• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

לקראת הקרנת "הנוער" בשיתוף סריטה: הסרטים הקצרים של תום שובל

9 באוקטובר 2013 מאת אורון שמיר

תזכורת: מחרתיים, יום חמישי ה-10.10, ייפתחו דלתות הקולנוע של מוזיאון תל אביב קצת לפני השעה 21:00, וכל מי שיימצא ותימצא באולם יהנו מהקרנה חינמית של הסרט "הנוער". גם חברי הבלוג יהיו שם, לפני ואחרי הסרט עצמו, להקדמה קצרה בפתיחה ושיחה ארוכה עם היוצרים והקהל בסיום. הנה כל הפרטים על האירוע, בבלוג או בפייסבוק, מה שנוח לכם ולכן. נשמח לראותכם ולראותכן, שכן ההקרנה הזו היא קודם כל בשביל הקהל. וכדי שתכירו מעט יותר טוב את איש הקולנוע תום שובל, בחרתי לכתוב מעט על הסרטים הקצרים שלו. אלה שבזכותם מוצמדת אליו לעיתים קרובות המילה המחייבת "הבטחה", לא תמיד בליווי הסברים כמו מה הוא הבטיח, או למי.

את דרכו הקולנועית החל שובל במסגרת קבוצת יוצרים שכינתה את עצמה "באבון". מלבד שובל, היו חברים בה יהושע סימון, מיכאל הנגבי (יקירנו), דניאל אדר, ואדם סנדרסון. באופן סמלי, גם לאחרון יש השנה סרט באורך מלא – "לוויה בצהריים", שהוקרן בפסטיבל חיפה, ואף זכה בפרס השחקנית הטובה ביותר, שהוענק להילה וידור. אולם, בניגוד לשובל, זהו כבר סרטו הארוך השני של סנדרסון אחרי "זוהי סדום". כנראה שלקח לו יותר זמן להבשיל לפיצ'ר, אבל סרטו הקצר של שובל היה המוכר מבין אלה שנעשו במסגרת קבוצת באבון. קראו לו "ואן גוך בתל אביב" (2002), והוא היה חלק מאסופה של סרטים קצרים ועצמאיים שאצרה הקבוצה, ואף הקרינה אותם בסינמטק התל אביבי (ונדמה לי שגם בצרפתי). כשאני כותב "עצמאיים", יש לזכור כי אנחנו מדברים על ראשית שנות האלפיים, אז הקולנוע הישראלי רק החל את ההתעוררות שלו אחרי תרדמת חורף ארוכה. ליצור ללא תמיכה ממסדית, במסגרת חבורה שנמצאה עדיין במסגרת שירותה הצבאי, היה אז עניין חריג יותר ממה שהוא היום.

הסרט מתחיל כאשר וינסנט ואן גוך מתעורר בדירתו התל אביבית, ומקבל שיחת טלפון שמודיעה לו כי הסרט ששאל מהאוזן השלישית מאחר לחזור (בחיים לא תנחשו איזה סרט, ולא אני לא ממציא את תקציר העלילה הזה). וינסנט טוען שהוא בכלל לא לקח סרט, ושזה בטח שותפו לדירה – פול גוגן. אלא שגוגן נעלם, וגיבורנו מחליט להתחקות אחר פגישותיו המתוכננות בספירת האמנות התל אביבית, במטרה למצאו. בשלב זה מתחיל ואן גוך את מסעו בין גלריות, משרדים וארוחות ערב, עד לסיום המתבקש (תלוי את מי שואלים). הסיפור המקורי והסאטירי, על התגובות של אליטת תל אביב מטעם עצמה אל יצירתו של ואן גוך לו היה חי בינינו היום, מחזיק היטב את הסרט דל התקציב ועתיר התשוקה הקולנועית וההומור המחוכם. קבוצת באבון (או שאולי זה גילו הצעיר באותה תקופה?) כנראה הוציאה משובל צד שהלך ותפס מקום פחות ופחות בקולנוע שלו, אם כי גם בסרטו הבא יש לו מעט אבסורד וצחוק מריר.

"הלב הרעב" (2005) הוא הסרט המפורסם הראשון של שובל, מתקופת לימודיו בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל. מעניין לציין כי העורכת הינה מאיה קניג ("אורחים לרגע"), ובקרדיטים מצאתי גם את שמו של אלעד קידן ("המנון"). מדובר בסרט בן כ-12 דקות, ובו אסי כהן מגלם גבר שבור לב בשם ניסים, המשתמש בתוכנית הרדיו של איריס קול (בתפקיד עצמה) כדי לנסות ולזכות בחזרה באהובתו, אתי (רינת גליקו). לשם כך, הגיבור מנסה לעשות מחווה רומנטית גדולה מהחיים, משום שכביכול חצי מדינה מאזינה כרגע וממתינה להחלטתה של אתי. הוא גם מספר כיצד השתנה והפך לגבר רציני ומצא עבודה כנהג במונית שירות. אולם, ישנו תמיד פער בין מה שמנסות תוכניות הרדיו והטלוויזיה להציג לקהל שלהן, לבין מה שקרה או קורה במציאות. וסרטו של שובל מתקיים כל כולו בתוך הפער הזה.

זאת משום שבפועל, ניסים מתנהג כמו ילד נודניק שלא מוכן לקבל לא כתשובה או לראות את התמונה הגדולה. ובתמונה הזו, הלחץ שהוא מפעיל על אתי הוא לא הוגן בעליל. גם אם נניח שהכל הוגן באהבה ומלחמה, כמאמר הפתגם, ההחלטה של ניסים פגומה מיסודה. שכן בעיניי, זהו סרט על חוסר היכולת של בני זוג ובני אדם לתקשר ללא תיווך של אמצעים טכנולוגיים. שובל מגייס הומור מזן ההגחכה כדי לייצר סיטואציה שבה שני בני אנוש ניצבים זה מול זו, אך משוחחים דרך טלפונים. לניסים יש מספיק אומץ רק כאשר הטלפון הסלולרי שלו דבוק לאוזנו. זו לא איריס קול והתוכנית שלה שנוסכים בו ביטחון, אלא המכשיר ממש. רואים זאת כאשר אתי (בטלפון האלחוטי המדהים בתולדות הקולנוע ככל הנראה), מנסה כל הזמן להתנתק מן השפופרת שלה בעוד ניסים אוחז בשלו כטובע בגלגל הצלה. בתחילה הוא לא ממש מצליח לדבר עם אהובתו, וזקוק לתיווך של השדרנית, אבל גם כאשר הוא נפתח – המכשיר נותר צמוד לראשו, כאילו היה אקדח של מתאבד פוטנציאלי המנסה פרובוקציה זולה להשגת תשומת לב. דווקא ברגע שבו ניסים מוותר על המכשור, האוהבים הפרודים מתחברים במגע. קצת לאחר מכן מסתיים הסרט באמירה רחבה יותר על האשליה שבבסיס תוכניות רדיו מעין זו, או אולי על האשליה שבבידור בכלל.

hungry_heart2

מפורסם אף יותר הוא סרט הגמר של שובל בסם שפיגל – "פתח תקווה" (2007). מעבר לסבב פסטיבלים עולמי ומקומי, נבחר הסרט לאחד מ-20 המובילים שנעשו בבית הספר בתולדותיו. הוא נפתח במונית שירות, מוטיב חוזר בסרטיו הקצרים של שובל ואמצעי להגדרה מיידית את מעמדם החברתי-כלכלי של גיבוריו. גבר מבוגר בשם ג'וליאן (מכרם חורי) מבקש להגיע לפתח תקווה. באנגלית שם הסרט תורגם ל-"Shred of Hope", והסרט אכן משחק על המשמעות הכפולה שניתן לסחוט משמה של עיר הלווין. אנו עוקבים אחרי ג'וליאן בשגרת עבודתו במפעל דפוס רועש ועמוס מכונות, ובזכות כמה בחירות קולנועיות נבונות יצא שכבר בשלב הזה חששתי לגורלו. משהו במפגש עם המכונות ופס הייצור נראה מאוד טבעי לג'וליאן, אבל גופו אינו מתפקד כפי שהיה פעם והאיטיות והכבדות היחסית שלו עלולה לעלות לו ביוקר אם לא ייזהר. אולם, האיום האמיתי מגיע מהכיוון האנושי, כמובן, כאשר גיבורנו נקרא לחדר המנהל.

שם, מתגלה לנו אמת ראשונה על הגיבור, שייתכן והוא אינו מי שחשבנו שהוא – מסתבר שג'וליאן פוטר מעבודתו במפעל כבר לפני שבועות רבים, אך הוא ממשיך להגיע בכל יום מאז. המנהל (עמי ויינברג) אומר במפורש את אותן חששות שאולי ובצבצו במוחו של הצופה, בדבר פציעה אפשרית של ג'וליאן, שלא ממש מוכן לקבל או להשלים עם קשיים אפשריים שמביא עימו הגיל, או עם מצבו בכלל. בכך הוא מצטרף לאותה קשות עורף (תרתי משמע, הסברים בהמשך) שמאפיינת את הגיבור הקודם של שובל, אותו ניסים מ"הלב הרעב". גיבוריו של שובל מנסים להיות אנשים הקובעים את גורלם בעצמם, מניחים שהם גיבורים אקטיביים של סיפור, כאשר למעשה אין פסיביים מהם ביכולת או ברצון להבין את המציאות שהשתנתה ובניסיון להתאים את עצמם מחדש אליה. מה שהיה הוא שיהיה, כך מבחינת ג'וליאן, שלא מכיר אפשרות אחרת. וכשם שפיסת האינפורמציה שנחשפת אצל המנהל היא סוג של טוויסט בעלילה, כך ממשיך הסרט להתפתל ולהשתנות בכל פעם שהאקספוזיציה נמשכת ומידע חדש מתגלה.

הסרט בן כחצי שעה ונהנה מהופעה כבירה של חורי בתפקיד הראשי (והופעת אורח של מאיה קניג, שוב היא), אשר נושא את הסרט על כתפיו. וגם את המצלמה, פחות או יותר. היה זה השלב בקריירה של שובל בו הוא החל את הרומן שלו עם המסורת הקולנועית של האחים דארדן, או כפי שאור מכנה זאת "סרטי עורף". זוהי המשמעות הנוספת של היות גיבוריו של שובל אנשים קשי עורף, אותו עורף בו אנחנו מביטים לא פחות מאשר בפניהם. המצלמה המוחזקת ביד נותנת תחושת חיוּת, והיותה דבוקה לגיבור יוצרת אלמנט של מתח וחרדה, מה שמייצר גיבור רדוף. סרטו הקודם היה חופשי יחסית מסגנון קולנועי מגובש, אבל ב"פתח תקווה" כבר ניכרות נטיות סגנוניות, ובסרטו הקצר הבא העניין כבר מגיע לכדי שיא.

Petah_Tikva

כוונתי לא הייתה לוידאו-ארט בשם "זו הרוח", שנוצר באותה שנה של "פתח תקווה", אלא לסרט עלילתי קצר, עצמאי וחדש יחסית של שובל. שמו הפואטי הוא "אני אשתה את דמעותיי" (2011) והוא משיב את הבמאי לתיכון בו למד ובו הוא מלמד כיום, עירוני א' בתל אביב, כדי ליצור סרט בשיתוף עם התלמידים. כתבתי עליו קצרות בפסטיבל ירושלים של אותה השנה, ולמרות שהתחברתי אליו מיידית היה לי גם לא פשוט איתו (לזכותי ייאמר שהייתה צפייה כחלק ממקבץ, ובמצב עייפות מתקדם שיוצרים פסטיבלי סרטים). לכן, אוסיף כי הסרט גדל בליבי ככל שהתרחקתי ממנו דווקא, כלומר עם חלוף הזמן.

בסרט זה לוקח שובל לקיצוניות את הגיבור מזן "ילד נודניק", שכן הדמות הראשית הפעם היא באמת של צעיר ניג'ס במיוחד. אולם, הגיבורים של שובל תמיד מעוררי הזדהות, שכן מדוברים בנודניקים עם תוכנית. כזו שהצופה יכול להיות מעוניין בהגשמתה, משום שאם מישהו עד כדי כך מתעקש על משהו (גם אם לא ברור לנו על מה ולמה ממש עד הדקה האחרונה) אז כנראה שנעשה לו עוול די גדול על ידי העולם. מה גם שהתשוקה שלו מדבקת ממש. העלילה, שמתחילה בפשטות ומקבלת טוויסט אירוני, חגה במעגלים סביב נער בשם יונתן המנסה להשיג 15 שקלים במהלך יום לימודים. כך במשך 17 דקות, כאשר אין אנו יודעים מדוע הוא עושה זאת ומה כל-כך דחוף לו, עד לסיום מעלה התמיהה, שמתחלפת מיד בחיוך. אל דאגה, גם כאן ישנה סצנה במונית שירות, יחד עם סוג של פסגה אליה הגיע סגנונו של שובל, כאמור. אל המצלמה הנדחפת והגיבור חדור המוטיבציה מצטרפות הפעם גם עריכה ואווירה שמשרות תחושה כי משהו הרה גורל עומד להתרחס כאשר יונתן ישיג את מבוקשו. אבל כשם שהסכום זעום, כך גם המטרה לשמה הוא גוייס. ככה זה אצל בני הנעורים – כל דבר קטן נדמה כאירוע משנה חיים.

הקישור הטבעי כאן הוא להזכיר את "הנוער", אבל עוד לפני כן – השנה יצא סרט קצר נוסף ששובל מעורב בו – "איה", הזוכה הטרי בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר בפרסי אופיר האחרונים, ובו הוא חולק קרדיט של כותב-שותף יחד עם הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן-נון. אך 2013 היא גם השנה שמסמנת את המעבר של שובל אל עולם הסרטים הארוכים, שהרי איך אפשר לממש או להפריך את ההבטחה שאתה בלי פיצ'ר ראשון? בין אם יחזור שובל לביים או לכתוב מדי פעם סרט קצר (וכולי תקווה שכן, בהתחשב בתוצרים עד כה) "הנוער" אמור להיות נקודת מפנה בקריירה שלו. מכאן והלאה כולם ימשיכו לצפות ממנו ליצירות באורך מלא.

מעניין להשוות ולראות מה עבר אל "הנוער" מתוך הקצרים של שובל ומה נותר מאחור. אז ראשית, מה שמשותף לסרטים הקצרים שהזכרתי לעיל (מלבד גיבורים עקשנים, מוניות שירות ויצירת מתח וחרדה), הוא הסגנון הקולנועי שכבר דנתי בו. "הנוער" ממשיך את העיסוק של שובל בכל הרשום בסוגריים, ואף נשאר בטריטוריות הקולנועיות של הארט-האוס האירופאי. מאידך, בכל הנוגע לעבודת המצלמה ואפילו העריכה, בוחר הפעם שובל בגישה שונה מעט, שעליה אולי שווה להתעכב ולדבר עם הצלם ירון שרף, שיהיה נוכח בהקרנה המיוחדת שלנו.

עוד נטישה חלקית היא אופי הגיבורים של "הנוער", שנדמה כי הם מהווים את השלב הבא בהתבגרות לעומת גיבורי סרטיו הקצרים. כנראה שהתנהגות מאופיינת למדי כמו עקשנות עיוורת מתאימה יותר לסרטים קצרים יחסית, ושובל עשה בחוכמה כאשר עטף את גיבוריו/גיבורו הדו ראשי ב"הנוער" בתכונות נוספות, כמו גם בהתנגדויות חזקות יותר שמציבה המציאות מול תוכניתם/תוכניתו. במובן זה, "הנוער" הוא גם ההתבגרות של תום שובל כקולנוען שגדל ומתפתח יחד עם הגיבורים שהוא בורא. סרטו הארוך הראשון בהחלט מואר אחרת לגמרי בראי סרטיו הקצרים, אלה שהפכו אותו למי שהוא, לפחות בעיניי. אבל הוא גם עומד בפני עצמו כשלב חדש בקריירה של היוצר המוכשר והתמיד מרתק הזה.

tom-shoval-vered-adirאת התמונה צילמה ורד אדיר, ומצאתי אותה ב"רוזבאד", כששובל בחר את חמשת הסרטים האהובים עליו.

תגובות

  1. דורון (אחר) הגיב:

    השוט של הנסיעה באוטובוס בפתח תקווה (מי שראה זוכר) הוא מהשוטים האהובים עלי בקולנוע הישראלי. בכלל, זה סרט מעולה.

  2. Avi Kats הגיב:

    צר לי להשבית קצת את חגיגת "הנוער"- כגודל הציפיות גודל האכזבה.אין עוררין על
    התו "במאי כשרוני…" וכיו"ב. הסרט עצמו לא ממלא הבטחה גדולה, עלילה "קטנה"
    ולא משכנעת (כל עניין החטיפה שעליה עומד הכל- מאולץ ומלאכותי להפתיע, כמעט
    חובבני!), תאור משפחה קלישאי למדי, וגם… צונאמי מוגזם של יחסי ציבור…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.