• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פרסי אופיר 2016 – רשימת המתמודדים הראשונית

19 ביוני 2016 מאת אורון שמיר

הערב יחלו בסינמטק תל אביב ההקרנות לסרטים המבקשים לסיים את חודש ספטמבר עם זכיות בטקס פרסי אופיר ה-27. מי שעוקב ועוקבת אחרי הבלוג אולי התפלאו שטרם פרסמנו את הפוסט השנתי שמתחיל את החגיגות, משום שהוא מגיע בדרך כלל בתחילת מאי או אפילו אפריל. אבל השנה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, הגוף האחראי על תחרות האופירים, התעכבה מסיבות רבות עם טקס פרסי הטלוויזיה, וכך יצא שהעונה הקולנועית יוצאת לדרך באיחור ובלי יריית פתיחה רשמית. במקומות אחרים ברשת ראיתי כל מיני רשימות, רובן ככולן לא מדוייקות במאת האחוזים, אז אני שמח שחיכינו עם הפרסום עד היום הפותח, מה גם שהודעה מסודרת לעיתונות לא הגיע אליי. בכל זאת, וכרגיל בסריטה, אני מסווג את הרשימה הזו כראשונית בלבד, שכן ניסיון העבר לימד על פרישות, דחיות והיעלמויות שונות, הגורמות לכיווצים קלים ברשימה עד שלב ההצבעות.

זהו השלב שבו המתמודדים הופכים למועמדים, וההתעקשות הלשונית כאן חשובה – להיות מועמד לאופיר פירושו להגיע לחמישיות בזכות מספיק הצבעות של חברי וחברות אקדמיה, אבל להתמודד כל סרט יכול, כל עוד שילם דמי הרשמה (בשנה הבאה החוק ישונה ויוכלו להתמודד רק סרטים שהופצו מסחרית, כנהוג ברוב העולם). לאחר שלב זה בו יתגבשו החמישיות בכל הקטגוריות, כלומר מתישהו באוגוסט, תצביע האקדמיה לזוכים ולזוכות. במהלך ספטמבר יתקיים השלב המכריע, טקס הענקת הפרסים, שתמיד משווק אך ורק בתור ערב הגרלת כרטיס כניסה לאוסקר האמריקאי. אנחנו כאן בסריטה ממשיכים לקרוא להפרדה בין פרס הסרט הטוב ביותר לבין נציג ישראל לאוסקרים (רובריקה נוספת בטופס ההצבעה האלקטרוני תפתור את הבעיה), ולהפסיק להיות המדינה היחידה בכל כדור הארץ ששולחת את השגריר שלה באופן המאוד פרובלמטי הזה. ואם לא, כפי שהוכח כבר שנתיים רצוף, נדמה שהאקדמיה יודעת ליצור את ההפרדה בעצמה – הסרט הטוב ביותר זוכה בפרס הבימוי (״אפס ביחסי אנוש״ ו״ארץ פצועה״), והסרט שהכי מתאים לאוסקרים לדעתם התמיד-שגויה של חברי וחברות האקדמיה לוקח את הפרס הראשי (״גט״, ״באבא ג׳ון״).

בכל זאת ולמרות הכל, עונת פרסי אופירים תמשיך להיות בבת עינו של הבלוג גם השנה. למה? קודם כל כי אנחנו כבר מושקעים רגשית, ואפילו חברי אקדמיה בעלי זכות הצבעה בעצמנו. שנית, משום שזו הזדמנות לראות במרוכז את רוב הסרטים הישראליים הכי חדשים, שמי יודע מתי ימצאו לעצמם אופציית הפצה בבתי הקולנוע או יוצגו בפסטיבלים. ואין קולנוע שאני באופן אישי מסוקרן ממנו ומצפה לו כמו הקולנוע הישראלי, בכל שנה נתונה. שלישית, מכיוון שכפי שיודע כל חובב ספורט התחרות הופכת למעניינת ברגע שבקיאים בפרטים, מכירים את המתמודדים, אולי אפילו מהמרים בין חברים מי ייקח מה (אגב, זה רק אני או שיורו 2016 משוגע לגמרי עד עכשיו?). אנחנו כאן בסריטה יותר ממליצים לעקוב, גם אם רק מרחוק ובעזרתינו, אחר עונת אופירים נוספת שמתחילה היום, עם הסרטים העלילתיים והדוקומנטריים, הקצרים והארוכים. אגב, טרם פורסמה רשימת הסרטים הקצרים העלילתיים שתתמודד השנה, אעדכן את הפוסט כשזה יקרה. עודכן הפוסט, והוא כולל כעת גם את רשימת הקצרים העלילתיים בסופו. עשרות סרטים כבר כאן ואלה הם, בתוספת שבבי מידע.

27 הסרטים העלילתיים באורך מלא

זו הפעם הראשונה בעשור הנוכחי שהרשימה הראשונית מכילה פחות מ-30 סרטים כבר בשלב הזה של התחרות. איפשהו בין 31-32 למספר השיא של 37 סרטי עלילה, כבר התרגלנו שהחודשים של יוני ויולי עמוסים אצלנו בלו״ז בסרטים ישראליים, את כולם אנחנו משתדלים לראות. אחד השינויים השנה שכנראה הפחיתו את הכמות הוא ביטול מסלול הפרינג׳, יציאה עמוסת כוונות טובות של האקדמיה שהתגלתה כחרב פיפיות. זה לא אומר שאין השנה סרטים ״עצמאיים״ (כלומר כאלה שלא נתמכו לגמרי או בכלל בידי קרנות הקולנוע), אלא שהם פשוט לא מסומנים מראש ככאלה. סיבה נוספת היא שסרטים מסויימים העדיפו שלא לרשום את עצמם לתחרות השנה, וסיבותיהם עימם (בולטים בהיעדרם: ״ההר״, ״אינרציה״, ״התעוררות״ אם למנות כמה). ובכל זאת איתנו 27 סרטים חדשים, כשליש מהם הוצגו/יוצגו בפסטיבלים או בבתי הקולנוע לפני שלב ההצבעות, ועבור שני השלישים הנותרים של הרשימה מדובר בהקרנות בכורה. עשרה מהסרטים הם יצירות ראשונות, יותר משליש, וישנן שבע במאיות לעומת עשרים במאים השנה. הנה הם לפניכם ולפניכן, על פי סדר אלפביתי, בתוספת שם היוצר או היוצרת לצד כותרת היצירה, ועם כל הפרטים הידועים, או אפילו לינקים לסקירות במידה ויש לנו.

״אבוללה״ / יוני גבע

abulele7

אחד מפורשי אשתקד, שמגיע עכשיו לתחרות בתור הצלחה רבתי במקום הבטחה בלבד. סרט הביכורים של יוני גבע, על ידידות בין ילד (יואב סעדיאן רוזנברג) למפלצת ירושלמית אגדית (עידן ברקאי), עלה לאקרנים בסוף השנה שעברה וממשיך לצבור צופים עד היום, עם מכירות שמתקרבות ל-150,000 כרטיסים, מה שהופך אותו לאחד הלהיטים הגדולים של התקופה. חבל שהאקדמיה לא השכילה לייסד קטגוריה לאפקטים מיוחדים בעקבות השנה שעברה, שכן ההישג של בריאת אבוללה לא יכול להסתכם בפרס על איפור או תלבושות, וגם לא רק בתשבוחות למחלקת הסאונד ולשחקן שבתוך המפלצת. בסיכום השנה של פורום המבקרים, לדוגמה, בחרנו להעניק לסרט פרס על הישג אמנותי לכל המחלקות שהיו מעורבות ביצירת הדמות של אבוללה. בין העוסקים במלאכה שווה לציין גם את השחקנים בר מינאלי, נתי קלוגר, מיכה סלקטר, רותם קינן, עודד לאופולד, מכרם חורי ויהודה מור, וכן את הצמד שהביא זכיות ל״מי מפחד מהזאב הרע״ – גיורא ביח מאחורי המצלמה וחיים פרנק אילפמן על הפסקול.

״אבינו״ / מני יעיש

avinu-ram-shwiki

הסוס השחור של פרסי אופיר 2012 היה ״המשגיחים״, בכורת הבימוי המתפרצת של מני יעיש. הפעם עול הציפיות מונח על כתפיו, אבל נדמה שהוא עשוי ליהנות מזה. תמטית, ממשיך יעיש עם הסגנון שברא בסרטו הקודם, בו גיבור עיקש מנסה להשיג את מטרתו בכל מחיר. הסרט, שנקרא בעבר ״אבינו שבשמיים״, מונח על כתפיו החסונות של השחקן מוריס כהן, המגלם מאבטח/באונסר במועדון לילה שמסתבך עם ארגון פשע. העלילה תתרכז גם במאמצים של הגיבור להביא ילד לעולם עם זוגתו, אותה מגלמת רותם זיסמן-כהן, בת-זוגו של השחקן הראשי גם בחיים. השחקנית ודאי תרצה לזכות באופיר ראשון אחרי שלל מועמדויות ותשבוחות, ואם לשפוט על-פי שתי הזכיות של ״המשגיחים״ בפרסי המשחק (לרועי אסף וגל פרידמן), אולי זו תהיה השנה של הזוג כהן. אישית, אני גם מחכה לסצנות הפעולה והמכות בבימויו של יעיש, שהוכיח יכולות בעבר והפעם מבטיח להתעלות על כל הציפיות בתחום, או כך לפחות טוענים אלה שכבר צפו בו בבכורתו כסרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, משם ימשיך לתחרות בירושלים.

״אמור״ / רפאל רביבו

אחרי עשורים של שתיקה קולנועית, חוזר רפאל רביבו לעשייה עם סרט חדש, שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן השנה בביתן הישראלי. רביבו החל את הקריירה בעשור הכי מעניין של הקולנוע הישראלי (מלבד הנוכחי), שנות ה-70, וקנה את עולמו עשור לאחר מכן עם סרטים כמו ״עדות מאונס״ ו״מקום ליד הים״. זו גם הייתה התקופה האחרונה שבה יצר, עד לשנה זו. ״אמוֹר״ מתרחש על רקע נופי השרון, ועלילתו מתחילה עם חזרתו של בן משק לבית הוריו. הוא מגלה שאחיו השתלט על המשק המשפחתי, ושאהובת נעוריו משותקת בגופה בגלל תאונה ומבקשת ממנו עזרה לגאול אותה מייסוריה. הקאסט כולל את לירון לבו בתפקיד הראשי, וכן את דן תורג׳מן, ענת עצמון, אור אילן, גיל אלון, נטלי עטיה ומשה איבגי.

״אנשים שהם לא אני״ / הדס בן ארויה

זה הופך להיות נדיר פחות ופחות שסטודנטים מצטיינים מצלמים פיצ׳ר בתור פרוייקט גמר. בבית הספר לקולנוע ע״ש סטיב טיש (לשעבר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), זה קרה לאמיר מנור עם ״חיותה וברל״, לאיתן גפני עם ״בשר תותחים״ ולאחרונה גם לטל גולדברג וגל זלזניאק עם ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״. אל הרשימה מצטרפת כעת גם הדס בן ארויה, שסרט אמצע הלימודים שלה, מה שנקרא ״סרט קיץ״, היה לחלוטין ברמה ואיכות של סרט גמר. ״סקס דול״, כך הוא נקרא, הפך את בן ארויה לאחת ההבטחות של החוג, ובבואה לצלם את סרט הגמר שלה החליטה להרחיב אותו מסרט קצר כנהוג בסיום הלימודים לכדי יצירה באורך מלא, שכעת מתמודדת על פרס אופיר. העלילה עוקבת אחר ג׳וי, המתקשה להתמודד עם הפרידה מבן-זוגה, ולא מרפה ממנו. זאת עד אשר היא פוגשת בניר, אינטלקטואל פטפטן שחי באופן חופשי המעורר בה השראה.

״ברש״ / מיכל ויניק

המקרה של מיכל ויניק שכיח יותר, וכולל סרטים מהוללים כסטודנטית בחוג לקולנוע (״פיתיון״ ו״סרק״), וציפיה ארוכה לפיצ׳ר ראשון בו תוכל להציג את מלוא כשרונה. ההבטחה מומשה בענק בפסטיבל חיפה האחרון, שם זכה ״ברש״ בפרסי המשחק והתסריט. לאחר מכן הוצג הסרט בפסטיבל הקולנוע ״לסבית קטלנית״, שכן במרכזו סיפור התבגרות ואהבה ראשונה של הגיבורה על שמה קרוי הסרט, נעמה ברש (סיון נועם שמעון), שנסחפת אחרי תלמידה חדשה והמסתורית (ג׳ייד סקורי). הסרט גם מציג את משפחת ברש המחופפת להחריד והישראלית להפליא, כולל דמות אב שזה עצוב כמה שהיא קומית (דביר בנדק). למרות שאני אישית לא נערה מתבגרת המגלה את המיניות הלסבית שלה, התחברתי רגשית לסרט ברמות שאני זוכר רק מסרטי תיכון מעולים באמת, ז׳אנר שמאוד חסר לי בקולנוע הישראלי (״קלרה הקדושה״ יהיה דוגמה לא מייצגת). בסוף השבוע יצא הסרט בבתי הקולנוע, ואני מקווה שיכבוש את לב הקהל כשם שאני מייחל להצלחתו גם באקדמיה.

״ג׳נקשן 48״ / אודי אלוני

junction-48-main

סרט שכבר ערך את הסיבוב שלו בבתי הקולנוע הוא ״ג׳נקשן 48״, שיתוף הפעולה בין אודי אלונימחילות״) והראפר-שחקן תאמר נפאר, ובגיבוי שמות הוליוודיים כמו התסריטאי-השותף אורן מוברמן (״השליח״, ״אהבה וחסד״) או העורך-השותף ג׳יי רבינוביץ׳ (״8 מייל״). הסרט שהספיק לצאת עם פרסים מברלין וטרייבקה בתחילת השנה, התגלה כ״סטרייט אאוטה לוד״ כפי שהבטיחו הכותרת, והביא את סיפורו של ראפר ערבי מלוד המנסה להצליח בסצנת המוזיקה בישראל ונמצא בצבת סביבתית של משפחה שמרנית מחד וגזענות ישראלית מאידך. אולי הוא זכור לקוראינו מהאופירים שעברו בתור ״הבית האחרון״, שפרש הרבה לפני שהחלו ההקרנות. נדמה שגם הוא בחר בטקטיקה לפיה עדיף שהבכורה לא תיערך מול חברי וחברות האקדמיה, אלא בפסטיבלים בינלאומיים ובבתי הקולנוע המקומיים. מצד שני, על פי הנתונים הוא קיבל הרבה פחות אהבה מן הצפוי בארץ, לא ברור האם בשל העיסוק הישיר בנושאים פוליטיים נפיצים או בגלל שמצא לו מתנגדים רבים לדרכו הקולנועית. בעיניי הסרט עובד בעיקר בזכות הכוכב-כותב, שמגמד את כל פגמיו היחסיים, אבל אני לא בטוח שהאקדמיה תאשר.

״דור 3״ / אריק רוטשטיין

כמו רבים מן הסרטים שתקראו עליהם בהמשך, גם הסרט הזה החל את דרכו ב-2014, וספציפית באירוע הפיצ׳פוינט של פסטיבל ירושלים. מדובר בסרטו החדש, ולמעשה הראשון, של יוצר הטלוויזיה אריק רוטשטיין (״הפוך״, ״פלורנטין״, ויותר לאחרונה גם ״חיים אחרים״). העלילה נשמעת קצת כמו שילוב בין ״איש ללא סלולרי״ וסרט שואה, כאשר קשיש ניצול זוועות הנאצים יוצא למלחמת חורמה באנטנה הסלולרית שהציב שכנו על גג ביתו. כך שלכותרת יש משמעות כפולה. גיורא ביח צילם גם הפעם, והקאסט כולל את אלכס פלג, אלי גורנשטיין, הילה פלדמן, ישי גולן ומיכאל אלוני.

״הולכת שבעה״ / טומי לנג

טומי לנג החל לעשות קולנוע אחרי שמלאו לו 60 והוא שותף קבוע בשלב זה של פרסי אופיר. בשנת 2012 ניסה את מזלו עם ״טייארה״, ולפני שנה היה זה ״פטר השלישי״, הנודע גם בזכות כותרת המשנה ״קומדיה רומנ(ט)ית״. כמו שני סרטים אלה, גם סרטו החדש של לנג מתרכז בגיבורים מבוגרים ונסוב סביב פרידה, הפעם פרידה מחברה קרובה שהולכת לעולמה במפתיע, אחרי תכנון שלא יצא לפועל לצעוד בשביל ישראל. בתפקידים הראשיים אפשר יהיה למצוא את מיקי קם ואת שחקנו הקבוע של לנג, רוברט הניג.

״הכל שבור ורוקד״ / נוני גפן

broken-up-and-dances

הרבה יוצרים יציגו סרט שני השנה, וביניהם גם נוני גפן. אחרי הפריצה של ״לא בתל אביב״, שזכה בפרסים בפסטיבלים בארץ (קולנוע דרום) ובחו״ל (לוקרנו), גפן הולך הפעם על יצירה שעל פניו נשמעת פחות אוונגרדית מסרט הביכורים שלו. לעומת זאת, דרך הטיפול בחומרים היא זו שמעניקה לעלילה את הייחוד. הבמאי מגלם בסרט דמות בשם נוני גפן (כן, כן), שחוזר ממבצע צבאי בעזה עם הלם קרב מסוג משונה – הוא בטוח כי הוא אמנון, הדוד שלו. נוני-אמנון נעזר בחברו ושותפו לדירה (דודו טסה) כדי להפוך לשיחת העיר ולתופעה, מה שמעורר קנאה ומשבש את המציאות בכמה דרכים. זיו ברקוביץ׳ מופקד על הצילום, והקאסט העמוס כולל גם את: קובי פרג', מכרם חורי, גילת אנקורי, יוסי מרשק, גאיה טראוב, ביאה בורקס, דביר בנדק, זאב טנה, תום חגי ועוד. גילוי נאות: קראתי גרסה מוקדמת של התסריט, עוד כשהיה על מוזיקאי אמיתי. הסרט התווסף ברגע האחרון לתוכניה של פסטיבל קולנוע דרום, שם הספקתי לראותו.

״הלהקה האחרונה בלבנון״ / בן בכר, איציק קריחלי

שם הסרט לא רק נשמע כאילו ״הלהקה״ של אבי נשר פוגש את טרילוגיית ״לבנון״ של הקולנוע הישראלי, אלא גם התקציר – להקה צבאית נשכחת מאחור בליל הנסיגה של צה״ל מלבנון, מה שמוביל לסדרה של אירועים חמורים ומשעשעים. וכן, זאת קומדיה, תודה לאל. מי שיטענו כי לקומדיות אין סיכוי באופיר, צריכים להיזכר שממש לפני שנתיים ״אפס ביחסי אנוש״ יצא עם המון פרסים מהטקס, ועסק אף הוא בצד הקומי-אבסורדי של חיי הג׳ובניקיות. על הבימוי אחראים בן בכר, כשרון נוסף מאחורי המצלמות של ״ארץ נהדרת״ וגם הבמאי של ״זנזורי״ ו״מלבי אקספרס״, ואיציק קריחלי, שגם כתב יחד עם אורי הלוי. השניים הם המצחיקנים שחתומים על ״הפיג׳מות״ ו״המובילים״, ובעבר הרחוק יותר גם על הסיטקום העברי ״שמש״. בין השחקנים והשחקניות שתרמו מכשרונם לפרוייקט שווה לציין את עפר שכטר, עופר חיון, אורי לייזרוביץ, דנה פרידר, ישראל קטורזה, דניאל גל, הישאם סולימאן, וסלים דאו. מפיק הסרט, אלעד גביש (״פרינסס״), שלח לנו את התמונה מתוך הסרט ומעדכן שתאריך היציאה לאקרניםהוא אמצע יולי, כלומר לפני שהצוות אפילו ידע האם יהיו מועמדים לאופיר.

״הפורצת״ / הגר בן אשר

haporetzet

אחרי ״הנותנת״ מגיע תורה של ״הפורצת״ – מי רוצה לנחש איך יקראו לסרט הבא של הגר בן אשר? העלילה הפעם מתרחשת בערד וים המלח, ומתחילה עם אם שנוטשת את בתה המתבגרת, מותירה אותה בידי הגורל וכישורי הישרדותה בלבד. אחרי פריצה מערערת לביתן, משבר זהות מחריף את המצב של הצעירה ושולח אותה לחפות על אימה בעבודתה בגן חיות, תוך שמירה על עבודתה שלה במכון טיפולי לחולים במחלות עור, וכן להגשים את כותרת הסרט. ליהי קורונובסקי וסנדי בר מככבות, כשלתי לברר פרטים לגבי שאר אנשי הצוות, אבל אניח שעמית יסעור שב לצלם.

״הרמוניה״ / אורי סיון

harmonia

בעבר תהיתי למה הקולנוע הישראלי לא משתמש במקורות היהדות לשם השראה, והנה מגיעה תשובה ראשונה מתוך שלוש של המפיק אודי ליאון ושידורי קשת. סרטו של אורי סיון (התחלה מאוד משמחת למשפט, בעיניי) נוצר בהשראת הסיפור המקראי של אברהם, שרה והגר. השלד העלילתי הונח בירושלים של ימינו, בתזמורת הפילהרמונית של ירושלים. נגנית קרן יער צעירה מתקבלת לעבודה תחת מנצח אגדי, ורוקמת קשר עם אשתו חשוכת הילדים, המנגנת בנבל. מערכת היחסים מתהדקת עד כדי הצעת פונדקאות מצידה של הנגנית הצעירה, מה שכמובן משנה את מצב העניינים לחלוטין. בתפקידים הראשיים נמצאים טלי שרון ואלון אבוטבול (המתאחדים אחרי ״ההיא שחוזרת הביתה״) ולצידם יאנה יוסף וגם עלי סולימאן. אם אני לא טועה, זה הפרוייקט הקולנועי הראשון בו מעורב סיון מאז ״ואלס עם באשיר״ של שותפו הוותיק ארי פולמן, ושבירת שתיקה של ארבע שנים מאז הסדרה שלו ״יחפים״. אבל האם זה יהיה ברמה של ״בטיפול״ או ״שבתות וחגים״? נדע בפסטיבל ירושלים, שם יתמודד הסרט בתחרות. אגב, גם התמונה הראשית של הפוסט לקוחה מתוך הסרט הזה.

״חדרי הבית״ / איתן גרין

rooms

יוצר נוסף שיצר בקולנוע הישראלי הרבה לפני שחולקו פרסי אופיר הוא איתן גרין, שעברו כבר שמונה שנים מאז סרטו הקודם (״הכל מתחיל בים״). גרין החל את דרכו בשנות השמונים, וזכור בעיקר הודות לסרטיו משנות התשעים – ״זולגות הדמעות מעצמן״ וכמובן ״אזרח אמריקאי״. בסרטו החדש מככב יובל סגל כקבלן בניין שרוצה את הטוב ביותר עבור משפחתו. הוא משכן אותם בבית חדש שהוא אמור להרשות לעצמו על פי התחייבויות של פרוייקטים עתידיים, אך כשאלה נופלים מאיימים נושים לקחת ממנו את שעמל עבורו, והבית הפיזי שנמצא בסכנה הופך גם למטאפורה לתא המשפחתי הסובל מכך. שי גולדמן צילם וערה לפיד ערכה, ממש כמו בסרטיו של נדב לפיד. לצידו של סגל משחקים גם עידו זייד, דני שטג, אסנת פישמן, בין היתר. את הסרט אפשר היה לראות בטרום-בכורה בפסטיבל קולנוע דרום, אך גם עופר וגם אני פספסנו אותו ונחכה להזדמנות הבאה.

״ילד טוב ירושלים״ / רועי פלורנטין

yeled-tov1

סרט נוסף שכבר עלה לאקרנים הוא בכורת הבימוי של רועי פלורנטין, על פי תסריט ביכורים של רן אפלברג. ״ילד טוב ירושלים״ מתמקד באיש משפחה כבוי (עמוס תמם), אסקופה נדרסת לרגלי החברה הישראלית, שפגישה מקרית עם דוג-ווקרית משוחררת (מיטל גל סויסה) מנערת את חייו. למרות היכללותה של מלי לוי-גרשון יקירתנו בקאסט, הסרט לא זכה להרבה אהבה בקרב חברי הבלוג, ויהיה מעניין לראות האם המצב יהיה שונה אצל חברי וחברות האקדמיה.

״ישמח חתני״ / אמיל בן שמעון

yismakh-khatani

סרט ביכורים מסקרן במיוחד שייך לבמאי אמיל בן שמעון, על פי תסריט של שלומית נחמה (שניהם מהסדרות ״קטמנדו״ ו״סוסי פרא״). העלילה הייחודית למדי מתרכזת סביב קבוצת נשים דתיות הנאבקות ללכד את הקהילה בעקבות תהליכים של התחרדות, ואירוע של קריסת עזרת הנשים בבית הכנסת. חיציהן מופנים כלפי רב חרדי צעיר, המפלג לטענתן בין גברים ונשים ויוצר קרע במרקם השכונתי. הסופר-קאסט כולל את אוולין הגואל, יגאל נאור, אורנה בנאי, עינת שרוף, איציק כהן, אביב אלוש, יפית אסולין, שרון אלימלך, אסף בן שמעון, הרצל טובי וחיים זנאתי. הסרט ילווה במוזיקה מקורית שיצרו אהובה עוזרי ושאול בסר, כך שהוא כבר מבליט את עצמו כמועמד אפשרי בקטגוריה זו. זיו ברקוביץ׳, הצלם שאת שמו אתם עומדים ואתן עומדות להמשיך לקרוא גם בהמשך, חתום על הצילום.

״לב שקט מאוד״ / איתן ענר

lev-shaket-meod

סרט נוסף העוסק בעולם המוזיקה בירושלים הוא ״לב שקט מאוד״ של איתן ענר (״סיפור חצי רוסי״), שנקרא בעבר ״העוגב״. אניה בוקשטיין (נדמה לי שהיא נעדרה מהקולנוע מאז ״כלבת״ וזה מצער אותי מאוד) מגלמת פסנתרנית תל-אביבית העוברת לשכונת קרית יובל המתחרדת, ומוצאת לעצמה עבודה כמורה לנגינה עבור ילד חרדי בעל כשרון לא רגיל. השניים מוקסמים מנזיר שמנגן עוגב בכנסיה בעין כרם, אבל הידידות עימו מסבכת אותם עם קבוצה קיצונית מסוג אחר. משה משעלי (״מסווג חריג״) צילם, יעל חרסונסקי (״שתיקת הארכיון״) ערכה, והמלחין הוותיק יונתן בר-גיורא (״החוב״, ״ההסדר״) אחראי למוזיקה, שוודאי תהיה לה השפעה אקוטית על התוצאה הסופית, בהתחשב בעלילה. שמות בולטים נוספים בגזרת המשחק כוללים את אורי גוטליב, עירית קפלן וגילת אנקורי (שנת הקאמבק שלה או מה?).

״להציל את נטע״ / ניר ברגמן

שנתיים בלבד אחרי ״יונה״, בו שיתף פעולה עם התסריטאית דיתה גרי, שב ניר ברגמן לביים על פי תסריט שבו הוא מקבל קרדיט לצד כותב נוסף. הפעם זהו ערן בר-גיל, הסופר מאחורי ״ברזל״, הספר שהיווה בסיס לסרט. שתי היצירות מביאות את סיפוריהן של חמש נשים, כולן בצמתים שונים בחיים, ואת כולן מאגדים מפגשים עם גבר בשם נטע, שהופך אט אט גם הוא לגיבור ביצירה. ברגמן ינסה כמובן להמשיך את המומנטום החיובי שצבר ״יונה״, שהיה מועמד לתשעה פרסי אופיר וזכה בשניים (עיצוב אמנותי ותלבושות), מה שמחק מעט את הבושה שגרמה האקדמיה לסרטו הקודם, ״הדקדוק הפנימי״ שיצא בידיים ריקות לאחר שנחשב לאחד הפייבוריטים. התקווה תהיה כמובן לנסות ולהתקרב להישגים של ״כנפיים שבורות״ (תשע זכיות באופיר), אבל עוד חזון למועד.

״לעבור את הקיר״ / רמה בורשטין

אם כבר זכיות סוחפות באופיר, זה כנראה תזמון טוב לדבר על סרטה החדש של יוצרת ״למלא את החלל״, רמה בורשטין. אפשר אפילו לנחש שזה סרט שלה כבר משלב הכותרת, שבנויה תחבירית באופן המזכיר את יצירת הביכורים שקנתה את עולמה. גם הפעם נשארת הבמאית החוזרת בתשובה בעולם הדת, עם צעירה חרדית שארוסה נוטש אותה לפני החופה, והיא פוצחת ברומן עם זמר חילוני. בראשיתו הוגדר הסרט כקומדיה רומנטית, כלומר קליל הרבה יותר מסרטה הקודם של הבמאית-תסריטאית, אך בהמשך שונתה ההגדרה לדרמה רומנטית עם בסיס קומי. נחכה ונראה. התפקידים הראשיים מפגישים בשנית שניים מכוכבי ״ג׳וני ואבירי הגליל״, נועה קולר ועוז זהבי, ובתפקידי משנה ניתן יהיה למצוא את עמוס תמם, עודד לאופולד, יונתן רוזן, אורי שילה וארז דריגס. נדמה שפרס אחד כבר יש לסרט עוד לפני שהוקרן – הכי הרבה חתיכים על מסך אחד.

״מעבר להרים ולגבעות״ / ערן קולירין

beyond2

יכול להיות שאנחנו מסתכלים כאן על אחד הפייבוריטים נוסח ״ביקור התזמורת״, וייתכן גם שהסרט יהיה מורכב מדי לעיכול עבור האקדמיה שלא העריכה מספיק את ״ההתחלפות״. כך או אחרת, וכפי שהיטב לנסח זאת עופר, יש בסרטו הרביעי של ערן קולירין קצת מכל אחד משלושת יצירותיו הקודמות והשונות זו מזו (כולל ״המסע הארוך״). סרט הנעילה של פסטיבל קולנעו דרום, שהתמודד במסגרת ״מבט מסויים״ בפסטיבל קאן, מספר את סיפורה של משפחה ישראלית. אבי המשפחה (אלון פדות) הוא איש קבע משוחרר, המבקש להצליח בחברה לשיווק מוצרים שאיש לא באמת צריך. אשתו (שירי נדב נאור) היא מורה לספרות המבקשת לתדלק את הסקרנות של אחד מתלמידיה (יואב רוטמן). בתם (מילי עשת) היא בעלת תודעה פוליטית מפותחת, שמסבכת אותה בהרפתקאות המוכרות לכל פעילי שמאל באשר הם, במיוחד עם השכנים הערבים שמעבר לגבעה. שי גולדמן הפליא לצלם גם כאן, וטקסטים של חברי סריטה אפשר לקרוא דווקא בעכבר העיר, ובכתב-עת קולנוע דרום.

״נמל בית״ / ארז תדמור

namal-bait

מכונת הקולנוע ששמה ארז תדמור לא עוצרת. שנה אחת בלבד אחרי ״ארץ פצועה״ שזיכתה אותו בפרס הבימוי ואת רועי אסף באופיר השני שלו כשחקן ראשי, והנה כבר מגיע סרטו הבא, פיצ׳ר חמישי בשמונה שנים (ועוד כמה קצרים על הדרך). ״נמל בית״ אינו רימייק לסרט של אינגמר ברגמן באותו השם, אלא שיתוף פעולה נוסף של תדמור עם התסריטאי שלמה אפרתי, שכתב יחד עימו את אותו ״ארץ פצועה״. גם הפעם העלילה מתרחשת בחיפה, אליה שב ימאי ותיק אחרי שלושה עשורים בהם נעדר, ומקווה להתקרב מחדש לחיים אשר נטש מאחור, כולל בני משפחתו. תדמור, שמרבית הקריירה שלו התאפיינה בחלוקת כס הבמאי (עם גיא נתיב ושרון מימון לסירוגין), שוב מביים סולו. זיו ברקוביץ׳ צילם גם כאן, ובסרט מככבים: יורם חטב, שמיל בן ארי, לירון בן שלוש, אנה דוברובסקי, דליה בגר, יעקב דניאל זאדהאודי פרסי, שרון אלכסנדר, אייל רוזלס, לירון לבו ועוד.

״סופעולם״ / רוני קידר

sofolam

בפעם הקודמת שבה רוני קידר הגיעה אל פרסי אופיר זה נגמר בזכייה של ״ג׳ו + בל״ בקטגוריית הפרינג׳, שכאילו נוסדה לכבודו. חמש שנים עברו מאז והקטגוריה כבר הספיקה להתאדות, בזמן שקידר כבר השלימה פיצ׳ר נוסף, ״משפחה״, הפעם בהפקה חצי-גרמנית. לכן, ״סופעולם״ הוא למעשה פרוייקט ביניים, סרט עצמאי שצילמה היוצרת בזמן שחיכתה לתקציבים ואישורים להפקה הגדולה הראשונה שלה, והוא ודאי מוכר לקוראינו מפסטיבלי הקולנוע של דרום ואוטופיה מודל 2014. מעשה בחבורה צעירה המבלה יחד את הלילה האחרון של המין האנושי על כדור הארץ, לפני שמטאור ישמיד את כולנו. גיא רז (״חיותה וברל״) וזיו ברקוביץ׳ צילמו את סיון לוי, גפן גנני, ניתאי גבירץ, גאיה שליטא כץ, יותם ישי, שלו גלבר, עדי חלפין ומיטל כרמלי. האם זה אומר שהסרט גם יזכה להפצה מסודרת בבתי הקולנוע? אפילו אם רק ימשיך להבליח מדי פעם באירוע כזה או אחר, לא תשמעו אותי מתלונן.

״סופת חול״ / עילית זקצר

sandstorm

אם לבחור רק סרט אחד מבין הרשימה שאתן הכל בשביל לצפות בו ממש עכשיו, זה יהיה סרטה הראשון באורך מלא של עילית זקצר. הסרט, שזכה בפסטיבל סאנדנס בתחילת השנה, כאילו נתן את האות לזכיות ישראליות נוספות. זקצר הייתה סטודנטית מבטיחה וזוכת פרסים בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב (עם ״תזכור את זה״), וסרטה הארוך הראשון מבוסס באופן מסויים על סרטה הקצר, שנקרא ״תסנים״. הסרט מתאר את שגרתן של נשים החיות בכפר בדואי בנגב, המופרת כשאבי המשפחה לוקח לו אישה נוספת וצעירה ועובר לגור איתה ליד ביתו הישן. הנשים מתחבטות האם לקבל את המרות והחוקים המסורתיים, לבין להיות נאמנות קודם כל לעצמן. השמות היותר מוכרים בקאסט הם רובה בלל (״עטאש״, ״מחילות״) והייתאם עומארי (״בית לחם״, ״ההר״), ולצידם יש למנות את למיס עמאר, וג׳לאל מסרווה. הצלם הוא שי פלג (צלם הבית הרשמי של בוגרות אוניברסיטת תל אביב, אחרי ״ההיא שחוזרת הביתה״, וכעת גם ״ברש״).

״סנפשוט״ / דורון ערן

דורון ערן, מפיק בדרך כלל, בעיקר לשותפו הוותיק ארנון צדוק ועם רזומה של עשרות סרטים, אבל גם מביים בעצמו מעת לעת (״נמס בגשם״ הוא הדוגמה האחרונה אם אינני טועה). בסרטו הנוכחי, צלמת עיתונות בשם יעל מאמינה בכוחה של המצלמה שלה לחלץ את האמת מן המצולמים. היא עצמה מסתירה מארוסה את העובדה כי היא מנהלת רומן עם עורך העיתון המעסיק אותה, ומחליטה לבחון מחדש את הבחירות בחייה בשל כך.

״עניינים אישיים״ / מאהא חאג׳

personal-affairs

חודש עבר מאז הוצג הסרט הזה בפסטיבל קאן, במסגרת ״מבט מסויים״, ואני עדיין לא בטוח איך לכתוב או לבטא את שם היוצרת שלו. בפסטיבל ״48 מ״מ״ היא הציגה סרט קצר שנקרא ״תפוזים״ תחת השם מהא חאג' עסל, וזה כל הרזומה הידוע לי של הקולנוענית מנצרת. הסרט נפתח עם זוג מבוגר החי באותו הבית פיזית אבל מצוי בנתק רגשי מסויים, כאשר הבעל הוא זה שמתלונן כי אשתו לא מתקשרת עימו. הוא פונה לכל אחד משלושת ילדיהם, ודרך כך צומחות שלוש עלילות המשנה של הסרט – אחד האחים גר בשבדיה ומזמין את ההורים לבקר ולהכיר את זוגתו, אחד אחר הוא רווק מושבע שכולם מחכים שיתמסד, והשלישית מחברת בין הדורות, כאשר היא ובעלה שומרים על הסבתא המשפחתית ומצפים לילד משלהם. בקאסט ניתן למצוא את עמאר חליחל, דוריד לדאווי, חנאן חילו, ושני השמות המוכרים יותר (שגם מופיעים בתמונה לעיל) זיאד בכרי ומאיסה עבד אלהאדי. כתבתי על הסרט בקצרצרה לעכבר העיר בימי פסטיבל קאן, והשתדלתי שלא להיסחף להשוואות של עמיתיי לקולנוע של איליה סלימאן.

״רבין, יום אחרון״ / עמוס גיתאי

RABIN-Still3

הסרט הארוך בתולדות הקולנוע הישראלי כבר הוקרן על מסכי הקולנוע בשלהי אשתקד, וזכה לתגובות מעורבות. היו כאלה שחשבו שמדובר במסמך חשוב, ואחרים שנלהבו פחות מהפן הקולנועי של הסרט. אצלנו, אור כתב את הסקירה עליו. סרטו של עמוס גיתאי מתחקה אחר הרגעים האחרונים בחייו של ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל, מסתמך על עדויות מוועדת החקירה שבדקה את הכשלים שהובילו להירצחו, וגם משרטט פרופיל פסיכולוגי של הרוצח יגאל עמיר, בגילומו של יוגב יפת. עוד משתתפים בסרט: יצחק חזקיה, פיני מיטלמן, אורי גוטליב, עינת ויצמן, דליה שימקו, אלדד פריבס, מיכאל ורשביאק ושחקנים רבים נוספים. הצלם במקרה הזה הוא הצרפתי אריק גיוטאר, שאינו יכול להיות מועמד לפרס בשל מוצאו, לכן אציין את המלחין עמית פוזננסקי והמעצב האמנותי מיגל מרקין כשותפים בולטים בעשייה.

״שבוע ויום״ / אסף פולונסקי

weekandday2

יצירת הביכורים של אסף פולונסקי (אחרי סרטו הקצר ״ריצ׳רץ׳״) הפך לחביב הקהל והביקורת בפסטיבל קאן, שם הוצג במסגרת ״שבוע המבקרים״ ואף יצא עם פרס המבטיח לו הפצה בצרפת. שי אביבי, יבגניה דודינה, תומר קפון, אורי גבריאל ושרון אלכסנדר מרכיבים את קאסט, והעלילה מתחילה עם אב שקם משבעה על בנו, ומצופה ממנו לשוב לשגרה. הוא דווקא מחליט להתמסטל עם השכן הצעיר ומוצא דרך משלו להבין שאולי יש המשך לחיים גם אחרי הטרגדיה האיומה. משה משעלי צילם גם הפעם, וטלי הלטר-שנקר (״האסונות של נינה״) ערכה את מה שעשוי להיות אחד הסוסים השחורים של המירוץ השנתי לאופירים. את כוחו הוא ינסה כבר בפסטיבל ירושלים הקרוב.

״תיקון״ / אבישי סיון

tikkun

זוכה פסטיבל ירושלים הקודם, שכמעט ולא השאיר כתרים למתחריו, הוא מכונת פרסים משומנת לא רק בתור סרט ארט-האוס, אלא גם בפסטיבלי ז׳אנר בארץ (אוטופיה) ובעולם (פנטסטיק פסט). הבמאי אבישי סיון חוזר אל הנושאים שהעסיקו אותו ביצירתו הראשונה, ״המשוטט״, ושוב מציב במרכז היצירה יחסי אב ובן חרדיים. גם הפעם את האב מגלם שחקן ממוצא ערבי, זהו חליפא נתור, את אם המשפחה מגלמת ריקי בליך, והבן הצעיר שהוא גיבור הסרט משוחק בידי אהרון טרייטל. חיים אהרון, זה שמו של הגיבור, הוא תלמיד ישיבה שקדן עד כדי היחלשות גופו מרוב שעות למידה מרובות, ורצף אירועים הנגרם בעקבות כך מוביל אותו לא רק לחטא אלא גם לעונש מיידי – מוות. הפרמדיקים לא מצליחים להושיע אבל אביו מתעקש, וחיים אהרון חוזר לחיים – קצת אחרת ממה שהיה. הצילום המסוגנן בשחור-לבן של שי גולדמן הוא מועמד ודאי לפרס אופיר (אם לא חצי-זוכה כבר בשלב זה), ויהיה מעניין לראות האם חברי וחברות האקדמיה יצליחו לעכל שיש בו רגעים נשגבים של פיוט קולנועי, לצד לא מעט גועל-נפש וכמה קטעים מסוייטים למדי. עופר כתב עליו באופן ראשוני לפני כשנה, וכך עשיתי גם אני במסגרת פסטיבל ירושלים 2015.

17 הסרטים התיעודיים שאורכם מעל 60 דקות

princess-shaw2

"פרינסס שואו״ של עידו הר

״17 התחלות על טליה״ / יונתן בנטובים – הוקרן בפסטיבל דוקאביב 2015.
״אח שלי גיבור״ / יונתן ניר – יומן מסע של צעירים בעלי תסמונת דאון בטיול תרמילאות עם אחיהם.
״אמא ילדה״ / יעל קיפר, רונן זרצקי – זוכה פרסים בדוקאביב האחרון.
״בת זונה״ / נירית אהרוני – זוכה פרס בפסטיבל ירושלים 2015.
״החולמים מבבילון״ /  רומן שומונוב – סרט הפתיחה של דוקאביב, וחלק מאוצרות פסטיבל דרום.
״המתנחלים״ / שמעון דותן  – החל את דרכו בדוקאביב ומופץ כעת בבתי הקולנוע.
״הסודות של איידה״ / אלון שורץ, שאול שורץ – זוכה פרס חביב הקהל בדוקאביב האחרון.
״הרקדן״ /  אלכסנדר גנטלב – הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה 2015.
״השמאן האחרון״ / רז דגן – חלק מתוכניית דוקאביב שהסתיים בחודש שעבר.
״ויטה אקטיבה, ביוגרפיה רוחנית של חנה ארנדט״ / עדה אושפיז – הוקרן בפסטיבל ירושלים הקודם.
״מול התוהו שבה״ / ינאי יעקב ליין – הוותיק ברשימה, הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה 2014.
״מיסטר גאגא״ / תומר הימן – שובר הקופות של האחים הימן, על הכוריאוגרף אוהד נהרין.
״עד קצה הזריחה״ / סילבן ביגלאייזן – זוכה דוקאביב 2015
״פוטו פרג׳״ / קובי פרג׳ – מתחרה גם בפסטיבל ירושלים הקרוב.
״פרינסס שואו״ / עידו הר – הלהיט הקטן-גדול שהחל את דרכו בפסטיבל ירושלים הקודם.
״רבין במילותיו שלו״ / ארז לאופר – ייצוג ליצחק רבין ז״ל גם בגזרה התיעודית.
״תרצה אתר – ציפור בחדר״ / ארי דוידוביץ׳ – מוקרן בהצלחה בסינמטקים מזה זמן מה, יש גם סקירה.

21 הסרטים התיעודיים הקצרים יותר (60 דקות או פחות)

cafe-nagler

"קפה נגלר״ של מור קפלנסקי ויריב בראל

״7 ימים בסנט פטרסבורג״ / ראובן ברודסקי – הוקרן בפסטיבל דוקאביב מהדורת 2015.
״אל תוך הרשת האפלה״ /  צחי שיף, דוקי דרור – יוקרן בפסטיבל פרינט סקרין הקרוב מאוד.
״אסירת תודה״ / שחר סגל, אילן דה פריס – חלק מספטיבל חיפה של שנת 2015.
״אשה פשוטה, זלדה״ / יאיר קדר – נדבך נוסף במגה-פרוייקט המשוררים של הבמאי-מפיק.
״בדרכו שלו״ / גולן רייז – מסעו והתמודדותו של אליסף פרץ, שאיבד שני אחים קרביים.
״בית האילמת״ / תמר קיי – סרט סטודנטים זוכה פרסים שמנסה את מזלו מול מנוסים ממנו, שאפו.
״האישה מהסינמטק״ / נורית יעקבס ינון – נציג נוסף של פסטיבל הסרטים החיפאי של השנה שעברה.
״המלחמה האחרונה של ילדי טהרן״ / טלילה פרנק – תושב קבע בסינמטקים, המספר סיפור קצת אחר בנושא השואה.
״הצד האפל״ / נטלי אסולין טרבילו – סרט שואה נוסף, המעמיד במרכזו את שאלת הנקם של יהדות פולין.
״חפיפה״ / איריס זכי – לא רק בפסטיבל חיפה הוצג הסרט, אלא גם בקארלובי וארי, שם זכה בציון לשבח.
״כתומים״ / יובל ארז – ייצוג לקו הירוק ואלה החיים סביבו גם בקטגוריית הדוקומנטרית הקצרה.
״לא חשבתי שהוא יצחק״ / נתי אדלר – וגם בקטגוריה זו יש סרט על רצח רבין.
״לא רחוב ולא נעליים״ / דוד פישר – הדוקומנטריסט הוותיק מפנה את מצלמתו לרחוב נווה שאנן התל-אביבי.
״מוות בבאר שבע״ / טלי שמש, אסף סודרי – זוכה דוקאביב ואחד הסרטים המדוברים בגזרה התיעודית השנה.
״סרט ערבית״ / איל שגיא ביזאוי, שרה צפרוני – מהבולטים שבסרטי דוקאביב 2015 וחזרה לצהרי יום שישי.
״קפה נגלר״ / מור קפלנסקי, יריב בראל – כובש סינמטקים נוסף, גם עליו הספקתי לכתוב.
״ראיה חותכת״ / נתי אדלר – יצירה נוספת של אדלר בקטגוריה זו.
״שבוע 23״ / אוהד מילשטיין – גם הוא מיבול דוקאביב הנוכחי שנצפה בידי עופר.
״שורשים״ / רותם זיסמן כהן – השחקנית חביבת האופיר מביימת לראשונה.
״שיר ידידות – ר׳ דוד בוזגלו״ / רפאל בלולו – גם סרט זה משתייך לפרוייקט רחב ההיקף של יאיר קדר.
״שלושה אחים ומערה״ / תמר טל ענתי – אחרון חביב מדוקאביב, גם עליו כתב עופר.

Shalom-Italia

״שלושה אחים ומערה״ של תמר טל ענתי

17 הסרטים העלילתיים הקצרים

״אדם״ / לילי שפי – נקרא בעבר ״רק אדם״ והוקרן כחלק מפרוייקט ״ספורט״ של אוניברסיטת ת״א.
״אנה״ / אור סיני – מפסטיבל חיפה לזכיות בפסטיבלי קאן והסטודנטים, מדובר בפייבוריט מובהק.
״אשת השגריר״ / דינה צבי ריקליס – הבמאית הוותיקה חוזרת עם סיפורה של אישה אריתראית מיוחסת ההופכת לפליטה בדרום תל-אביב.
״בייביסיטר״ / אורית זמיר – הוקרן זה עתה בפסטיבל סרטי הסטודנטים, כחלק מפרוייקט ״סיפורים מהחצר האחורית״.
״בלקאאוט״ / עדי קוטנר – זוכה התחרות הבינלאומית בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2015.
״גבולות״ / דנה לרר – זוכה התחרות הבינלאומית בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2016.
״הבת של הכלה״ / תמר רודוי – סרט נוסף שטבל בזוהר של קאן, במסגרת ״שבוע המבקרים״.
״הוצאות לאור של המשורר המת״ / עידן לוי – משורר צעיר מחפש נתיב קיצוני אל התהילה.
״ולתפארת מדינת ישראל״ / יניב סגלוביץ׳ – סיפורו של האדם הממוצע ביותר בישראל.
״חם״ / יותם גנדלמן – לפני ״צל של אמת״ היה הבמאי חלק מפרוייקט ״פרולוג״.
״כלבי ציד״ / עומר טובי – פרק נוסף מתוך הטריפטיך שהופק בהשקעת פסטיבל סרטי הסטודנטים.
״לבד״ / ענת מלץ – התפרקות של משפחה מנקודת המבט של פעוטה.
״מושקי״ / עליזה חנוביץ׳ – יצירה נוספת מהיבול הקולנועי השנתי של פסטיבל הסטודנטים.
״מיומנו של צלם חתונות״ / נדב לפיד – יצירה מורכבת נוספת של הבמאי, שהקורנה בקאן ובקרוב גם בירושלים.
״עיקרון החסד״ / מאיה קסל – זוכה פרס פורום המבקרים בפסטיבל הסטודנטים 2016.
״עם הפנים לקיר״ / אלמורק דוידיאן – זוכה פרס הסרט העצמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסטודנטים.
״שן כריש״ / אורן גרנר – נוצר במסגרת פסטיבל בערבה, וזכה בציון לשבח בקטגוריה העצמאית בפסטיבל הסטודנטים.

שיהיה בהצלחה!

לטובת חובבי ארכיבאות, כך נראתה פתיחת עונת האופירים בשנים קודמות:
אופיר 2015
אופיר 2014
אופיר 2013
אופיר 2012
אופיר 2011

תגובות

  1. אורי הגיב:

    "בלתי נראה" פרש מהתחרות? אם כן, זאת כבר שנה שנייה ברציפות שזה קורה.
    שאלה נוספת: יש סרטים שעשו את המעשה הנועז של "בן זקן" משנה שעברה ומוקרנים רק בסטרימינג, או שכולם בחרו בדרך המסורתית של הקרנת סינמטק?

    1. אורון שמיר הגיב:

      השינוי המהותי של הרשימה הנ״ל מאחרות שראיתי הוא שאצלי מופיע ״עניינים אישיים״ ואצל אחרים ״Unseen״ (על פי העלילה זה קשור לקטע במבחני בגרות על חומר שלא נלמד, לכן זה לא בדיוק ״בלתי נראה״).
      הוא אכן זכור לי מהשנה שעברה, מעניין מתי נצפה בו סוף סוף.
      לגבי השאלה השנייה, לפי אתר האקדמיה יש רק סרטים תיעודיים בסטרימינג בינתיים, אז התשובה הראשונית היא לא. אבל, כזכור, סרטים נוספים הצטרפו אשתקד לסטרימינג בזמן המירוץ (״מסווג חריג״, ״האיש שבקיר״) – לאף אחד מהם זה לא עזר כשזה הגיע למועמדויות, ובמקרה של כל אחד מאלה שהוזכרו זה די חבל בעיניי. מעניינים אותי נתוני צפייה בסטרימינג באתר האקדמיה כרגע, כי במקרה והתחרות תתקיים רק בין סרטים שהופצו זה יהיה פיצ׳ר פחות הכרחי.

      1. newprince הגיב:

        אמממ, לא נכון. "חתונה מנייר" היה בסטרימינג. לא יודע אם זה מה שעזר לו או לא, אבל אין ספק שלהגיד שלאף אחד זה לא עזר זה לא הכי מדויק.

השאר תגובה