• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2014: "שנת חורף", "השבט", "השופט"

10 באוקטובר 2014 מאת אור סיגולי

אתמול נפתחה מהדורתו ה-30 במספר של פסטיבל הסרטים בחיפה וכמובטח, הנה מתחיל הסיקור היומי שלו לבלוג, זו השנה החמישית ברציפות. ומכיוון שעשיתי עבודת הכנה וצפיתי ב-26 מסרטי התכנייה עוד לפני הפסטיבל, אני מרגיש שהפעם אני יכול לעשות את זה ברגוע יותר. אתם, כמובן, יותר ממזומנים להצטרף.
עופר ואורון גם הם נמצאים בשעות אלה בהר הכרמל הצונן כך שיכול להיות שגם הם יתרמו את דבריהם במהלך 10 ימי הפסטיבל, אז הישארו בסביבה.

יריית הפתיחה של הפסטיבל הייתה מבחינתי עמוסה עד כאוטית. הפסטיבל הראה סימני חיים שוקקים לגמרי, מה שגם אומר עומס בקופות ולא מעט אנשים זועמים (בצדק או שלא) ואיחור מגה-מתסכל של סרט הפתיחה בלא פחות מ-40 דקות תמימות. כך שבמקום להסתיים בשעה חצות וחצי, הוא נגרר עוד אחרי השעה אחת בלילה. מקווה שההמשך יהיה יותר חלק.

צפיתי היום בשלושה סרטים (שניים בפסטיבל עצמו, ואחד בסקרינר שהספקתי איכשהו במהלך היום): טורקי, אוקראיני ואמריקאי. שלושת הסרטים ארכו יחדיו 7 וחצי פאקינג שעות, ובואו נגיד שאף אחד מהם לא היה קומדיה רומנטית, אם להתנסח בעדינות. והדבר היחידי המשותף לכולם הוא – ניחשתם נכון! – סצנות הקאה.
כן, כן, כך החליטו אלוהי הקולנוע להתייחס אלי ביומו הראשון של פסטיבל הסרטים בחיפה, עם מספר דמויות שבוחרות לחלוק עם הצופים את מה שעובר עליהן בבטן, בצורה המילולית ביותר שאתם יכולים לחשוב עליה. אני מרגיש כל כך מיוחד.

ולפני שנתחיל עם הסרט הראשון, אזכיר שוב מה שאני טורח לכתוב בכל שנה בפתיחת הסקירות – הטקסטים בימים הקרובים יכתבו או בשעת לילה מאוחרת או בשעת בוקר מוקדמת, אחרי מירוץ אינטנסיבי, ולכן אני מתנצל מראש על טעויות אינפורמטיביות כאלו ואחרות שעלולות לצוץ פה ושם. הרגישו חופשי לתקן אותי אם נתקלתם בכאלו.
ועכשיו, לשלוש ורבע שעות בטורקית.

שנת חורף – Winter Sleep

סרטו של הבמאי הטורקי האהוב נורי בילגה ג'יילן נחשב לאחד היהלומים הנוצצים של הפסטיבל, ולראייה ההקרנה המפוצצת שלו כבר בשעה 18:00. מהרגע שזכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן האחרון, הפך "שנת חורף" לאחד הסרטים המהוללים של השנה, וככזה ייצר סביבו לא מעט דיבור והתרגשות. הקהל כנראה הפנים את המלצות העיתונים והמבקרים ומיהר לבוא אל הסרט, כנראה בידיעה שהוא תובעני ומאתגר.
השילוב של הבמאי של "היו זמנים באנטוליה", מיצירות המופת המודרניות של הקולנוע, יחד עם אורכו היוצא דופן של הסרט והשבחים מקאן, מעניקים לסרט הרגשה משמחת של אירוע קולנועי. הוא אמנם יופץ בעתיד הקרוב בקולנועים, אבל היותו חלק מפסטיבל חיפה רק עוזר לו לצבור את המומנטום המלכותי. ידעתי עוד לפני הצפייה שמדובר בקולנוע קצת אחר מזה של "אנטוליה", שהפעם ג'יילן החליט לספר סיפור קטן ואינטימטי יותר. ועל אף שניסיתי לסדר את ציפיותי בהתאם, עדיין נתקלתי באתגר קשה ממה שחשבתי.

יכול להיות ש"שנת חורף", המתאר עונה בחייו של כותב טור אמיד המנהל בית מלון מרהיב ביופיו בפאתי אנטוליה, הוא מסוג הסרטים שצריכים קצת זמן להשתהות בתודעה לפני שהם שוקעים באופן הראוי. יכול להיות שכמו סרטים אחרים שבצפייה הראשונה לא הבנתי מה העניין ורק אחרי כמה ימים פתאום משהו הקליק ועיני נפקחו לרווחה, כמו למשל "זרים על שפת האגם" או "מלהולנד דרייב", כך גם זוכה פסטיבל קאן עוד עלול לפתע לצוף למחשבותי ברגע בו לא אצפה לכך, ולפתע תתבהר לי גדולתו של הסרט. לכן אני מסייג את הדברים ומתייחס אך ורק לחווית הצפייה הראשונה של הסרט שהיא, בהיעדר ניסוח אחר, לא הייתה טובה כלל.
בסרטיו האחרונים ג'יילן ידע לאזן היטב בין המלל ושפת הקולנוע, ככה שסרטיו יכולים להיות גם מהורהרים ומדיטיביים, אך גם מצחיקים וזורמים מאוד. ב"שנת חורף" הוא פנה יותר לכיוון הדברני, ואפילו למקורות תיאטרליים (כפי שמזכיר לנו הספר אותו הגיבור מתיישב לכתוב לקראת סוף הסרט), ואני הרגשתי שמדובר בטרחנות אחת גדולה שלא הצלחתי למצוא עוגן של עניין בה.
אמנם הצילום מרהיב, והאור הרך שחודר מהחלונות הקפואים או בוקע ממנורת הלילה משדרג את הסצנות ומעניק להן נופח ועומק נפלא, וגם המשחק יוצא מן הכלל (האלוק בליגינר בתפקיד הראשי ראוי לכל השבחים), ועדיין מצאתי את עצמי משווע לסיום השיחות הבלתי נגמרות, המעלות שאלות פילוסופיה ומוסר שלצערי יצאו מפיהן של דמויות שלא הצלחתי להתחבר אליהן, ולדרמה הטורקית הלא מאוזנת הנעה בין רגעים פיוטיים לבין אגרסיביות דרמטית שלא עולות בקנה אחד.

עם זאת, עופר שלנו, מכיוון שהוא בעל יכולות על-אנושיות, כבר התאהב בסרט וצפה בו פעמיים כך שהוא בוודאי יחלוק מעל פיקסלי הבלוג את מחשבותיו ויעניק תמונה רחבה יותר. אז קחו את זה בחשבון.

הקרנות נוספות:
18.10, שעה 13:00, אולם רפפורט.

השבט – The Tribe

השבט

בהקשר של הסרט האוקראיני המדובר הזה אני עומד בפני דילמה. מצד אחד, אני נורא רוצה שאנשים ייחשפו אליו ויטעמו את הדבר הכל כך יוצא דופן וכל כך מטלטל הזה, אך מצד שני אני לא מסוגל בשום אופן לקחת את האחריות ולשלוח אליו אנשים. לא עם התכנים שהוא מציג, לא עם אחת מסצנות ההפלה המצמררות שניתקלתי בהן, ועם הדכאון האנושי הקיומי שעולה מכל סצנה בו.

ובכל זאת, "השבט" כנראה טוען לתואר אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. עלילת סרטו של מירוסלב סלאבושפיטסקי מתארת את שגרת חייהם מעוררת החלחלה של קבוצת נערים בפנימייה לחרשים, דרך עיניו של תלמיד חדש שמגיע.
כל סצנה היא שוט אחד ארוך, לרוב במרחק ניכר מהדמויות, וכמה מהן מורכבות מקומפוזיציות שאין לי מושג איך עשו אותן. זהו בקלות אחד הסרטים המרהיבים ביותר שראיתי השנה, עם לא מעט סצנות שרק בדרך הוצאתן לפועל יש מן התהדמה. הייתי רוצה למנות את כולן אז זה בגדר ספויילרים ולכן אמנע מזה.
מכיוון שכל הדמויות בסרט משוחחות זו עם זו רק בשפת החירשים, אין אפילו מילה מדוברת אחת, ואין שום דרך שתעשה לנו את החוויה הזו נהירה יותר. אני חייב להודות בהכנעה שהיו כמה סצנות שלא הבנתי מה קורה בהן, והיו כמה סצנות שהבנתי די מהר ואז הצטערתי על זה. אבל הדבר המעניין מבחינתי הוא שמכיוון שאינני מכיר את שפת הסימנים, במהרה הפכו בעיניי הדיאלוגים של הסרט לכוריאוגרפיה, ובסצנות המוניות זה נראה כמו מחול.

הסרט עצמו הזכיר מבחינה סיפורית את הסרט "רוע" (Ondskan) המועמד מטעם שבדיה לאוסקר בשנת 2003, סרט שלא הייתי רוצה לראות שוב. בעשייתו הוא מזכיר את הקולנוע המזרח אירופאי שמוכר לנו בשנים האחרונות דרך הקולנוע הרומני, או סרטיו של הבמאי ההונגרי בנץ פלגיאף ("יער", "דילר"), אבל "השבט" מתעלה מעל כל אלו בזכות הרגעים הבלתי נשכחים – לטוב או לרע – שלו, והאומץ והשאפתנות הקולנועית שלו. באמת לא סרט ששוכחים נורא מהר.
ובקשה לסיום – אחד הדברים המשמעותיים בסרט הוא השקט שלו, ולכן אם אתם בוחרים לצפות בו בפסטיבל, אנא אל תנסו לחלוק בקול את פענוח הסצנות. זה בסדר גם לא להבין ורק לרוץ עם המחשבות. אם אתם מאלו שמוצאים את המשימה של לא לדבר במשך שעתיים מאתגרת במיוחד, אנא חכו להזדמנות אחרת לצפות בו.

הקרנות נוספות:
12.10, בשעה 12:00, רפפורט (מי משבץ סרט כזה בצהריים?)
15.10, בשעה 20:00, סינמטק

השופט – The Judge

השופט

וכאמור, בארבעים דקות איחור, הגיעו רוברט דאוני ג'וניור ורוברט דובאל לסגור את היום ולפתוח רשמית את הפסטיבל.
"השופט" כבר היה סרט הפתיחה של פסטיבל טורונטו. ממש היום הוא יוצא להקרנות מסחריות בארה"ב. בארץ הוא נדחה קדימה מסיבות כאלה ואחרות, אולי חלקן קשורות לאוסקר, אבל זו סתם השערה.

אם "השופט" היה ספר, הוא היה ספר טיסה. וזה לא נאמר בהכרח בזלזול. הדרמה המשפ(ח)טית הזו על עורך דין ממולח ונטול מצפון החוזר לעיירת הולדתו כדי להגן על אביו במשפט רצח, היא דרמה אפקטיבית, מקצועית ומשויפת. הבעיה של הסרט היא שהוא דרמה אפקטיבית, מקצועית ומשויפת. יותר מדי אפקטיבית, מקצועית ומשויפת. מסתבר שיש כזה דבר.
"השופט" איננו סרטו של הבמאי דיויד דובקין כפי שכתוב בקרדיטים. זהו גם אינו סרטם של ניק שנק או ביל דובונוק שכתבו את התסריט. זהו סרט של מכונה אמריקנית לייצור סרטים שעושה הכל כמו שצריך, כולל להכניס לסרט נשמה. אבל נשמה של פס ייצור, ולא של יוצר.

דאוני מגלם את טוני סטאר… אה, סליחה שרלוק הו… רגע, לא, שנייה, כתוב פה "הנרי פאלמר". סליחה, זה נורא מבלבל, פשוט לא מצאתי שום הבדל בין הדמות הזו לאחרות אותן גילם לאחרונה. בכל מקרה, הנרי הוא עורך הדין המטאורי, ורוברט דובאל – בתפקיד שהוא כל כך אוסקרי שזה חצי פארודיה בשלבים מסוימים – הוא אביו המנוכר. גם בילי בוב ת'ורנטון, וינסנט דונופריו, בלתזאר גטי ("אחים ואחיות"), ולייטון מיסטר ("אחת שיודעת") בקאסט. ורה פרמיגה, היפה בנשים, מגלמת את היפה בנשים, כך שלא תמצאו תלונות מהצד שלי בהקשר הזה, על אף פיתוח הדמות המפוקפק.

הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על "השופט" הוא שאי אפשר באמת להגיד עליו שום דבר גרוע. הצילום נכון, העריכה מדויקת, המשחק דרמטי, הסטים נראים טוב, המוזיקה היא מהסוג ההוליוודי האהוב שנכנסת באמצע הסצנה וצועקת על הצופה מה הוא צריך להרגיש (אפשר לזהות את תומס ניומן, המלחין של "אמריקן ביוטי" ו"חומות של תקווה", מהשנייה בה נכנסים כלי הנשיפה), הכל שם, הכל בסדר, וכצפייה נעימה בקולנוע או בטלוויזיה "השופט" הוא אופציה ראויה. אבל אין בו מתח, אין בו ייחוד ואין לו שם פרטי.
מבחינתי "השופט" הוא בדיוק כמו גלידה בשקל תשעים. נראה טוב, עושה את העובדה, ולחלוטין נטול אישיות.

הקרנות נוספות:
11.10, בשעה 13:30, אודיטוריום
13.10, בשעה 19:30, אודיטוריום

תגובות

  1. 'השבט' סרט סביר ומאכזב קמעה. הרי אם השפה המדוברת הייתה אחרת, כל הרושם היה מסתכם רק במבע הקולנועי המרשים בהחלט. בפועל, הגימיק נמוג במהרה, מקבלים דרמה קשה לצפייה עם סצינות חקוקות אבל הדמויות, איפה הדמויות? העלילה נבובה חסרת תנופה, די קלישאתית אפילו. לא חסר קולנוע מזרח אירופי מצוין בשנים האחרונות, 'השבט' מנסה ומנסה וכוונותיו טובות אבל כשעלו כתוביות הסיום, לא יצאתי בתחושה של התמוגגות או עם תת מודע מוטרד.

השאר תגובה