• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

"זרים על שפת האגם", סקירה

29 בנובמבר 2013 מאת אור סיגולי

רשימת סיכום 2013 החשובה הראשונה שהתפרסמה הייתה של מגזין הקולנוע הצרפתי הוותיק והנחשב "מחברות הקולנוע". אותו מוסד ידוע בעיקר כזה ששינה את פני הקולנוע הצרפתי בסוף שנות החמישים, ושממנו בקע הגל החדש של הקולנוע הצרפתי שכלל את פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול ואחרים. רשימת סרטי 2013 של "מחברות הקולנוע" כללה בין היתר את "כחול הוא הצבע החם ביותר", "לינקולן" ואת "ספרינג ברייקרס". את "זרים על שפת האגם" הם הציבו במקום הראשון.

כשחושבים על זה, אין פה הפתעה ממשית. "זרים על שפת האגם" (Stranger by the Lake / L'inconnu du Lac) הוא סרט קלאסי לקהל סיניפילי, או לכאלה שמחפשים בסרט יותר מהנראה לעין. לא כי הוא הומאז' לסגנון מסוים ולא בגלל שהוא מתכתב עם אמנות הקולנוע, אלא בגלל שהוא סרט שמותיר צורך עז לדבר עליו, לחקור אותו ולהעמיק בו, גם אם הצפייה הראשונה בו מאוד קשה (אני צפיתי בסרט פעמיים בשלב זה, ועל כך בהמשך). יש בו משהו ערמומי שחודר מתחת לעור. הוא הכניס – אולי צריך לסייג ולומר "אותי" – למצב של ערנות, חשדנות, ואולי אפילו תסכול, שלאחר מחשבה הפכו לאהדה והערצה.
האם זו חוויה קולנועית שמתאימה לכל אחד? בהחלט לא. לסרט יש הרבה חסרונות ולעבודת הבימוי של אלן גירודי יש כמה אספקטים שאני בהחלט לא מחבב, אבל למי שמחפש קולנוע שממש מתחנן ממך לשבת על מדרגות אולם הקולנוע, או בפאב סמוך, לדבר ולהתווכח עליו עם חבריך לצפייה, לחקור אותו לאורכו ולרוחבו ולמצוא מה מסתתר בו, כאילו זה עתה יצאנו מהקרנת הבכורה של "אוונטורה" – זה האחד.

את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל חיפה האחרון. הלכתי להקרנת הצהריים של הסרט מתודלק בסקרנות רבה לגבי זוכה קאן הזה, כמו גם כמה המלצות של חברים. הקהל היחסית מצומצם שהגיע להקרנה לא לגמרי ידע איך לאכול את הסרט, ואני נאלצתי לעבור לאחת השורות הראשונות רק כדי שלא אשמע את הצחקוקים והתזוזות המובכות של כמה מהצופים שכנראה לא ידעו למה הם נכנסים. יצאתי מהסרט מבולבל מאוד ואת רישומי החפוזים ממנו העליתי לבלוג כבר באותו הערב. דעתי המידית הייתה שעל אף שיש בו עבודה קולנועית מרשימה ולא מעט בחירות מדהימות, היה לי מאוד קשה עם סצנות המין הבוטות, אותן פתרתי כלא הכרחיות, פרובוקטיביות ומפספסות את המטרה.
בעיקר נוצר אצלי אנטגוניזם לגבי פרנק, הגיבור, ולא הצלחתי להבין את מניעיו. הבחירות שלו נראו לי לא הגיוניות, אקראיות, ובעיקר ממש מטופשות. סצנת הסיום של הסרט (אין ספויילרים) כבר לגמרי עצבנה אותי.

ועם זאת, הסרט נותר עמי. על אף שצרכתי לא מעט סרטים מאז הצפייה בו המשכתי לחשוב עליו. כעבור כשני ימים עמוסי סרטים לאחר מכן, הלכתי לישון ושוב חשבתי על סצנת הסיום הזו, כשלפתע משהו נפל לי למקום. פתאום הפעולות של פרנק נראו לי הגיוניות לחלוטין ואפילו מרגשות. בעקבות ההארה הזו, חששתי שלא נתתי לסרט לגמרי לשקוע בזמן הצפייה ושעלי לצפות בו שוב כדי להבין האם תחושותיי הראשוניות הן נכונות, או שמא באמת לא ידעתי לקרוא אותו כמו שצריך.
לפני כשבוע חזרתי וצפיתי בו. התכוונתי להיות הרבה יותר ממוקד ואנליטי, ולנסות להתעלם מהדברים שזרקו אותי החוצה במהלך הצפייה הראשונה. התיישבתי בכוונה באחת השורות הקדמיות של סינמטק תל אביב כדי לא להיות מוטרד מתגובות הצופים האחרים, וניסיתי להבין האם התאוריה שלי לגבי הסרט אכן נכונה.

אני חייב להודות, צפייה נוספת חשפה לי סרט אחר לחלוטין. "זרים על שפת האגם" של הצפייה השנייה הוא סרט מינימליסטי, חד, נקי ומרתק. הסיבה לחוויה השונה היא, בעיני, שבצפייה הראשונה סצנות הסקס ההומואי בסרט (שהביאו את המועצה לביקורת קולנוע להחלטה קיצונית) מוציאות משיווי משקל, מייצרות איזושהי רמת חרדה, שאולי מעלה את ערנות הצופים, אבל גם מערפלת את כל השאר. זה הביא אותי למסקנה שעל אף שאין ספק שהמיניות היא חלק משמעותי מהמארג של הסרט, יוצא הוא מפסיד בגללה. המיניות מתבלת את הסרט יותר מדי וגורמת לחנק, וחבל מאוד כי, וכבר הבנתם את הנקודה, הסרט הזה נהדר.

"זרים על שפת האגם" נקרא בשפת המקור שלו "זר על שפת האגם", ביחיד. אני מניח שהתרגום העברי נעשה, אולי, כדי לייצר איזשהו לינק ל"זרים ברכבת" המפורסם של אלפרד היצ'קוק, ועל אף שאין קשר מהותי בין שני הסרטים האלו ספציפית, יש הרבה בין הסרט הצרפתי החדש ובין דרך הסיפור ההיצ'קוקיאנית.
הסרט מתרחש כולו במהלך חופשת קיץ על שפת אגם יפה שהפך לאיזור קרוזינג ורביצה של גייז. על החוף משתזפים הגברים בעירום ובחורשה שמסביב הם עושים גיחות לסטוצים מהירים ומלאי זימה. את האגם הזה אנחנו חווים דרך עיניו של פרנק, בחור צעיר ונאה. פרנק פוקד את האגם על בסיס יומי, ומפתח ידידות עם הנרי, גבר מבוגר וגדל גוף שמגיע גם הוא כל יום אל האגם. אך תשומת הלב האמיתית של פרנק שייכת למישל, גבר אחר שמסתובב באזור. באחד הערבים, כאשר המקום כבר כמעט נטוש, פרנק עד לאירוע איום ונורא בו מישל מטביע בחור אחר באגם, יוצא מהמים, מתלבש ועוזב את החוף כאילו כלום לא קרה.
זה איננו ספויילר. הרצח הוא נקודת המפנה הראשונה של העלילה, זו שמתניעה את הסיפור והדמויות. זה ההקשר שדיברתי עליו בהקשר של הדרמה ההיצ'קוקיאנית: זהות הרוצח ידועה לנו. המתח נוצר לא מתוך "מי עשה את זה" כמו בספרי אגתה כריסטי או סדרות מתח, אלא יותר מהמחשבה של איך יגיב הגיבור אל הרוצח ואל מעשיו, מה תהיה הדינמיקה ביניהם, ואיך יתפתח הסיפור מהנקודה הזו.

גירודי מציב בסרטו השישי דמות של בחור צעיר שהאפיון הבולט הראשון שלו הוא העדר תפיסת סכנה. יש כאלה שיתרגמו את זה כ"משאלת מוות" אבל אני לא ראיתי את זה ככה. פרנק הצעיר לא יודע מהו פחד, לא מבין את המונח סכנה, והולך בעקבות ליבו בלי לחשוב או להתלבט לגבי ההשלכות. בצפייה הראשונה זה נתפס אצלי כחוסר אמינות, או לחילופין, עיצוב דמות בלתי נסבלת, אבל זה לא המצב. התסריט של גירודי נאמן מאוד לבניית הדמות של פרנק, ומשתמש בה ככלי לבחון את הדרך בה אנשים מתנהגים.
בהתחלה חשבתי שפרנק מתעלם מהסכנות בגלל שהוא מונע באופן כה קיצוני על ידי תשוקה, המשבשת את כל האינסטינקטים ההישרדותיים שלו. אבל האסימון נפל רק אחר כך: הדבר היחיד שבאמת מניע את פרנק הוא הפחד מהבדידות. הוא לא מסוגל להכיל את המחשבה הזו של להיות עם עצמו, להיות לבד. זו הסיבה שהוא מפתח בין רגע קשר עם הנרי, שיושב לבדו מרוחק משאר הגברים שבאגם. הוא מזדהה אתו ואולי מנסה להבין את האיש הבודד הזה. הפחד מבדידות היא הסיבה שהוא מפתח תלות במישל, וממשיך לשאוף לפגוש אותו מחוץ לגבולות האגם. פרנק איננו מרגיש בנוח כשהוא לבד, הוא מרגיש נרדף, במבחן.

הבדידות היא מניע מאוד משמעותי בסרט, ולא פעם עולה השאלה האם תשוקה היא לא יותר מאשר טרנספורמציה, או גלגול, של הצורך הבסיסי של האדם לקרבה. התשוקה היא זו שבסופו של דבר מניעה אותנו למצוא אדם אחר להיות לצדו, ובכך להפיג את הבדידות שאיתה אנו נידונים לחיות. מה כובד המחיר והאם הוא שווה את זה? כל אחד יענה לעצמו. פרנק חושב שאין מחיר שהוא גדול מדי, ולעומתו הנרי לא יקריב לטובתה דבר, ויעדיף לחזור הביתה לבד מאשר לחשוף את עצמו לסבל. על פי "זרים על שפת האגם", תשוקה היא בעצם תחנה בדרך להשגת מטרת העל – קרבה, חום אנושי, מישהו להיות אתו. הקונספט הזה גם מעניק את המשמעות האירונית לשמו המקורי של הסרט, "זר על שפת האגם". הסרט משתמש בכוונה במילה "זר" כדי להציג לא רק את עלילת הסרט, אלא את המצב הטבעי בו אנחנו חיים, ואת הדבר המרכזי שמאפיין את הקיום שלנו. זרות, בדידות, אינדיבידואליות.

פרנק. לבד.

פרנק. לבד.

השיחה הראשונה המשמעותית בסרט היא בין פרנק והנרי, והיא סובבת סביב דגי השפמנון שיש או שאין באגם. הנרי מזהיר את פרנק מהדגים המפלצתיים, ופרנק מבטל את זה, ונכנס למים, שם חוצה אותו בשחייה מישל, מושא תשוקתו. מישל יקבל עיצוב קולנועי של יצור מים מאיים בהמשך הסרט, ובמיוחד בשוט אחד מפחיד ובלתי נשכח בחלקו השני, ובכך ימשיך את הלייט-מוטיב הלעיתים קומי של השפמנון. שווה לציין שמישל, וזו סתם בדיחה בגלל השפה העברית, עוטה על עצמו שפם.
ממש כמה דקות לאחר הפתיחה, נקבעים לנו האיפיונים של שלוש הדמויות הראשיות: פרנק, שהתשוקה/רתיעה מבדידות מסמאת את כל תפיסת הסכנה שלו; הנרי, אדם ששואף גם הוא לקרבה אך משולל כל אלמנט תשוקה, דבר שמונע ממנו להגיע למטרת העל שלו (הוא חושק בפרנק רק כחבר, ולא מבין "למה אי אפשר לישון זה לצד זה בלי להזדיין") והוא כולו פחד וחרדה מהעולם; ומישל, שמייצג את הצד השלישי: רק תשוקה, ללא כל צורך בקרבה, מה שהופך אותו לדמות המסוכנת ביותר בסרט.
בהמשך פרנק לא ירתע מקיום יחסי מין באופן לא מוגן (קרבה נטולת אמצעים לפני הכל) וייכנס למים כאשר הוא יודע שרק הוא ומישל נמצאים באגם, ושהוא מטרה קלה מאוד לטרף, רק כדי לא להיות לבד על החוף. הוא פועל נגד אינסטינקטים הישרדותיים, ורק מתוך רצון להיות עם מישהו.

-ספויילר-
סיקוונס הסיום של הסרט, שמתנהג כמו סצנת שיא של סרט אימה לכל דבר, הוא בעצם הפאנץ'-ליין של גירודי, והוא משהו שברגע שמבינים את המניעים של פרנק, הופך להיות מרגש באופן יוצא דופן. פרנק בורח ממישל שנמצא בהתקף מאניה וכבר רצח שני אנשים נוספים. אין ספק שפרנק הבין שמאהבו הוא פסיכופט ושחייו נמצאים בסכנה. הוא מתחבא ממישל שמסתובב ברחבי החורשה וקורא בשמו של פרנק. באיזשהו שלב נמוגות צעקותיו של מישל, ופרנק מבין שהוא לבדו ביער החשוך. הפעולה הסופית שלו היא מדהימה בעיני: כאשר פרנק מבין שהוא לבד ביער, הוא קורא למישל, זה שכנראה רוצה במותו. כלומר, במבחן האולטימטיבי של להיות לבד או להשליך את חייך מנגד, פרנק בוחר באופציה השנייה. אני מניח שהרבה מאתנו עושים ועשו את אותו הדבר.
-סוף ספויילר-

חקירת הבדידות של גירודי בסרטו מגיעה לאיזשהו קליימקס קטן במונולוג נהדר של חוקר משטרה שפוקד את האגם בחקירת הצעיר ש"טבע". בסצנה חשוכה כמעט לחלוטין הוא מדבר עם פרנק ותוהה באוזניו מדוע איש לא שם לב שאותו צעיר נעלם. "האם אתה יכול לתאר לעצמך את הבדידות שהוא חש?" הוא שואל את פרנק המזועזע. החוקר מביא לסרט נקודת מבט חיצונית מאוד, ודרכו אנחנו מפקפקים בדרך החיים של הנופשים באגם. החוקר לא מצליח להבין מדוע קבוצת גברים שואפת ליחסי מין זה עם זה (יחסי מין כאיזשהו ייצוג של חיבור בין אנשים) אבל אפילו לא טורחים לברר מהם השמות הפרטיים שלהם. "יש לכם דרך מאוד מוזרה לאהוב זה את זה" הוא אומר.

בנוסף לנושא הבדידות, הסרט מתעסק גם במקום שבו נפגשים ונבדלים המין והמוות. בסרט, כמובן, יש את שניהם. זה מגיע לשלב בו קשה להבין האם אנו צופים באקט מיני, או ברצח. זה מוטיב מעניין, כי בצרפתית "גמירה" מכונה גם "מוות קטן" (אני מפנה אתכם לסרט קצר נפלא של פרנסואה אוזון באותו השם). הקשר הזה בין הקליימקס של האקט המיני לבין מוות הוא משהו שהשפה הצרפתית (וגם האנגלית) עשו כבר לפני מאות שנים. ב"זרים על שפת האגם" זה מקבל משנה תוקף.

עוד דבר מעניין בסרט היא הרפטטיביות שלו. לאחרונה אנחנו נתקלים בלא מעט סרטים שמשתמשים בטכניקה הקולנועית הזו. ב"דון ג'ון" ראינו איך סצנות הצפייה בפורנו חוזרות על עצמן פחות או יותר באותה צורה שוב ושוב, מעידות על התקיעות של הגיבור; ב"סוף העולם" (The World's End) מזיגת הבירה חוזרת על עצמה באותו אופן בעיקר כדי לייצר אפקט קומי; ב"היה שלום פטר שוורץ" התיעודי המצוין, משתמשת הבמאית יעל ראובני בלוקיישן של בית הקברות המובא כל פעם מאותן זוויות צילום כדי לאפס מחדש את הסיפור ולשמש כמין מקהלה יוונית שכזו. ב"זרים על שפת האגם" הרפטטיביות איננה של סצנה או פעולה, אלא של כל הסרט. כל סיקוונס נפתח בדיוק אותו דבר (מלבד השניים האחרונים), וממשיך עם אותו רצף שוטים, כל פעם בשינוי קטן. בעיני זה נועד לייצג את סיזיפיות מהלכיו של פרנק. הוא מגיע יום יום לאגם בשאיפה לחברה, וכל יום יוצא משם לבד. מישל, הנרי, ושאר הדמויות שהוא פוגש לא מאפשרות לו למלא את החלל שבחייו, את הצורך לקרבה, אך הוא ממשיך לפקוד את האגם. הוא מגיע כל יום, חונה בדיוק באותה פינה, צופה באנשים שצופים בו, אך לא מגשים את הצורך שלו. שוב ושוב.

אך מעבר למוטיבים ולתמות, "זרים על שפת האגם" הוא גם קולנוע מצוין. הסרט סוחט את הלוקיישן עד תומו ומוציא ממנו דברים נהדרים. השוטים בסרט מרהיבים, עליהם חתומה הצלמת קלייר מתון, כמעט כולם לדעתי בתאורה טבעית (עם שימושים כאלה ואחרים בבלנדות וברפלקטורים) שלעולם לא ממצה את עצמה. הסרט הזה מרהיב ויזואלית. השחקנים הראשיים – פייר דלדונשמפ בתפקיד פרנק, פטריק ד'סומקאו בתפקיד הנוגע ללב של הנרי, ג'רום שפאט החוקר, וכריסטוף פאו השפמנון – כולם עושים תפקידים מצוינים, ומעבירים את הדמויות משלב הייצוג והרעיוניות לשלב ההזדהות והרגש. ולא רק הם, כל הניצבים בסרט גם הם מלוהקים היטב.

זוהי לא מסקנה שהגעתי אליה באופן מידי, אבל "זרים על שפת האגם" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. אני בהחלט לא מעריץ של הבחירות הפרובוקטיביות של גירודי, אבל אני חושב שעם כמה שהדבר בולט ואקוטי בסרט, אפשר לנסות להביט מעבר אליהן ולחוות את הסרט כסיפור מרגש על הצורך בקרבה ועל ההחלטות וההקרבות שכל אחד מאתנו עושה בדרך להרגיש שייך, להרגיש נאהב.

זרים על שפת האגם

תגובות

  1. גיא הגיב:

    שמח לשמוע ששינית את דעתך.
    גם אצלי הוא המתמודד המוביל לסרט השנה, אבל נראה מה יהיה אחרי "כחול הוא הצבע החם ביותר".

    שיחה מרתקת (ומלאה בספוילרים) בין גירודי וג'ואו פדרו רודריגז כאן:
    http://cinema-scope.com/features/sex-death-and-geometry-a-conversation-between-alain-guiraudie-and-joao-pedro-rodrigues-on-linconnu-du-lac/

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.