• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

לקראת ״אפס ביחסי אנוש״: הסרטים הקצרים של טליה לביא

24 ביוני 2014 מאת אורון שמיר

זה מרגיש כאילו הסרט הזה איתנו כבר תקופה, אבל למעשה, ״אפס ביחסי אנוש״ עדיין לא עלה לאקרנים באופן רשמי ויעשה זאת רק ביום חמישי הקרוב. מה שתרם לתחושה הזו הוא שאנחנו מצויים אחרי שני סופי שבוע של טרום בכורות מלאות ומוצלחות (כולל האירוע שלנו שהיה מרגש במיוחד) וגם טרום בכורה ארצית ראשונה במסגרת פסטיבל קולנוע דרום. אל הקרנות אלה ניתן להוסיף את הזכייה הכפולה בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי (הסרט הטוב ביותר, הבמאית המבטיחה) אבל מה שמעצים אצלי את התחושה ש״אפס״ הוא חלק מהנוף כבר זמן מה הוא שבמאית הסרט, טליה לביא, היא יוצרת בעלת שם עוד הרבה לפני הפיצ׳ר הראשון שלה. למעשה, כבר עשר שנים ששמה מתקיים בתודעה הקולקטיבית של תעשיית הקולנוע בישראל תחת התיוג המלחיץ של ״הבטחה״. ואמנם היא קיימה את ההבטחה כבר בסרטה הראשון באורך מלא. אבל לא הייתי כותב על לביא שאני מעריץ שלה, כפי שהתנסחתי מיד לאחד הצפייה הראשונה, אילולא סרטיה הקצרים והמצויינים.

כיוון שבמאים עם רקורד של יותר מסרט-שניים הם מצרך נדיר יחסית בארצנו, אני תמיד משתדל להסתכל על קריירה בשלביה הראשונים בהתחשב ביצירות שקדמו לפיצ'ר הביכורים. כך עשיתי כאן בסריטה לפני ״אליס״ של דנה גולדברג, וכן עם ״הנוער״ של תום שובל, שני יוצרים שההיכרות עם הקצרים שלהם כבר גיבשה את זהותם הקולנוענית עבורי עוד לפני הצפייה במה שנחשב לסרטם הראשון, הגדרה שלא נוטה להתחשב ביצירות קצרות וחבל. אני באמת חושב שאפשר לזהות מגמות ותימות אצל יוצר כבר בסרטיו הקצרים ושמרתק לחפש סקיצות או רעיונות בשלב ההתנסויות הראשוניות שאחר-כך התפתחו וחלחלו לסרט הארוך הבכור. מעניין לא פחות לחזות בסוג של התבגרות או הבשלה, למרות שאני בהחלט מאמין שיש אנשים שנולדים קולנוענים. טליה לביא, למשל. ובמקרה שלה זו בהחלט הייתה אהבה מסרט ראשון. ולא, זה לא היה ״חיילת בודדה״, אלא הסרט שהפך לסוג של קמע עבור בית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל, ושפריים מתוכו מעטר את ראש הפוסט.

שיבולת בקפה
2003

ראשית, אימבדתי כאן את הסרט בשלמותו (באדיבות ערוץ היוטיוב של סם שפיגל) אז אם לא צפיתם או צפיתן בו בעבר – התנתקו לרבע שעה מכל מעשיכם בעולם הזה והתחברו לעולם של ״שיבולת בקפה״. ייתכן ואימג׳ים מתוכו יהיה מוכרים לכל מי שעינו או עינה נחו על מארז הסרטים הגדולים של בית הספר סם שפיגל, שכן הסרט מעטר את העטיפה מבחוץ ואף מככב בתפריטי הדי.וי.די. הפנימיים. זאת למרות שאינו חלק מרשימת 20 הסרטים שנבחרו לפרויקט אלא הצטרף כבונוס. מדובר בסרט אמצע הלימודים של לביא בסם, שהיה בעצם היצירה הראשונה שלה שנחשפה לקהל, ערכה סיבוב פסטיבלים עולמי ואף הגיעה עד למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

הסרט צולם בתוך ובסביבת הפסל המכונה ״המפלצת״, אשר מוכר לכל ירושלמי וירושלמית. הוא ממוקם בשכונת קרית יובל ונוצר על ידי האמנית ניקי דה סנט פאל תחת השם ״הגולם״. במציאות זהו מתקן שעשועים לילדים, אותו הפכה לביא בדמיונה לבית קפה משונה. שירי אשכנזי, שתמשיך עם לביא אל סרט הגמר שלה עליו אכתוב בהמשך (והמוכרת גם בתור הסטודנטית המקריפה מ״ההתחלפות״), מגלמת את התפקיד הראשי של עלמה מלנכולית ומלצרית בעל כורחה. כזו אשר לא ניחנה בכישורים האקרובטיים של חברותיה ונדמית מגושמת על אף שהמשימה שלה היא די בלתי אפשרית – להתגלש מן המטבח שבראש הפסל מטה אל הלקוחות הממתינים לה מבלי להפיל את המגש. רן בגנו, מי שהלחין ללביא את ״אפס״, חתום על המוזיקה גם כאן, או שמא אומר כבר כאן. ואם תסתכלו ברול הקרדיטים כולו, תמצאו שמות מוכרים נוספים.

מה שקסם לי מיידית בסרט הזה הוא הייחודיות שלו, שלא לומר המוזרות הדקה השורה עליו. והסרט הזה לא מתבייש להיות מוזר או אחר, פחד שאני רואה בכל סרט סטודנטים שלישי בערך. מאידך, הוא גם לא מוזר רק לשם המוזרות, סוג נוסף של מגפה השכיחה בסרטי סטודנטים. ״שיבולת בקפה״ מיוחד מפני שהגיבורה שלו היא כזו, והיא זו שמכתיבה את הטון ומשתלטת על הסרט ככל שהיא לומדת לקבל את עצמה ולהיות מי שהיא. בהתחלה נדמה שהסיטואציה היא השונה והלא רגילה פה (איזה אדם שפוי בדעתו ידרוש מהמלצריות של בית הקפה שלו להתגלש עם המנות?) אבל במהרה אנו מבחינים שכולם מתנהלים כרגיל ורק שיבולת היא זו שלא משתלבת. בדרך זו מראים לנו הסרט והיוצרת שלו שהעולם יכול להיראות כמו מקום בו אנשים עושים דברים שנראים להם יומיומיים ופשוטים, אבל עבורנו כגיבורים של הסיפורים של עצמנו עלולים להרגיש בלתי אפשריים כמו להביא כוס קפה בשלום ממעלה המגלשה אל הקרקע.

במילים אחרות, הסוריאליזם או עולם הפנטזיה בו מתרחש הסרט הולך ונהיה דומה לגיבורה שלו ככל שהעלילה מתקדמת, כאשר בתחילה היה ביניהם נתק. אנו חוזים בניסיון השתלבות כושל, עדים למה שמתגלה כסבל יומיומי, ואז עדים לשתי דרכי ההתמודדות שלה – בדיות ופינטוזים. אל הסיפורים היצירתיים שהיא מספרת מתייחסות הדמויות האחרות כאל שקרים (מילה נוראית שכל מי שדמיונו פורה מדי ודאי נפגע ממנה בעבר) ובסצנה בה היא מבקשת לקבל הכרה מבעל המקום (רונן יפרח) אנו נחשפים עוד יותר לעולמה הפנימי, עד שהמציאות מתדפקת על חלונה וקוטעת את החלום בהקיץ.

המקום היחידי בו שיבולת מוצאת הבנה הוא בחלל האינטימי של המטבח, הממוקם בליבו של פסל המפלצת, שם מתנהלת קומדיה רומנטית קלאסית בינה ובין הטבח (אמיר דוליצקי) – היכרות טעונה הופכת בהמשך למשיכה ונחמה הדדית. כמוה, גם הוא אדם יצירתי יותר מן התפקיד שלו, אך בניגוד אליה, מנסה לבטא זאת באמצעות עבודתו למרות הכל. בטוחני שזוהי סיטואציה המוכרת לתלמידי ותלמידות אמנות לשעבר, השואפים להתבטא אבל צריכים להתפרנס. את התסכול הזה אפשר לקחת למקום חיובי או שלילי, ושני הגיבורים מייצגים את שתי הגישות האלה, כאשר שיבולת היא זו שתעשה את כברת הדרך ותעבור מהפך, עליו מרמזת הסצנה הנועלת של הסרט ותגובתה של הגיבורה לטרגדיה האחרונה שלה – חיוך מלא השלמה. הדיאלוג בין השניים על זוגיות ואי-זוגיות המיס את ליבי, ובכלל נדמה לי שהסרט הזה הוא רמז עבה לחוש ההומור של לביא, המתבטא בכמה מישורים גם בסרטיה הבאים, וכן ליכולתה לכתוב דיאלוגים שהם מצחיקים כפי שהם עצובים מרוב השלמה עם הגורל והחיים. מה שרק השתכלל בסרט הגמר שלה.

חיילת בודדה
2005

שוב אני מאמבד ושוב מפציר – הפעם פרגנו לעצמכם 20 דקות של שקט, הגדילו את הסרטון למסך מלא ותנו בפליי. ״חיילת בודדה״, סרט הגמר של טליה לביא שעשה חיל בארץ ובעולם, הוא הנגיעה הראשונה של הבמאית בעולמן של חיילות צה״ל, ונחשב למעין גרסה ראשונית של ״אפס ביחסי אנוש״. אני לא יכול להכחיש את הדמיון הרב, אבל בעיניי הגדרה זו עושה עוול לשני הסרטים. ״חיילת בודדה״ לגמרי עומד בזכות עצמו כיצירה שוות צפייה ומלאת תוכן, וגם אם ״אפס״ צמח מתוכו אין זה אומר שהם חייבים להיות מוזכרים תמיד באותה נשימה או להיחשב כפיתוח אחד של השני.

בכל זאת, אתחיל עם הדומה כדי שנוכל להתקדם. הסרט הזה הוא פגישתן הראשונה של לביא עם השחקנית דאנה איבגי, שיתוף פעולה שיחזור על עצמו גם ב״אפס״. ב״חיילת בודדה״ מגלמת איבגי דמות בשם זהרה, וב״אפס״ שמה כאילו קוצר לזהר. בסרט זה היא פקידה האחראית על הדואר שחולמת לעבור לקריה ומרוצה כאשר מגיעה המחליפה שלה, וב״אפס״ אלה שתי דמויות שונות – איבגי היא מש״קית הדואר, בעוד נלי תגר מגלמת פקידה אחרת שמפנטזת על המגדלים של עזריאלי במקום על חולות המדבר של דרום הארץ. יש עוד פרט או שניים שהם בחזקת ספוילר, אבל אל שתי עמודות ההשוואה אוסיף גם את דמותה של הקצינה הממאנת להתחבר לאנושיות שבה, המגולמת כאן בידי הדס קלדרון, כאשר בסרט הארוך זוהי שני קליין. החומרים דומים, כאמור, אבל מה שעושה מהם לביא בכל אחד מן הסרטים הוא שמבדיל ביניהם באופן ברור בעיניי.

הדמות המעניינת לא פחות מזו של איבגי (המצויינת, למקרה ששכחתי לציין כי היא פשוט תמיד מצויינת) היא זו שמגלמת שירי אשכנזי, השבה לשתף פעולה עם לביא גם בסרט זה. אגב, גם המלחין רן בגנו חוזר לפעולה ואני שב וממליץ לחפש בוגרים מוצלחים נוספים של סם שפיגל בקרדיטים. הדמות של אשכנזי שבתה את ליבי לא רק משום שזה שמה (ליבי), אלא מפני שבעיניי זוהי לא רק חזרה של שחקנית אל חיקה של יוצרת שהוציאה ממנה משהו ייחודי, כי אם ממש המשך רעיוני של ״שיבולת בקפה״. כאילו אותה שיבולת מדוכדכת אך למודת שיעור באוניברסיטת החיים התגייסה לצה״ל וחווה אותו כעת במלוא האבסורד שלו, שגדול אפילו יותר מזה שאפיין את העולם של הסרט הקודם של לביא. אני מתכוון לומר שאם צופים בשני הסרטים ברצף ובסדר כרונולוגי, פתאום כל היקום של צה״ל נראה כמו הזיה מופרכת לפחות כמו בית קפה שבו המלצריות מתגלשות אל הלקוחות.

אשכנזי ואיבגי – חנוטות במעילים הצבאיים של חיל האוויר על רקע נופים צבאיים איקוניים כמו מנחת כלי תעופה או איקוניים-לא-פחות כגון מגורי חיילות או ישיבת מטה מלאת קצינים המחכים לקפה – הופכות את הסרט הזה לקומדיה שחורה מזן הזוג המוזר. משהו במראה שלהן הפוך לחלוטין, ההתנהגות ואפיון הדמויות קוטביים אף הם, והדינמיקה בין שתי הבנות היא של נדנדת כוחות קיצונית – פעם זו למעלה, ופעם האחרת יוצאת עם ידה על העליונה. ליבי מגיעה בתור המחליפה הדיכאונית, אבל יורדת מספיק למטה כדי להימצא דווקא מעל זהרה במערך יחסי הכוחות, בהתאם לחוקי האבסורד של העולם הצבאי. זהרה מנסה את כוחה אצל החובש, אבל גם שם ידה על התחתונה, כמעט תרתי משמע. כשהדמויות מנסות לעלות ולהתעלות, הכל הולך נגד הציפיות ונגד ההיגיון ופשוט קורס מטה מטה. בזכות הסרט הזה למדתי להעריך לא רק את החוש הקומי היוצא מגדר הרגיל של לביא, אלא גם את סגולותיה הדרמטיות כמספרת סיפורים שמובילה את הצופה בביטחון רב אל מלכודות עלילתיות בהן כיף ליפול כשם שהיה לה כיף להטמין אותן, לתחושתי.

המחשבה כי רק מעשים רדיקליים יזכו אותך במבוקשך במהלך השירות הצבאי, בעוד אמירת האמת רק תסבך ותפעל לרעתך בסופו של דבר, ממש לא הייתה זרה לי משירותי בצה״ל. מבחינתי אלה הערכים האמיתיים אליהם ניסו לחנך אותי מחדש שם, ואני שמח שיכולתי לניסיון הזה. מתוך המקום הזה חוויתי את ״חיילת בודדה״, בו צפיתי לראשונה פחות או יותר בתום השירות, אם אני זוכר נכון. עם זאת, התמונה המסיימת של הסרט, שמזכירה כי כולנו בני אדם שווים במצבים מסויימים שהצבא מנסה לטשטש (בהתייצב מול גורל אכזר או במצב של חוסר הכרה רגעי, לבחירתכם ולבחירתכן), היא מה שבחרתי לקחת איתי הלאה מהסרט הזה. הרי גם המפקדת היא אשה, הקרובה למדי בגילה וניסיון החיים שלה לחיילת שלה. גם המפקדת היא חיילת, גם לה יש מפקדת, וגם היא מצויה במצב של חובת דיווח והסתכלות מעלה אל סמכות גבוהה יותר בפניה היא נותנת את הדין על מעשיה. עניין זה מובהר, בצורה אירונית, גם בהצגת תיאטרון הבובות בהן צופות החיילות במהלך הסרט. ואפרופו בובות, יש סרט נוסף שרציתי לכתוב עליו.

אשת איש כסית
2009

אני מודה שאת הסרט הזה הכרתי רק במהלך הכנת הפוסט, מה שרק מחזק אצלי את התחושה שהיה זה רעיון טוב. גם בו אני ממליץ לצפות ממש עכשיו ועד תום 8 הדקות הבאות, למרות שאין לי רקורד של כמה וכמה צפיות בו כמו עם קודמיו ועל אף שהוא נעשה בתקופה אחרת בחייה של היוצרת ובנסיבות שונות מאלה של סרטיה מימי הלימודים.

בשנים שבין סוף לימודיה לסוף העשור הקודם, שימשה לביא כתסריטאית ובמאית בסדרות של אחרים (״בובות״, ״מסכים״), בניסיון להתפרנס או להשתלב בתעשייה, יש להניח. חלפו ארבע שנים עד שיצרה עוד סרט קצר, וגם אז היו הנסיבות לא רגילות. בראיונות איתה סיפרה לביא שהתסריט של ״אפס ביחסי אנוש״ הוא בן 7, כלומר היה מוכן מספיק מבחינתה כבר ב-2007. בשנתיים שלאחר מכן עבדה בסדרות שציינתי לעיל, ובשנת 2009 ייתכן ובחרה בהשתתפות בתחרות הדוקוצ׳לנג׳ כדי לשוב לעשייה, להוריד חלודה ולעשות משהו יצירתי כדי שלא יתייבשו מעיונות ההשראה. התוצאה היא ״אשת איש כסית״, סרט נסיוני קטן ומקסים אודות לאה איש כסית, אושיה תל אביבית.

הדוקוצ׳לנג׳ הוא אתגר ליצירת סרט דוקומנטרי קצר במהלך חמישה ימים, מיוזמתו של פסטיבל דוקאביב. הנושאים והחוקים משתנים מדי שנה כך שאף צוות לא יגיע מוכן מראש ויאלץ לאלתר ולהיות יצירתי ככל הניתן בזמן קצוב ומלחיץ – ואלה גבולות שיכולים להביא תועלת רבה ליצירה. הנושא ב-2009 היה העיר תל אביב, וההגבלות הנוספות נגעו לז׳אנר (סרט נסיוני) והמשימה של לביא וצוותה – מחבואים. כך כתוב בראשית הסרט, אל תשאלו אותי מה זה אומר או האם עמדו במשימה. כל המטרה של ההקדמה הזו הייתה להבהיר את הרקע ליצירת הסרט ואיך כדאי לשפוט אותו.

״אשת איש כסית״ אכן נסיוני במהותו, אך באופן משעשע למדי ולא רציני וכבד. אולי כיאה לביוגרפיה של 100 שנות חיים בפחות משמונה דקות. הגיבורה היא הצלע הנשית בזוג האוהבים שהקימו את בית הקפה המיתולוגי ביותר של העיר תל אביב – קפה כסית (התנצלותי בפני קפה תמר על ההגדרה הלא מדוייקת, הרגשתי צורך להישמע מפוצץ). בעוד סיפור חייה נפרש בפנינו בעזרת קריינות כפלאשבק קלאסי, הערוץ של התמונה מכיל קפיצות חדות בין סגנונות קולנועיים ושימוש בטריקים רבים על מנת לבאר את הנאמר או לסתור אותו. בין היתר, עושה הסרט שימוש באנימציית סטופ-מושן של כלי אוכל על שולחן, בובות מיניאטוריות הממחיזות את עברה של הגיבורה, צילומי ארכיון שמתחלפים לקצב המוזיקה שהלחין רם אוריון ואפילו קריצות ומחוות לסרט האילם וסוגות קולנועיות נוספות.

בתור תרגיל, שעשוע קולנועי, או סרט שנוצר בכמה ימים בלבד ועם הגבלות רבות, ״אשת איש כסית״ הוא ניסוי שהצליח עבורי וסרט חביב על פיסת היסטוריה תל אביבית. בתור חזרה לאקשן עבור הבמאית, יכול גם להיות שהוא היה הכרחי או סתם כיף פורק מתחים. הדבר החשוב יותר הוא שבתום אותה השנה יצאה לביא לדרך מחודשת עם התסריט של ״אפס ביחסי אנוש״, שהסתיימה כעת עם הגעת הסרט אל מבחן הקהל שלו. סרט של יוצרת שכנראה נולדה מוכנה, אבל בהחלט לקחה את הזמן ומתחה את מעריציה עד לידת סרטה הראשון באורך מלא. או שאולי היו אלה נסיבות, אילוצים ודברים מסוג זה. אינני יודע, ועכשיו אין זה משנה – ״אפס ביחסי אנוש״ הגיע, והוא מעולה. לכו לראות אותו בקולנוע, ואז השוויצו בפני כל שאת השם טליה לביא אתם ואתן מכירות ומכירים כבר מזמן מזמן.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    'חיילת בודדה' מצוין!

  2. שיר הגיב:

    כתבת יפה ומעניין. והנה לינק לעוד סרט של טליה (מצויר):

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.