יוקרנו סרטים ישראליים במסגרות אחרות של הפסטיבל או בהקרנות מיוחדות. במסגרת התחרות הבינלאומית של ״ברוח החופש" יוקרן סרטה של ענת גורן, ״בלי לומר מילה״. הסרט עוסק בבן לפליטים מאפריקה, הגר בתחנה המרכזית בתל אביב אבל לומד עם בני עשירים ברמת אביב ג', מדבר עברית אבל מחליט לשתוק. סרטו של עופר אבנון, ״משא״, המספר על שינוי הפרספקטיבה של היוצר מאז שחזר ארצה לאחר שנות ניתוק בחו״ל, יוצג במסגרת ״החוויה היהודית״. סרטים תיעודיים נוספים שיוקרנו כוללים את ״מועדון אגרוף ירושלים״ של הלן יאנובסקי, אודות נערים ירושלמים ומאמנם, ״חיים באשליות: הסיפור המופלא על צ'יקו ודיקו״ של צביקה בינדר, הסוקר עלייתם ונפילתם של צמד הקוסמים הפופולרי לשעבר, וגם ״זלדה: אשה פשוטה״ ובו יאיר קדר ממשיך את רצף סרטי המשוררים שלו.

כמו כן יוקרנו שני פרקים מתוך הסדרה החדשה "חגיגה לעיניים- סיפורו של הקולנוע הישראלי" (יוצרים: אריק ברנשטיין, שי להב, יאיר רוה ונואית גבע) והפרק הראשון בעונה השנייה של הסדרה ״שטיסל״, אותו ביים אלון זינגמן. עוד יוקרנו סרטים קצרים במסגרת מחווה לבית הספר ע״ש סם שפיגל וכן פרוייקט ״ספורט״ של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, מה שמעביר אותי לתחרות הסרטים הישראלים הקצרים ובזאת אסיים.

המתמודדים בתחרות ון ליר לקולנוע ישראלי קצר

אלי – שגיא אלטר, רעות אלעד / בצלאל
בין העשב הגבוה – אלכסיי מופטול, נדיה דוביז'נסקי / בצלאל
בינתיים מזל – מזל בן ישי / מעלה
גבולות – דנה לרר / החוג לקולנוע
החזן והים – יהונתן אינדורסקי / עצמאי
הקו של גרייס – רותם קפלינסקי / עצמאי
ילדי מפתח – אלעד גולדמן / החוג לקולנוע
כשהכל קפוא – רתם מוסט / מנשר
מבעד לזכוכית – אלעד אייזן, גיל לרון, שחר מדמון / ספיר
עינב א׳ עינב ב׳ – הדס לרנר / אריאל
עסק מלוכלך – ואדים דומש / עצמאי
עשרה רחובות ומאה עצים – מיקי פולונסקי / מנשר
קופנהגן – איתן שריד סורג׳ון / החוג לקולנוע
שישה קווים – איגור רייזברג / מנשר
שלג חם – אירה אלשנסקי / בצלאל
תמיד אותו דבר – נחמן פיקובסקי / סם שפיגל

אני מניח שכאן ההשוואה צריכה להיות בין תוכנית זו לבין מה שהוצג בפסטיבל סרטי הסטודנטים, ששעריו פתוחים גם לקולנוע קצר ועצמאי כידוע. אלא שירושלים ותל-אביב נוטים לחלוק ביניהם לא מעט סרטים קצרים, וכך גם השנה – מבין השישה-עשר שכאן, אני מזהה שכמחצית מהתוכניה כבר הוצגה לפני כחודש בסינמטק ת״א, כולל כמה זכיות. לכן, אשפוט ואתייחס להיצע השנתי בפני עצמו, וגם במקרה זה אני חייב להצביע על הגיוון. לגבי גיבוש קשה לי לדעת, תקצירים של סרטים קצרים לא תמיד מעידים על הגוון שלהם. כך או אחרת, בולט בעיניי לא רק הייצוג לבתי הספר לקולנוע השונים (בצלאל, ספיר, החוג, סם, מנשר, מעלה ואריאל), אלא גם לקולנוע העצמאי (רבע מהתוכנית). ואם לשפוט על פי התמונות שבאתר הפסטיבל, אפילו בתוך מגוון סרטי האנימציה השונים ישנו ניסיון לייצג כמה שיותר סגנונות וסוגי הנפשה. אני מניח ומעריך שכך המצב גם בדרמות הקצרות ובנושאי העיסוק של כל הסרטים כולם. בקרוב יגיעו פוסטי ההמלצות שלנו לקראת הפסטיבל, על סרטים שראינו או על כאלה שאנחנו מסוקרנים מהם, והחל מסוף השבוע אפשר כבר יהיה להזמין כרטיסים באתר הפסטיבל. כולי תקווה שמירב תשומת הלב תופנה לקולנוע שבו ולא לכל מה שמסביב ומקלקל את אווירת החג.

תגובות

  1. דקלה הגיב:

    כבוד לך אורון שאתה נותן כבוד וסיכוי לעניין בבחירת הפסטיבל ולא כמו שאר הפרסומים שמבכים בטרם עת על אובדן הכריזמה בפסטיבל השנה במיוחד בתחרות העלילתית של הסרטים הישראלים!

  2. אבי הגיב:

    אוף, אני מכיר אתכם, אתם תמיד מוציאים את פוסט ההמלצות שלכם מאוחר מדי, קרוב מדי לפסטיבל, אחרי שאני כבר מזמין כרטיסים. ואיך אני אדע מהם הסרטים שאתה כל כך מחכה להם? האמירה שלך לגבי התכניה של השנה די דרמטית.

  3. lip הגיב:

    תיקון
    מיקי פולנסקי – מנשר

  4. אורון שמיר הגיב:

    תגובה מרוכזת:
    דקלה – חן חן.
    ליפ – תודה וממש סליחה, תוקן.
    אבי – עקב הרבה תלונות שהגיעו למערכת על התזמון שלנו, נשתדל השנה לפרסם הכי קרוב שנוכל לתחילת השבוע הבא (הקופות נפתחות מחר). בינתיים אגיד שזה נחמד מצד הפסטיבל לרכז את רוב סרטי החובה תחת המשבצת ״מאסטרים״, למרות שגם בגאלה ובפנורמה יש פנינים בפוטנציה, ותוכנית הלילה נראית מגניבה במיוחד. על חלק מהסרטים אפשר לקרוא בפוסט קאן שלי:
    http://srita.net/2015/06/16/cannes_2015_winners_and_reviews/

  5. kortik הגיב:

    באתר הפסטיבל ״ארץ פצועה״ במקום ״למה עזבתני״

    http://www.jff.org.il/?CategoryID=1367

    1. אכן, "ארץ פצועה" צורף לתוכניה ברגע האחרון. אבל אני מקווה וחושב שההעדרות של "למה עזבתני" היא רק תקלה באתר. בתוכנייה המדופסת משובצות לו שתי הקרנות. ב11.07. ב19:30, ב-12.7 ב 10:45. באולם אחד. בלו"ז באינטרנט פשוט לא מופיע שום דבר. יכול להיות ש"למה עזבתני" פרש מסיבה אחרת, אבל זו איני מוצא לכך עדויות. בכל מקרה, זה לא קשור לקבלה של "ארץ פצועה" לתחרות

      1. spartak הגיב:

        "למה עזבתני" הורד מהאתר של הפסטיבל עוד בערב של 25.6, כאשר "ארץ פצועה" צורף למחרת. וזה די מדאיג מבחינת מיקומו של הסרט בפסטיבל…

השאר תגובה