• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"אפס ביחסי אנוש", סקירה

27 ביוני 2014 מאת עופר ליברגל

"אפס ביחסי אנוש" הוא אחד מן הסרטים הכי מצחיקים שנעשו בארץ אי פעם. אני מרגיש שלם לכתוב את המשפט הזה בלי שום הסתייגות. הוא מצחיק בהרבה מאוד דרכים שונות – הוא מצחיק דרך העמדת הגיבורות שלו בסיטואציות אבסורדיות אך אמינות, הוא מצחיק דרך דיאלוגים שנונים, הוא מצחיק דרך חזרה חכמה על מוטיבים, הוא מצחיק דרך השימוש שלו בשפה קולנועית מגוונת המשחקת עם הציפיות של הקהל, הוא מצחיק דרך עיצוב מיזנסצנה מדויק. הוא מצחיק באופן בו הוא מתאר ניואנסים של התנהגות אנושית. והוא בעיקר מצחיק בטבעיות ומבלי להתאמץ, תוך חשיבה קולנועית חכמה ומורכבת.

לכן, "אפס ביחסי אנוש" הוא גם סרט אמין מאוד, וכנראה הסרט שמתאר את הצבא באופן הקרוב ביותר לאיך שאני חוויתי אותו (ומשיחות עם צופים אחרים, לא מדובר בתחושה שהיא רק שלי). הסרט מתמקד בפקידות, אבל מתאר היטב צדדים שונים של החוויה הצה"לית, בצורה החושפת את המוזר שבמנגנון – אבל גם את הטבע שלו. זה לא סרט שמנסה להיות אנטי-צבאי במובהק, אלא סרט שמתאר את העולם הייחודי של צה"ל מבלי לוותר על היותו אוניברסלי וקל להבנה גם בקרב מי שלא בקיא בשפת הראשי-תיבות.

וכפי שיטענו הרבה ביקורות אחרות, "אפס ביחסי אנוש", שנכתב וביום על ידי טליה לביא, הוא  גם חלק ממה שמכונה "גל הקולנוע הנשי" שעובר על הקולנוע הישראלי. זה בא לידי ביטוי לא רק בזהות היוצרת, אלא גם במבט מעמיק על כמה גיבורות נשיות בסביבה צבאית-גברית, ובכמה רגעים בסרט הן ניצבות מול יחס מבזה מצד גברים. אבל העיקר בסרט אינו פוליטיקה של נשים מול גברים, אלא מבט על מערכות היחסים בין נשים לבין עצמן. בכלל, מדובר בסרט על רגעים אישיים מאוד. יותר משזהו סרט על המערכת זהו סרט על המאבק של הפרט למצוא את מקומו, והדבר נכון גם ברמה המגדרית.

אבל מעל לכל, "אפס ביחסי אנוש" הוא הרבה יותר מכל ההיבטים האלו ומכל תבנית מוכרת שתנסו לתייג אותו בה. זה סרט בעל תסריט מורכב ועתיר בניואנסים של התנהגות, סרט שדן גם באירועים אפלים ומצבים שלאו דווקא קשורים לצבא ולא תמיד הם מצחיקים, או רק מצחיקים. אפשר להשוות את הסרט להרבה מאוד יצירות אחרות, אבל על אף שיש נקודות דמיון בינו לבין "גבעת חלפון אינה עונה" או "מבצע סבתא" וסרטי צבא קומיים מחו"ל, דומה כי ההשוואה כזו תגמד את סרטה של לביא.

הסרט שואב הרבה גם מסרטי צבא "רציניים" יותר ומלא מעט סרטים על אנשים צעירים בעולם בכלל, או סרטים על אנשים בתוך מערכת. אפילו ההשוואה לסרטה הקצר של לביא, "חיילת בודדה", המכיל מספר מוטיבים דומים, לא נראית מדויקת. "אפס ביחסי אנוש" די שונה מכל אותם סרטים מהם הוא מושפע והוא שונה בדרך שלא מרגישה מוזרה. במידה רבה, הצפייה בו הרגישה כמו פגישה עם גורם שאנו יודעים כי טרם חזינו בו בעבר, אבל מבינים כי במידה מסוימת המתנו לו זה זמן רב. ואת המשפט הבא קשה לי לכתוב בלי הסתייגות עוד לפני שאני נכנס לגוף הסקירה, אבל ההרגשה היא שמדובר בקלאסיקה מיידית.

zero7

"אפס ביחסי אנוש" מתרחש בבסיס שיזפון בנגב, אבל הוא היה יכול להתרחש בכל בסיס צה"לי באשר הוא. המוקד של הסרט אינו לוחמי השריון, אלא משרד השלישות של הבסיס. עוד בטרם ההגעה לבסיס, הסרט מפגיש אותנו עם שתי הגיבורות הראשיות. אחת מהן היא דפי (נלי תגר), המתפקדת כמש"קית גריסה עקב כישורי מחשב לקויים. היא שואפת לעבור לשרת בקריה ולא בוחלת באף אמצעי על מנת להשיג את השיבוץ אשר היא מאמינה כי היא ראויה לו. חברתה זוהר (דאנה איבגי) מקבלת בהכנעה את הקיום בצבא ומשימתה העיקרית היא שבירת שיאים ב"שולה המוקשים" ושמירה על החברות עם דפי, שכן עם שאר הבנות בשלישות היא מסתדרת הרבה פחות טוב.

הדבר נכון בעיקר לגבי הקצינה רמה (שני קליין), אשר לא רק מלאה בתחושת שליחות ומחשבות על קריירה צבאית ארוכה, אלא לעיתים היא גם סבורה משום מה שלזוהר ודפי יש מה לתרום לצבא. עוד דמות מפתח ביחידה היא אירנה (תמרה קליינגון) עולה מרוסיה אשר מתבצרת בתוך עצמה, ולא ממש מנסה להתחבר עם אף אחד או להפסיק לזעוף. דומה כי מבחינתה ירי בשאר האנושות הוא אולי לא אופציה יעילה במיוחד, אבל גם לא אקט של טירוף. את השלישות משלימות עוד שתי בנות אשר מעבירות את היממה בעיקר בשירה משותפת של מיטב שירי הפופ העברי מכל הזמנים.

ליחידה הקטנה הזו מגיעה בתחילת הסרט תהילה (יונית טובי) שהיא אולי המחליפה המצופה של דפי, מה שיגרור שינויים עבור כל אחת מן הבנות שבסרט. אם כי לא מדובר דווקא בשינויים הצפויים, ובחלק מן המקרים לא ברור עד כמה דברים יכולים להשתנות עד שזה קורה. אף כי אירועים דרמטיים עד דרמטיים מאוד מתרחשים ללא הרף, לא כולם משפיעים על השלישות יותר מדי. דומה כי המתיחות בגזרה משפיעה על הבסיס, אבל מדובר בהשפעה זניחה אל מול אירועים הרי גורל כגון ביקורת אכ"א או האופציה שמדור אחר בבסיס יעשה שימוש לא מבוקר באקדחי הסיכות המוצפנים והממוספרים.

אותם אקדחי סיכות מופיעים במערכה הראשונה והכלל של צ'כוב לגבי השימוש שיעשה בהם במערכה השלישית מתקיים בסרט, אם כי לאו דווקא בדרך הצפויה. ולא מדובר בפריט הבודד המופיע בתחילת הסרט וזוכה ליחס אחר, או לסצנה הפוכה בהמשך. התסריט של הסרט עשוי להיראות בתחילה כמורכב מאפיזודות מבודדות, אך למעשה הוא מעגלי הן מבחינת מערכות היחסים בין הדמויות והן מבחינת השימוש שלו במוטיבים.

אין פירוש הדבר שאין בסרט מהלך של התפתחות לא שגרתית. הסרט מחולק לשלושה חלקים – על ידי הכותרות "המחליפה", "הבתולה" ו"המפקדת" – אך כל אחד מן החלקים הללו לא מתייחס רק לדמות אחת, אלא גם ליחס למוסד הצבאי אשר כל אחת מן הדמויות יכולה לבחור. "המחליפה" הוא פרק על שביזות, יום א' ושוק מן הצבא, ניסיון לצאת מן המערכת לתפקיד אחר וחוסר ההתאמה בין החיים האזרחיים למערכת. "הבתולה" כבר מציג השלמה עם הנוכחות במערכת וניסיון לפתח בתוכה חיים אישיים, ולא מדובר רק בניסיון לאבד את הבתולים ולא מדובר רק בבתולים מיניים. החלק השלישי, "המפקדת", מדבר כבר על רצון לא רק לשרוד במערכת, אלא גם לתרום לה – ולא תמיד מדובר בדבר פשוט.

אפס ביחסי אנוש

מלאכת הבימוי של לביא משולבת בסגנון התסריט. גם בבימוי יש מוטיבים חוזרים, כגון שימוש אירוני בקטעי מוזיקה, אשר מקבל נופך אחר בכל פעם, אך גם מרגיש טבעי יותר כי הקהל כבר מורגל בשימוש הזה במוזיקה במהלך הסרט. אותו הדבר נכון גם ליציאה מריאליזם לעבר המחשבות/חלומות של הדמויות, דבר שנעשה בהתחלה לרגעים ספורים, וזאת על מנת להפוך מהלך תסריטאי מורכב שמגיע מאוחר יותר לאמין.

לביא מביימת את הסרט מבלי להדגיש יותר מדי את סגנונה האישי על חשבון העלילה והדמויות, אבל הקולנוע שלה גדוש בהמצאות קטנות ומקוריות. למשל, סצנת הגשת קפה. הגשת קפה היא מוטיב החוזר בכל סרטיה הקצרים של הבמאית, ובכל סרט היא הופכת את הסיטואציה הזו לדבר אחר לחלוטין. למשל בחינה של זוויות שונות להדגשת אירוע שהוא לכאורה שגרתי מאוד, אבל יכול להיות גם מלחיץ מאוד. וב"אפס ביחסי אנוש" הגשת הקפה הופכת למוקד מתיחות בין הדרגים השונים אבל גם לסצנה של ארגון ותיאום, בעלת מימד פיוטי ופתטי. הדוגמה הזו היא רק חלק מן העיקר, שהוא היכולת של הבמאית לבנות יצירה אחידה המורכבת מלא מעט הברקות קטנות, אבל מבלי שההברקות של הבמאית ומגוון אמצעי הקולנוע יאפילו על עיקר הסרט או יהפכו את הצפייה בו לחוויה אינטלקטואלית. מדובר בסרט שקודם כל מתקשר עם הקהל וקשה שלא להתמסר לו.

ב"אפס ביחסי אנוש" לא קיים פער בין המגוחך לרציני, בין ערכים לסתמיות. דומה כאילו המערכת מקדשת את הרצינות וחשיבות המשימה עד שמילים כמו "חשיבות" ו"ערכים" מאבדות את משמעותן. לא בגלל זלזול בשליחות הצבאית, אלא מפני שגם סידור קלסרים הופך להיות משימה בה החיילות נקראות להטביע חותם, ושבירת שיא בשולה המוקשים יכולה בהחלט להעסיק כמות גדולה של חיילות כאילו מדובר בעניין של חיים ומוות. ועניינים כמו חיים ומוות, מציאת אהבה וחברות מתמשכת, כן נידונים בסרט בצורה רצינית ולא מזלזלת, באופן אשר לא סותר את הפן הקומי שבהצגת דברים זניחים לכאורה כבעלי חשיבות.

פרנץ קפקא מוזכר בסרט בלי שהדוברים מבינים את כוונתו. גם לאזכור וגם לחוסר הבנה של הביקורת שלו כלפי חוסר ההגיון שבעולם יש משמעות בסרט. יש לא מעט דברים קפקאיים בסיטואציות המוצגת בסרט, אבל בהרבה מאוד מרגעיו "אפס ביחסי אנוש" הוא דווקא סרט על הסתגלות לעולם המגוחך. עולם אשר בסופו של דבר לא מוחק את האופי הייחודי של כל דמות ודמות – כל אחת אומללה על פי דרכה. כמו בחיים עצמם, זהו לא סרט על שינוי שעובר על הדמויות או על מרידה במערכת. אירועים כאלו אולי מתרחשים בו, אבל הסרט הוא בעיקרו מבט עצוב ומצחיק על עולם מוזר ולא הגיוני, שהצבא מעצים את מידת חוסר התכלית שבו, אבל החוסר הזה לא מוגבל רק לצבא. בשיחה לאחר ההקרנה שערך בלוג זה, אמרה הבמאית כי הכניסה לתסריט לא מעט דברים שהעסיקו אותה גם בתקופה שאחרי השירות הצבאי, וזה מורגש בסרט. מעבר לתיאור החד שלו את העולם הצבאי, הסרט נוגע בדברים רלוונטים לרגעים שונים ומגוונים במהלך החיים וביחסים בין בני אדם, דרך דברים כואבים, מצחיקים, ולעיתים מעוררי אופטימיות.

כל הצוות המסייע לבמאית עושה עבודה נהדרת. ניתן היה להעמיד את נלי תגר, דאנה איבגי, שני קליין, תמרה קליינגון ויונית טובי כחמישיה המתמודדת על פרס השחקנית הטובה ביותר. ואני קצת עושה עוול בפוסט זה משום שאני לא מציין עוד לא מעט שחקניות שעושות עבודה מעולה ברקע, חלקן בוראות דמות שלמה ברגעים ספורים – הליהוק בסרט הזה (של אורית אזולאי) נושק לשלמות. הצילום של ירון שרף מעביר היטב את תחושת המדבר, האור הבוהק של הסרט עוטף את הדמויות בחום שהוא יפה ומדכא בו זמנית. אני גם יכול להמשיך ולשבח כל פרט ופרט בסרט, אבל בשלב הזה המחמאות שלי הופכת לחסרות משמעות כמו דקלום רוח צה"ל. פשוט לכו לראות הסרט את הזה – או על מנת לעבור חוויה נהדרת כמו שאני עברתי, או על מנת להסביר לי עד כמה אני טועה.

סרט קולנוע

תגובות

  1. גיל הגיב:

    סקירה טובה ומוסיפה להנאה שבצפיה.
    רק תיקון קטן – למיטב זיכרוני האקדח במערכה הראשונה שייך לאיבסן.

    1. הציטוט על האקדח במערכה הראושנה הוא של צ'כוב.

  2. צלם קולנוע הגיב:

    עוד לא מצאתי מישהו שביקר את הסרט על הצילום
    הזוועתי..
    מאד מבלבל ולא מובן בהמון חלקים, הצופה נמצא באופן עקבי במרדף אחר מה נושא הפריים במקום לקבל ציור מושלם ומדויק כראוי לקולנוע.
    והסרט מחולק לפרקים לא מובנים וקשה להבין מי הדמות הראשית בכל חלק, שבעיני זהו כשל מוחלט.
    נראה כמו סרט סטודנטים שקבל יותר מדי פוש.
    צחקתי והייתי בשוק, נכון, אבל אלה רק מהמאורעות והחיבור האישי לנושאי הצבא, לא מהדרך בה הכל הועבר.

השאר תגובה