• סרטים חדשים: ״המשפחה שלי״ זוכה דקל הזהב
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"המשגיחים", סקירה

17 ביולי 2012 מאת יהונתן בר אילן

אתחיל בכך שאומר שלמני יעיש יש ביצים בגודל של בת-ים. באמת. עד כמה שהבנתי הוא היה בורדר ליין עבריין ומתחזק בפוטנציה ואז הוא שבר ימינה חזק לקולנוע, השתעשע עם כמה סרטים קצרים והחליט ללכת על פיצ'ר. זה לא עניין של מה בכך להשאיר חיים שלמים מאחור ואז להתחיל ליצור משהו מאפס.
ומילא להתחיל משהו מחדש אבל כזה שעוד לא עשו פה? נייס. ריל נייס.

"המשגיחים", הסרט הראשון שלו, נותן לצופה אגרוף בבטן עוד לפני שחלפו שלוש דקות. הגיבור וחבריו מכסחים חבורה של רוסים שיכורים והכול בשמו של האל הכול יכול. ואז מתחילים כמה דיאלוגים שוברי עצמות ומעוררי קנאה ואפשר להגיד בפה מלא שנכונה לנו חוויה מרטיטה או לפחות מרעננת. בשלב הזה נכנסת לסרט מירי (בגילומה של רותם זיסמן כהן המ-צו-יינת ), נערה בלבוש תל אביבי בשכונה של מתחזקים בבת ים. גיבור הסרט וחבריו לא עוברים על הפריצות בשתיקה ומאיימים על הנערה. בערך באותו שלב גיבור הסרט מתאהב בה. ואז הסרט מאבד מהכוח שלו.

תבינו, כשהסרט התחיל הייתי בטוח שאני צופה ב"עג'מי" פוגש את גיא ריצ'י, אבל מפה, משלנו. העריכה, הצילום הפלקטי, ואני אומר את זה במובן הכי חיובי שיש, עומק השדה המטושטש ובכלל כל הטכניקה שמיישרת את הסרט לפי כללי המציאות – הכול עבד. המערכה השנייה של הסרט התחילה בכך שהגיבור מאבד מעט מהאכזריות שלו בזמן שהוא מחפש את הדרך אל ליבה של הבחורה, במקביל הוא נודד אל הצד המפויס של הדת בעזרת הרבי שלו בגילומו של גילי שושן. המהלך הזה לדעתי הוציא את העוקץ מהסרט. מדרמת פשע חסרת מעצורים הפך כל העניין לסרט מסע רוחני בו גיבורו מנסה למצוא את האיזון בין עברו האגרסיבי לעתידו המחוזק. ובינתיים בהווה, נישאות על גלי החשיש, הופכות דמויות המשנה שפתחו את הסרט בעוצמה רבה לצלליות של עצמן. גל פרידמן שמגלם את קובי הופך מסייד קיק קומי לחבר נוירוטי עם יד חמה על ההדק אפילו כשברור לכולם שהוא טועה. היה קשה לי לבלוע את העובדה ששלושה צעירים עם נטיות קרימינליות בבת ים הופכים לחסידי ברסלב נאמנים ועם זאת הפעולות היחידות שהם עושים זה להרביץ, לעשן חשיש ולכעוס על ערבים. השילוב הנפיץ הזה עבד היטב בתחילת הסרט אך ככל שהוא התקדם האמינות הלכה לאיבוד.

הסרט נחלש לחלוטין במערכה האחרונה שלו (ספויילרים עד סוף הפסקה). אחת מהדמויות נדקרת ואין לנו שום דרך לדעת מה עלה בגורלה (אלא אם כן פספסתי משהו). במסע הנקמה של הגיבור וחבורת העבריינים איבד הסרט את האמינות שלו לגמרי, הגיבור יושב באוטו וקורא מן הכתובים ומתפלל לעזרתו של האל. ואז הוא זורק מחבט בייסבול על ערבי, חוטף לו את האקדח ויורה באספלט הסדוק כדי שנבין שבליבו סערה גדולה. למה הוא עלה על הרכב? מי לחץ עליו? למה הוא לא יושב עם החבר שלו בבית החולים? ולמה הם נוקמים בערבים יפואיים אקראיים ולא מחפשים את אלו שדקרו? ומילא שהם אקראיים, למה הגיבור משתף עם זה פעולה?
(סוף ספויילרים)

התסריט בנוי כך שככל שהסרט מתקדם מתחזק הקשר בין הגיבור לאל. ישנו אפילו מונולוג של משהו כמו שלוש דקות ב-ONE SHOT בין הגיבור לאלוהים, מונולוג אותו מצליח השחקן המוכשר באמת, רועי אסף, לצלוח בשלום. אך מה פשר המונולוג הזה? התסריט טוען שמטרתו הבלעדית היא לגרום לגיבור למצוא סימנים אותם מפזר האל באשר לעתידו עם הבחורה. כלומר אם אלוהים רוצה שהוא יהיה עם הבחורה הוא כבר ייתן לו סימן. מה שהתחיל כמו סרט פעולה אפקטיבי עם קריצות מעבר לים וטכניקה פשוטה ואגרסיבית הפך לסרט רוחני למתחזקים.

מה שמוביל אותנו למהלך התמוה ביותר בתסריט (שוב ספויילרים עד סוף הפסקה), בו מחליטה מירי ללכת עם הגיבור לבית הכנסת ובעצם לחזור בתשובה. השוט האחרון מראה לנו אותה בארוחת שישי לוגמת מיין של קידוש. נו באמת… הבחורה עם הלבוש המינימאלי שטוחנת חשיש וצורחת על המתחזקים באשר הם, הופכת לרבנית קוק? למה? בגלל שהגיבור הביא לה חתול? פינק את בן דוד שלה בארגז ירקות? לא קונה את זה.
(סוף ספויילרים)

בעיניי הסרט איבד את ביצי השור שהיו לו בפתיחה. רציתי שהגיבור ימשיך "להשגיח" על השכונה, שהמכות שהוא מחלק לכופרים ייצגו את איבוד הדעת בדת, שבמקום רוחניות נקבל אקשן או פשע או קולנוע ללא פשרות, אבל הסרט זלג למתכונת פסטיבלית חסרת מעוף שמספרת את אותו הסיפור בשינוי אדרת. הנה עבריין פוטנציאלי שהתחיל את המסע כחמום מוח ועכשיו הוא נרגע כי יש בחורה בחיים שלו ואלוהים שומר עליו מלמעלה. רציתי סרט ז'אנר וקיבלתי סרט מ-אומן (נ.. נח .. נחמ..).

ועם כל ההערות והקיטורים אומר שמני יעיש שיחק אותה. זהו פיצ'ר ראשון ראוי בהחלט, ועזבו פסטיבלים. כל ההתרגשות מאיזו פינה באיטליה או פורטוגל לא באמת קובעת אם הסרט שווה משהו. גם לא פרס הילד הכי יפה בכיתה בקאן. זה לאלה שקוראים עיתונים ולא ליוצרי קולנוע. מני יעיש שיחק אותה כי הוא הראה שבמחסנית שלו יש עוד כמה כדורים, הרגשתי שהוא לא פירק הכול על הסרט הזה. הוא פשוט היה חייב לעשות אותו, להוציא את זה החוצה ולגמור עם זה. סיפור אישי כואב, מכירים את הסיפור. ויצא לו אחלה סרט, בגדול. אני מחכה לראות את הסרט הבא שלו.

אני חושב שהעבודה שלו עם השחקן הראשי, רועי אסף, היא לא פחות ממדהימה. הבן אדם נותן אותה בכל פריים והוא מרגיש כל כך אמיתי שאם אפגוש אותו ברחוב אבדוק אם הכתפיים שלי חשופות. הצילום של הסרט, הבוסרי, שכביכול לא בשל אבל ריאליסטי להפליא עובד, אשכרה עובד. והתסריט, שיכול היה להגיע לרמה משוכללת יותר הוא אפקטיבי לפרקים ולא לטעמי בחלקיו האחרים, אבל מה זה משנה מה דעתי? ישבתי בקולנוע עם עוד עשרים-שלושים איש – והם נהנו. הסרט גם מכיר לנו את גל פרידמן, שחקן שלדעתי יכול להגיע רחוק על אף שבחצי השני של הסרט הוא לא התקדם לשום מקום, אבל הרגעים בהם הוא על המסך עבדו ואפילו הצחיקו אותי. מגיע לו להגיע רחוק, לפרידמן, ונראה לי שיש סיכוי די טוב שהוא יקבל קצת יותר תפקידים מעתה. ואציין גם את מעצבת התלבושות של הסרט, שיר וינברג, שצבעה את כל הדמויות בגוונים ריאליסטיים ומשכנעים לגמרי. כל הכבוד.

אפשר לסכם ש"המשגיחים" יכול היה להיות סרט אחר , ז'אנרי, בועט, נושך, חסר פשרות ועכבות. הוא מתחיל כך ואז הופך לקולנוע סולידי שמנסה לרגש והופך למניפולטיבי במקום לצרוח. גם זו דרך ואלו הישגים לא קטנים לסרט ראשון. לכו לקולנוע, צפו בו, דעו שיש יוצרים מעניינים. כאלה שנמצאים בתחילת דרכם והעתיד שלהם מבטיח.

התמונה באדיבות אידיבי

תגובות

  1. וואו, אני לא מסכימה בטירוף 🙂 דווקא אני מרגישה שהיה איזון מעולה בין הז'אנר לבין זה שהדמויות באמת עוברות מהלך רגשי משמעותי. המונולוג מול אלוהים היה מוצדק לגמרי בעיניי, מאחר והוא אינו תלוש אלא משקף באמת את האופן בו אנשים עם אמונה פועלים פעמים רבות. בעיניי הוא בועט ולפנים, הוא פשוט לא צריך דם ניתז לכל עבר כדי לעשות את זה. מספיק לי האופן בו הוא מראה לנו את בת ים, את הדת, את האהבה – זה מהפכני.

  2. מולכו הגיב:

    אוף טופיק: אין ספק שמילות הבאזז של 2012 הן "בועט" ו"פיוטי". אי אפשר לקרוא ביקורת קולנוע אחת השנה שלא משתמשת באחת מהשתיים.

  3. דן הגיב:

    האמת שהוצאת לי את המילים מהפה….ממש ככה הרגשתי לאורך כל הסרט. הרעיון מעולה, מתחיל טוב אבל לאט לאט הסרט מאבד את הסגנון היחודי, הקצב משתנה, הדמויות מאבדות מאמינותן, זה כאילו החליפו את הבמאי באמצע. לצערי זה מאוד פגם בצפייה שלי.
    ההתרה של הסרט השאירה אותי כל כך מתוסכל, יש משהו במערכה האחרונה שפשוט גרם לי לזוז באי נוחות בתוך הכיסא שלי. נראה שגם הדמויות וגם התסריט נכנעו להתרה הדתית שהסרט מכוון אליו. בלי שום סיבה נכונה.
    עם זאת, גם אני ארצה לראות את הסרט הבא של מני יעיש, יש משהו בסרט המשגיחים שמשאיר טעם של עוד

  4. אורית הגיב:

    תשמע, אני חייבת לומר לך שהפעם הגעת שבלוני מידי..
    הרי זה בדיוק מה שהיה כיף, שהסרט דילג בקלילות בין ז'אנרים ועשה את זה חלק בלי שמרגישים..
    זה כל היופי בבת ים ובכלל באנשים של הארץ הזאת. אין פה חד מימדיות. ואם איזה ערס דופק היום מכות למישהו זה לא אומר שמחר לא תמצא אותו מתייצב אצל סבתא שלו בבית עושה לה ספונג'ה וקניות
    עושה רושם שהיית רוצה לדפוק את אלוהים ואת המאמינים שלו. לראות שם דם והוכחה ניצחת למה אמונה הולכת עם דורסנות.. חבל, פיספסת. זה בדיוק מה שהבמאי מנסה להפריך

    אולי כדאי שתראה אותו שוב..

  5. רמי ו הגיב:

    חוץ מזה הסרט נגמר בהבדלה ולא בקידוש של שבת ואם פספסת את זה ראשית, חבל ושית יש כאן גם סגירת מעגל (הסרט התחיל בקידוש אב ובן ומסתיים בהבדלה עם החברה שהצטרפה) וכמו כן בשבילי המילים "המבדיל בין קודש לחול , בין אור לחושך" מעידות על ההבדלים בין לאן שנכון להגיע מהדת ולאן לא נכון.

  6. אייל הגיב:

    סופסוף זכיתי לראות את הסרט, ו… התאכזבתי. אני לא חושב שהסוגיה, שכשלעצמה ראויה וטעונה – אמונה פנימית לעומת אמונה חיצונית (כך בכל אופן אני ראיתי את הסרט) – לא קיבלה עומק. לי זה נשאר סתמי.
    הצגה בראשי פרקים – לפי סדר ההשתלשלות של הסיטואציות. סיפור. סתמי. הכל מהודק מדי, מאולץ, מוביל למטרה, סוגר מעגל. מאכיל בכפית. לא מהדהד לשניה. המשחק של דמויות מסויימות ריאליסטי ומדהים, ודמויות אחרות, כולל הגיבור, לא משכנע. וזה פוגע. עודף מוסיקה, שמשתלטת על סצינות שלמות ומתמסמס הריגוש מהדמויות עצמן.
    אין פנים. הכל צורח החוצה. סצינת השיחה עם אלוהים בים, אומרת הכל.

  7. נחמניקו הגיב:

    יהונתן בר אילן, זו הביקורת הכי טובה והכי מדויקת שקראתי על סרט כלשהו מתישהו!
    פשוט צודק בכל מילה ומילה!!!

  8. יוסי הגיב:

    הערות טיפשיות לחלוטין!! כאילו לא ראית סרט בחיים שאתה לא יכול לקבל טיפה מורכבות ופרדוקסליות בעלילה??

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.