• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"

23 באוגוסט 2015 מאת עופר ליברגל

בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האוהבים עליי. הסרטים שלו מטלטלים אותי יותר מסרטים של יוצרים אחרים והוא לפעמים מצליח לרגש אותי לא רק דרך סרטים שלמים וסצנות כתובות היטב, אלא בזכות הדרך שבה הוא מעמיד שחקנים מול מצלמה, גם בסרטים אשר נדמה שהם אינם מורכבים במיוחד, וחלק ניכר מסרטיו דלים במכוון. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. למעשה, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, יש לי חוסרים רבים. זה נובע גם מכיוון שבגיל צעיר פחות התחברתי לסרטיו וגם מכיוון שהוא ביים הרבה מאוד סרטים – יותר מ-60 סרטים, כולל סרטי טלוויזיה וסרטים שיצאו גם בגרסה טלוויזיניות ארוכה יותר מן הגרסה הקולנועית. לכל אלה אפשר להוסיף עוד כמה סרטים בהם שימש כתסריטאי בלבד.

גם מקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אמנם בבלוג תוכלו למצוא פודקאסט על ״פרסונה״, שהקלטתי עם נחמן אינגבר ופבלו אוטין, אבל לגבי שאר הסרטים, גם אלה שכתבתי עליהם מעט, אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. לכן, אני פותח בסדרת פוסטים חדשה בבלוג, במהלכה אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות. אין גם התחייבות לגבי כמות הסרטים בכל פוסט. בפוסט זה אעסוק במספר סרטים, אולם בעתיד יהיו סרטים אשר אקדיש פוסט שלם לכל אחד מהם, וייתכן גם כי סרט מסוים יזכה ליותר מפוסט אחד ועוד הפתעות. אני גם לא מגביל את עצמי לגבי סדר הפוסטים. אף כי פוסט זה, הראשון, יעסוק בסרטים הראשונים שברגמן ביים, בהמשך יהיו קפיצות בזמנים, ללא חוקיות. אבל אני מתחייב שבסוף הפרוייקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

ובכן, בפוסט זה אעסוק בסרטיו הראשנים של ברגמן בתור במאי, אלו שנוצרו בין השנים 1946 ל-1948. בסך הכל, ברגמן ביים באותה תקופה חמישה סרטים ותרם תסריט לסרט נוסף. במקביל, ברגמן גם עבד כבמאי בתיאטרון, כך שהוא עבד בקצב מהיר למדי כבר מן ההתחלה ובהמשך העשורים הבאים הוא לא הולך להאט יותר מדי, מחלק את זמנו בין תיאטרון לקולנוע, ובהדרגה הופך לאישיות הבולטת בשבדיה בתיאטרון ולאחד מבמאי הקולנוע המוערכים בעולם. אבל זה ייקח לו בערך עשור להגיע למצב זה. בשנות העשייה הראשונות שלו, מעמדו היה פחות איתן. הוא ביים בתיאטראות קטנים (תוך עשור וחצי הוא כבר יהיה המנהל האמנותי של התיאטרון המלכותי בשבדיה). בשנת 1944 הוא עבד כבר בסרט אחד כתסריטאי ועוזר במאי, ניסיון שהוביל לכך שהחל משנת 1946 הוא מקבל הזדמנות לביים שני סרטים בשנה, פחות או יותר.

מי שנתן לברגמן את ההזדמנות הראשונה והמשיך לתמוך בו במשך שנים בהם סרטיו לא הצליחו מסחרית היה מנהל חברת הסרטים הלאומית של שבדיה באותן שנים, ויקטור שיוסטורום. שם זה אמור להיות מוכר לשוחרי הקולנוע כאחד מגדולי השחקנים והבמאים בתקופת הקולנוע האילם בשבדיה ובהוליווד. שיוסטרום פרש מבימוי, אבל ראה את הכישרון של ברגמן ונתן לו הזדמנות ועוד הזדמנות לביים בקולנוע, גם כאשר המבקרים פחות אהבו. אם כי לפחות בסרט הראשון, שיוסטורום היה גם מעורב בהפקה ואף עזר בבימוי בימיה האחרונים, או ניסה להציל את הסרט מן הבלאגן שגרם ברגמן הלא מספיק מנוסה. אבל כנראה שלא היה מדובר באקט של חוסר אמונה, שכן שיוסטרום מיד נתן לו לביים סרטים נוספים. אולם, לפחות בסרטו הראשון, ברגמן התמודד עם מפיק בעל נוכחות דומיננטית שהוא גם אמן נערץ – לא בדיוק החופש האמנותי ממנו נהנה במשך רוב הקריירה. ניכר גם ניסיון של הסרטים להתגמש מדי פעם לכיוון הדרישות של הקולנוע המסחרי, מה שלא בהכרח מיטיב עם סוג הסיפורים אשר ברגמן שאף לספר, גם בימים הראשונים בהם דומה כי העלילות של סרטיו בכל מקרה היו שגרתיות מעט יותר מאשר בעתיד. בין היתר, הדבר נבע מכך שבאותם סרטים מוקדמים, התסריטים של ברגמן התבססו לרוב על מחזות בני התקופה, אותם ברגמן עיבד לקולנוע, כלומר השלד העלילתי אינו שלו. ניתן לחוש במסחריות היחסית בצורה בולטת בקצב התקדמות העלילה, קצב אשר נראה לפרקים מהיר מדי.

בכל זאת, מגע הקסם של ברגמן נוכח כבר בסרטים אלו, שאמנם רחוקים מלהיות הטובים בסרטיו, אבל הם סרטים נהדרים בפני עצמם, אף כי לפרקים ניכר בהם העדר שיוף מספק של החומר. כלומר, גם אם הייתי רואה אותם מבלי לדעת על הישגי העתיד של ברגמן, הייתי נפעם מבמאי בעל טון אישי ייחודי ואמירה. כשהם שהם רחוקים מיצירות המופת של ברגמן, הם גם טובים בהרבה מן הסרטים השגרתיים. ניתן להסתכל עליהם כמעין הכנה ליצירות הגדולות באמת, גיבוש של אלמנטים שיהוו את הבסיס בעתיד, לאחר שברגמן יקצין את סגנונו האישי וגם יבין אלו אלמנטים קולנועיים, מסחרים וניסיוניים, פחות מתאימים לו. רוב הנושאים אשר עומדים במרכז הסרטים אופיניים לברגמן – התאהבות ראשונה, צרות בזוגיות, ומאבקים בתוך משפחה. אולם דומה כי בסרטיו הראשונים, ברגמן דן בצורה ישירה יותר בביקורת כלפי הממסד השבדי, בעיקר כלפי היחס של הממסד למעמדות הנמוכים, אשר בסרטים המוקדמים תופסים אצל ברגמן תפקיד מרכזי בהרבה לעומת רוב הסרטים של ברגמן המאוחר יותר. בנוסף, בסרטים מוקדמים אלו ניכרים בצורה בהירה יותר חלק ממקורות ההשראה הקולנועיים של ברגמן – שיוסטורום כבמאי הוא אחד כזה, אך גם הקולנוע הגרמני של שנות ה-20 והקולנוע הצרפתי של שנות השלושים נראים כמי שנתנו השראה ליוצר בראשית דרכו, ובאופן מעודן יותר בהמשך הקריירה. ובכל אחד מן הסרטים הללו כבר קיים ניצוץ של גדוּלה.

משבר
Crisis

Crisis

הסרט הראשון של ברגמן מבוסס על תסכית רדיו דני מאת לק פישר. אמנם הוא לא עובד עם חומר מקורי לגמרי, אבל בסרט הראשון ניכרים כמה נושאים ואיכויות אשר יהיו נוכחים לאורך כל הקריירה של ברגמן, כאשר ייתכן והבולט שבהם הוא בנייה מורכבת של מספר דמויות נשיות. אבל ברגמן גם משלב בסרט עיסוק באמנות עממית וקאנונית, בפער בין החברה השמרנית לתרבות מודרנית, ובמערכות יחסים שאולי יש בהן מימד של אהבה, אבל גם של ניצול הדדי. עוד דבר שבולט כבר בסרט זה הוא השליטה של ברגמן בתאורה לאורך כל הסרט והיכולת שלו בבימוי שחקנים, בעיקר שחקניות.

המשבר בסרט נוגע לדמותה של נלי, נערה בת 18. הכותרת יכולה להתייחס למשבר אשר נוצר בעיירה הקטנה בה היא גדלה עקב התנהגות לא ממש הולמת שלה בנשף המסורתי, אך גם ובעיקר לכך שהיא צריכה לבחור בין שתי האמהות: האמא אשר גידלה אותה והאם הביולוגית, אשר שבה לחייה לפתע. כל אחת מן האמהות מייצגת גם דגם שונה של נשיות, כאשר הגיבורה לא יודעת באיזה אם לבחור. בנוסף, כל אחת מן האמהות גם קשורה לדמות של גבר שהוא מחזר פוטנציאלי עבור הנערה, כאשר אחד הוא הגבר המסודר והבטוח בעוד השני הינו שרמנטי ואפלולי, אולי אף אלים. העלילה נשמעת שגרתית למדי, אבל בסרט הזה ברגמן לא נותן לאף דמות להיות רק התבנית העלילתית אותה היא מייצגת. לכל אחת מחמש הדמויות המרכזיות יש יותר מגוון אחד, כל אחת שוברת את הלב בסצנה אחת לפחות ומעוררת רתיעה בסצנה אחרת. הבחירה בין שתי האמהות והגברים היא בחירה ממנה יכול להיווצר רק נזק, לפי תפיסתי את השקפת העולם של ברגמן: חיים סוערים, עמוסים בסודות, אלימות, אכזריות וגעגועים לתמימות שננטשה, והאופציה השנייה היא חיים שלווים וממועטי יצר. דומה כי עבור ברגמן זוהי אופציה אף גרועה יותר, אם כי הסרט מאוד מעדן השקפה זו.

בסרט יש גם דמות של מספר, אשר מופיע בעיקר בהתחלה ובסיום. השימוש של ברגמן בכלי הקריינות בסרט זה הוא שגרתי למדי, אבל כתוב ברמה מאוד גבוהה ואף מדגיש את המימד הרפלקסיבי שבהצגת סיפור לפני הקהל: המספר רומז לקהל כי סוף הסרט אינו סוף הסיפור המוצג בו, אלא נקודה טובה לעצור בה. זהו סוג של מספר אשר במשפטים ספורים מצליח לא רק למסור מידע ולהכניס מעט הומור לסרט, אלא גם לחתור תחת המסר של הסרט עצמו.

יש בסרט כמה רגעים בהם דומה כי הבימוי שגרתי למדי, אולם מספר סצנות בולטת לטובה. הראשונה שבהן היא סצנת הנשף בעיירה הקטנה. הנערה כמהה ללכת לחגוג בו אבל מוצאת נשף מעונב למדי, בו ראש העיר מכתיב נגינת ואלס בלבד. בנוסף, האם הביולוגית צופה בנערה, אך דומה כי זו אינה שמה לב לקיומה. יאק, דמות הגבר שמלווה את האם הביולוגית אליה הוא כבול בקשר מורכב, מנסה לנצל את ההזדמנות ולחזר אחרי הנערה. הגינונים העירוניים שלו סוחפים אותה, לעומת השמרנות אשר מציע אולף, המחזר אשר שוכר חדר בבית אמה המאמצת. ברגע השיא, הצעירים בנשף מורדים בהופעה של זמרת אופרה ומתחילים לנגן ולרקוד ג'אז בחדר הסמוך. דומה כי בסרט זה ברגמן הצעיר מפגין אהבה כנגד המרידה במוזיקה הקלאסית, שתהיה יסוד מהותי ברוב יצירותו הגדולות. מצד שני, ברגמן תמיד היה מעריץ גדול של נעורים ומרידה, של גילוי החדווה שבעולם.

בחלקו השני של הסרט, הנערה מחליטה לעבור לעיר הגדולה בחברה אמה הביולוגית. המעבר כולל גם שינוי סגנוני של הסרט. בעוד הסצנות בעיירה הקטנה בוימו בסגנון ריאליסטי אשר אינו מבליט את עצמו, המעבר לעיר הגדולה הופך את הסרט לאקספרסיוניסטי יותר ובעל קומפוזיציות עשירות בהעמדה של דמות מול דמות. שני סיקוונסים יפים מתרחשים ברכבת שבין העיר לכפר. בראשון הנערה מבינה כי הגבר שחיזר אחריה לא רק שמכיר את אמה שלה, אלא קשור אליה באופן עמוק יותר (ואני לא חושף בדיוק את טיב הקשר כי יש לכך יותר מהסבר אחד בסרט). הסיקוונס השני עוסק בחזרה לעיירה הקטנה, אשר חווה האם המאמצת בלילה לאחר שפגשה את בתה. בסיקוונס זה ברגמן משתמש בעריכה של תמונה על תמונה על מנת לייצר זרם תודעה, טכניקה האופיינת בעיקר לקולנוע אילם, כך שמצד אחד היא מרגישה ארכאית בסרט משנות הארבעים, ומצד שני היא מעוררת הזדהות כלפי הדמות אשר נמצאת בשלב הזה בצד המובס של החיים, חיה לא למען העתיד אלא למען העבר שדומה כהולך ונמחק. לכאורה, הסביבה סבורה כי היא חווה סיוט. אבל הסיוט הוא החיים האמיתים שלה, לא החזיונות הנראים במהלך השינה.

אך בסופו של דבר, שני הסיקוונסים היפים ביותר בסרט מתרחשים במספרה. זהו לוקיישן חשוב בקטעים העירוניים שכן את המספרה מנהלת אמה הביולוגית של נלי והנערה מוצאת את עצמה מועסקת בה. הסצנה הראשונה קצרה יותר, אבל עשויה בדיוק מופתי. היא מתרחשת כאשר האם המאמצת מגיעה לביקור בעיר ונלי נחשפת בפניה כמעט כמו כוכבת קולנוע מבעד למסך מרוסק. עד שנלי מבחינה באם, זו כבר פונה ללכת ונלי מצווה להישאר לעבוד. הסצנה השנייה כוללת את העימות של נלי עם בחירה ערכית – האם ללכת לעולם היצרי או לעולם הבטוח והמסורתי, כאשר העולם היצרי מציע תשוקות גדולות, אבל גם סכנה. מין, אבל גם מוות. היא יכולה להעניק חמלה ואהבה, אבל גם היא יודעת כי הפרטנר המיועד בעייתי במספר רב של אופנים, גם אם הדברים שהוא אומר לה הינם אמת. הסצנה המרכזית הזו אפלה ברובה, אבל היא מוארת בצורה יפהפה על ידי מספר מקורות אור, היוצרים חזיונות אקספרסיוניסטיים. בין היתר נוכח בסצנה אור מבהבהב, אשר רק בסיומה אנו למדים על המקור הסימבולי עבורו, בשוט אשר יכול להיות מגדיר לקרירה של ברגמן – זהו שלט של תיאטרון.

אף כי דומה שחומר הגלם נוטה להעדיף את האם המאמצת, המציגה אהבה לכאורה פחות אנוכית וערכים מהוגנים יותר, ברגמן לא חוסך ביקורת מן המסורת ובמקביל נמשך מאוד לעולם של הקשרים הרגשיים היצריים יותר, כאשר ייתכן ויאק, הגבר החלקלק והבוגדני אשר מנסה לפתות אם ובתה, הוא הדמות המסקרנת ביותר. הסרט דן במשבר כי אין בו בחירה טובה או לא טובה, רק הרבה אופיציות לסבל, לכל אחת מן הדמויות. דומה כי כל כיוון אליו תלך הנערה ימחק חלק מן האישיות שלה. המעבר לבגרות אליו היא שואפת הוא בעיקר מעבר להתבוננות בצדדים הפחות נעימים של החיים, אבל דומה כי לא יהיו לה חיים מבלי שתיחשף לצד זה, גם אם תבחר בסופו של דבר בחיים שלווים בעיירה הקטנה.

גשם יורד על אהבתינו
It Rains on Our Love / Man with an Umbrella

it_rains_on_our_love

סרטו השני של ברגמן נודע באנגלית בשני שמות שונים, ואף כי ״איש עם מטריה״ הוא שם חביב למדי ומתייחס לאחת מן הדמויות המיוחדות ביותר בסרט, ״גשם יורד על אהבתינו״ הוא גם השם שמבוסס על המקור וגם תואם יותר את רוח הסרט, בו עוד ועוד צרות נופלות על זוג אוהבים צעיר. הגשם הוא מוטיב חוזר, אבל דומה כי עיקר מה שיורד עליהם הוא המצב החברתי-כלכלי בשבדיה של שנות הארבעים. אף כי המקור הפעם הוא מחזה נורווגי, מאת אוסקר בראטן. בסקנדינביה מחזות ותסריטאים עוברים גבולות די בקלות.

מן הבחינה הקולנועית, דומה כי הסרט הזה נופל מ״משבר״ בכל הקשור לעיצוב דמויות, אבל מתעלה עליו בכל הקשור לעיצוב סט, שימוש בתאורה ומשחק במדיום הקולנועי. אולי משום שזהו סרט נדיר יחסית בו ברגמן נעזר בתסריטאי נוסף (הרברט גריוויניוס) התסריט חלש יחסית לברגמן, אבל מצד שני הדימויים של הסרט פשוט נהדרים וגם הסיפור מכיל כמה סצנות נהדרות שמצביעות על ההבנה של ברגמן את ההתנהגות האנושית ברגעי שפל ואכזריות. אלו סצנות קצרות ובנויות היטב, שהיו טובות יותר לו היו ארוכות יותר, כמו בסרטים יותר מאוחרים של ברגמן.

הסיפור עוסק בזוג צעירים משולי החברה השבדית, אשר מנסים להקים חיים חדשים ביחד. בראשתי הסרט מגי, הבחורה הצעירה, מוציאה את שארית כספה על כרטיס רכבת לאזור הולדתה (עד לעיירה המדוייקת אין לה כסף), אבל מפספסת את הרכבת האחרונה. מכיוון שהיא לא יכולה לישון בלילה הגשום, היא נגררת לבלות את הערב עם צעיר מיסתורי בשם דיויד (המגולם בידי בירגר מלמסטן, אחד מתוך שחקנים רבים אשר שיתפו פעולה עם ברגמן במספר דו-ספרתי של סרטים (הוא גם מגלם את התפקיד הראשי בשני הסרטים הבאים בפוסט זה). למרות שדיויד לא נראה אמין במיוחד, היא מתפתה לחלוק עימו חדר באכסנייה ולמרות הרושם הראשוני, אף לשכב עימו ברצון. התחלת הקשר ביניהם נראית בעייתית, אבל כאשר הסודות מן העבר יתחילו לצוץ, דרך ההתנהגות של שניהם תהיה מנומקת בצורה מעט טובה יותר.

למחרת, השניים נותרים ללא פרוטה, והולכים יחדיו בחיפושים אחר עבודה או מחסה. הם מגיעים לבקתה הנראית נטושה, אך בעודם חודרים פנימה בעל הבית, שנראה כמו דמות מסרט אימה, מגיח. הוא מסכים בסופו של דבר להשכיר להם את הבקתה ומאוחר יותר אף למכור אותה במחיר נוח (לאחר שדיויד השיג עבודה), אבל דומה כי כמעט כל אדם הנקרה בדרך של בני הזוג מסתיר סוד. גם למגי ולדיויד יש סודות מפני הסביבה וזה ומזה.

הסודות של מגי ודיויד הופכים אותן בסופו של דבר לדמויות מעניינות ומנומקות היטב. אולם לצד זאת, שאר הדמויות בסרט מעוצבות ברישול מסוים, חלק מהן פשוט רעות, על מנת להוריד עוד גשם על פני האהבה הצעירה. הגשם הזה הוא לא רק אכזריות של אדם, אלא גם ובעיקר אכזריות של מערכת המדינה אשר לא דואגת היטב לזוג המעוניין להקים משפחה ולהשאיר את חטאי עבר בעבר, שלא לדבר על קשיים בירוקרתיים נוספים וסכסוכים אחרים בהם נתקל הזוג.

הסרט משלב כל הזמן בין סאטירה קומית לבין רגעים דרמטיים כואבים, כאשר בניגוד ל״משבר״, הסצנות הקומיות תופסות מקום רחב יותר. אולם כבר בסרט זה, ברגמן אולי לא רע בקומדיה אבל מגיע לשיא בסצנות של ריב ואלימות מתפרצת. תורם לכך השימוש בתאורה אקספרסיוניסטית שהיה טוב בחלק השני של ״משבר״ ובסרט הזה נראה אפילו טוב יותר. אצל ברגמן, האפלה והקומי חיים טוב ביחד. או כפי שאומר המשפט היפה בסרט: "לפני כמה חודשים, לא היה לנו כלום. עכשיו יש לנו חובות, כמו לכולם". זהו שילוב של תקווה וציניות, שמחה בכך שהם מהווים חלק מן החברה וסובלים מן המהלומות שלה כמו אנשים הגונים.

אפילו הדמות של המלאך בסרט נראית אפלה ומאיימת בחלק מן הסצנות. זוהי אותה דמות של איש עם מטריה, אשר מתחיל את הסרט בתור מספר אבל בסופו של דבר מתערב בסיפור באופן ישיר, באופן אשר לא תמיד ברור עד כמה הוא ריאלסטי והאם זו תמיד או אותה דמות. בכל אופן, זהו מספר מורכב יותר מאשר המספר הכל-יודע הרגיל, אולי אפילו הנכחה של מספר כל-יודע כחלק מן הנראטיב, כולל מערבות של ממש בקביעת הגורל. כפי שהכותרות משלימות אחת את השנייה, כך דמות זו היא האפשרות למטריה, גם אם לא תמיד בטוח שהוא יושיט אותה לעזרה. ברגע אחד הוא אף מטיח בדיויד מילות האשמה חמורות, בסצנה אשר נראית כמו לקוחה מסרטי אימה. אבל אולי זה גם חלק מן המלאכה של המלאכים.

ספינה לעבר הודו
A Ship Bound for India

ship-india

אנחנו עוברים לשנת 1947, שנה בה ברגמן ביים רק את הסרט הזה, אבל גם כתב תסריט לסרט נוסף. באופן אישי, הסרט הזה כבר כאב לי יותר, בעזרת כמה סיקוונסים בהם הדיאלוגים של ברגמן מעוררים הזדהות וסלידה מכל הדמויות, בהם כל מצב רק מוביל לגרימת סבל לאנשים אהובים, בהם לכל שורה יש כמה וכמה היבטים. לצד זאת, הסרט שוב מתבסס על מחזה (של מרטין סודרהיילם) ויש בו מספר דמויות שלא בנויות היטב וסצנות חורקות. אבל יש בסרט מספיק רגעים בולטים אשר הופכים אותו ליצירה בעלת עוצמה רבה.

הסרט נפתח עם שובה של הספינה שבכותרת, עליה נמצא מלח החוזר לנמל המוצא שלו לאחר היעדרות של שבע שנים. יש לו רק לילה אחד בעיירה הסמוכה, אבל הוא מקווה למצוא בה את האישה עליה חשב מדי יום במהלך מסעו הארוך. כאשר הוא מוצא אותה, הוא לומד כי היא מצויה במצב נפשי בעייתי עד אובדני, ואינה רוצה קשר עימו או עם כל אדם השואף להציל אותה מעצמה. מכאן, המלח נזכר באירועים אשר הובילו להיכרות שלו עם האישה וליציאה למסע הארוך.

מה שנלגה לנו בפלאשבק ארוך, אשר מהווה את רוב הסרט, אינו רק סיפור של אהבה ראשונה, אלא גם ובעיקר תיאור של מאבק אדיפאלי אלים בתוך משפחה, החיה בספינה קטנה מזו השטה לקצוות תבל. גיבור הסרט, יהונאס, עובד בספינה עליה מפקד אביו, אלכסנדר, אבל מדובר בספינה לא מתפקדת שהצוות מנסה לשפץ. רוב הצוות לא מאמין ביכולת של אלכסנדר ומואס ברודנות שלו ולכן מנסה לעודד את יהונאס למרוד באביו ולקחת סמכות, אבל האב לא מוותר בקלות. מסתבר שלאלכסנדר יש שדים משלו, פרט לאלימות שהוא מפעיל נגד בנו – אלכסנדר לומד כי הוא הולך להתעוור בקרוב ובימי הראייה האחרונים שלו הוא מחליט להביא את הפילגש שלו, שחקנית תיאטרון עממי בשם סאלי, לגור בספינה. הדבר יוצר מתיחות שכן מלבד הבן, בספינה חיה גם אשתו של אלכסנדר, שסבלה ממנו לא מעט מרור במהלך 25 שנות נישואים, אך היא עדיין אוהבת, גם כאשר הוא מביא את הדגם החדש והצעיר לחיות יחד איתה.

דמות האישה הזו היא דמות מרתקת, כי היא מאמינה באמת שמצבה טוב משל נשים אחרות. אמנם בעלה אלים, לא תמיד מתחשב וחיה אינם חיי עושר, אבל הם כן חיים רגשיים סוערים, גם אם הם מתרחשים בספינה אשר אינה יכולה לשוט. הגורמים אשר קושרים גורלות אנושיים אינם רציונליים וזהו סוד קסמם עבור ברגמן. האהבה היא נכונות לסבול עבור האחר, גם כאשר הוא זה אשר מחולל את הסבל. וכפי שיש בלב האישה החוקית בוז כלפי הפילגש, יש לה גם חמלה כלפיה, סוג של משיכה. בייחוד כאשר דומה שאותה אישה צעירה מתחילה להעדיף את הבן על פני האב, גם אם החיזור של אותו יהונאס, אשר דומה כי הוא נטול כל ניסיון בדיבור עם נשים, קל וחומר לגבי מגע, מגיע בצורה אגרסיבית ובעייתית, לפחות בתחילת הקשר. זו נקודה חשובה, משום שדומה כי מן ההתחלה, ברגמן מראה כי כמה מן התכונות השליליות של האב קיימות גם בבן. ואף על פי שאלכסדר הוא הדבר הקרוב ביותר לנבל בסרט, הוא גם זה המצוי לאורך רוב היצירה במצב הקשה ביותר, ולכן קשה שלא לחוש מעט חיבה כלפי מי שהחיים ניצחו אותו, גם כאשר הוא נוהג באלימות אשר הולכת וגוברת.

לא נוטים לחשוב על ברגמן בתור במאי של אלימות, אבל אף על פי שאין בסרטיו נהרות של דם, הוא דן באלימות בצורה מצמררת ובהירה. מצמררת כי הוא מראה כיצד האלימות נוצרת לפעמים בגחמה של רגע, נובעת לא משנאה אלא מאהבה. בכלל, אצל ברגמן אהבה ושנאה אינם מונחים סותרים, אלא רגשות אשר לא פעם משולבים יחדיו. בסרט הזה יש אלימות פיזית גלויה, אבל האלימות המילולית חזקה אף יותר. וברגע השיא, הרגע בו האלימות הופכת מסוכנת ממש, ברגמן משאיר הרבה דברים מחוץ לפריים, מראה את הזוועה מעט מרחוק, כאשר הקהל חסר אונים ולא יודע כיצד ניתן להושיע.

אבל בסרט יש גם תיאור של אהבה ראשונה, אהבה המכילה לא מעט קסם, גם אם סאלי מגיעה לסרט למודת סבל מן ההתחלה. אף על פי שתיאור הרומן בין יהונאס וסאלי נע לפרקים בקצב מהיר מדי ולא כל הסצנות ביניהם בנויות בצורה אמינה, רגעי השיא שובי לב באופן שבו הם משלבים בין כאב לחווית ההיכרות עם האחר והיבלעות בקסמיו. השילוב של כל הגורמים הללו הופך את ״ספינה לעבר הודו״ למסע רגשי סוער, גם אם הוא נשאר רוב הזמן בנמל ולא מפליג למחוזות רחוקים.

מוזיקה באפלה
Music in Darkness

musik_i_morker

עברנו לשנת 1948, השנה בה ברגמן עובר לעבד ספרים בשיתוף פעולה עם הסופרים, במקרה זה הסופר הינו דגמר אדקוויסט. הסרט נפתח בתאונת אימונים במטווח צבאי, אשר מובילה לסיקוונס סוראילסטי מוקצן בו גיבור הסרט כמעט ונמשך לעבר עולם המתים בידי גופות מכוסות בבוץ המנסות לגרור אותו למטה, בעוד דברים שלווים יותר משולבים בתמונה דרך העריכה, עד לשלב בו הוא מצליח לחזור לחיים. אבל דימוי נוסף החוזר במהלך הקטע הוא קלוז-אפ המגדיל עין בודדת, דבר המרמז על התוצאות הסופיות של התאונה – הגיבור אומנם נותר בחיים, אך איבד את מאור עיניו.

אחרי הפתיחה הניסיונית הזו, ״מוזיקה באפלה״ הופך להיות אחד מן הסרטים הכי מיינסטרימיים של ברגמן, לטוב ולרע. העלילה לא מכילה הפעתעות גדולות ויש בה כמות גדולה למדי של סינטימטליות. מדובר בעוד יצירה לא אחידב באיכות שלה, אשר ייתכן וסובלת באופן יותר גורף מן הבעיות בעיצוב דמויות המשנה. אבל כמו בסרטים הקודמים, גם כן יש יד אמן מאוחרי הסרט וכמה קטעים נפלאים, רובם קשורים לתיאור הקושים של העיוור להתסגל לחיים.

בשלב הראשון, דומה כי גיבור הסרט, הקרוי בנגט, דוחה כל ניסיון לטיפול או רחמים, כאשר הוא זועם לא רק על מצבו אלא על כל העולם. בהמשך הוא מתרכך, אבל לא בניגוד לקלישאות לא הופך בהכרחת לאדם שלם יותר עקב המום או לומד להשלים עם העולם. הפציעה עדיין הרסה את חייו, גם אם הוא מוצא נתיב לקיום חדש ואפילו סיפור אהבה. האהבה מתלקחת בינו ובין אינגריד, נערה צעירה ממעמד נמוךהמטפלת בו ועוזרת לו לשוב לחוות את החיים. בגלל פערי מעמדות בין בנגט המגיע מרקע עשיר והמשרתת, הסביבה לא ראוה בעין יפה את הקשר, בעוד מן הצד השני מצבו הפיזי של בנגט הופך אותו לשידוך בעייתי. גם בעקבות התהנגות הגיבורים, הרומן הזה נקטע בשלב התחלתי, בעוד בנגט מנסה לחזור לחיים עירונים ולעבודה בתור פסנתרן. אולם הוא מוצא שאינו פסנתרן מספיק טוב עבור האקדמיה ולכן עובר לעבוד בבתי קפה, בארים, או כמכוון פסנתרים, בקטעים שהם הפחות טובים בסרט. בשלב מסוים הוא פוגש מחדש את אינגריד, הלומדת הוראה. אולם היא כבר מצויה בקשר רומנטי אחר ומשולש האהבים הזה יתפתח בכיוון צפוי למדי.

הדיאלוגים בחלקו האחרון של הסרט הופכים למסבירניים מדי, אבל דווקא בחלקו זה, הדימויים החזותיים בסצנות נטולות הדיאלוג הם היפים ביותר. למשל, שני עיוורים המנסים לחוות תמונה של אישה על ידי מישוש. או סיקוונס ארוך ומסיוט בו בנגט הולך לאיבוד במקביל לנשף בו אינגריד נוכחת. סיקוונס זה מהווה מאין הגבלה ריאליסטית יותר לירידה האפשרית לעבר המוות אשר מתרחשת בפתיחה הסוריאליסטית. לגבי הדיאלוגים, פרט לירידה מסוימת באיכות בחלקו האחרון הנובעת בין היתר מרצון לפתור את הסיפור באופן בהיר (רצון שברגמן יגמל ממנו בעתיד), הכישרון הספרותי של ברגמן ניכר בכמה וכמה משפטים, בעיקר במשפטים המביעים אהבה, אהבה של בנגט למראה של אינגריד אותו הוא מכיר רק דרך מישוש.

נמל הבית
Port of Call

Port of Call

הגענו לסרט השני משנת 1948 וסרט אשר יסיים את פוסט זה, משום שהוא משלב הרבה מן הסרטים הקודמים יחדיו וגם מפני שזה סרט שהכי אהבתי מבין כל חמשת הסרטים המוקדמים של ברגמן. בעיניי זהו סרט שלם, מטלטל רגשית ומעורר מחשבה. גם בסרט זה ברגמן נעזר בסופר אשר כתב את הספר עליו התבסס התסרטי, במקרה זה שמו אולה לנסברג.

הסרט הוא סיפורם של שני נאהבים, המצויים בכיוונים סותרים בסצנת הפתיחה של הסרט. גוסטה הוא מלח השב ממסה ארוך, אשר יורד מן הספינה במטרה למצוא לעצמו עבודב בנמל ולא לשוב לים. בריט היא נערה המחליטה לקפוץ לים הקר על מנת להתאבד. אולם מישהו מציל אותה ובאחד מן הלילות העוקבים הם נפגשים במועדון לילה ומתחיל ביניהם רומן. בריט ניגשת לרומן בשילוב של רצול לאהבה ולמרפא לבדידות וחוסר רצון וייאוש מן הגברים ומן העולם. היא יודעת כיצד גוסטה יחזר אחריה וגם נדמה לה שהיא יודעת כיצד ינטוש. הבעת עצבות ניכרת בפניה גם כאשר היא מוליכה אותו לדירתה, גם כאשר היא מתמסרת לו לבסוף, אף פי שדומה כאילו היא ניסתה לעקב את הרגע. לאחר ליל אהבה, בסיומו היא קובעת עם גוסטה פגישה נוספת, היא כותבת על המראה את המילה בדידות. בריט אומנם צעירה מגוסטה בכמה שנים, אך מה שקרה לה בחיים הופך אותה לבוגרת יותר.

הצרות של בריט התחילו בילדות. כל עוד אביה הפליג בימים לא הייתה בעיה גדולה, אך כאשר הוא ואמה חיו תחת קורת גג אחת, הם הרבו לריב ולא פעם הזעם הופנה כלפי הילדה. בהיותה מתבגרת, בריט ברחה לחיים עם גבר וכאשר אותרה לבסוף, המדינה בתמיכת האם השמרנית שלחה את בריט למוסד שיקום לנערות שהתנגו בצורה לא מקובלת (כנראה שבעיקר מן הבחינה המינית). המוסד הזה ממשיך לשלוט בחייה של בריט, גם אם היא חזרה לגור אצל ההורים. ברגע שהאם מגלה על השר של בריט עם גוסטה, דומה כי החירות של בריט עומדת שוב בסכנה.

כנגד כל הסיכויים, אולי גם כנגד הציפיות הראשונות של הזוג, הקשר בין בריט וגוסטה הופך לסיפור אהבה של ממש. מה שמוביל גם את בריט לספר על עברה, דבר אשר תחילה מרתיע את גוסטה אשר מתקשה לקבל את המחשבה כי לבחורה אשר נכנסה איתו למיטה בלילה בו הם נפגשו היו הרבה מאהבים לפניו. אבל הוא לומד להכיר את עברה של אהבותו לגם להבין כי אין בו חטא. אבל באותה נקודה נכנסת לעלילה גם חברה של בריט מימי המוסד, שגם היא חזרה לקיים חיי מין פעילים, אבל דומה שבלי גבר שיעמוד לצידה, בטח לא שהיא נכנסת להריון.

בכך, ברגמן מעלה לדיון את סוגיות ההפלות ואת ההפלות הלא חוקיות, שהיו באותן שנים האופציה היחידה של נערות מן המעמד הנמוך. הנושא היה טאבו באותה תקופה ודומה כי ברגמן מקדים את זמנו באופן הטיפול שלו במיניות על כל גווניה – היא חלק טבעי מן החיים, היא מביאה לא מעט צרות, היא לא רק רצון גברי אלא גם רצון נשי. הוא עושה זאת בסרט אשר גם דן בשמרנות כללית של מוסדות הרווחה בשבדיה של התקופה וגם דן בקשיי המעמד הנמוך. בסגנון המזכיר את הקולנוע הניאו-ריאליסטי שנעשה במקביל באיטליה, הסרט מתעכב מספר פעמים על העבודה הפיזית בנמל או במפעלים הסמוכים לו, מתאר את שגרת העבודה הלא-זוהרת ואת חיי הפועלים בפירוט ובעניין.

יחד עם זאת, הסרט לא זונח את השפה החזותית והאקספרסיבית ואת ההשפעות האקספרסיוניסטיות, אשר תורמות לסרט זה מימד יפהפה. חלק מן הקרדיט לעוצמה החזותית של הסרט נובע משיתוף פעולה חדש של ברגמן, עם הצלם גונאר פישר, אשר יצלם עוד רוב סרטיו של ברגמן עד ל-1960. זה לא שחסרה עוצמה חזותית לסרטים הקודמים, אבל שיתוף הפעולה עם פישר מצליח לשלב בצורה טובה יותר את הקשר שברגמן מנסה לייצר בין תיעוד המציאות למבע האישי דרך הצילום והתאורה. כמו כן, בסרט הזה הקלוז-אפים מתחילים לתפוס מקום דומיננטי יותר אצל ברגמן והפנים האנושיות הופכת להיות כלי חשוב בשפה הקולנועית, לא פחות מכל כלי אחר.

עוד איכות של הסרט הוא ההקפדה על דמויות משנה חזקות ובעלות יותר ממניע אחד, דבר אשר היה מעט פגום בסרטיו הקודמים. זהו לא רק סרט על שני הגיבורים שלו, אלא סרט על שני גיבורים אשר מייצגים עולם שלם בו האהבה לבדה אינה מספיקה. בחלק מן המקרים, אנו חוזים רק בחלק קטן מן הצרות אשר עוברות, למשל, על הוריה של בריט, או על חברתה. אבל במקרה הזה אני מקבל תחושה כי יש משהו אמיתי בכאב שלהם. כפי שאני מקבל תחושה שגם אנשי הממסד הפוגעים בבריט לא עושים זאת מתוך רשעות או קיבעון מחשבתי, אלא מתוך רצון אמיתי לעזור, אבל קשה לפעמים לקרוא באמת את צרכי הזולת, להבין כיצד ניתן לעזור לו באופן השלם ביותר להיות הוא עצמו.

דומה כי כאשר הוא כותב, ברגמן מבין היטב בני אדם. בעיקר ברגעים הלא נוחים, ברגעים בהם חשים אבודים ולכן פוגעים מבלי רחמים בכל אשר סובב אותם. הרגעים הללו הופכים את סרטיו למטלטלים במיוחד, טלטול אשר נוכח בסרטים הטובים בהם דנתי עד כה ויגבר בסרטים הבאים בהם אדון. אם ברגמן הרבה להשתמש בדימוי הספינה בסרטיו הראשונים, הרי שאני עומד לצאת בהפלגה עצובה בים גדוש בסערות.

תגובות

  1. גבי הגיב:

    איזה יופי של רעיון וחשוב מכך, כתוב טוב כל-כך. אני חייב להודות שאת הסרטים הראשונים של ברגמן לא ראיתי (וגם לא את סרטי הטלוויזיה האחרונים שלו) והכתיבה שלך עוררה בי חשק לנטוש את הרטרוספקטיבה הקוריאנית שאני שקוע בה ולשקוע בבלוז הנורדי.

  2. עידן הגיב:

    פוסט מרגש

  3. איתי הגיב:

    אני נפעם כל פעם מחדש מהפרויקטים הנהדרים שלכם! אמן תסיים לכתוב את הפרויקט הזה לפני תום בניית הרכבת הקלה 🙂 וגם את הפרויקט הנהדר על תולדות פרסי האוסקר שנראה כי נטשת 🙁

  4. גיא הגיב:

    פרויקט מבורך ומרתק!
    כתוב היטב ועושה חשק לחזור לראשית הקולנוע שלו.

  5. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ראיתי כעת את 'משבר', סרט ביכורים סולידי וטוב ברוב חלקיו, והניתוח שלך פנומנלי!

השאר תגובה