• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

הקולנוע הישיר: בעקבות "כשנהיה צעירים" ולקראת סרטי וייזמן ומייזלס בפסטיבל ירושלים

2 ביולי 2015 מאת עופר ליברגל

סרטו של נואה באומבך, ״כשנהיה צעירים״ (While We're Young), נידון בעיקר כסרט על מפגש בין זוג בשנות הארבעים לחייו לבין זוג צעיר, אשר מזכיר לו את הנעורים שאבדו. חלק מן הביקורות (למשל של הכותבים האחרים בבלוג זה) מציינים בצדק כי זהו גם סרט עם הרבה אזכורים קולנועיים. אבל אני סבור כי למעשה הנושא המרכזי של הסרט הוא לא העימות בין הדורות, אלא אגף מאוד ספציפי באזכורים הקולנועיים: הדיון בתולדות הקולנוע התיעודי ובגישות שונות ליצירותיו. ככל שהסרט הופך להיות יותר עלילתי, הנושא הזה תופס מקום נרחב יותר. ובעוד ייתכן כי הדיון בפער הדורי מעט מאכזב (ייתכן והדגש הוא על המילה מעט) מצאתי את הדיון בקולנוע התיעודי מרתק. לכן, בטקסט שלי אגע בקצרה בדיון זה, בהקשר שהוא אקטואלי גם מסיבה נוספת: פסטיבל ירושלים הקרוב יערוך מחווה לבמאי הקולנוע אלברט מייזלס, שהוא אחד מן הנציגים הידועים ביותר של אחת מן הגישות הזוכה למקום של כבוד בסרט.

בסרט באות לידי ביטוי שלוש גישות לקולנוע התיעודי או לקולנוע בכלל, בידי שלושה דורות של יוצרים, כאשר הפער הדורי לא בהכרח מסונכרן עם הזמן בו עלו התפיסות לגבי קולנוע, ואף דמות לא נותרת לגמרי מסוגרת בעמדתה לגבי סוג הקולנוע שהיא מייצרת. הדמות המבוגרת ביותר, זו של הבמאי הותיק לסלי ברייטברט, המגולם בידי צ'ארלס גרודין, מייצגת את זרם "הקולנוע הישיר" אשר התפתח בארה"ב בשמות החמישים (בסרטים קצרים) והשישים (בסרטי התעודה הטובים ביותר שנעשו בארה"ב). זוהי אולי התנועה הקולנועית החשובה ביותר שהתפתחה בארה"ב בתחום הקולנוע התיעודי ובין הבמאים הכי ידועים שצמחו ממנה נמצאים האחים אלברט ודייויד מייזלס, שמחווה ליצירות שלהם (וליצירות שאלברט יצר לבד לאחר מות אחיו) תיערך השנה בפסטיבל ירושלים.

עוד על כך בהמשך, אולם כעת נשוב לדיון ב״כשנהיה צעירים״. שני היוצרים אחרים בסרט רוצים במידה רבה לראות בלסלי מורה דרך עד רמה מסוימת, אבל הם גם פונים לכיוונים אחרים. הדמות הראשית בסרט, דמותו של ג'וש אשר מגולם בידי בן סטילר, אולי יצרה בעבר סרטים המייצגים קולנוע ישיר, אבל דומה כי בפרוייקט עליו הוא עובד כעת הוא נמשך יותר אחר תפיסות ניאו-מרקסיסטיות, או מרקסיסטיות, של קולנוע – הוא שואף לייצר אמירה פוליטית ברורה באמצעות העריכה ויצירת הקשרים אצל הצופה. הוא שואב השארה תיאורטית מיוצרי קולנוע שמזוהים בעיקר עם קולנוע עלילתי, אבל החשיבה שלהם משפיעה עד היום גם על הקולנוע התיעודי: סרגיי אייזנשטיין וז'אן לוק גודאר.

חשיבה פוליטית מאפיינת לכאורה גם את גישתו של מי שמייצג את הדור הצעיר בסרט, ג'יימי, המגולם בידי אדם דרייבר. ג'יימי חש כבוד לוותיקים, גם אם כחלק ממהלך היפסטרי של הערכה של הדברים הישנים (ומה שלכאורה לא מוכר על ידי הכלל). אבל סולם הערכים שלו אחר: עבורו חשוב קודם כל לעשות סרט. כבר בשיחה הראשונה שלו עם ג'וש, הוא שואל אותו כיצד יצר סצנה מסוימת – ג'וש מגיב שהוא פשוט ראה דבר ראוי לתיעוד וצילם אותו. ג'יימי כבר בא מדור אחר, מודע יותר לדמגוגיה הקולנועית: עבורו, כל דימוי הוא בהכרח תוצאה של עבודת הבמאי, גם בסרט תיעודי. מבלי להסגיר יותר מדי מעלילת הסרט, אציין כי פער זה במחשבה, הנחשף סמוך לראשית הסרט, הוא זה אשר יוביל בסופו של דבר לקרע בין הדמויות.

לכאורה, הגישה של קולנוע ישיר עומדת בניגוד לתפיסה זו. בסרטים המייצגים ביותר של התנועה, על הבמאי להיות ״כמו זבוב על הקיר". כלומר, לא להתערב במציאות ולא להכניס גורמים חיצוניים לסרט. הדבר מתבטא בעיקר בכך שאין קריינות, ובצורה הטהורה ביותר גם הבמאי עצמו לא נכנס לסרט, אלא רק מתאר את מה שקורה מול המצלמה שלו. רבים מן היוצרים החשובים של התנועה עבדו יחדיו על סרט בודד – ״פרימרי״ (Primary) אשר חתום עליו רוברט דרו כבמאי, כולל גם קטעים רבים אשר צולמו בידי שני הבמאים המובילים של התנועה, די.איי. פניבייקר וריצ'ארד ליקוק, כאשר אלברט מייזלס מצלם גם הוא חומרים נוספים. הסרט אומנם מכיל קטע קריינות קצר סמוך להתחלה, אבל משם ניתנה הבמה לתיעוד מקרוב של שני המועמדים בפריימריס של המפגלה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות ב-1960, כולל ג'ון קנדי כפי שמעולם לא ראיתם אותו (במידה ולא ראיתם את הסרט).

maysles

האחים אלברט (עם המצלמה) ודייויד מייזלס עושים קולנוע ישיר

המייצג הקיצוני ביותר של הגישה שעומדת בבסיס הקולנוע הישיר, מאז ועד היום, הוא פרדריק וייזמן, אשר סרטו החדש על הגלריה הלאומית בלונדון יוצג גם הוא בפסטיבל ירושלים (וכמו כל סרטיו של וייזמן, זהו מסע מרתק לעולם המוזיאון. חובבי אמנות יעשו טוב אם יקדישו לסרט שלוש שעות). הסרטים התיעודים של וייזמן הם לעולם פסיפס הנסוב סביב מוסד או סביבה, ולא סביב סיפור או דמות בודדת. אין בהם דברי הסבר והם נמשכים זמן רב יותר מן הזמן המקובל להשקיע ביצירה קולנועית. המייסדים האחרים של התנועה שילבו בסופו של דבר ביצירות שלהם גם טון אישי יותר וכן הכניסו את עצמם לסרטיהם בדרך זו או אחרת. הם עשו זאת בין היתר משום שהקולנוע הישיר לא פעל בואקום, אלא היה חלק מהתעוררות תיאורטית ויצירתית של הקולנוע התיעודי ברחבי העולם, כולל כמה תנועות מקבילות. החשובה שבהן היא ה"סינמה וריטה" אשר התפחתה בצרפת.

יש הבדל בין ״הישיר״ האמריקאי לבין ״האמת״ של הקולנוע הצרפתי. בעוד השם האמריקאי מדגיש את הוויתור לכאורה על אמצעים מתווכחים בין הצילום ליצירה, הקולנוע הצרפתי מדגיש את החקירה אחר האמת. בזה הוא גם כולל את ההבנה כי לא ניתן לייצג אמת סובייקטיבית ולכן עשיית הסרט היא חלק ממנה שנחשף בסרטי הסינמה וריטה הבולטים. הסרט הידוע ביותר הוא כנראה ״כרוניקה של קיץ״ (Chronicle of a Summer) סרט אשר מסתיים בשיחה בין הבמאים שלו בה הם מכירים בכך שהם במצב חסר תקווה שכן לא ניתן לתעד את המציאות מבלי להכניס מבט אישי ומבלי לשנות אותה. ב״כשנהיה צעירים״ טוען לסלי כי בסופו של דבר במאי הקולנוע הישיר אף פעם לא טענו כי אין משהו מעצמם בסרט וכי הם לא מתערבים במציאות, אלא פשוט שהם הבינו כי החומר המתועד יותר מעניין מן הבמאי עצמו ומן האמירה שלו. מובן כי כל סרט הוא מבט אישי מעצם הבחירה בנושא ודרך השימוש המוגבר ברוב הסרטים בעריכה, גם אם לא מדובר בעריכה מהירה או בכזו המבקשת לייצר הקשרים במוחו של הצופה. הקולנוע הישיר, כמו כל קולנוע, הוא קולנוע של במאים, אבל במאים שבמקום לפאר את המסר האישי שלהם, מנסים להצניע אותו, או להנכיח אותו לקהל על מנת לקבל ביקורת.

בסוף הסרט ״תנו לי מחסה״ (Gimme Shelter), אחד מן הסרטים הטובים ביותר של האחים מייזלס (שיוקרן אף הוא בפסטיבל ירושלים) היוצרים הופכים להיות חלק מנושא יצירתם. הסרט, שעד כה היה תיעוד בלתי מתערב בסיבוב הופעות של להקת הרולינג סטונס, מקבל תפנית – האחים מייזלס מראים למיק ג'אגר את מה שצילמו. הוא מבקש לראות שוב את הנקודה הבעייתית, רגע בהופעה שהיווה סוף של תקופה וגם רגע אשר העלה דילמה אתית לגבי המעורבות וחוסר המעורבות של אמן ביצירה. זוהי דילמה אשר עולה בסרט, אבל לא נפתרת, מכיוון שהיא אינה ניתנת למענה חד משמעי. בקולנוע, כמו בחיים, יש הרבה מאוד תחומים אפורים. הצפייה בסרטי האחים מייזלס היא תמיד עוצמתית, אבל לפעמים מלווה גם בתחושה של חוסר נוחות – לא פעם נדמה כי ההצצה שלהם לחיי המתועדים אינטימית מדי, והשאלה זה האם מפני שהם חצו את גבול או פשוט בגלל שהם עושים את עבודתם ברמה הגבוהה ביותר, היא שאלה לא פתורה.

בדרכו, גם ״כשנהיה צעירים״ לא ממש מכריע בקרב על הגישות לקולנוע התיעודי – כל גישה המוצגת בסרט היא בעלת יתרונות וחסרונות. הסרט הוא מחווה לקולנוע הישיר ונותן לה יותר כבוד, אבל גם אומר כי יייתכן והשקפת העולם הזו פחות רלוונטית לימינו. בין היתר, הסרט גם דן באופן ביקורתי ברומנטיזציה של העבר והישן – תמיד קיימת תחושה כי פעם כל הדברים היו טובים ומורכבים יותר, אך זה לא בהכרח נכון ויש יופי ואיכות גם בעולם המודרני ובדרכי היצירה והביטוי בימינו. אבל כפי שכל הדמויות בסרטו של באומבך אינן דמויות חיוביות, ללא קשר לגיל או השקפה אמנותית, כך יש בסרט אהבה לאדם גם ברגעים בהם הוא מתנהג בצורה איומה, ואהבה לכל סוג של סרט. אבל ייתכן כי השורה התחתונה של פוסט זה לא צריכה להיות נתונה לסרט העלילתי החדש, אלא לסרטי אלברט מייזלס, אשר הלך לעולמו השנה. הוא לא רק אחד מן המייצגים הבולטים של תנועה חשובה בתחום הקולנוע התיעודי, אלא גם במאי שידע להשתנות עם הזמן ולהתאים את סגנונו לכל סרט וסרט. לכן, המחווה לסרטיו בפסטיבל ירושלים, בהם גם סרטים פחות מוכרים, היא מחווה מרגשת.

while_were_young

השאר תגובה