• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

פסטיבל חיפה: "אחרי הים", "זרים על שפת האגם", "אנה ערביה" והימורי הזוכים

26 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

אתמול בעצם הסתיימו הקרנות התחרות הישראלית עם הצגתם של שני הסרטים האחרונים מהתשיעיה, "אחרי הים" ו"אנה ערביה". בנוסף ראיתי גם את אחד הסרטים הכי מדוברים מפסטיבל קאן האחרון.
אז נכון שראיתי רק שלושה סרטים ולא ארבעה כמו עד כה, אבל איכשהו זה יצא נפלא כי כל שלושת הסרטים האלו – צרפתי, ישראלי, וצרפתי-ישראלי – פשוט יצרו רצף נורא מעניין. האמת שנראה לי שהמילה "מעניין" תופיע המון בסקירה היומית הזו, מכיוון שהאלמנטים הקולנועיים והסיפוריים של שלושת הסרטים האלו היו בסופו של דבר, בשבילי, מעניינים יותר מהסרטים עצמם. אז זה נכון שלא כל כך התחברתי לאף אחד מהסרטים האלה (מי יותר ומי פחות), אבל על כולם אפשר לשפוך מילים רבות, להעביר שיעורים של עשה ואל תעשה, ולפתח דיונים מרתקים על בחירות דרמטיות וקולנועיות.

ועוד עדכון מכיוון האוסקר: ברזיל בחרה ב"צלילים מהשכונה" כנציג שלה, איטליה את "יפה לנצח" וספרד את "15 שנה ועוד יום". זה אומר שנכון לרגע זה, 16 מתוך מהסרטים המתמודדים על פרס האוסקר לסרט בשפה זרה השנה בשלב זה, היו בחיפה. אחרי האופירים סביר שזה יהיה 17.

אני אכתוב פחות באריכות ממה שהייתי רוצה על הסרטים כי המקום קצר מלהכיל, ובנוסף אני רוצה להסתכן ולהמר על התחרות הישראלית שתתקיים היום. טעות, אני אומר לכם.

"אחרי הים"

אחרי היםאני לא לגמרי יכול לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת, אבל בעיני סרטו הראשון של יוסי אבירם הוא מין אח קרוב-רחוק של "מעל הגבעה" של רפאל נדג'ארי, גם הוא חלק מהתחרות הישראלית. משהו באסתטיקה החיוורת שלהם, הקצב המסויים, הסיפור על גבר-הולך-לאיבוד ויחסי האב-בן (ומוני מושונוב), נורא הזכירו לי זה את זה. יש מצב שאני היחיד שחושב ככה.
עם זאת, שלא כמו "מעל הגבעה", "אחרי הים" מייצר משהו מאוד מעניין/מוזר/מסקרן/בעייתי (מחקו את המיותר) מכיוון שהוא מנסה בכל תוקף לברוח מהדרמה, כאילו מתוך פוביה לא ברורה. וזו בעצם הדרך המעודנת שלי לכתוב שנדמה שמישהו שם פשוט נורא רצה בכח לנכר את הקהל. אני מתנסח הכי עדין שאני יכול.
"אחרי הים" יכול היה להיות דרמה, קומדיה או מותחן, או אפילו שלושתם ביחד, אבל אחרי רצף בחירות שכולן צורמות, אין לי אלא להניח שהעניין מכוון, ולכך דחפו היוצרים.

הדרך הכי ברורה להסביר את זה היא להתחיל מציטוט הסינופסיס בתכנייה הפסטיבל: "בבוקר ערפילי, על חוף שומם במערב צרפת, מוטל גבר חסר הכרה. זהותו אינה ידועה, איש אינו מחפש אותו והוא שותק. ראובן ורדי, ישראלי לשעבר, חוקר משטרה בגמלאות, מגיע מפריז כדי לפענח את התעלומה."
כך בהעתק-הדבק. אני חושב שתסכימו אתי שזה נשמע מעניין ומסקרן.
העניין הוא שהסצנה המתוארת בפסקה הזו מגיעה כמעט – אם אני לא טועה – חמישים דקות לתוך הסרט. הסרט בכלל מתחיל עם סיפורו של אותו הגבר המוטל על החוף (ליאור אשכנזי) ומתאר בפרטי פרטים את ההתנהלות שהביאה אותו לנקודה בה נמצא מחוסר הכרה (ועדיין משהו שם לא ברור עד הסוף). זה אומר שכל עניין הגבר המסתורי על החוף איננו מסתורי כלל. משום מה הסרט מתנהל כמו חקירה – למרות שהכל די ברור ואין גילויים חדשים – וכל הזמן חושב שאנחנו לא מבינים מה קורה. ההפך הוא הנכון, אנחנו נמצאים תמיד עשרות צעדים לפני החוקר מכיוון שניתנה לנו מלא אינפורמציה מקודם, ומה שאנחנו כן  משלימים בראש מתגלה כנכון, כי העלילה איננה מנסה להיות מקורית במיוחד.

אוקי, אז זה בכלל לא אמור להיות מותחן, ויוצרי הסרט ניסו לשלול בכח את אלמנט המתח והמסתורין. קונפסט לגיטימי ואפילו מעניין. עם זאת, גם כדרמה הפועלת על רגש יש לסרט בעיה. הוא מתחיל עם דמות אחת, אותה כאמור מגלם ליאור אשכנזי, שלאחר ששכנע את בת זוגו להפיל את תינוקם המשותף נכנס לאיזשהו מצב דכאוני ומחליט שזה הזמן לחפש את אביו הנוטש. ברגע הזה הסרט עוזב אותו ועובר אל החוקר הצרפתי (נילס ארסטרופ, "נביא" ו"סוס מלחמה") הנמצא רגע לפני פרישה, וגם הוא לא בדיוק קרן שמש זורחת. כשאנחנו חוזרים לאשכנזי לאחר שנצפה עוקב אחרי ארסטרופ ברחוב, הוא המאושפז השתקן שמסרב לדבר עם החוקר למרות שהוא יודע שהוא אביו אותו יצא לחפש. הוא גם מתחיל איזשהו קשר עם האישה שמצאה אותו, שנמצאת בהיריון, כנראה הדהוד להפלה שקרתה בתחילת הסרט. ככה יוצא שהסיפור של הבן הנטוש מפוספס כי פעולותיו סתומות, וסיפור החוקר לא מעניין כי אנחנו כבר יודעים הכל.

האופציה השלישית היא שאולי באמת רצו לעשות פה איזשהו ניסוי בחקירת נראטיב ובניית דמות. להתחיל צעד לפני, לוותר על המסתורין, ולראות כיצד זה משפיע על הדרך בה הקהל חווה את זה. אז, הנה מגיעה המילה שוב – זה מעניין. אבל ברמה התיאורטית בלבד.

"זרים על שפת האגם" – Stranger by the Lake

זרים על שפת האגם
עוד בפסטיבל קאן האחרון הסרט הזה עורר שיח גדול ואפילו זכה בשני פרסים. המשכתי לשמוע עליו לא מעט מאז, ולאחרונה הוא נרכש על ידי סרטי אורלנדו – ואלוהים שבשמיים, אין לי מושג איך הם הולכים לשווק את זה.
את חששותיי מצפייה בסרט הזה כחלק מהפסטיבל כבר הבעתי עוד בפוסט ההמלצות הראשון שלנו, ואני חייב לומר שכולן היו נכונות. הקהל ממש לא ידע להתמודד עם זה. ועוד משהו: אחרי שפיזרתי אי אילו מחמאות לבניית התכנייה והשיבוץ של הפסטיבל, אפשר להתלונן קצת. "זרים על שפת האגם" הוא לא סרט לשבץ באולם כל כך מרכזי בשעה 15:30. זו בחירה די תמוהה.
הדבר היחיד שהיה יותר תמוה מזה הוא האישה הצעירה שישבה עם ביתה בת השלוש בשורה הראשונה ותוך כשבע דקות נמלטה אוחזת חזק בילדתה במעלה המדרגות כמו איזו דמות מ"פוטיומקין".
הלקח של היום: בבקשה תקראו על מה הסרטים שאתם הולכים לראות.

"זרים על שפת האגם" הוא סרט מתח עדין שיש בו דברים נפלאים אבל בעיניי הוא יורה לעצמו ברגל. הקולנוע שלו (ביים: אלן גירודי), בניית הסיפור, עיצוב הסיקוונסים, המשחק והקונספט, נושקים לגאוני. זה סרט שראוי למחוא לו כפיים. אבל – וכאן אני נכנס למצב שמרני במיוחד – אני לא בטוח האם הסקס הבוטה של הסרט הוא משהו שמועיל לו. אולי אני חושב כמו עורך תוכן עכשיו, ולא כמו יוצר, אבל המיניות המאוד גרפית של הסרט בעיקר נוטה לשלוף את הצופה החוצה ממנו. בטח אם הוא באולם קולנוע מלא קהל. בטח אם חלק משמעותי מהקהל הזה הוא קבוצה של נשים מבוגרות שמצחקקות בכל בולבול ובולבול (ויש המון כאלו בסרט).
הנה, אתם רואים? אפילו אני נזרקתי לבדיחה על חשבון העניין. בעיניי זה פוגם בהצלחות של הסרט. לא מצאתי סיבה באמת הגיונית לקלוז אפ של גמירות, מעבר לאיזשהו ריאליזם שהבמאי כנראה ניסה להביא, במקרה הטוב, או סתם בשביל אפקט הזעזוע, במקרה הרע.
עם זאת, תהליך כן מעניין שעובר בסרט – שוב, אם אתה לא דודה סמוקה שכל עניין האנטומיה הגברית קצת מלחיץ אותה – הוא שבדקות הראשונות של הסרט קשה מאוד להתעלם מהעירום הגברי שנמצא בכל פריים ופריים, אבל תוך כמה דקות העירום הופך להיות טריוויאלי, טבעי ונורמלי לחלוטין. זו דווקא התפתחות כן מעניינת (הזהרתי אתכם מהשימוש במילה הזו) שהאקסטרה-עירום של הסרט מביא אליו ולאט לאט משנה את הדרך בה הצופה חווה את הגוף של הגיבורים.

הסרט הוא מותחן בסגנון היצ'קוקיאני באופן שבו אנחנו יודעים מי הרוצח. זה איננו סיפור "מי עשה את זה?", אלא שכמו ב"פרנזי" אנחנו עוקבים אחרי היחסים בין הרוצח לבין הגיבור שלנו. זה קונפסט יפה, אבל הבעיה שלי הייתה שהגיבור הוא בסופו של דבר בחור די טיפש, ככה שהיה לי מאוד קשה לעודד אותו בפעולותיו או לדאוג לו כשהוא בסכנה.

מה שכן הגניב אותי במיוחד, זו הרפטטיביות עמוסת המחשבה של הסרט. כל הסרט מתרחש על שפת אגם שמשמש כמקום מפגש של גייז. כל סיקוונס בסרט נפתח באותו שוט של המכוניות החונות, הגיבור מגיע עם מכוניתו וחונה תמיד באותו המקום. משם בדרך כלל השוט יחתך אל המבטים שהוא מקבל מהגברים שכבר נמצאים באגם, אותו מפגש עם אותו בחור ואותה נשיקה על הלחי, ואז הלאה. יש רק סיקוונס אחד שלא נפתח באופן הזה, והוא הסיקוונס האחרון של הסרט. שגם איתו יש לי בעיה כי הוא מצד אחד עשוי מעולה, ומצד שני מסתיים באופן מרגיז נורא. אבל זה כבר ספויילרים, אז נוותר.

ועכשיו, המדריך למשתמש:
"זרים על שפת האגם" הוא סרט שכדאי לראות ולו בשביל לחשוב ולהתעמק בו אחר כך. אני מזהיר כבר מראש שהסרט איטי מאוד וכולל סצנות בוטות בצורה יוצאת דופן של מין הומוסקסואלי. אם אתם הולכים אליו, אני ממליץ למצוא מקום מבודד באולם – עדיף השורות הראשונות – כדי שדעתכם לא תוסח מכל הרחש בחש של האנשים מסביב.
תכירו שהסרט גם מכניס לאווירה מוזרה. אני הייתי חייב לרוץ לשירותים בסוף הסרט, הסתבר לי שאני לא היחיד, ולכמה שניות בשירותי הגברים שמתחת לרפפורט הייתה אווירה מאוד תמוהה. just saying.

הקרנה נוספת: היום, 20:45, סינמטק.

"אנה ערביה"

אנה ערביה
הסרט האחרון שהוקרן במסגרת התחרות העלילתית היה "אנה ערביה" של עמוס גיתאי, אחד מיקירי העיר חיפה, ואחד הבמאים הישראלים המפורסמים בעולם הפסטיבלים. הסרט הזה הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון והוא למעשה שוט אחד באורך של כ-80 דקות, עליו הופקד חביב הבלוג, הצלם גיורא ביח ("מי מפחד מהזאב הרע", "לבנון").

לגיתאי יש את הסגנון הקולנועי שלו, שאפשר לאהוב או לא לאהוב, אבל ככה הוא מבין קולנוע וככה הוא יוצר. הסרטים שלו הם לרוב רצף של סצנות ארוכות שאולי נעות על אותו קו עלילה, אך יש בהן אווירה אפיזודיאלית. הוא שם בפי דמויותיו מונולוגים ארוכים וספרותיים ועל אף הסטינג הריאליסטי של הקולנוע שלו, יש בו תמיד אווירה של סוריאליזם קל, של מציאות מסוג שונה.
הסתייגות לפסקה הנ"ל: גיתאי עשה המון סרטים, ולא ראיתי את כולם. זאת ההתרשמות שלי ממה שראיתי, וכמובן שיש יוצאי דופן. מה שאני כן מנסה להגיד, זה שכבר כמה עשורים גיתאי עושה את הקולנוע האישי שלו, ופיתח לעצמו את השפה הייחודית לו. זה לא שונה גם בסרטו החדש.

יובל שרף היא יעל, כתבת צעירה שנכנסת לחצר רחבת מימדים ביפו כדי להתחקות אחרי סיפורה של ניצולת שואה שהתאסלמה בעקבות אהבה. אלו ארבע הדקות הראשונות של הסרט, בה יעל מסבירה למישהו בטלפון שהיא נכנסת לבית ביפו כדי להתחקות אחרי הסיפור על ניצולת השואה שהתאסלמה. מאותו הרגע סיפור המסגרת כבר לא משנה, והעיקר הוא הדמויות שנמצאות בתוך החצר הזו, וסיפוריהן האישיים והמשפחתיים.
השוט הרציף של הסרט הופך את המצלמה לדמות נוספת ונוכחת. המצלמה לעיתים משתהה על משהו כאשר הדמויות כבר עזבו את המרחב הספציפי הזה, לעיתים שומרת על ריחוק סטטי ולעיתים מתקרבת, כמו צופה עצמאי שבוחן את העניינים על פי ראות עיניו.
אני חייב להודות שאני לא הבנתי מדוע נבחרה הטכניקה הזו ועל מה ההתעקשות, מעבר לאתגר ולגימיק. קודם כל, השוט הרציף לא עוזר בדבר ליצירת פלואידיות מכיוון שהסרט מלכתחילה לא בנוי ככזה: דמות באה ומספרת סיפור ליעל, עוזבת ובמקומה באה דמות חדשה. הסרט גם ככה מקוטע כבר משלב התסריט ואין פה איזה צורך במשהו בסגנון השוטים של פול תומס אנדרסון ב"לילות בוגי", בה מבקשים להעביר לנו איזשהו גודש של אירועים שקורה במקביל, ולבלבל את תפיסת המרחב שלנו. בנוסף, הסגנון הזה מרחיק מהסרט כי לרוב המצלמה שומרת על מרחק מהדמויות. האמת היא שלפי מה שאני זוכר גיתאי בדרך כלל לא נכנס לקלוז-אפים רציניים מדי, אז למה דווקא הפעם אין חלוקה לשוטים, אני לא לגמרי מבין.
נדמה שהשחקנים די סובלים מהעניין. כלומר, השחקנים של הסרט הם גם שחקני תיאטרון והם ודאי יודעים להשאר בדמות במשך יותר משעה, אבל אף אחד מהצוות לא מצליח לשמור על רמת משחק אחידה. אסי לוי ושרה אדלר מאבדות את המבטא הערבי שלהן יותר מפעם אחת, ויוסוף אבו-וורדה (שחקן ענק!) מועד מדי פעם באינטנסיביות שלו. היחידי שמצליח לא לזייף אפילו פעם אחת הוא נורמן עיסא בתור ההפוגה הקומית המוצלחת ומעוררת החיבה של הסרט.

אבל אלו לא הסיבות לכך שהסרט לא פעל עליי. הסיבה האמיתית היא שבסרט אין כמעט פעולות (מעבר לנשים שתולות כביסה ועוקרות שורשים) אלא רק מונולוגים. אחרי כמה דקות כבר לא הצלחתי להבין על מי מדברים, והתקף המלל הזה הפך להיות ג'יבריש מבחינתי. זה חבל, כי אני בטוח שלכל מונולוג יש סאבטקסט ואיזשהו משהו שהיוצרים רצו להעביר (חוץ מהדיון על הבעיות הדנטליות של דמותו של אבו-ורדה. זה באמת לא היה קשור לכלום).
אני מאמין שהסיבה לחוסר העניין שלי כצופה נעוצה בדמות של יעל ובשחקנית המגלמת אותה, יובל שרף.
שרף קיבלה ב"אנה ערביה" את אחד התפקידים הכי קשים שראיתי השנה בקולנוע: דמות שלא עושה דבר מלבד להקשיב (ומדי פעם לדבר בנייד עם מישהו לא קיים מהצד השני). הקשבה היא אחד הדברים הכי קשים לשחקן, בטח שבמשך שעה ורבע. אי אפשר לזייף את זה. אז לא רק שזו משימה שאני לא מצליח לחשוב על הרבה שחקנים שהיו צולחים אותה, זה בכלל לא נראה ששרף מנסה. יעל העיתונאית אומרת שהיא מעוניינת בסיפורים, אבל שום דבר ממה שהיא עושה בפועל – בעיקר לבהות למעלה בגגות או למטה על הרצפה, ולכתוב באופן אקראי משפטים קצרצרים בפנקס שלה, כי בגלל מצב העיתונות המודפסת בארץ כנראה שאין תקציב למכשירי הקלטה – לא מעיד על עניין למתרחש סביבה. יעל היא הקשר שלי כצופה אל הסיפורים והאנשים. אם היא לא מתעניינת, לי אין סיכוי.

יש כמה נושאים שהסרט בהחלט יכול לשמש עבורם כקרקע לדיון, כמו נושא הקשר בין התיאטרון והקולנוע, האם השוט הרציף לוקח אותנו חזרה אל הבמה, והאם כיום כשהעריכה היא כבר מוסכמה שהצופה אוכל בלי לשים לב, הטכניקה הזו בעצם לא רק שלא מייצרת ריאליזם, אלא הופכת את הכל למעוצב ומלאכותי?
שאלה נוספת שהייתי שמח לשאול את גיתאי היא על נושא הליהוק והבחירה בשחקניות ישראליות לתפקיד ערביות. אולי בהזדמנות.

אז כן, יש לא מעט דברים שבגללם ראוי לצפות ב"אנה ערביה", אבל זוהי צפייה מעט כפוית טובה. מצד שני, זהו גיתאי וזה הקולנוע שלו. ואפשר לאהוב או שלא לאהוב. העיקר שהסרטים ימשיכו להיעשות.

הקרנה נוספת: 28.9, 19:30, קריגר.

הימורי זוכים

טוב, אז קדימה אל החלק האחרון של הפוסט הארוך הזה.
מחר בטקס הנעילה (הפסטיבל ימשיך גם יומיים לאחר מכן. הסקירה האחרונה שלנו תעלה בשבת) יוכרזו הזוכים במסגרות השונות. אני מרשה לעצמי קצת להמר פה. בבקשה אל תבדקו אותי אחר כך.

פרס השחקן:
ראוי לזכות: הייתאם עומרי ("בית לחם") או מוני מושונוב ("סוכריות", "מעל הגבעה", אחרי הים")
סביר שיזכה: מכרם חורי ("הבן של אלוהים", "סוכריות")

חורי הותיק והאהוב הופיע בתפקידים מרכזיים בשני סרטים בעלי פרופיל גבוה, וגם השקיע והסתובב לא מעט בפסטיבל, נהנה מהאהבה המוצדקת שהרעיפו עליו. מבחינתי כל פרס שיגיע לשחקן הזה הוא ראוי, על אף שבעיני עבודתו ב"הבן של אלוהים" היא מהחלשות ביותר בקריירה המרשימה שלו.

פרס השחקנית:
ראויה לזכייה: הילה וידור ("לוויה בצהריים")
סביר שתזכה: גם.

תראו, אין פה הרבה תחרות. זו או וידור או מישהי מהקאסט של "אנשים כתומים" (או אפילו כולן יחד). אלא אם כן יהיה איזה שוק כגון שרה אדלר ("סוכריות" ו"אנה ערביה") או מיכאלה עשת ("מעל הגבעה"). אבל התפקידים נראים לי קטנים מדי לפרס הזה.

פרס לצילום:
ראוי לזכייה: נדב הקסלמן ("לוויה בצהריים")
סביר שיזכה: הקסלמן או בנג'י כהן ("הבן של אלוהים")

פרס לתסריט:
ראוי לזכייה: "בית לחם"
סביר שיזכה: "מעל הגבעה"

אפשר לוותר על הפרס הזה השנה.

פרס לסרט ביכורים:
ראוי לזכייה: "בית לחם"
סביר שיזכה: "בית לחם"

אלא אם כן ירצו לתת לו את פרס הסרט, נראה לי שזה די בכיס שלו.

פרס הסרט:
ראוי לזכייה: "בית לחם"
סביר שיזכה: "סוכריות"

אלא אם "אחרי הים" לוקח את פרס סרט הביכורים, ואז "בית לחם" בטח ייצא עם פרס הסרט. נראה מה יהיה.
בהצלחה לכל הסרטים שאהבתי. מחר, סקירה יומית נוספת.

תגובות

  1. Shauli Baskind הגיב:

    רוני אורלנדו

    ‫נשלח מה-iPhone שלי‬

    1. אחרי הים זכה בפרס הביכורים בצדק רב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.