• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל ירושלים 2015: דיווח #4 – "ארץ שפע", "תקשיב פיליפ", "ויקטוריה", "לב רחב"

15 ביולי 2015 מאת עופר ליברגל

לפסטיבלי קולנוע יש דינמיקה משלהם, המשנה את תכנון לוח הזמנים האישי וגם את הדעה על הסרטים, בעקבות שיחות עם אחרים וגם בעקבות פרק הזמן החולף אחרי הצפייה, גם בימים אינטנסיביים במיוחד. כך למשל מצאתי את עצמי מנחה שיחה עם שחקן איסלנדי במקום שיחה עם במאי מקסיקני שתוכננה מראש. המזל הוא השסרט האיסלנדי התגלה כפנינה של ממש, אשר דומה כי איחדה את הקהל, בניגוד לסרטים האחרים בפוסט זה אשר גררו תגובות קוטביות יותר.

ארץ שפע
Jauja

jauja review viggo

אחת מן ההפתעות של הפסטיבל הייתה הנוכחות הרבה של הקהל בהקרנת סרטו של ליסנדרו אלונסו ב-13:30 בצהרים, באמצע השבוע. דבר די מדהים בהתחשב בכך שאלונסו הוא מן הבמאים הפחות נגישים שיש לקולנוע העולמי להציע, מה שלא השתנה בסרט זה. אבל כנראה שההתלבהות של מבקרים רבים, ואולי גם הנוכחות של הכוכב ויגו מורטנסן בסרט, הפכו את ההקרנה למבוקשת. הסרט אכן מאוד מרשים, אבל כמו כל סרטי הבמאי גם מאוד מאתגר, הן בסגנון והן באניגמטיות של הנראטיב. לכאורה, לא הרבה מתרחש בסרט, אך יחד עם זאת קשה לכתוב לו תקציר.

הסרט מתרחש בפטוגניה במאה ה-19, תקופה בה ניסה האדם הלבן לחקור ולכבוש את המדבר הדרום אמריקאי על מנת לבזוז אוצרות אגדיים שלכורה מצויים במקום, תוך כדי דילול אוכלוסיית הילידים, אבל הנתונים הללו משמשים רק רקע כללי לסרט. הגיבור הוא מצביא דני, אשר גורר גם את בתו בתה-15 לצד השני של העולם. הבת בורחת עם חייל צעיר והאב יוצא לבדו להשיב אותה מאזור אשר מכיל לא מעט סכנות, גם מצד אירופאים אחרים אשר פרשו מן המחנה וייתכן והפכו לפורעי חוק. אבל העיקר אצל אלונסו היא הדרך בה הסיפור נחשף – בקצב איטי מאוד, ההופך גם את הסצנות הטעונות ביותר מבחינה דרמטית למבט מדיטטיבי על העולם יותר מאשר תיאור התרחשות דינמית. חלק ניכר מן השוטים נמשכים גם אחרי שלא נראית בפריים ולו דמות אחת. דומה כי אתרי הצילומים עצמם, בעיקר אלו המורכבים מסלעים ומעט צמחייה, מהותיים לסרט לא פחות מבני האדם שבו. חייל עץ הנמשה ממים מקבל לפרקים מימד של דמות של ממש ולא רק של כלי סימבולי.

על אף הקצב האיטי, סמוך לתחילת הסרט מצליח אלונסו לשזור ביצירה תמונות יפהפיות ופשוטות להבנה, אולם ככל שהסיפור מתקדם קווי עלילה שנפרשו בהתחלה נעלמים והסרט הופך לחיפוש בודד ונואש של אדם אחרי הבת שלו, אולי גם בדרך להגדרה עצמית חדשה. ואז מגיע חלקו האחרון של הסרט, חלק בו העלילה מפסיקה להיות ריאליסטית בנוסח המקובל. היא הופכת לדבר אחר, ספק משהו רוחני, ספק חידה אשר אולי מוטב שלא לפתור אותה באופן חד משמעי, אף כי ניתן לאחר מחשבה למצוא קשר והסבר בין כל האירועים המתרחשים סמוך לסיום. לאחר שבוחנים את היצירה כמכלול, ניתן לראות כי כל הרמזים לפענוח הסרט ניתנים כבר סמוך להתחלה, כך שגם מעבר קיצוני בין רמות מציאות, כפי שמתרחש לקראת סיום הסרט, יכול להתקבל בהבנה. הסרט כל כך מאתגר את הקהל, כמעט מבכל בחינה אפשרית, עד שניתן לכנות אותו סרט פסטיבלים טיפוסי. אולי משום שבעצם אין בו דבר טיפוסי. לתחושתי, יש בו חלקים מעט פשטניים מדי, אבל למי שמשקיע את המאמץ, מדובר בסרט שמצליח לייצר חוויה יוצאת דופן, דרך דימויים עוצרי נשימה וסיפור שמצריך מחשבה גם בתום הסרט.

זמני הקרנה נוספים:
שישי 17.7 | 20:00 | סינמטק 2
ראשון 19.7 | 14:45 | סינמטק 3

תקשיב פיליפ
Listen Up Phillip

listen-up-philip

על פניו סרט זה, אחד משני הסרטים של הבמאי-תסריטאי האמריקאי הצעיר אלכס רוס פרי המציגים השנה בפסטיבל, היה אמור לקסום לקהל הרבה יותר מן הסרט הקודם בסקירה זו: מדובר בדרמה המתרחשת על רקע עולם הספרות של ניו-יורק, כולל לא מעט פרצופים המוכרים לחובבי הקולנוע העצמאי והרבה תפניות בעלילה. בפועל, לתחושתי, אחרי ההקרנה צופים רבים הביעו בקול את תסכולם מן הסרט – תחושה לה איני שותף כלל. אמנם סרט זה של פרי רחוק מלהיות נטול בעיות, אבל יש בו גם לא מעט איכויות בעשייה ובעיקר בכתיבה שלו. על מנת לאהוב את הסרט צריך לקבל את העובדה כי הדמות הראשית ביצירה, זו של פיליפ (ג'ייסון שוורצמן) אינה דמות חיובית. למעשה מדובר באדם בלתי נסבל, אשר לא מבצע את המשימה אשר מופיעה בכותרת הסרט, הוא לא מקשיב לא לסביבתו, לא לקול ההיגיון ולא לאף אחד. הוא סופר העומד בפני פרסום הרומן השני שלו בתמיכה ושיווק של הוצאת ספרים גדולה, אבל דומה כי הוא הולך לשרוף כל גשר שיאפשר לו הצלחה. מה שהוא כבר די קרוב להרוס כבר מתחילת הסרט הוא היחסים עם בת זוגו, צלמת מוערכת בפני עצמה (אליזבת מוס) – השניים חולקים דירה, אבל הוא כבר חדל מלשתף אותה בהחלטות ודומה כי הם מתנתקים זה מזו כבר במשך זמן רב, מבלי להודות בדבר. העזרה היחידה שפיליפ מוכן לקבל בשמחה היא מסופר ותיק ומוערך (ג'ונתן פרייס) המציע לו עזרה במספר תחומים, כולל חופשה לטווח לא מוגבל בבית קיץ ועבודת הוראה בקולג' קטן.

במהלך הסרט, המבנה של התסריט יזנח את פיליפ לפרקי זמן ארוכים ויעבור להתמקד בכל אחת משתי הדמויות הללו, כמו רומן המקדיש פרקים שלמים לדמות משנה. בכלל, הסרט לא נצמד לאף כלל של בניית שלד תסריט – נקודת מפנה מגיעות ברגעים לא צפויים, דמויות מפתח מופיעות רק לקראת סיום הסרט או נעלמות באמצע היצירה. הסופר הוותיק, אשר נראה בהתחלה כלבבי וכמעט כמו מלאך עבור הגיבור, מתגלה כאדם אנוכי ואכזרי לסביבה לא פחות. באשר לבת הזוג, החלק המוקדש לה הוא ללא ספק השיא הרגשי של סרט. הדבר הכואב ברגעים החזקים הוא האכזריות, בכך שדווקא מפני שהגיבורים עדיין מלאים באהבה הם הופכים את חיי בן/בת הזוג לסיוט מתמשך, במגוון רב של דרכים, בניסוחים מדוייקים של עלבונות.

הסרט לא רק עוסק בסופרים, הוא מחווה לסגנונות ספרותיים ולכן כולל שימוש רחב בווייס-אובר, אשר רובו כתוב ברמה גבוהה. חלק מן הדיאלוגים כתובים ברמה גבוהה אף יותר, חלק מן השורות הנאמרות בסרט חתכו לי את הלב מכיוון שהם היו עמוסים באהבה המסוות דרך תקיפה מילולית. יחד עם זאת, דומה שבכל הנוגע לתרגום העוצמה המילולית לקולנוע, הסרט עושה עבודה פחות מוצלחת ואחידה. הסרט נע בין מספר כלים סגנוניים, בראש בראשונה שימוש מוגבר במצלמת כתף תזזיתית וצילומי תקריב, לא תמיד עם הצדקה. חלק מן הקלוז-אפים של אליבזת מוס הם נהדרים מפני שהם חושפים לא רק את היופי אלא גם את הכאב של הדמות בעודה מחייכת, אבל הם היו יפים יותר לו המינון של קרבת המצלמה לפני הדמויות היה נמוך יותר. ייתכן ועל כל רגע חזק יש בסרט סצנות מפוספסות או דברים אשר לא זוכים להסבר מרתק. ואם הסרט אכן בנוי במבנה של רומן, הרי שלא די בשעה וחצי בלבד. אבל כמה מן הקטעים בסרט מרשימים מספיק על מנת להיחרט בזיכרון, ואפילו אם מדובר ביצירה פגומה, הסרט מציג קול של יוצר קולנועי בעל חותם אישי מובהק.

אין הקרנות נוספות

ויקטוריה
Victoria

Victoria1

אמירה אשר מיוחס לאורסון וולס טוענת כי היכולת לספר סצנה בשוט בודד היא "מה שמבדיל בין הילדים לגברים" מבחינת הבימוי. ואכן, החל משנות השלושים ועד היום, חלק ניכר מן הבמאים המובילים בעולם נוטים להשתמש בשוטים ארוכים בסרטיהם, כאשר העידן הדיגיטלי מאפשר לצלם סרט שלם ללא קאט בודד. סרטו של הבמאי הגרמני סבסטיאן שיפר לוקח את האתגר הזה שלב אחד קדימה – אף כי נוצרו מספר סרטים נטולי עריכה, "ויקטוריה" הוא טוען רציני לכתר השוט המורכב ביותר בהיסטוריה (למעשה, רק "תיבה רוסית" של סוקורוב מתחרה בו). הסרט מתחיל בשעות הקטנות של הלילה ונע לעבר השחר, כאשר הגיבורים שלו יוצאים ממועדון בברלין למספר גדול מאוד של אתרי צילום ברחבי העיר, כולל נסיעה במספר רב של כלי רכב, סצנות אקשן, וכמות עצומה של שינויי טון, בסרט אשר למרות העדר העריכה נע בין קצבים שונים. הפה נותר פעור.

אלא שיש סכנה בהדגשת הטכניקה – עודף התרשמות מן הרמה הטכנית פגע במקרה שלי בקבלת העולם הדיאגטי של הסרט וביכולת להזדהות עם הדמויות. אורון, לעומתי, התחבר רגשית בצורה חזקה בהרבה. דומה כי הבמאי והצוות שלו חשבו כל הזמן כיצד הם יכולים לאתגר את עצמם יותר ולכן הוסיפו עוד ועוד סבוכים לא רק לעצמם, אלא גם לגיבורי הסרט, דבר אשר פגע לדעתי בהגיון הפנימי שלו בכמה נקודות. בעיה נוספת הנובעת מן הבחירה הטכנית היא העדר היכולת לתקן דברים בעריכה או לקצר את הסרט. למרות מופע הראווה הקולנועי, חשתי כי שעתיים ורבע הם מעט יותר מדי עבור הסיפור שהסרט מנסה לספר, גם אם מדובר בנראטיב עמוס בתפניות. אולם, לאחר הצפייה, וגם בעקבות השיחה עם אורון ואנשים אחרים (דווקא כאלו אשר הסתייגו מן היצירה), אני מוצא את עצמי מסמפט את הסרט יותר ויותר. בעיקר את הדמות הראשית בו, זו אשר הסרט קרוי על שמה.

ויקטוריה היינה צעירה ספרדיה החיה בברלין מבלי להבין את השפה הגרמנית, ודומה שבלי קשר של ממש לעבר שלה או אפילו להווה. זוהי דמות אשר לא סתם נשאבת לתוך הרפתקאה, אלא הזקוקה נואשת לכל בריחה משגרת חייה ולכל חיבה שהיא מסוגלת לקבל, מה שזורק אותה לחברתם ארבעה חברים פרועים למדי כתחליף לשעות שינה ספורות. שתי סצנות בסרט מחזקות עבורי את הקשר הרגשי עם ויקטוריה. הארוכה והיפה שבהן היא סצנה בבית קפה, רגע לפני שהסרט תופס תפנית לכיוון הפעולה. זו הסצנה הכמעט בודדה בסרט בה ויקטוריה שוהה בחברת דמות נוספת אחת בלבד, סצנה בה אנחנו לומדים הכי הרבה על עברה וסצנה בה באמת נוצרת התחלה של קשר בין שני אנשים. סצנה אשר יכלה במידה רבה להיות חלק מקומדיה רומנטית וכנראה גם הסצנה הטובה ביותר בסרט. אולם ייתכן כי הסוד להבנת הסרט מצוי בדיאלוג הראשון בסרט, שיחה קצרה בהרבה בה ויקטוריה מנסה לדבר מעט עם הברמן אשר משרת אותה לאו דווקא באדיבות יתרה. היא סתם רוצה לייצר עמו קשר, ושואלת אותו עם הוא שבדי, מקווה למצוא עוד מהגר כמוה, עוד מישהו זר לסביבתו, אבל זו בקשה אשר נותרת ללא מענה. על מנת להרגיש שייכות למשהו, על ויקטוריה להפוך לאישה שונה בתכלית, אולי לא בפעם הראשונה בחייה הלא מאוד ארוכים – ורכבת ההרים יכולה להתחיל.

אין הקרנות נוספות

לב רחב
Virgin Mountain

fusi_virgin_mountain

באיסלנדית הסרט נקרא בפשוטות "פוסי", על שם הגיבור שלו. באנגלית, אולי עקב הדמיון למילה גסה, שונה שם הסרט ל"Virgin Mountain". אולם, אני סבור כי הכותרת העברית היא זו אשר הולמת את הסרט בצורה הטובה ביותר – זהו לא רק סרט על גיבור עם לב רחב, אלא סרט עם לב רחב בעצמו, סרט שהופך לחביב הקהל מכל הסיבות הנכונות ביותר. פוסי הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, אשר עדיין חי עם אמו ודומה כי הוא מתקשה לפתח קשרים חברתיים. עם הידיד היחיד שיש לו הוא עוסק בשחזור קרבות ממלחמת העולם השנייה. זהו גבר גדל מימדים אך עדין נפש, המתנהל בצניעות ודומה כי כמעט ואינו חושב על עצמו. קשר עם שתי נשים חדשות ישנה בהדרגה את חייו. ראשית, ילדה קטנה העוברת לגור בבניין בו הוא חי, ולאחר מכן אישה אותה הוא פוגש בחוג ריקודים אשר החבר של אמו התעקש שילך אליו.

באופן הטיפוסי לסרטים מסוג זה, הגיבור ילמד להיפתח ולדבר עם הזולת באופן הדרגתי, אבל הסרט אינו בהכרח סרט בו הכל מסתדר וכל המשברים נפתרים – יש בו דיון של ממש בדיכאון, יחסים בעייתיים בתוך המשפחה ובסופו של דבר העלילה לוקחת את הסרט למזבלה, באופן המילולי ביותר. הנכס המרכזי של הסרט הוא השחקן הראשי גונר יונסון, עמו שוחחתי לאחר ההקרנה. יונסון הוא ענק פיזית אבל מצליח להעביר קשת רחבה של רגשות באמצעות שינוי מינורי בהבעות פנים ובעזרת קול רך מאוד, אשר דומה ללחישה גם כאשר הוא נדרש להרים אותו, אף פעם לא מתוך זעם. הוא מצליח לשלב, כמעט בכל סצנה, בין הקומי למעורר הזדהות, באופן כמעט צ'פליני לפרקים. וכמו ב"אורות הכרך" של צ'פלין, גם הגיבור של הסרט הזה מנסה להושיע בחורה המוכרת פרחים.

אחת מן הצופות שאלה בתום ההקרנה אם מדובר בסרט אופטימי או פסימי, תשובה אשר כל צופה יצטרך להחליט עליה בעצמו. אולם, מדובר בסרט אוהב אדם ושופע חיים, דבר חשוב אף יותר. יונסון חשף כי לא אהב את התסריט לאחר שקרא אותו בפעם הראשונה, אבל לאחר מספר קריאות הבין את הגדולה שלו. תהליך דומה עבר עליי במהלך הצפייה – לוקח זמן להבין את כמה הסרט העדין והקטן הזה באמת מצליח לכבוש ולרגש.

זמני הקרנה נוספים:
רביעי 15.7 | 17:30 | סינמטק 1
יום שבת 18.7 | 15:30 | סינמטק 1

השאר תגובה