• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פסטיבל חיפה 2014: "יום מפרך", "הגאולה", "נשים, גברים וילדים", "משהו עוקב אחרי"

15 באוקטובר 2014 מאת אור סיגולי

החורף חזר לכרמל אתמול, וזו הייתה עוד סיבה טובה לשמוח. אני מניח שהוא הסתובב בשאר ישראל, אבל ידיעותיי על הקיום שמחוץ לחיפה מאוד הצטמצמו בשבוע האחרון, כפי שוודאי שמתם לב.

היום השישי של הפסטיבל היה עמוס סרטים מעניינים, ונראה היה שלא משנה על מה תניחו את אצבעותיכם, כנראו שתיפלו על סרט ראוי (גם אם לא קונצנזוס מוחלט או חוויה מושלמת). אני ראיתי ארבעה סרטים היום, ובאותה קלות יכולתי לבנות רשימה אלטרנטיבית של סרטים אחרים והייתי יוצא נשכר גם.
לא אהבתי את כל מה שראיתי ביומו השישי של פסטיבל חיפה, אבל אני מאוד שמח בסרטים שנפלתי עליהם. גם איזה גיוון נפלא זה היה: מותחן אקשן מהמזרח, מערבון דני, דרמת אנסמבל אמריקנית וסרט אימה מדובר.
פירוט מלא מרגע זה.

יום מפרך – A Hard Day

למרבה ההפתעה, זהו איננו הסרט הקלאסי על להקת הביטלס, "לילה של יום מפרך", שמוקרן גם הוא בפסטיבל. מעניין אם היו צופים שהתבלבלו בין השניים, ומה הייתה תגובתם…
הסרט הדרום-קוריאני שהוקרן אתמול בצהריים הוא מותחן בקצב מהיר, הנפתח בשוטר ממחלק הרצח, שבאישון לילה דורס בטעות עובר אורח בכביש נטוש. לא אפרט דבר על העלילה מנקודה זו, מכיוון שהסרט עמוס תפניות והפתעות שעדיף לשמור לצפייה.

"יום מפרך" נראה ומרגיש כמו המותחנים הדרום-קוריאנים אבל יש בו כמה הבדלים לטוב ולרע. למשל, הוא הרבה פחות קיצוני מהסרטים האחרים ממולדתו אותם אנחנו מכירים ("ראיתי את השטן", "שבעה צעדים") וככזה הוא צפייה שיכולה להתאים גם לקהל שלא אוהב לראות את המסך מוטבע בדם ואיברים קטועים. אני באמת חושב שהוא אכזרי פחות מסרטים אמריקאיים מאותו הז'אנר.
שנית, הוא לוחץ על הקומדיה כמעט כמו על האקשן. הומור הוא לחלוטין מנת חלקם של הסרטים הדרום-קוריאנים. למעשה, חלקם מצחיקים במיוחד, אבל נדמה שכאן נתן הבמאי קים סונג-הון (שזהו סרטו השני) מקום רב יותר להומור. זה הופך את הסרט להרבה פחות אפל, הרבה יותר מזמין, וככזה גם פחות אפקטיבי או בעל הרגשה של יצירה כבדת ראש. בכל מקרה מדובר בכיף גדול, ובסרט מצחיק שמצליח לגמרי לעמוד ביעדים שהציב לעצמו.

עלי לסייג מעט את עניין ההומור, כי ברגע מפתיע אחד בסרט, אני ועוד כמה צופים פרצנו בצחוק גדול, בזמן שהגברת שישבה לידי רטנה לעצמה "אני לא מבינה למה זה מצחיק". אז קודם כל, באמת קשה לקבוע מה מצחיק ומה לא, אבל לקומדיה הקלאסית יש כמה מאפיינים, אחד מהם הוא הדיסוננס שבין המכשול העומד מול הדמות לבין הדרך בה היא מתמודדות איתו. לירות כדור מטווח אפס בראשה של דמות אהובה זו טרגדיה, להפיל עליה פסנתר מקומה חמישית זו קומדיה. על המנגנון הזה פועל "יום מפרך". אז אם אותה צופה נחמדה קוראת את הדברים האלו, אני מקווה שהיא מבינה.

"יום מפרך" התגלה כאחת ההנאות הגדולות שלי בפסטיבל הזה, ויחד עם הקומדיה השחורה המוקרנת בפסטיבל, "בסדר ההעלמות", שמגיעה מהצד השני של העולם (קרי, נורבגיה), מסתבר שחיפה השנה היא בית נהדר לקומדיות פשע שחורות על גברים מסוכנים ומבולבלים באותה מידה.

הקרנה נוספת:
18.10, בשעה 22:30, רפפורט

הגאולה – The Salvation

הגאולה

יום מפרך זה משהו שגם אפשר לומר על מה שעובר על גיבורי "הגאולה", המערבון הרביעי שמוקרן בפסטיבל. האחרים היו "עמק אפל" האוסטרי, "התשוקה" הארגנטינאי, ו"מיראז'" אותו לא הספקתי לראות.
אבל אם שני המערבונים הקודמים היו איזה שילוב של מערבון עם סגנון, ז'אנר, או תפישה קולנועית אחרת, "הגאולה" הוא המערבון הכי קלאסי שיש, כמו המערבונים של קלינט איסטווד.
הסרט הוא הפקה דנית דוברת אנגלית (ברובה) המספרת על חייל לשעבר, בגילומו של מאס מיקלסן ("ניצוד"), שהיגר לארצות הברית במאה ה-19. לאחר שבע שנים בהן בנה בית עם אחיו, מצטרפים אליו סוף סוף אשתו ובנו הקטן אשר נשארו מאחור. אך משפחתו מגיעה בעיתוי לא נכון, והיום הראשון שלהם מתברר כהרה אסון ומצית מעגל נקמה אכזרי במיוחד.

הדבר הראשון שנהדר בסרט (מעבר לכך שאורכו שעה וחצי) הוא שהבמאי כריסטיאן לווינג למד את החומר לפני שניגש לסרט, והרים מערבון כמו של פעם: עיירות מאובקות, תחנות רכבת, צווארונים מוכתמים ומרחבים אין סופיים. הסרט לא לוקח שבויים והוא הולך רחוק עם הטינופת והאלימות, אבל עדיין שומר על רמה גבוהה של אסתטיקה.
בגדול זה נהדר, אבל האמת היא שזה דווקא מעט הפריע לי. הסרט, כאמור, נראה מצויין, אבל הוא משוייף מדי והשימוש ברקעי CGI שאמורים לעזור לריאליזם של הסרט (אם אני לא טועה בהערכתי) דווקא פוגמים בו, ולעיתים מעטות אף בולטים מדי ומשווים לסרט הרגשה של עיבוד קומיקס, של משהו בסגנון "300".

מאס מיקלסן פשוט נועד לתפקידים האלה, של הגבר השתקן שאין לדעת מתי ישלוף את הרובה שלו, ומבהיר לך שמאחורי הפנים החתומות מסתתר זעם עצום. איתו מככבים ג'פרי דין מורגן ("השומרים") בתור פחות או יותר השטן בכבודו ובעצמו, ג'ונתן פרייס, ואווה גרין בתפקידה הטוב ביותר מזה שנים. עוזרת לזה העובדה שדמותה אילמת (אני לא משתגע על אווה גרין).
"הגאולה" הוא מערבון מודע בלי להיות טראשי, ומודרני מספיק בלי להיות מרתיע. הוא סרט פעולה שמחזיק היטב ומספק הנאה גדולה, אם כי לא משמעותית במיוחד. הוא פחות אפי מ"3:10 ליומה" האמריקאי הנהדר מ-2007, אבל יותר טוב מרוב המערבונים שנעשו לאחרונה.
תוכלו למצוא אותו בשידורים בלעדיים בערוצי הסרטים של yes ממש בתחילת 2015.

אני חייב לחזור רגע אל אותו "עמק אפל" מתחילת הפסטיבל, כי בין השניים יש היפוך מעניין: "עמק אפל" מתרחש בכפר קטן באוסטריה אליו מגיע אמריקני מסתורי עם תכנית אפלות. "הגאולה" מתרחש בעיירה אמריקאית, בה חי גיבור מדנמרק שנוקם באמריקאים.
יחסי אמריקה-אירופה מקבלת משמעות מעניינת במערבונים המודרנים…

הקרנה נוספות:
17.10, שעה 17:15, אודיטוריום

"נשים, גברים וילדים" – Men, Women and Children

men woman and childrenסרטו החדש של ג'ייסון רייטמן (שנדמה שכוכבו דעך מעט מאז המועמדויות לאוסקר על "ג'ונו" ו"תלוי באוויר") הוא אחד הסרטים המדכאים ביותר שיצא לי לראות לאחרונה, ואני מזכיר לכם שאני כבר כמעט שבוע מבלה את רוב זמני עם זקנים גרוזיניים התקועים על אי בודד.
אני מניח שזה אומר משהו טוב, כי זה אומר שהסרט אפקטיבי. מצד שני יש בי משהו שמאוד רוצה להתנגד לו, כי את האפקט של הסרט אני לא בטוח אם הוא מרוויח ביושר. וכמו שלא חוכמה לגרום לקהל לבכות, לדוגמא, על ידי קלוז-אפ על ילד חולה סרטן, כך גם רייטמן לא לגמרי משחק הוגן בלגרום לנפשו של הצופה להתקפל לתוך עצמה ולקמול.

"Men, Women and Children" (לפי התכנייה עדיין לא נקבע לא שם רשמי בעברית) הוא סרט אנסמבל מרובה דמויות על תושבי פרבר טקסני, והשפעתה של הטכנולוגיה הזמינה מדי בחייהם, בעיקר בתחום הסמארטפונים, האינטרנט והפורנו.
אני לא בטוח לאיזו משפחה קולנועית לשייך את הסרט, כי הרבה פעמים חשבתי שהוא הגרסה ההוליוודית לסרטי האנסמבל של טוד סולונדז ("אושר" או "אגדות וסיפורים" אשר סצנה אחת בסרט החדש מהדהדת אליו בכוונה או שלא) או אולריך זיידל. אולי אפילו "מפות לכוכבים", שגם הוא חלק מהחבורה הזו, המראה קבוצה של אנשים שבעים אך רקובים שהורסים לעצמם את חייהם.
הסיבה שאני לא אוהב את הסרטים האלו היא כי נדמה שמטרת היוצרים היא לערער באופן הכי בסיסי שיש, ופחות להעביר חוויה אנושית. שזה לגיטימי, זה פשוט לא נורא עושה לי את זה.

בהקשר הזה אני חושב ש"MW&C" מועד באופן הרבה יותר חריף, כי לדעתי דווקא כן יש פה ניסיון לדרמה אמיתית ונוגעת, אבל הסרט הולך לדידקטיות כבר מהרגע הראשון ושופט מאוד לחומרה את דמויותיו, כמעט לא מאפשר לצופה לעשות את זה בעצמו, ועושה בשבילנו החלטות בצורה מאוד אגרסיבית. אני חושב שאם רייטמן (שעיבד לתסריט יחד עם אריקה קרסידה ווילסון את הספר של צ'אד קולטגן) לא היה מפוצץ אותנו כל הזמן באימג'ים של הודעות טקסט, איקונים ומסכי מחשב, והיה פשוט פורש את עולמן של הדמויות, וגורם לנו לצלול אליו ולמצוא את עצמנו בהן, הסרט היה חריף וחכם הרבה יותר. במקום זה, רייטמן הולך על האופציה הקלה ודואג שלא נפספס לרגע כמה הטכנולוגיה מחריבה את חיינו.

ובכל זאת, הסרט השפיע עלי. וזה בעיקר בגלל שראיתי הרבה ממני בתוכו, אני מניח, וזהיתי את היקום בו מתנהל ונרקם הסרט. לצערי לכל דמות יש רק תפקיד אחד וכיוון בודד בו היא מתנהלת, שעל אף זאת אלמנט ההזדהות איתם לקה בחסר.
האמת היא שיותר מהכל הסרט הזכיר לי את "Fast Food Nation", סרט האנסמבל הדידקטי להחריד של ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות") משנת 2006, היוצא נגד תעשיית המזון המהיר בארצות הברית, וגם הוא מתנהל בטקסס, אם אינני טועה. היו לי הרבה בעיות עם הדרך בה גם הסרט ההוא התנהל, אבל מה שכן – מאז שצפיתי בו לא נכנס המבורגר אל פי, או כל בשר טחון אחר, לצורך העניין. גם לסרט של רייטמן עלולה להיות ההשפעה הזו בתחומים אחרים, אבל זה בהחלט לא הופך אותו לסרט טוב.

צוות השחקנים בהחלט עוזר במקומות בהם הסרט נחשף כסיפור מוסר דידקטי. בעיני הטובה מכולם היא ג'ודי גריר, שעל אף מגוון תפקידים מ"משפחה בהפרעה" ועד "כוכב הקופים: השחר" נדמה שלא זוכה להערכה הראויה, וחבל כי היא נהדרת. לצידה דין נוריס (האנק מ"שובר שורות") מעולה גם הוא. אדם סנדלר מזכיר לנו שכשהוא רוצה לשחק הוא מצליח, וג'יי.קיי. סימונס שוב חביב אחרי שהפחיד אותנו ב"וויפלאש". אנסל אלגורט מצליח להשכיח את החרפה שהיא "אשמת הכוכבים", ושאר הילדים טובים מאוד גם הם. את רוזמרי דה-וויט וג'ניפר גארנר מצאתי מעט מאכזבות ביחס לשאר חבריהם לצוות. אמה תומפסון אחראית על הליווי הקולי הבעייתי של הסרט.

הדבר הכי משמח בהקרנה של הסרט שלועג למכורים לסמארטפונים, היא שאף אחד לא מעיז להוציא את הנייד שלו, ועל כן נחסכו הסינוורים הבלתי נסבלים של בודקי ההודעות. מה שכן, זה לא הפריע לכל הנשים המבוגרות שישבו סביבי לדבר ללא הפסק. הרגע שבעיני היה שווה את הכל, היה לקראת סוף הסרט, כאשר קלוז-אפ נוסף התמקד בפניה היפות של ג'ניפר גארנר. "את רואה," אמרה אחת לחברתה ולא בשקט מופתי, "זאת אמה תומפסון!".

הקרנה נוספת:
16.10, בשעה 19:00, אודיטוריום

"משהו עוקב אחרי" – It Follows

משהו עוקב אחרי

ג'יי היא נערה פרברית צעירה שמשהו מתחיל לעקוב אחריה. זה משנה את צורתו בכל פעם, אבל משהו אחד עקבי למדי: זה מופיע ברגעים הכי מפחידים שאפשר לחשוב עליהם. ג'יי חייבת להבין מה זה ואיך נפטרים מהסכנה העל-טבעית הזו והיא נעזרת במספר מחבריה הקרובים. את הסרט ביים דיויד רוברט מיטשל שזהו סרטו השני. משחקים בו מייקה מונרו, לילי ספ וג'ייק וורי ("זומבונים").
"משהו עוקב אחרי" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון וזכה לתגובות נלהבות למדי. הוא הפך במהרה לאחד מסרטי האימה המדוברים של השנה, וככזה הייתי חייב לראותו כמה שיותר מהר. כשגיליתי שהוא יוקרן בפסטיבל חיפה לא היה גבול לשמחה שבליבי.

אך כפי שלמדנו עוד ביום הראשון לפסטיבל, ציפיות הן האויב. לא שאני יכול להאשים אותן הפעם. זה לא כזה קל, אבל "משהו עוקב אחרי", לצערי, הוא כנראה האכזבה הגדולה שלי בפסטיבל ביחס שבין ציפייה לתוצאה.
לזכותו יאמר שהסרט באמת מנסה לומר משהו ושיש בו מידה רבה של אלגוריה, מה שלצערי אי אפשר לומר על המון סרטי אימה. הסרט הזה מתאר את החרדה וההתמודדות ממחלות מין ומאובדן בתולין (או לפחות, כך אני פירשתי את הסרט). לא אכנס לפירוט מחשש לספויילרים, אבל אם צפיתם ויש לכם תאוריות אחרות מאוד מאוד אשמח אם תחלקו אותן פה.

יש לסרט כמה רגעים מבהילים למדי, ולמיטשל יש עין נהדרת לקומפוזיציות ומיזנסצנה. ההתחלה שלו מצויינת, מעוררת סקרנות, והסרט נמנע בחלקו הראשון מהבהלות זולות. שזה אחלה, אבל הוא מתעייף מאוד מהר, מאבד את המומנטום האימתי שלו, ונשאר רק ברמת המסקרן. כלומר, בשלב בו הוא נדרש לתשובות או לפחות לאיזה עיגון סביר בתוך העולם שהוא יצר, "משהו עוקב אחרי" מתחמק מכל אלו ונשאר אלגוריה מעניינת שלא פותחה כראוי, וכמה סצנות לא רעות בכלל שאין להן דבק עלילתי משכנע.
בנוסף, המוזיקה של הסרט כל כך אינטנסיבית ומכתיבה את הסצנות, שהיא כבר מונעת מתח מהצפייה. בגלל השימוש המוגזם, אני ידעתי בדיוק מתי להיות בלחץ ומתי להרפות, ולכן לא הופעתי כמעט בכלל.

הקרנה נוספת:
17.10, בשעה 23:15, סינמטק

תגובות

  1. אבי הגיב:

    עלו בי בדיוק אותן מחשבות כמו אצלך למראה ה – CGI ב"הגאולה". אני לא יודע אם זו היתה החלטה מודעת לגרום לסרט להראות כל כך מלאכותי (לפרקים) או סתם חוסר תקציב, אבל זה בהחלט הציק לי.

    לקראת הסוף היו גם כמה החלטות בימוי ועריכה שהפריעו לי. למשל, אחד הדברים שאני הכי אוהב במערבונים זה את הרגעים שלפני השואודאון, השקט המותח הזה כשאתה יודע שהנה זה הולך להתחיל, אבל עדיין לא קרתה אף פעולה משמעותית. כשהסטינגס כבר מוכן, כולם נמצאים בעמדות, אבל עוד לא נורתה היריה הראשונה. כאן הסרט ישר קופץ לקרב האחרון כמעט בלי הכנה. בלי המתח הבריא שלפני.

    היו עוד כמה דברים קטנים שאני לא רוצה לדבר עליהם פה בגלל ספויילרים, אבל שמבחינתי קצת העיבו על הצפיה בסרט. בסה"כ היה סרט מהנה ומיקלסן היה טוב כהרגלו.

  2. יובל אדר הגיב:

    בנוגע לנשים, גברים וילדים חשוב לי להגיד שחוזקו העיקרי של הסרט הוא התיעוד האמין של עולמנו. בתור אחד אשר באותו הגיל של הדמויות הראשיות כל הבניית עולם הייתה מדיוקת להפליא, השימוש באימג'ים של מסכים הרגיש לי במקום כי ככה זה נתפס אצלנו (בני הנוער) כחלק מלא ומשמעותי מהחיים. למרות נימת השיפוטיות שהייתה בסרט (ולא חשתי בה רק אחרי הצפייה) נוצרה התחושה כאילו הסרט אוהב את הדמויות ולמרות שהן טועות מידי פעם הוא לא יפסיק לאהוב אותן.

  3. ש הגיב:

    כנראה שלא ראית את Disconnect ("מנותקים"), שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל, ועסק בדיוק באותו נושא: סיפורים שונים שמשתלבים זה בזה, והאינטרנט איכשהו הורס את חייהן של כל הדמויות. ההשוואה מתבקשת. ולא הלכתי לסרט החדש מחשש שהוא יהיה בדיוק אותו הדבר… אז מעניין יהיה לשמוע דיעה ממישהו שראה את שניהם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.