• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"הוגו", סקירה

23 בפברואר 2012 מאת אור סיגולי

קשה לי להזכר בסרט שהיה לי יותר קשה ומסובך לכתוב עליו לאחרונה כמו על "הוגו" (Hugo) של מרטין סקורסזי. על כל טיעון שיש לי בראש צץ טיעון אחר שסותר אותו, וכל דיון שאני רוצה להעלות מתפצל להמון סעיפים אחרים וקטנים.
בעיקר אני לא בטוח דרך אילו עיניים עלי לכתוב ואיזו התייחסות תעשה חסד גדול יותר לסרט. האם כדאי לדבר על חווית הצפייה המיידית או על המחשבות בימים שלאחריו? האם להתייחס אליו דרך הרפרנסים הקולנועיים שלו או דרך הסיפור על פני השטח? להתייחס אליו בהשוואה לסרטי 2011, לסרטי אוסקר או לפילמוגרפיה של סקורסזי?

אני חושב שהכי נכון יהיה לכתוב על החוויה האישית שלי מהסרט, כי הרי כמעט בלתי אפשרי להתנתק מזה גם ככה. הסרט בוודאי יפעל במישורים שונים על המון אנשים שונים, סינפילים או צופים נקיים, מבוגרים או צעירים. אני לא יודע איך הסרט יחווה אצל אנשים שלא מכירים או מחוברים לתולדות הקולנוע, או אנשים שלא מביטים על הסרט כחלק מקו העבודה של הבמאי. בשביל לברר את זה תצטרכו לשאול אותם. אני יכול, למשך הפסקאות הבאות, להציע לכם את נקודת מבטי הספציפית. מבטיח לעשות את זה באופן הכי נהיר שאני יכול.

having said that

אם הסקירה הזאת הייתה נכתבת בסמוך לצפייה ב"הוגו" היא הייתה נראית אחרת לגמרי. גם את זה קחו בחשבון. ובשביל להסביר למה, אולי צריך להגיד שהסרט פועל כמו סוג של מורפיום לציניות ולחוש הביקורת. "הוגו" התחבר לורידים שלי וערפל את כל חושי למשך שעתיים. וזה דבר מצויין, אם זה לא ברור.
אני כותב "מורפיום" כי במהלך הסרט כל פעם שנתקלתי בדיאלוג בעייתי או במשחק לא טוב המוח שלי פשוט הדף את זה הצידה. לא חשבתי כצופה ביקורתי ומשופשף אלא כצופה שרק עכשיו החל לראות סרטים.  הייתי בתוך העולם של הוגו קברה לחלוטין. בהתחלה התייפחתי חרישית ואז בחציו השני של הסרט זה כבר הפך להיות קולני (ומביך) יותר ויותר. כשסקורסזי וצוות השדים שפועל אתו (רוברט ריצ'ארדסון הצלם, דאנטה פרטי המעצב האומנותי, סנדי פאוול מעצבת התלבושות) מקימים לתחייה תקופה בתולדות הקולנוע שלראשונה יכולתי לראות בצבע ובתזוזה הרגשתי כאילו זו המתנה הכי יפה שהעניק לי במאי אי פעם. הייתי משותק.
סביר להניח שלראות את מאחורי הקלעים של "המסע אל הירח" לא יזיז לרוב הצופים את הביצה (אם להיות מעודנים) אבל בשבילי זה היה משהו שלא ראיתי בקולנוע עדיין. היכולת של "הוגו" לתפוס אותי בצווארון ולהעיף אותי מצד לצד הייתה קיצונית.
כמו שתיארה זאת יפה נטלי מ"סופרבלוב", בסוף הסרט עמדנו קבוצה של אנשים מחוץ לסינמטק תל אביב, עיניים נפוחות מבכי (של התרגשות. לא של עצב) ופשוט חיבקנו אחד את השני. כן, זה היה מוזר.
הצפייה ב"הוגו" הייתה מסע של הקסמות טוטאלית. כמו ספרי הפטנזיה שקראתי בגיל 11.
זה לא מעט, מה שאני מתאר פה. אבל עכשיו, בהפרש של כמה שבועות, אם תשאלו אותי על הסרטים הטובים שראיתי לאחרונה, ייקח לי המון זמן להיזכר ב"הוגו".

זה מפתיע. וזה אפילו יותר מוזר לי, כי זה משהו שעוד לא נתקלתי בו. יצא בעבר שיחסי אל סרט התקרר במהלך הימים שחלפו ("סאבמרין"), או גבר והתעצם לכדי פלצות ("הרשת החברתית"). אבל מקרה קיצוני כמו "הוגו" לא היה לי אולי מעולם.
כמה ימים לאחר הצפייה המורפיום התפוגג, וכשחשבתי על הסרט חשבתי בעיקר על הפשטנות המבאסת שלו, על המשחק הלא טוב של שני הילדים (אסא באטרפילד החדש, וקלואי מורץ שהפילה אותנו על האף ב"קיק אס" ו"Let Me In"), על המוזיקה האפקטיבית אמנם אך המוכרת מדי. היה קל לי לפתור את זה כ"סרט ילדים" אבל זה לא תרוץ בעיני. גם חלק מהסרטים של מיאזאקי הם בהגדרת סרטי ילדים אבל הם נפלאים ונשארים כך גם בזכרון שנים לאחר הצפייה. ואני יודע שזו ההשוואה הכי קלישאתית ומהירה שאפשר לעשות, אבל לצורך ההבהרה, "הרפתקאות טינטין" עבד עלי קצת פחות מ"הוגו" בזמן הסרט, אבל הרבה יותר ממנו לאחר שהוא הסתיים.
לצורך העניין, בכל פעם שאני נזכר או מהרהר ב"הארטיסט" או ב"החפרפרת" אני מרגיש צורך בלתי נשלט לצפות בהם שוב. כל פעם. יכול להיות שבצפייה שנייה אגלה את כל התסכול שאנשים חוו מהסרטים האלו, אבל זו לא הנקודה. "הוגו" התיישן בראש שלי באותה החריפות בה הסעיר אותי. באמת, אני לא יכול להסביר כמה זה מוזר להסכים עם כל דיעה שלילית וחיובית שאני נתקל בה על הסרט.

השאלה "על מה הסרט?" גם לא נורא פשוטה. בגדול מדובר על יתום שחי בהחבא בתחנת הרכבת של פריז, וצופה על חייהם של האנשים המאכלסים אותה. מטרתו היא להשלים פרוייקט שאביו החל לפני מותו ושני אנטגוניסטים עומדים בדרכו: האחד הוא איש הבטחון של התחנה (התפקיד היחיד הראוי של סשה ברון-כהן מאז "בוראט") ובעל דוכן צעצועים (בן קינגסלי) שיש בו הרבה יותר ממה שנדמה בהתחלה.
כל מה שתואר חוץ מחמש המילים האחרונות הוא פחות או יותר החצי הראשון של הסרט ובזמן שהוא נראה נפלא, הוא בסופו של דבר לא נורא יוצא דופן. רק ברגע שסודו של הזקן המסתורי נחשף, הסרט עוזב את העלילה הלינארית ונוסק לגבהים. השלב בסרט בו הוגו מגלה את נפלאות הקולנוע כל כך הזכיר לי את עצמי, אי שם ב1994, שנת היסודי האחרונה שלי, כשישבתי בספריה בעיירת הולדתי ועברתי דף דף בכל מעט ספרי הקולנוע שהיו שם. זה מהרגעים האלה בהם אתה מרגיש שמישהו עשה סרט במיוחד בשבילך. ההתלהבות של "הוגו" כל כך מדבקת שזה כמו להזכר בפעם הראשונה ששמעת את השיר שאתה הכי אוהב. זה לחיות שוב את הזכרון הכי יפה שיש לך.
הקסם לגמרי מחפה על כל שאר הסיפור שמזכיר המון סרטים אחרים – מכל עיבוד של צ'ארלס דיקנס, דרך "המספריים של אדוארד" עד ל"סדרה של צרות" המופלא עם ג'ים קארי – ולא מחדש או מסעיר יותר מדי, על אף יופי של תלת-מימד.

עוד משהו שצריך להבין על הדרך שבה הסתכלתי על הסרט זה שאני מעריץ אדוק של מרטין סקורסזי, ולוקח לי לא מעט זמן להודות כאשר משהו אצלו לא מסתדר לי בראש. אני סאקר שלו מההתחלה ועד הסוף. לא כל הסרטים שלו הם יצירות מופת חד פעמיות ("השתולים" למשל היה דווקא אכזבה גדולה מבחינתי) אבל כל יצירותיו, ללא יוצא דופן, הן עשייה קולנועית מרתקת.
בתוך העולם העשיר והמפואר שסקורסזי ברא במהלך השנים, "הוגו", בעיני, אינו בין הראשונים. ואני אומר את זה בהסתייגות ענקית כי הסרט כן עובד, הוא כן יפייפה, הוא כן חוויה יוצאת דופן. אבל כיהלום הכתר של הפנתיאון… אני מפקפק בזה, אבל רק ימים יגידו.

הזהרתי אתכם כבר בהתחלה שזה לא יהיה קל.

תגובות

  1. Nathalie Dobrzan הגיב:

    הופ, הופה, קיבלתי שאוט אאוט! כבוד.

    באשר לסרט, אני לא לגמרי איתך. אין ספק שיצאתי בהיי פסיכוטי ומה שבא אחר כך היו נחיתה והתפכחות.
    הדברים ש(גם תוך כדי צפייה)הפריעו צפו ועלו בזכרוני וניהלתי ניתוח ביקורתי… אבל למרות שניסחתי את בעיותיי עם הסרט לעצמי בצורה מסודרת, זה לא הצליח להרוס רטרואקטיבית את האימפקט הרגשי. עדיין, גם יום ויומיים ושבוע אחר כך, כשנזכרתי בסרט, התחלתי לבכות. גם כשכתבתי את הפוסט התייפחתי.

    הוגו הוא לא סרט מושלם, גם לא תוך כדי צפייה, אבל הוא היה ונותר אחד הסרטים המרגשים שראיתי מימיי ואחד היחידים שהצליחו לנסח את האהבה שלי למדיום בצורה של רגש מזוקק.

    1. "רגש מזוקק" שתי מילים שמתארות את הסרט בצורה מושלמת, או לפחות את חווית הצפייה בו. הבעיה של הסרט היא שלאנשים שלא יתחברו לצד רגשי, הוא עלול להראות קצת ילדותי/מזויף ארוך מדי. מצד שני, החיוך עולה על פני רק כשאני נזכר בסצנות מסוימות בסרט – למשל ניסיונות החיזור של סשה ברון כהן – לא הדבר שהכי מדברים עליו בסרט, אבל זה עשוי בצורה כל כך רבת חן ורגש. וזה הדמות של הנבל בסיפור.

      סקורסזה עבר מלעשות קומדיה בה הגיבורים הראשים היו מאוד פגומים לקולנוע בו הנבלים הם שובי לב. אבל אחרי שנים של חיים בתור אמן מוערך ועשיר ואחרי שהקים משפחה, כנראה שראיית העולם של ילד אסמטי המביט מן החלון שלו לעבר שכונת פשע הופכת ליותר אופטימית.

השאר תגובה