• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"שכנים", סקירה

9 במאי 2014 מאת אור סיגולי

אחת מהעבודות היותר קשות בתחום ההפצה, אני מניח, היא יצירת טריילר קידומי לקומדיה. מעבר לדברים הברורים מאליהם שמאתגרים בבניית טריילר רגיל, העריכה לסרט קומי עשויה להיות מורכבת יותר, גם מבחינת הקצב והצורך לשמור על טון שמייצג את הסרט, אבל בעיקר המחשבה של כמה מהבדיחות כדאי להסגיר. מצד אחד, אם הסרט מצחיק ויש בו לא מעט רגעים טובים, הרעיון המיידי הוא להכניס כמה שיותר מהם לטריילר כדי להביא את הקהל. מצד שני, זה יגרע מהנאת הצופים, כי הרוב כבר נחשף אליהם בשלב היח"צ.
זו אחת הסיבות למה טריילרים לקומדיות הם בעיה שממנה אני מעדיף להמנע.

שלא כהרגלי, צפיתי בטיילר של "שכנים" (Neighbors), הקומדיה החדשה בכיכובם של סת' רוגן, רוז ביירן וזאק אפרון (זוכה ההופעה-הטובה-ביותר-ללא-חולצה בטקס פרסי ה-MTV האחרון, אם כי לא על הסרט הזה. היה לי חשוב לציין את זה). בעיני זה היה טריילר מעולה כי הוא לגמרי פמפם אותי לקראת הסרט, ולא גרם לי לחשוב שכבר נחשפתי לרוב הבדיחות, מלבד אחת מפוארת במיוחד. שזה גם מסוכן, כי זה העלה את ציפיותי.
בסופו של דבר, טריילר או לא טריילר, התברר לי ש"שכנים" הוא הסרט המצחיק ביותר של 2014, או לפחות בשוויון עם "חדשות בהפרעה". כמובן שכולנו משהים את התארים האלו עד שנצפה ב"רחוב ג'אמפ 22". חכו לסיכום המחצית ביולי, ונראה.
החדשות היותר טובות הן ש"שכנים" הוא אפילו קצת יותר מסתם עוד קומדיה שעובדת.

על הומור מאוד קשה להתווכח, ואני לא יכול לשכנע אף אחד שהסרט הזה נורא מצחיק. מה שכן בולט בו, וזה מעבר לסובייקטיביות, הוא איזשהו סוג של היפוך מוזר ומעניין שאני לא בטוח מתי הפך ללגיטימי.
הסרט מתאר את מלחמתם של צעירי קולג' נאים ופרועים בשכניהם החדשים – זוג צעיר פלוס תינוקת, שוויתרו על החיים הטובים ובעיקר רוצים ללכת לישון בשעה סבירה ולגדל את התינוקת שלהם בבית חלומותיהם.
כשחושבים על קומדיות קיץ שמיועדות באופן טבעי לקהל של תיכון-קולג', ההזדהות שלנו אמורה להיות עם הצעירים, עם החבר'ה שרק רוצים לנצל את שנות חייהם היפות ביותר לאהבה ולמסיבות, ולהדוף רגע את ההתבגרות שתגיע בין אם ירצו או לא. "בית החיות", "שגעון של קולג'", "פרוג'קט X" וכו'. כבר למדנו שהנעורים הם השאיפה, והבגרות היא מכשול שחייבים לנצח בתשעים-עד-מאה דקות.
אבל ב"שכנים", הדמויות שאיתן אנחנו מזדהים ובשלומן אנו חפצים, הם לא הצעירים הפוטוגניים, אלא הזוג הבורגני. ויחד איתם אנחנו נבין שההנאה היא לאו דווקא בעולם שכולו חוסר אחריות וליבידו, אלא בשלב אחד אחרי, ושנוחות ושגרה הן לא דבר רע.
קצת רדיקאלי, לא?

זה נכון שמאוד עוזר שאת הזוג המנומנם מגלמים סת' רוגן (רגע… מתי רוגן הסטלן והמטופש הפך להיות המבוגר האחראי? בבקשה תגידו לי שנרדמתי ואנחנו ב-2024) ורוז ביירן שכבונוס בשבילנו הורשה לה להשאיר את המבטא האוסטרלי שלה. רוגן גדל בקומדיות כאלה, וביירן עברה אליהן רק לפני כמה שנים עם תפקידה המעולה כהלן המרשעת של "מסיבת רווקות". לפני זה יכולתם למצוא אותה ב"טרויה", מותחן המד"ב המעולה "שמש" והסדרה "דמג'ס".
ל"שכנים" יש בהחלט פרוטגוניסטים ואנטגוניסטים, אבל עוד הצלחה גדולה של הסרט, היא שאנשי הקולג' שהופיעו משום מקום למרר את חיי הזוג ותינוקתו, הם דווקא חבר'ה לא רעים, או לפחות לא רעים כל הזמן. הסרט לוקח את הזמן כדי לבנות דינמיקה בינהם, לעצב כמה מימדים לאישיותם, ובשלבים רבים של הסרט אנחנו עוברים איתם מצבים שונים. אנחנו אוהבים אותם, שונאים אותם, מקנאים בהם ומרחמים עליהם.
את מנהיג הקבוצה מגלם זאק אפרון בן ה-26, ילד הפלא של דיסני שרק לאחרונה מצליח לצאת מכמה בחירות קולנועיות שיכלו לפרק לו את הקריירה ("העיתונאי", נגיד). אפרון עושה תפקיד נהדר, וממש מעביר את הדמות שלו כמה שלבים של התפתחות שלא הייתה מביישת דרמה שגרתית.
דווקא החבר'ה שמגבים אותו, בעיקר דייב פראנקו (אחיו של ג'יימס) וכריסטופר מינץ-פלאסי (מקלאבין של "סופרבאד") לא עומדים ברמה שלו וקצת לוקחים את הסרט למקום נמוך יותר. מינץ-פלאסי כי הוא באמת רק קריקטורה, ופרנקו כי הוא באמת לא שחקן נורא טוב. לפחות ממה שראינו עד כה.

את התסריט כתבו ברנדן או'בראיין ואנדרו ג'יי כהן, להם זהו תסריט הבכורה. הבימוי הופקד בידיו של ניקולס סטולר, כך שהיה אפשר לצפות מהסרט שיהיה בו משהו אחר כבר מהשלב הראשון. סטולר התחיל את דרכו כתסריטאי ועבר לבימוי בשנת 2008 עם "קח את זה כמו גבר" (Forgetting Sarah Marshall), בעיני אחת מהקומדיות הרומנטיות היותר מוצלחות של המילניום החדש. סרטיו האחרים היו פחות מוצלחים, אך היו להם את הרגעים שלהם, ולזכותו יאמר שהוא אחד מהאחראים לחידוש של "החבובות", אם כי כתסריטאי בלבד.
למרבה ההפתעה ג'אד אפאטו איננו חתום כמפיק או מפיק אחראי לסרט, אבל אנחנו בשלב כזה שבו לא צריך את אפאטו עצמו כדי לעשות קומדיה בסגנון, בטח לא אם רוגן ואוון גולדברג עומדים מאחוריה. ועם זאת, בניגוד לאחד הדברים שהכי מאפיינים את הקומדיות של אפאטו, והפעם לשלילה, "שכנים" הוא קומדיה מתקתקת של שעה וחצי, שאולי עושה איזה סיבוב מעגלי מדי פעם, אבל בעיקר יודעת בדיוק מתי לחתוך.
מעבר לזה, לסרט יש את כל המאפיינים של הקומדיה האמריקאית החדשה – עיצוב הדמויות, השילוב בין קומדיית סלאפסטיק ודרמה יומיומית, ובעיקר סצנת הסט-פיס שהאמת היא שאני כבר יכול בלעדיה בשלב הזה.

"סט-פיס" (set-piece) הוא מונח קולנועי ישן בעיקר מתחום האקשן שמתייחס לסיקוונס או לסצנה, לרוב לא תמיד חלק אורגני מהסיפור, שנועדה להרשים ולהדהים את הצופים. זה רגע בו הסרט מעלה את הטורים רק לכמה דקות כדי להשאיר לפחות רגע של "וואו" לצופיו.
לקומדיות האפטאיות יש "סט-פיס" משלהן, והוא הרגע שבו הקומדיה פתאום יוצאת מכלל שליטה, ולעיתים יוצאת גם מאיפשהו בגוף, ומכניסה את הקהל למצב שיכול להיות מתואר במונח האמריקאי "oh, no, they didn't!". סצנת השלשול של "מסיבת רווקות", ניתוח השדה ב"עצבניות אש" וכו'. זה נראה כמו רגע שמופיע בפלייבוק של כתיבת הקומדיה החדשה, ולעיתים זה נראה מאוד מודבק על הסרט. גם ל"שכנים" יש את הרגע הזה (הוא כולל הנקה. לא תפספסו אותו) ועל אף שהוא קורע מצחוק, הוא היחיד שמרגיש כאילו הוא מעט מתאמץ יתר על המידה.

המבחן שלי לגבי הצלחתה של קומדיה הוא האם היא עומדת במבחן הזמן והאם היא שורדת צפיות נוספות. כמובן שבשלב הזה אני לא יכול לקבוע את זה, אבל בצפייה ראשונה "שכנים" עבד עלי מעולה והיה מצחיק בצורה יוצאת דופן. ישנו משפט אחד בסצנה שסוגרת את הסרט – משפט לא נורא חשוב שיכול להיות שהיה פרי המצאתו על המקום של רוגן – שהוא כרגע נמצא בראש משפטי השנה שלי, והוא כל כך מבריק שאני לא מבין למה היינו צריכים לחכות עד 2014 כדי לשמוע אותו לראשונה.
מהרגע הראשון ועד סצנת הסיום ממש, הסרט מצטיין גם ברגעי הקומדיה, גם ברגעי הדרמה (הדי מועטים, שהסרט עושה ככל שיכולתו לפתור אותם כמה שיותר מהר) ואפילו בכמה סיקוונסי אקשן לא רעים. סצנת הקרב בין רוגן ואפרון כבר עכשיו בדרכה להיות זוכה פרס "הקרב הטוב ביותר" בפרסי ה-MTV של שנה הבאה. סמכו עלי.

האם אני מהלל את הסרט יתר על המידה? יכול להיות. בסופו של דבר מדובר רק בקומדיה מצטיינת עם טוויסט מעניין בקונספט שלה. זה לא "בית החיות" וזה לא "ביג ליבובסקי". אבל אם הייתם שואלים אותי הייתי גם אומר לכם את זה אחרי הצפייה הראשונה ב"פיינאפל אקספרס". רק כשצפיתי בו בפעם השלישית הבנתי שזו ליגה אחרת לגמרי, והדבר היחיד שאני יכול לעמוד מאחוריו בשלב הזה, הוא שיכול להיות ש"שכנים" עלול להגיע למקום הזה. שזה לא רע בשום דרך שמסתכלים עליו.

עוד משהו לא רע, לא משנה איך מסתכלים עליו

תגובות

  1. stav הגיב:

    ביקורת מוצלחת, הסרט באמת כיף, אבל מתי התחלתם להדגיש כל מילה שלישית? אני מבין שמדגישים שמות ומונחים, אבל זה מרגיש לי טיפה ADD מדי…

השאר תגובה