• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״הגננת״, סקירה

22 בינואר 2015 מאת עופר ליברגל

לפעמים העולם הסובב אותנו פשוט לא מספיק. אנו חיים בתחושה כי חייב להיות מימד נשגב יותר למציאות – משהו מעבר. דת יכולה להוות פיתרון. או יצירה אמנותית, מבט אחר על מראות השיגרה. מבט אשר יוציא מהם יותר, יהפוך את הקיום לייחודי, לבעל משמעות, למשהו גדול יותר מהקיום הפיזי, למשהו לא ניתן להגדרה, אבל אולי למשהו שניתן יהיה לשתף עם העולם.

אנסה להסביר זאת במילים אחרות: אנו חיים על מנת להתקיים. על מנת שיהיה לנו ולבני משפחתו מה לאכול. על מנת לזכות במקצוע מכובד פחות או יותר. אבל אחרי שהחיים מסתדרים בדרך זו או אחרת, עולה השאלה האם זה כל מה שיש לחייים להציע – גם במקרה בו החיים העניקו לנו זוגיות יציבה ועבודה שיש בה נתינה לחברה.

נירה, גיבורת סרטו החדש של נדב לפיד, "הגננת", חיה רוב חייה מבלי להקדיש מחשבה לתשוקה לעבר הנשגב והפלאי. אולי היא אכן נגעה בו ומצאה עבודה בה היא מקדישה את עצמה לאחר, לגידול ילדים. היא עשתה כנראה עבודה טובה בתור גננת וגם בתור אמא לשני ילדים. אלא שבגיל מאוחר בחיים, נכנס משהו חדש לחייה: לאחר אירוע טראומתי (אשר נחשף בדיאלוג בשלב מאוחר בסרט) היא החלה לגלות את עולם השירה. לפתע היא הבינה כי מילים יכולים להיות יותר ממילים כאשר הן מונוחות זו לצד זו בצורה מיוחדת. כי האמנות יכולה לספק מבט אחר על העולם, מבט שיש בו משהו מעמיק יותר, לא שגרתי, מבט שמי שמסוגל להבין אותו גילה סוד נסתר לגבי הקיום, קוד סודי לעולם עשיר יותר, שלם יותר.

נירה מקדישה את חייה לעולם המילים. היא לא קוראת שירה ומנסה לכתוב שירה, אלא מנסה לדבר בשפה מדוייקת יותר, טהורה. כתוצאה מכך, נירה מדברת בשפה שונה מיתר הדמויות בסרט או מיתר תושבי מדינת ישראל. אפילו בכירי המשוררים או ראשי האקדמיה ללשון לא מדייקים כמוהה בעברית, או מתאמצים למצוא את המילה המדוייקת ביותר גם בשיחה שהיא לכאורה הכי שגרתית. כי לשיגרה יש כבר ערך פחות חשוב בעיניה של הגננת. זוהי תפנית מסוכנת. היא מתרחשת לפני שהחלה עלילת הסרט. בנקודה שבה הסרט מתחיל, היא נמצאת במצוקה – היא לא מצליחה לכתוב שירה בעלת משמעות.

לכאורה היא ממשיכה לתפקד בעבודה ובחיי הנישואין, אבל יש בעולמה חלל אותו היא לצערה לא מסוגלת לתאר. ערב של צפייה בטלוויזיה, קיום יחסי מין או אפילו טיפול אוהב בילדים – לא מספיקים כדי למלא את החסר. עד שהיא מוצאת מפלט אפשרי – יואב, אחד מן הילדים בגן מתגלה לפניה כמי שמכתיב שירים למטפלת שלו. השירים שלו בעלי מבנה של שירים ספרותיים. היא מחליטה כי הילד בן החמש הוא העתיד השירה הישראלית. היא מגלה בו עניין גובר – מציגה את שיריו כשלה, מעודדות אותו להפוך למשורר מורכב יותר, מבכה כל שיר שלו אשר הולך לאיבוד.

נירה רואה בעצמה כפועלת למען ערך עליון, סוג של שליחות דתית, בעולמה אין דבר יותר קדוש מן המילים. מן היצירה. היא מאמינה באמת ובתמים כי כל פעולה ופעולה אשר היא מבצעת משרתת את יואב ואת כלל האנושות, אשר תזכה להיחשף ליצירה מופלאה באמת, התגלות בסדר הגדול של מוצרט. בו בזמן, ברור כי יש מימד בעייתי מאוד באקטים אשר היא מבצעת – כמעט מבלי לשים לב, היא מגבירה את המחיצה בינה לבין העולם בו פעלה במשך רוב חייה. היא כבר אינה מתפקדת באותו אופן כאם ורעיה. היא מזניחה את הטיפול החיוני והמעצב בילדים האחרים. השאלה האם היא מועילה או מזיקה ליואב עצמו בכל רגע נתון של הסרט, נצבעת באור אחר.

במהלך הצפייה חשתי כלפיה אהדה עצומה ורתיעה בו זמנית. ברור כי מוותרת, במידה לא ברורה של מודעות, על כל חייה עד כה. השאלה היא האם תיוותר לה אחיזה מספקת במציאות על מנת לייצר חיים חדשים. האם באמת יש עולם נשגב יותר שהיא יכולה להגיע אליו דרך המילים, דרך עידוד היצירה של מי שעליה הופקד לזהותו כגאון וחשוף את גאונתו לעולם אשר כבר איבד את הקשר אל המימד הפלאי?

הגננת

זהו רק צוהר אחד דרכו ניתן להביט על סרטו הייחודי של נדב לפיד. סרט אשר מפצל את הקהל לא רק למהללים (בהם כותב שורות אלו) ומקטרגים, אלא מפצל כל אחד מן הצופים לכיוון אחר. העלילה שלו נותרת בהירה למדי, אך מספר הפירושים האפשרים לה הוא כמספר הצופים. יותר נכון, כמספר הצפיות בסרט. לפחות עבורי, כל אחת משלוש הצפיות שלי בסרט הולידה חוויה שונה במובנים רבים, כאשר המשותף לכל צפייה היא התחושה כי חזיתי ביצירת אמנות מגובשת, השונה מכל מה שחוויתי קודם לכן בקולנוע. מן ההתרשמות שלי, גם אלו שלא אהבו את הסרט, לכל אחד מהם הפריעו דברים אחרים. איני מבקש לבטל את דעתו של מי שלא נהנה, רק לציין כי עבורי סרט זה הוא חלק מקובץ יצירות נדיר במיוחד, שאני יודע כי חשפו משהו שלא היכרתי בעצמי ובעולם, יצירות אשר ילוו אותי בהמשך חיי.

כפי שנירה מחפשת אחר המילה המתאימה ביותר, סרטו של לפיד תר אחר טכניקות קולנועיות בלתי שגרתיות. כבר בשוט הראשון של הסרט, היחס המקובל בקולנוע של הפרדה בין אמצעי הצילום וההקלטה לבין הדמויות נשבר – דמות מתנגשת במצלמה ובמיקרופון המקליט. משמע, הסרט לא מנסה להסוות את היותו יצירה אמנותית, לא רק יצירת מציאות פיקטיבית, אלא אמירה מלאכותית על אותה מציאות ודרכה על המציאות בכלל. אבל בכך לא תמה הררעננות הסגנונית של הסרט, המשלב לאורך כל הדרך בין השקפות העולם השונות. בין השאיפה לנשגב ובין תיאור הוגן של השגרתי, אשר גם בו מוצא הסרט עוצמה. בין נקודת מבט של ילד, לנקודת מבט של בוגרים ונקודת המבט של הגננת אשר חווה של ילדות מחודשת, מתאימה את עצמה עם כל צעד לעולם המתמקד בילד אחד, לא ילד שלה, בעידוד יצירתו למען הפקת תועלת לאנושות כולה.

כמו בסרטו הארוך הראשון, "השוטר", לפיד מגלה סבלנות רבה בתיאור הדינמיקה של העולמות החברתיים אותם הוא מתאר. בסרט זה הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהגעת ילדים לגן, בסצנות ריקוד ארוכות ושונות מאוד זו מזו של חיילים, משוררים או נופשים בחוף ים או בריכה. ברגעים אחרים, הוא מתאר סדנת כתיבה לחובבים על הדינמקות השונות בה ומוצא זמן לקפוץ גם למערכת עיתון במשבר ומסעדה בשיא הצלחתה. יש הטוענים כי לפיד מתנשא על הדמויות בהן הוא מתבונן, אבל אני מוצא את החוויה שונה לחלוטין: לפיד נותן כבוד לאנושי באשר הוא אנושי ומוצא דבר ראוי להערכה גם בדמויות הנראות במבט ראשון עלובות או גרוטסקיות. יש לו כבוד והבנה לכל דמות, בייחוד כאשר מתנגשים לא רק רצונות של דמויות, אלא גם השקפות עולם מנוגדות. והשקפת העולם של נירה למעשה לא מוצאת אף בן-ברית: לא בקרב בני משפחתה, לא בקרב בני משפחתו של יואב, אף לא בקרב שותפיה לעולם השירה. כך שכל סצנה, גם הרגועה ביותר, מתארת גם סוג של קונפליקט, נפש אשר לא מוצאת אופציה לשחרור בכל סביבה חברתית. אולי זה מפני שבכל סביבה פיזית יש משהו מוחשי מדי והיא שואפת לנוע אל מעבר למוחשי.

הסרט מעריץ את הגיבורה שלו (ובו בזמן: מתאר אותה עושה פעולות פסולות מוסרית) אבל מקפיד לא להראות את הצדדים המנוגדים לה כחסרי הבנה או כמרושעים. דומה כי כולם בסרט זה מנסים להיות אנשים טובים, גם אם מדובר במסעדן קפיטליסט או במנחה סדנאות כתיבה המפתח חיבה כלפי נירה ממניעים לא טהורים. אבל להיות אנשים טובים זה דבר קשה, אולי בלתי אפשרי לפרקים. אנו צופים בעיקר בגיבורה שלנו פוגעת בהרבה אנשים אחרים ובעצמה לאורך כל הדרך,  אבל הדבר לא מבטל את ההזדהות עימה. במובן מסויים, יש אפילו תחושה של הערצה כלפי הרצון שלה לפסוע בדרך חדשה, גם אם זו דרך שאין ביכולתה ללכת בה בכוחות עצמה.

במידה רבה, הדמות המנוגדת והזרה ביותר לנירה היא זו הקרובה לה ביותר, זו שעדיין אוהבת אותה – בעלה. לכאורה, הבעל תומך בעניין שלה בשירה ומתפקד כמאזין קשוב והוא עדיין חושק בה מינית גם לאחר 20 שנות נישואין. אבל כפי שהיא לא רואה אותו, הוא לא רואה אותה, וממשיך להתקיים בחיים הנוחים והמוכרים שלו. חיים שלנירה אין משהו מובהק נגדם, פרט לכך שהם מוכרים, פיזיים, לא חושפים את הנסתר.

הסרט מתחיל עם דימוי שהוא תמצית הגשמיות הגופנית של האדם, תמצית היום יום – כף רגלו העירומה של הבעל, מצולמת כאילו הייתה הדבר המרתק ביותר בעולם, אבל משדרת ארציות, העדר משיכה. הבעל קורא לאשתו לראות תוכנית בידור בטלוויזיה והאיה טוענת כי זה אכן מצחיק, אבל היא כולה טרודה בשאיפה לגעת בפלא הבלתי ניתן להגדרה שהאמנות יוצרת. מדברי הבעל אנו מבינים כי כאשר כתבה שירים בעצמה, ניסתה לתאר את המראות המוכרים לה, אבל למעשה חשה ניכור לעולם ממנו צמחה, כך שאין זה פלא שלא זכתה להתפתח כמשוררת בזכות עצמה. באופן טבעי, התרגיל בקבוצת הכתיבה אשר הגיבורה לא מצליחה לבצע הוא כתיבת שיר מן המראות שמקיפים אותה בחיי היום-יום. לא רק מפני שהיא מציגה שיר שכתב הילד יואב, אלא גם משום שחיי היום-יום שלה הם כבר לא שלה.

kindergarden_teacher2

עד כה נגעתי רק בחלק קטן מן הנושאים בהם נוגע הסרט, לסצנות בודדות או לכל אורכו. למרות שצאצאיה של הגיבורה כמעט ואינם נוכחים בסרט ואמו של יואב אינה חלק מחייו כלל בתקופה אותה הסרט מתאר, זהו גם סרט הדן בנושא האמהות והדאגה, דרך דמות של גננת שצריכה למעשה להיות לא רק אמא לילדיה, אלא גם אמא לילדים רבים. באותה מידה, הסרט גם מכיל דימוי נפלא ליצירה באשר היא יצירה, כאשר יואב מהלך הולך וחזור לפני שהוא מכריז "יש לי שיר, יש לי שיר" ומקדלם את יצירתו החדשה. הסרט שואל מאין נובעת המילים ומהו מקור ההשראה האמנותית ולא מספק לכך תשובה חד משמעית.

במקביל, הסרט מתאר בשילוב של אירוניה וההערכה את הקהילה הספרותית, כי יותר מש״הגננת״ עוסק במקום ממנו נובעת היצירה, הוא עוסק בקשר בין היצירה ובין הנמענים השונים שלה, הקהל השותה אותה בצימאון והקהל המסרב לה. גם השאלה מה הופך שיר לאיכותי ובאיזו מידה משפיע היכרות עם סיפור הרקע של היווצרות מעשה האמנות על שיפוטה, עולה בסרט בכמה אופנים טובים ובלי סימני קריאה. נירה מעריצה את שירו של יואב, אך את השיפוט הסופי של השירים נדרש לבצע כל צופה בעצמו, כאשר הדגש הוא כי אין שיפוט שהוא לגמרי מנותק מן הסיטואציה. בטח לא השיפוט של נירה אשר יותר מאשר היא מאתרת שירה ייחודית, הינה כמהה לאיתור שירה ייחודית.

נוסף על כך, הסרט מדגים את יואב מתלהב יותר משיר אוהדי כדורגל פוגעני ואת כל ילדי הגן מזמרים בלהט שיר חנוכה לאומני, כאשר דומה כאילו היחס למילים של השירים הללו אינו פחות אוהב מהיחס לשירה של יואב או לשירי משוררים המצוטטים במהלך הסרט, או מוקראים על ידם.

על מנת להעביר את הסיפור הייחודי אשר רקח, נדב לפיד בורא סרט בעל תפיסה ייחודית כמעט בכל היבט של השפה הקולנועית ונעזר בשורה של אנשי מקצוע מן הטובים ביותר בארץ, אשר נמצאים בשיאם בזמן תרומתם לסרט. החל מן הצילום והמוקפד והמגוון של שי גולדמן, דרך עיצוב הפסקול של אביב אלדמע שנע בין השגרתי לבין המקורי, ועד לעריכה המדוייקת של ערה לפיד (אמו של הבמאי), אשר יוצרת חיבורים נהדרים בתוך כל סצנה ובקישור בין סצנה לסצנה, בין מבטים שונים היוצרים עולמות שונים.

את הקאסט הנרחב מובילים שמות אלמוניים לקהל הרחב. שרית לארי בתפקיד הגננת מפגינה רוך, אדיבות ופגיעות בתקפיד אשר דורש לא פעם שליטה טוטאלית בקול ובגוף וביצוע פעולות שהן בו בזמן נחושות ומהססות. הילד אבי שניידמן עובר גם בתור מישהו המפתח קשר ייחודי עם הגננת שלו אבל חשוב מכך, בתור ילד רגיל השואף יותר למשחקים מאשר ליצירה ספרותית, כאשר דומה כי הוא מאושר יותר במשחק עם חברו הכולל ביצוע שיר לא נאות לגילו שמקורו ביציע אוהדי הפועל תל אביב.

בתפקידי משנה ניתן למצוא שחקנים מוכרים כגון יחזקאל לזרוב בתור אביו של יואב, קפיטליסט בכל רמ"ח איבריו אך גם דמות אנושית. לעומתו, דן תורן מגלם את דודו של יואב, משורר כושל שנידון לעבודה לא מתגלמת בעיתונות התוססת. הדוד הוא מי שהקנה ליואב את הכלים לדקלום שירים אך בעצמו כבר אינו מחפש את הנשגב בעולם המילים, רק מנסה לשרוד בעולם אשר הביס אותו. הדמות הזו מועברת רק באמצעות סצנה קצרה אחת. זמן מסך גדול יותר מקבל ליאור רז אשר מכניס הרבה אנושית לדמות של בעלה של נירה. כאמור, במידה רבה הוא מייצג סוג של פשטות שהגיבורה רוצה לברוח ממנו. יש בסרט גם את אסתר רדא בתור המטפלת של יואב, ובעיקר כמי שאחראית לביצוע מצמרר של אחד משיריו, בסצנה הלקוחה מתוך סוג של חלום אודות המקום בו האמנות האידיאית אכן מצליחה להתממש ולבטא פגיעות.

לכאורה כתבתי הרבה, אך נגעתי בכה מעט. קסמו של ״הגננת״ טרם נחשף בפניי במלואו, כאשר כמעט כל סצנה בו מזמינה ניתוח מעמיק. אבל דומה כי עיקר קסמו של הסרט הוא בהיותו פתוח לפרשנות מהרבה סיבות. זהו סרט שיכול להיות מאתגר לצפייה עבור לא מעט צופים ופשוט ונהיר עבור אחרים, וזה לא תלוי בהכרח בהשכלה הקולנועית שלהם או בכל גורם אחר. זה סרט שיכול להפתיע כל צופה בסצנה אחרת ויכול להיות שונה עבור כל צופה בכל צפייה. סרט שצריך לחוות, כי הוא מציע משהו שונה. זהו סרט שקשה לי לחשוב על יצירה שדומה לו ובו בזמן סרט שדן בהרבה נושאים אשר הופיעו לאחרונה בסרטים של יוצרים שונים בארץ ובעולם. סרט הנוגע בחברה הישראלית בדרכים לאו דווקא צפויות, דרכים אשר אינן נטולות ביקורת, אבל דומה כי הן עשירות יותר באהבה.

the_kindergarten_teacher4

/// התמונות באדיבות היח״צ

 

תגובות

  1. סינפיל הגיב:

    קצת קשה, לי, לקרוא טקסט, לבן על גבי שחור. תודה

    1. מתחת לתמונה הראשית יש כפתור שכתוב עליו "בהיר" הוא יפתור את הבעיה שלך.

  2. שלום הגיב:

    לא צפיתי בסרט אבל הביקורת כתובה ומנוסחת נפלא ועושה חשק לצפות בסרט…
    תודה גם על העצה הטכנית בענין צבע הטקסט 🙂

השאר תגובה