• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״קפה נגלר״ ו״תרצה אתר – ציפור בחדר״, סקירה תיעודית כפולה

5 במרץ 2016 מאת אורון שמיר

הקדמה קצרה והכאה על חטא: ישראל היא מעצמת קולנוע דוקומנטרית שאין לזלזל בה כיום, בכמות ובאיכות, אבל יש מעט מדי התייחסות לזה אצלנו כאן בסריטה, מכל מיני סיבות. יגידו לכם ולכן כל חבר או חברת האקדמיה הישראלית לקולנוע שהסרטים שנדחקים, מיד ומראש, אל תחתית רשימת הצפיות הם הדוקומנטריים. גם בתוך קבוצת התיעודיים ישנה חלוקה לפיצ׳רים ולסרטים שאורכם עד 60 דקות, בדרך כלל סוגה שמנצלת את המספר שהוקצה לה בשמה עד תום. כלומר, מדובר בסרטים של 50 עד 59 דקות, שהם תת-ז׳אנר בפני עצמו. קצת כמו שהיו דרמות הטלוויזיה בשנות ה-90 וה-2000 לפני שהופסקה התמיכה בהם. בהינתן לו״ז צפייה שיכול להכיל רק כמות מסויימת של סרטים, אעיד באופן אישי שאני נוטה להזניח את הקולנוע שאינו עלילתי, למרות שלפעמים הוא מוכיח את עצמו כשווה צפייה. אולי זה עניין של קיבעון מחשבתי, או אולי הרצון לצפות קודם כל בסרטים שנגישים לקהל הרחב בכל עיר עם בית קולנוע בישראל. אבל לסרטים תיעודיים יש מקום על המסכים בשנים האחרונות, ומי שמצילים את הקולנוע הישראלי התיעודי מגורלו הטלוויזיוני הם הסינמטקים בכלל, וזה של תל-אביב בפרט. בזמן נתון תוכלו לבחור בין שלושה-ארבעה דוקומנטריים חדשים בכל חודש נתון.

כדי להוסיף חטא על פשע, הסרטים שאני פשוט לא מספיק להגיע אליהם מפאת קוצר זמן פעמים רבות ממש נשלחים אליי באופן אישי עם לינק מאובטח בסיסמה. בניגוד לאחיהם העלילתיים, שזוכים לטיפול יחצ״ני מסור, לרבים מן הדוקומנטריסטים אין את הפריבילגיה שלא להפוך למשווק של סרטם באופן עצמי. אז ראשית ברצוני להודות להם על האמון שבהפקדת עותק וירטואלי של סרטם בידיי, כך שלעולם לא אצטרך לעזוב את נוחות ביתי בכדי לחוות עליו דעה. אני גם מבטיח לכל מי שעושה זאת על הקפדה על תנאי צפייה מעולים, לא על דקה פה דקה שם, ובטח שלא על בהייה במסך המחשב שלי, אלא על צפייה בחיבור HD למקרן וסאונד משובח. העניין הוא שבגלל הכמות, והתיעדוף של שרשרת המזון הקולנועית, אני בקושי מוצא זמן לצפות בכל הלינקים שנשלחים אליי, כלומר לפנות להם שעה נטולת הפרעות לכל הפחות. אז לצד התודה, אני מוסיף גם התנצלות בפני כל מי ששלח לי לינק ולא מצאתי זמן לצפות, או לכתוב, על סרטו או סרטה. הלוואי שהיה לי יותר זמן להקדיש לכל הסרטים בישראל, בחיי. בכל זאת החלטתי לדחוק בעצמי ולפרסם סקירה על סרט זה או אחר, וכדי לצמצם פערים אסקור כאן בהמשך שני סרטים המוקרנים עתה בסינמטק, שניהם מיבול פסטיבל חיפה האחרון וכבר הספיקו לקנות לעצמם שם ולבסס עצמם כקבועים בלוח ההקרנות בחודש הקודם, ולהמשיך לחודש הנוכחי.

קפה נגלר

cafe-nagler

מכירים את האימרה המיוחסת לעדות המזרח ״סבא שלי היה היועץ של מלך מרוקו״? אני מכיר אותה בעיקר בלשון סגי נהור, ומשום מה אני לא בטוח שיש אימרה מקבילה המיוחסת ליהדות אשכנז, למרות שאני באופן אישי מכיר את העניין מקרוב. הרי גם אלה שהגיעו לארץ ישראל מאירופה נוטים להתהדר בפאר שהותירו מאחור, ואפילו לשמור מזכרות יקרות ערך. למשל, בצורת סכו״ם כפי שקורה גם בסרט ״קפה נגלר״. זה המקום שאליו הכי התחברתי בסרט – המקום שאותו הזיכרון תופס אצל הדורות השונים המוצגים בו, וכן האופן שבו הם תופסים אותו בחזרה. לא סתם תופסים – ממש אוחזים ולא מרפים. מאחורי התנהגות זו מסתתרת טראומת ההגירה, פצע שלא יגליד כל עוד לא יתעמת הפצוע עם ההווה במקום לחלום על העבר.

בראשית הסרט, תוהה הבמאית מור קפלנסקי, שהיא גם הדמות המובילה את הסיפור, מדוע סבתה הדוקומנטריסטית החלוצית נעמי קפלנסקי (״עמוד האש״, ממקימות סינמטק ירושלים) לא עשתה מעולם סרט על עברה, בו היא כה מתפארת. הסבתא עונה שזה היה נראה לי לא לעניין, כאילו זה לא מקצועי לעשות סרט תיעודי אישי ופרטי. זוהי נקודת המוצא של הסרט, שיחה אגבית לכאורה אך כזו הנוצרת בתוכה משמעויות אינספור. מצד אחד, בעולם שבו כמעט כל בן-אנוש עם גישה לטכנולוגיה מתעד עצמו לעייפה, יש משהו נוסטלגי באמירה זו. והעובדה כי הנכדה כן מסוגלת לעשות את הסרט הזה, ואף לזכות בזכותו בתהילה, מצביעה על השוני בין הגישות של כל דור לגבי תפיסה והגדרה עצמית. מצד אחר, אני חוויתי את תגובתה של נעמי כאזהרה לנכדתה מור. היא הרי יודעת וגם ידעה שלשוב ולנבור בעבר אינה אופציה, משום שמה שלא תמצא שם בוודאות לא יכול יהיה להתחרות עם הזיכרון המתרפק תדיר. זיכרון שלא מטפלים בו מצמיח סביבו עשבים גבוהים של גוזמאות, ששום תיעוד מוחשי וחי לא יצליח להתעלות עליו. וזה בדיוק מה שקורה בסרט.

לא אחשוף מה מוצאת מור במסעה לגרמניה במטרה למצוא את קפה נגלר התוסס של רפובליקת ויימאר עליו שמעה מילדות. רק אסגיר שקצת כמו ב״״סיפורים שאנו מספרים״ של שרה פולי, לפעמים כשמטלטלים את אילן היוחסין המשפחתי עלולים לנשור ממנו כמה עלים. או גרוע מכך – העץ כולו עלול להתגלות במערומיו. אני גם לא אכנס לעניין הטון המשתנה של הסרט, הנע בין הומוריסטי לדרמטי עד כדי טלטול, בעיקר משום שהמבנה בו בחרה הבמאית הופך כמעט כל גילוי שלה במהלך הדרך לספויילר אפשרי עבור אלה שלא צפו בסרט עדיין. סיבה נוספת לשמור על מסתורין יחסי באשר לעלילת הסרט הזה היא שמה שפחות התחבב עליי באופן אישי היה המבנה שלו. בעיניי, ״קפה נגלר״ הוא סרט על שקרים לבנים, תחילה של ותיקי המשפחה לצאצאים ולבסוף של הדור הצעיר לקודמיו, הכל כדי להנציח את המיתוס על פני האמת. כסרט המוצג מנקודת המבט של הבמאית, כלומר נציגת הצעירים, הוא בהכרח צריך להיות מודע למניפולטיביות שלו על הצופים. בשל כך, הייתי שמח לראות סרט עם מבנה הפוך. כזה שנפתח עם הגילוי של הבמאית, שמספרת לסבתה את מה שהיא רוצה לשמוע, ורק לבסוף את האמת.

מאידך, לא אוכל להתכחש ליתרונות שבבחירות של קפלנסקי, הבמאי השותף יריב בראל, והעורכים אריק להב לייבוביץ' ועידית אלוני. עובדה היא שמאוד נהנתי לעקוב אחרי הסיפור המסופר באופן חוויתי, ובזכות החיבור המיידי דווקא לצד של הסבתא, הרשתי לעצמי גם לנסות ולעבור את המסע יחד עם הנכדה. למרות שהיה משהו מתעתע בגישה עימה יצאה אליו. האופן החוויתי בו נפרש הסרט, המעיר לחיים את סיפוריה של הסבתא ואת הסיפור החדש של נכדתה כאחד, סייעו לי גם לדלג מעל המשוכה הקבועה של האסתטיקה הדוקומנטרית הפחות חביבה עליי, זו של מצלמה ״נושמת״ ופוקוס שעושה מה שמתחשק לו. בזכות כל אלה הצלחתי למצוא בסרט נקודות חן לא רגילות. למשל, האם זה לא מוזר להתגעגע למקום שלא היית בו חוץ מאשר בדמיון שלך או בסיפורים של אחרים? והאם זה בעצם יותר מוזר מכיסופים למקום אמיתי שלא קיים יותר, או אפילו למקום מומצא לגמרי?

תרצה אתר – ציפור בחדר

Tirza Atar - Tzipor Bacheder PR3 (Rotem Yaron) (2) (1)

מסרט געגוע אל מקום שמעולם לא הייתי בו, נעבור להערצה אל משוררת וכותבת שלא באמת הכרתי לעומק. על תרצה אתר ידעתי את מה שכולם יודעים, אני מניח – היא הייתה בתם של המשורר נתן אלתרמן והשחקנית רחל מרכוס, כתבה את שירים כמו ״אהבתיה״ וספרים כגון ״האריה שאהב תות״, והלכה לעולמה בנסיבות טרגיות ובגיל צעיר. קיוויתי להיכרות קצת יותר מעמיקה בזכות צפייה ב״תרצה אתר – ציפור בחדר״, סרטו של ארי דוידוביץ׳ (״אלוף העולם שלי״, ״מחכים לגודיק״). בשנים האחרונות ישנה ממש תחייה של עיסוק באנשי רוח בכלל ואנשי שירה בפרט בתרבות הישראלית. הדוגמה הכי בולטת היא דמותה של יונה וולך, שקמה לתחייה בסרט העלילתי ״יונה״ של ניר ברגמן, הפציעה לרגע בסדרה ״המקוללים״ של חגי לוי, וזכתה גם לסרט תיעודי בדמות ״7 הסלילים של יונה וולך״ של יאיר קדר. האחרון הוא היוזם של פרויקט ״העברים״, שכולל כבר מספר מכובד של סרטים בבימוי או בהפקת קדר, על אושיות כמו לאה גולדברג, חיים נחמן ביאליק, זלדה, דוד בוזגלו, י״ח ברנר ועוד. הבנתי ש״ציפור בחדר״ על תרצה אתר אינו חלק מאסופה זאת בהגדרה, אבל בהחלט מתאים לה בעיניי.

אם ״קפה נגלר״ מעלה אל פני השטח את הגישה הדוקומנטרית לפי אין באמת הבדל בין אמיתי ומפוברק, הרי ש״ציפור בחדר״ מטשטש את הגבול עם תיעודי ועלילתי באופן עכשווי אחר – שחזורים. קטע ראיון של המשוררת ברדיו, למשל, מושמע על רקע קומפוזיציה מעוצבת להפליא של בת-דמותה של אתר ומראיין באולפן רדיו של פעם. הקלטה של אתר כסולנית להקת גייסות השריון מבצעת את ״אליפלט״ שכתב אביה, זוכה לקליפ מרגש ביופיו בעזרת צילומים מבויימים כחיקוי של המקור כפי שראה אותו היוצר בעיני רוחו. כוחו של הסרט הוא בשימוש במדיום הקולנועי באופן שמגרד את הגבול הדוקומנטרי הרגיל, ובזכות המילים של אתר ובעיקר של אביה (המשורר העברי האהוב עליי) הוא גם תאווה לאוזניים בנוסף לעיניים.

מן העבר השני, זוהי גם חולשתו הבולטת – הבחירה לספר את סיפורה של אתר דרך דמויות שהגדירו אותה, ולא רק דרך יצירותיה המגוונות שבהחלט יש בהן מספיק כדי להגדיר את מי שכתבה אותן. הסרט משרטט את דיוקנה בראש ובראשונה כצאצאית של אלתרמן שדינה כאילו נחרץ מראש. לא רק בהשוואות לאביה, אלא ממש בעובדה שחסתה בצל קורותו וקומתו, ינקה ממנו את הצדדים האפלים והטרגיים בשירתו. מה שיש לבעלה הראשון, השחקן עודד קוטלר, להגיד עליה בסרט הוא קודם כל שהייתה יפה, ושנית שלא הסתדר להם לגור בחו״ל. אבל בשביל זה מספיק היגיון בריא, אפילו לא צריך לפתוח ויקיפדיה. מה באמת קרה שם? ומה המקור ליחסי המורכבים עם אביה? הסרט מותיר את התשובות לשאלות המורכבות בצל, ממש כפי שהוא משאיר את הדמות הראשית שלו בצלו של אביה המפורסם. אמנם מדובר בצללים שמותירים הרבה מקום למחשבה, צללים שהאסתטיקה שלהם צובעת את הסרט בגוונים מעוררי סקרנות, אבל מאידך גם לא מספקים את כל הסקרנות שעוררו. הרי צללים הם בסופו של דבר רק חיקוי של הדבר האמיתי, ובסיום הצפייה נותרתי בתחושה כי בהחלט למדתי המון על תרצה אתר, אבל דברים רבים אודותיה עוד נותרו לי לגלות.

tirza-atar1

השאר תגובה