• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"כשנהיה צעירים", סקירה

4 ביוני 2015 מאת אור סיגולי

הבמאי והתסריטאי האמריקאי נואה באומבך הוא מסוג הקולנוענים שאני יכול להבין את כל מי שחושב שהוא עילוי, כמו גם את כל מי שחושב שהוא בדיחה מעייפת. בתור זה שמשמש כחוליה החסרה בין וודי אלן לווס אנדרסון (אתו שיתף פעולה מספר פעמים כתסריטאי וכמפיק), באומבך מביא קולנוע שמצד אחד נורא קל לצרוך אותו, אך מאידך הוא דורש הסתכלות קצת אחרת. בעיני, עיקר העניין בין החיבה והדחייה שרוכשים לסרטיו, הוא השלב החמקמק הזה בו הצופה בוחר האם לאהוב את הדמויות, או לשנוא אותן ממש.
זה תקף כמעט לכל סרטיו כמו "חיים בין השורות", "מרגו בחתונה" ו"גרינברג", אבל בעיקר לסרטו האחרון – שחובק על ידי רבים, ואנחנו בינהם – "פרנסס הא". הדמות הראשית שמגלמת גרטה גרוויג בסרט הזה גרמה לכמה אנשים לרצות לגור איתה ולכמה אנשים לרצות לחנוק אותה במו ידיהם. לכל אחד הרגישויות שלו.

סרטו החדש והשביעי במספר, "כשנהיה צעירים" (While we're Young), טומן בחובו את כל מה שמקסים וכל מה שמתסכל בפילמוגרפיה שלו, עם עוד כמה דברים חדשים. יש בו שלוש דמויות מרכזיות שאוהבות לדבר הרבה על צרות של לבנים אמידים, אבל שאפשר להזדהות איתן ולצחוק איתן. אבל מה שיש עוד בסרט החדש, שלא כל כך מאפיין את אלו שעשה עד כה, הוא שיש בו עלילה, ולא רק דמויות שנמצאו בסיטואציה מרכזית אחת והולכות במעגלים. עלילה כזו שמגיעה די בהפתעה באמצע הסרט ויש בה אפילו מאפיינים של מותחן.
חלק מהצופים עלולים להרגיש שזו שבירת הגה מוזרה מדי ממה שנראה כמו גרסת הסאנדנס של הקומדיה "שכנים", וחלק יכולים להנות מזה מאוד. אני, לצורך העניין, משתייך לקבוצה השנייה.

בן סטילר, בהופעה מצוינת, מגלם את ג'וש, יוצר תיעודי שתקוע כבר שנים בעשיית הסרט הגדול הבא שלו, הנשוי לקורנליה, שעוסקת בהפקה (נעמי ווטס, שכאן חוזרת למסלול אחרי כמה תפקידים לא ברורים). שניהם במקום טוב מאוד בחייהם, לפחות מבחינה חיצונית, אבל עננת ההגשמה העצמית מרחפת מעליהם, בין אם זה בתחום הקריירה או בתחום ההורות, דבר מה שניסו בעבר אבל ויתרו עליו והמשיכו הלאה. ידידות מפתיעה שנקשרת בינהם לבין זוג צעיר ומשוחרר, המגולם על ידי אדם דרייבר ואמנדה סיפריד, מסיט את חייהם מהמסלול וגורם להם בסופו של דבר להתעמת עם הנוחות והחיים שהם מנהלים.

גם אם מניחים בצד את העובדה שמדובר בדרמה קומית שאורכה כשעה וחצי, "כשנהיה צעירים" עדיין מכיל כמות אדירה של תימות ונושאים. הסרט מדבר בין היתר על התמודדות עם הצלחה, התמודדות עם כישלון, מצב של תקיעות, הבחירה לותר, החמצה, שאיפות, יחס בין הורים לילדים, הבדלים בין דורות, מוסריות, אבל גם על טכנולוגיה, מצבו של הקולנוע התיעודי, הדרכים ליצור, האמת שבאומנות ועוד הרבה.
מצד אחד זה סרט שממנו יכולות לנבוע שיחות מרתקות לאחר הצפייה בו, ובטח גם כמה טקסטים מעניינים, אבל מאידך, נדמה שאף אחד מהנושאים האלה לא מקבל טיפול לעומק, ומתנהג לרוב כמו פוסטי פייסבוק של דפי תוכן שמניחים נושא כלשהו על השולחן, זועקים לקוראים שלהם DISUCSS ולא מוסיפים דבר מעבר לזה, נותנים ליוזרים לעשות את העבודה.

הדוגמא הכי מובהקת לכך היא מונטאז' קצר וערוך נהדר באמצע הסרט, שמשווה בין שגרת חייהם של הזוג המבוגר לזה הצעיר. הטוויסט הוא שבזמן שבני הארבעים כולם מיומנים בעולם הדיגיטלי והמתקדם, דווקא הצעירים הם אלו שנהנים מדברים שאפיינו את הדור הישן. כלומר, האזנה למוזיקה דרך האייפון אל מול תקליטים, וריצה על הליכון לעומת משחק כדורסל בפארק. באומבך לא מציג לנו תמונה שיפוטית של העולם "המתקדם" (כמו למשל ב"נשים, גברים וילדים" הדידקטי) אלא משתמש בהיפוך הזה כדי לייצר אירוניה. העניין הוא שהסיקוונס הזה – שהיה אפשר לשלוף אותו מהגרסה הסופית ושום דבר בעלילה לא היה נפגע – בא והולך כמין קריצה שכזו. הוא מציג לנו רעיון מעניין, אך מוציא אותו לפועל בצורה שטחית ולא נורא מעודנת, שמרגישה כמו במאי שאומר "ראיתם מה עשיתי פה? הא? ראיתם, ראיתם? אני חכם. בואו נמשיך הלאה".

חוסר איזון הוא גם מנת חלקו של הסרט בתחום הדרמה והקומדיה. לעיתים הסרט זולג במפתיע מתחום הרציני וכבד הראש הישר לפאנץ' קומי, ומותיר תחושה של מבוכה, כאשר במקומות אחרים הבנייה הקומית לא מגיעה לשום שיא התרה ולפתע מסתיימת בטון צורם. יכול להיות שלא פעם ולא פעמיים זאת הייתה כוונת המשורר, אבל זה בכל זאת מייצר בלבול.

את אלו מאזנים היכולות הטובות של באומבך, בעיקר הדמויות שהן הרבה יותר קלות לאהדה מאשר סרטיו האחרים. אני מניח שרוב הצופים, לא משנה מה גילם, יפגשו חלקים מעצמם בארבעת הדמויות המרכזיות, ויבינו את פעולותיהם. באומבך מצליח לעצב דמויות אמינות גם אם הסיטואציות אינן בדיוק שגרתיות, ובהקשר הזה מדובר אולי בסרטו הנוח ביותר עד כה.
יתרון גדול נוסף של באומבך כבמאי דווקא הוא הבנת הליהוק והדרכת השחקנים שלו. כולם מצוינים בסרט, ללא קשר לגודל תפקידם. את סטילר ו-ווטס כבר שיבחתי בתחילת הטקסט, אבל יש להם פייט ראוי גם מקאסט המשנה.

את אדם דרייבר אני מכיר דרך הפרסונה הקולנועית שלו (לא צפיתי ב"בנות") וככזה הוא תמיד מצליח להרשים. בין אם מדובר בתפקידים קטנים וקריקטוריסטיים כמו אלו ב"בתוך לואין דייויס" ו"גייבי", ובין אם בתפקידים בעלי משקל דרמטי כמו "לבבות רעבים", בו היה הדבר המצטיין ביותר.
אמנדה סיפריד ("נערות רעות", "מאמה מיה") נהדרת גם היא, אך תפקידה קטן ומצומצם הרבה יותר ממה שהיה אפשר לעשות איתה, אבל זה מה שהתפקיד דרש.
את אחד התפקידים המוצלחים ביותר בסרט עושה צ'רלס גרודין כלזלי אביה של ווטס, והוא בונה דמות שקשה לנטור לה, על אף שהסרט מנסה להביא אותנו לכדי כך, לפחות בהתחלה.
ריאן סרהאט מבריק בתפקיד קומי קטן ואפילו מנכס לעצמו את אחת מהסצנות המצחיקות ביותר בסרט.

while were young2

בתור צופה קולנוע אדוק, הייתה לי מלאכה קלה יחסית למצוא את עצמי בתוך מבוך הרפרנסים הקולנועיים שהסרט זורק על צופיו כל רגע, אבל מבלי שתחקרתי אף אחד, אני יכול להמר שמי שאיננו סטודנט לקולנוע עכשיו או בעברו, יכול לפתח מעט קוצר רוח לגבי העניין הזה. אני בטוח שיש לא מעט התייחסויות שגם חלפו מעל ראשי, ומכיוון שהסרט יחסית קצר ועמוס במיוחד, ישנה הרגשה של זחיחות קולנועית שמאפיינת יוצרים ששכחו שלא כולם באים מהמילייה שלהם.
זה נסלח בעיני כי שלא כמו לזרוק סתם ציטוטים ומחוות לחלל האוויר, הסרט כן משתמש בהם והם הופכים למוטיבים שגדלים בהמשך הסרט.
הדוגמא הכי בולטת היא "תינוקה של רוזמרי" שמוזכר באחד משלביו הראשונים של הסרט ללא שום הקשר, אך ככל שהעלילה מתקדמת, לפתע דמותו של סטילר מוצאת את עצמה במין קונספירציה שמזכירה את התהליך שעברה רוזמרי (גורדין, אגב, גילם את הדוקטור ביצירת המופת של פולנסקי).

זה יהיה הגשר שלי להיכנס קצת לעניינים של סופו של הסרט, כי בעיני הסיום שלו הוא נדבך חשוב מאוד וקצת חבל לי שלא לדבר על זה. לכן, אני נכנס לספויילרים מסוף הפסקה הזו (ספויילרים גם ל"הבוגר"), מי שלא ראה מוזמן לדלג על הפסקאות הבאות, עד אזעקת ההרגעה, גם היא תהיה באדום.

האנטיקליימקס המפתיע של "כשנהיה צעירים" הוא עוד אחד מהדברים המיוחדים אך המבלבלים של הסרט. ג'וש ממהר לחשוף מול קורנליה ואביה את מה שבעיניו הוא הרג ובל יעבור בהתנהגותו של ג'יימי (דרייבר) וכשהוא סוף סוף מצליח, באקט שהוא חושב שיחזיר לו את כבודו, הוא מגלה שאמות המוסר של הסובבים אותו מסונכרות עם זו של "אויבו", והאנשים שמקיפים אותו שווי נפש לגבי המשחק המלוכלך, כביכול, של ג'יימי. זה גם מחזיר את הסרט לרגע בו רוזמרי של פולנסקי מגלה שהיא לבדה בעולם, וכל מי שסמכה עליו בעצם קשר קשר נגדה.

המיזנסצנה גם היא מזכירה סרט אחר מהסיקסטיז: ג'וש עומד גבוה ביציע של אירוע ההוקרה לגיסו לזלי, כאשר איש לא רואה אותו, והמצלמה עושה קראש-זום צורם ומוזר הישר אליו. זוהי ממש לא השפה של הסרט, ולכן אין ספק שמדובר באקט בימוי שנועד לייצר תשומת לב לעצמו. תנועת המצלמה וההעמדה הזו זורקות הישר לסצנת השיא של "הבוגר", כאשר דסטין הופמן עומד מעל טקס החתונה ומנסה לעצור אותה, בדרך לגאול את אהובתו ולהשיב אותה אליו.

זה בעיני הרגע היפה והמרשים ביותר של הסרט, לפחות מהבחינה הדרמטית, כי פה באומבך עומד באומץ מאחורי החלק היותר קשה של האמירה בסרטו – להיות נחמד לא תמיד עובד, המרפקים והמשחקים המלוכלכים הם חלק אינטגרלי, וג'וש, שתקוע בדיוק בין שני דורות שזו דרכם (ג'יימי ולזלי) לא יכול לנצח.
משם הסרט עובר לסצנה קטנה, של הפסד, אבל הפסד מתוק. ג'וש וקורנליה יושבים מחוץ לערב ההוקרה. הם אולי לא הפכו להיות מי שהם יכלו להיות, ואולי לא הכל מושלם, אבל זה בסדר. הם ביחד. הם יכולים להיות מאושרים במה שיש להם.
סצנת סיום עדינה ויפה, שצובטת בלב אבל גם ממלאת אותו בשמחה.
ואז זה ממשיך.

כשהתחילה הסצנה הבאה, חשבתי שאני מת. לא יכולתי לתאר לעצמי דבר נורא מזה, ואפילו יותר גרוע, נדמה שהנה אנחנו מתקדמים לסוף טוב המודבק באופן צורם על הסרט. ג'וש וקורנליה החליטו בכל זאת להפוך להורים, ובגלל הבעיות הפיזיות, הם מאמצים ילד, כנראה ממדינה נחשלת, ואנחנו פוגשים אותם בדרכם לאסוף אותו.
הרגע האופטימי הזה משתבש כאשר הבקרוב-הורים מרימים את מבטם בשדה התעופה ורואים עולל רך בשנים מתפעל באופן מעורר התפעלות סמארט-פון. הם מביטים בו בזעזוע. ומכיוון ש"הבוגר" כבר נחקק בסרט כמה דקות לפני, אי אפשר שלא לשייך את זה לסצנת הסיום המושלמת של סרטו של מייק ניקולס משנת 1967, כאשר לאחר שאוהבים התאחדו והם נוסעים לעבר השקיעה, הם מביטים זה בזה ומבינים שעכשיו, כשהסרט עומד להסתיים, הם יאלצו להתמודד עם המציאות, ואף אחד מהם לא מוכן לזה. זהו אחד הסיומים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע.

הפינאלה הזו מציגה גם היא כאת ל מה שרע וטוב ב"כשנהיה צעירים". מצד אחד הסיום של חכם, כי הוא מחזיר אותנו לסצנת הפתיחה, בה גם נמצאים ג'וש וקורנליה מול תינוק, ומתנהלים באופן גמלוני אתו. הרבה נשאר אותו הדבר, אבל מעמדה קצת אחרת. מצד שני, הסיום הכפול מרגיש מיותר (אך לא גחמתי), ומתחכם (אבל זה גם אמיתי וכן).
-סוף ספויילר-

אפשר להמשיך ולצלול אל שאר הדברים שהסרט מדבר עליהם לנצח, אבל כבר הארכנו במילים גם ככה. בסופו של דבר, אם מביטים בו כקומדיה חביבה, "כשנהיה צעירים" מהנה מאוד מעשרות סיבות וגורמים, ואפשר לדבר עליו עוד המון.
כאשר מנסים לקחת אותו ברצינות – כפי שהוא ללא ספק היה רוצה – התסכול מהעומס שלו, שיוצר רק רדידות ולא עומק, מתחיל להיות חריף יותר.
מבחינתי לפחות, המשוואה נוטה לכיוון החיובי, מכיוון שיש בו מספיק בשביל להמליץ עליו, מהבדיחות ועד הכתיבה, מהעשייה החכמה ומההבנה הקולנועית שלו. אבל כן יש בי משהו שהיה רוצה שהסרט יהיה ממוקד יותר ושהקול שלו, ובהחלט יש לו אחד, יהיה יותר צלול.

השאר תגובה