• הכל על פסטיבל ירושלים 2018: פוסט מתעדכן
  • מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2018
  • סקירה לסרט האימה המדובר - Hereditary
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018

״אבוללה״, סקירה

5 בדצמבר 2015 מאת אורון שמיר

הדבר הכי חשוב שאתם צריכים ואתן צריכות לדעת על ״אבוללה״ הוא שלא מדובר בסרט ילדים. סרטו הארוך הראשון של יוני גבע משתייך לזן הולך ונעלם, כמעט עד כדי היכחדות, של סרטים לכל המשפחה. המושג הזה כבר מזמן הוצא מהקשרו, אבל מדי פעם בפעם מגיעים סרטים בעלי איכויות של קלאסיקה ומזכירים בדיוק את מהות המונח – סרטים שיכולים לקסום ולבדר כמעט כל גיל, ומתאימים באמת לצפייה משפחתית. לא סתם סרטי ילדים עם כמה בדיחות להורים המלווים כדי שלא יירדמו, וגם לא תכנים שיעברו מעל הראש של הקטנטנים בזמן שההורים תוהים למה הכל אינפנטילי מדי, או מתבאסים לצאת כי הילד מפחד/משתעמם. ״אבוללה״ הוא סרט מרובד, המכיל סיפור שיהיה נהיר ומעורר רגשות בקרב זאטוטים, יגניב מתבגרים, ויפנה גם אל מבוגרים בכמה רמות נוספות. החדשות הכי טובות בקשר אליו הן שלא צריך להיות בגיל שבו כבר אפשר לקרוא לקרוא כתוביות בשבילו, או לעקם את הפרצוף מול גרסה מדובבת – ״אבוללה״ הוא סרט הילדים הישראלי שגל הקולנוע הז׳אנרי חיכה לו.

בשנה האחרונה הוקרנו על מסכינו סרטים מהסוג שהיה מגיע בדרך כלל לשוק הגווע של קלטות הילדים, שנדמה כי גם עידן הדי.וי.די. שלו נגמר – ״גויאבות״ ו״דץ הבלץ״. לא צפיתי באף אחד מהם, אבל ההתרשמות הייתה של הפקה בסדר גודל מקומי בלבד. לעומתם, ״אבוללה״ מתבלט לא רק בטון ובתוכן הבוגרים והקולנועיים יותר, אלא גם בהפקה מרשימה ומושקעת כפי שהתרגלנו מסרטי הז׳אנר הישראליים בחמש או עשר השנים האחרונות. בתזמון מוצלח הוא יוצא לאקרנים בחג החנוכה, ויכול לספק חלופה הולמת לפסטיגלים או הצגות השואבות אליהן משפחות המבקשות להתבדר יחדיו בתקופה זו של השנה. אין לי ספק שאם היינו בארה״ב, הסרט היה יוצא עם ליין מרהיב של מוצרים נלווים, החל מבובות ותחפושות אבוללה שונות וכלה במהדורה מוגבלת של משקאות קלים שתקרוץ למותג הבדיוני ״תותלי״ המופיע בסרט. אולם, אנחנו בישראל, עם סרט ישראלי שמתכתב באופן מובהק עם מסורות אמריקאיות בכלל וסרטי סטיבן ספילברג בפרט, אך מבוסס כל-כולו על מיתוס ירושלמי ומכיל פן שלם שלא היה יכול להתקיים באף עיר אחרת.

לטובת מי שלא גדל בירושלים, אבוללה הוא שמה של מפלצת בלתי-נראית (ולכאורה בלתי קיימת) שהומצאה כדי להפחיד ילדים. בסרט, יש לה גם ייצוג נראה בהחלט, היא מגיעה לבקר ילדים מיוחדים בשעות החושך, והיא חובבת גדולה של מתוק. אדם בן ה-10 (יואב סעדיאן רוזנברג) פוגש בה לראשונה על גג ביתו אשר בשכונת גבעת משואה. הוא עוד לא ממש חוזה במפלצת במלוא הדרה, גם מכיוון שאינה מתגלה בפניו עדיין אבל בעיקר משום שהוא עסוק בצפייה חוזרת בסרטון שמזכיר לו את אחיו הבכור, שנהרג לא מזמן. במקביל, יחידה סודית ומיוחדת של משרד הביטחון נמצאת במצוד אחר המפלצת, ומאוחר יותר יסביר מפקד היחידה (יהודה מור) לקצין המשטרה (עודד לאופולד) על המיתולוגיה של המפלצת מבחינתו. הסבר אחר לגמרי יקבל אדם משרת בית הספר (מכרם חורי) אודות החבר החדש והמאיים שלו, ששייך בכלל למיתולוגיה של ערביי האיזור, כפי שמשתמע משמו.

abulele6

אדם מחליט להתמודד ואף להתיידד עם המפלצת. הוא מנצל את חולשתה למתוק ורוכש עבור שניהם משקה קל בטעם תות (של חברת ״תותלי״ הבדיונית, מה שמייצר את הביטוי ״תותלי תות״). אבוללה מתגלה כייצור מטעה למראה – כשהוא לא בלתי-נראה, גופו מזכיר גורילה ענקית, אך פניו חתוליים וחביבים. קצת כמו של הדרקון שום-שן מסרטי ״הדרקון הראשון שלי״. בקולו הרועם הוא מדבר מעט מילים בשפת בני האדם, וגם מלמד את אדם מילה אחת חשובה בשפה שלו – אברא, שפירושה חבר. הוריו של אדם (מיכה סלקטר ונתי קלוגר) לא מודעים לקיומה של המפלצת, ועסוקים בעניינים שגרתיים יותר – התמודדות עם אבל משלהם על מות בנם, וגם עם התנהגותו של אדם שציוניו בלימודים צונחים. בבית הספר המצב של אדם מורכב למדי, עם בריונים שמציקים לנער קטן-הגוף ומורה הישגי (רותם קינן) שלא מוכן שאדם יוריד את הממוצע הכיתתי, ועם ילדה אחת בשם תמר (בר מיניאלי), שכנתו של אדם, שמגיע לבקר בדיוק כשגם אבוללה נמצא שם.

הארכתי מעט בתקציר כדי לדון בהמשך בכל הרבדים והנושאים ש״אבוללה״ מורכב מהם, כאשר הגורם המאחד בין כולם הוא תפקידה של המפלצת והדברים הרבים שהיא מייצגת בסרט. לכן, ולפני מחשבותיי על ההצלחות של הסרט בכל רובד ורובד, מחמאה כללית וגורפת לכל העוסקים במלאכה. הסיבה שהסרט עובד בכמה רמות שונות היא איכות העשייה הגבוהה שלו, שבאה לידי ביטוי בכל אלמנט קולנועי אפשרי. בולטים באיכותם הצילום המגוון ומלא האנרגיה של גיורא ביח והפסקול העשיר והמעשיר של פרנק אילפמן, הצמד שכבר התמזג היטב ב״מי מפחד מהזאב הרע״. התסריט של גבע מעביר היטב את הנוסחה המוכרת של סרטים כמו ״אי.טי.״ אל ירושלים של ימינו, והבימוי שלו יודע בדיוק מתי להגביר את הדופק בסצנות הפעולה ומתי לרגש ברגעים הנכונים. הסרט נפתח עם אחת מסצנות האקשן המלהיבות של הזמן האחרון בקולנוע הישראלי, בטח שמבחינת היקף, ומאידך יש בו גם סצנות קאמריות ופשוטות למדי אך גם מרטיטות לב. שאפו נוסף מגיע לגבע על הדרכת השחקנים הצעירים, ולהם כמובן, על הופעות יוצאות מגדר הרגיל בסרט מסוג זה, בטח ובטח בסרט ישראלי.

אגף מיוחד של מחמאות מגיע לאבוללה, כלומר למפלצת עצמה. ראשית לצוות ״מעבדת הירח״ שעיצב ובנה את הבובה, מיסודן של קארן דוידוף וגן דה לנגה (יוצרת ״בבגה״ וסוג של ג׳ים הנסון הישראלית), ושנית לסטודיו האנימציה ״סנואובול״ שהנפיש את פניה באופן ממוחשב, בשילוב טכניקות שדומה ליצירת המפלצות בסרט ״ארץ יצורי הפרא״ (Where the Wild Thing Are). שלישית, ואולי חשוב מכל, לשחקן שמגלם את אבוללה, עידן ברקאי (שהוא חבר יקר, אבל אני לא מתבייש לפרגן לו על עבודה יוצאת מן הכלל, בטח לא כשקמפיין השיווק של הסרט בחר שלא להסתירו אלא להדגישו). בלי שחקן בתוך הבובה של אבוללה, היא לא הייתה מצליחה לעבוד כל-כך טוב מבחינה רגשית. ברקאי לא רק דיבב, סחב על עצמו קילוגרמים של פרווה שחורה ולבסוף נמחק פרצופו שהוחלף ביצירת מחשב – הוא מה ומי שבתוך אבוללה, הלב והנשמה של הדמות. ממש כמו שאבוללה עצמה היא הלב והנשמה של הסרט, שמזרים אנרגיה קולנועית לכל התאים השונים אשר מתחברים ליצירה שלמה.

כדי להסביר את החיבור והפירוק שהזכרתי לעיל, ארד רובד אחר רובד ביצירה תוך ציון התפקיד של אבוללה בכל משלב ומשלב. בראש ובראשונה זהו סרט הרפתקאות ופנטזיה, כזה המבקש לקסום לילדים וגם לילדים ברוחם. אבוללה מתפקד ברובד זה כחבר דמיוני שהופך לאמיתי, כמעין כוח קסם שכה חסר בעולם האמיתי והיה יכול לפתור המון בעיות, החל מציונים וכלה בבריונים. כאן נכנס גם מוטיב ההתבגרות של הסרט, שכן הגיבור צריך ללמוד לעמוד על שלו ולא לפחד. אבוללה, שמגיע כנציג החושך, מסייע לאדם להתמודד בעזרת כוח הידידות. האומץ שלו להיחשף ולעבור לצד המואר והגלוי, מאפשר לאדם לבצע את המהלך ההפוך ולהתיידד עם החשכה, גם אם זה אומר להושיט יד לחלל הריק שנותר בליבו.

abulele2

כאן מגיע רובד פסיכולוגי עמוק יותר, ההופך את ״אבוללה״ לסרט על התמודדות עם טראומה משפחתית. אבוללה הוא ללא ספק תחליף-אח עבור הגיבור, וניתן לחוות זאת בנקודות מפתח שונות בסרט. לא לחינם הוא נחשף לראשונה כשאדם צופה בסרטון המזכיר לו את אחיו, או נחשף במלואו כשהגיבור יורד אל המרתף לחפש תמונה של המת. בהמשך מתפקד המפלץ כמעין אח גדול ותומך, בין אם במאבק מול הבריונים או בממסד שלא מספק פתרונות לילד המצוי במצוקה נפשית, אך נדרש להצטיין בלימודים. זה גם לא במקרה שהעימותים של אדם עם הוריו סביב אבוללה הם בעצם חיטוט בפצע שהותיר בן המשפחה החסר, בעיקר בסצנה שבה מחביא אדם את אבוללה בחדר של אחיו, שנשמר כמוזיאון על-ידי אם המשפחה. ניתן היה לחשוב ברגעים מסויימים של הסרט כי אבוללה הוא אך ורק יציר הדמיון של אדם כניסיון להתגבר על הגעוגעים לאחיו, אבל אז נכנסות לתמונה שתי הדמויות הנוספות שמכירות את אבוללה מבעוד מועד, בנוסף לתמר, הילדה ששותפה לסוד והופכת מכזו בעלת תדמית של חרשנית המרחיקה ממנה ילדים אחרים, לחברה אף היא.

מי שמסביר לאדם על אבוללה ומזהה אותו עבור הילד הוא שרת בית הספר, שסיפורו מגלם את הרב-תרבותיות של העיר ירושלים וזורק פנימה אל תוך הסרט את ערביי העיר וסביבתה. קולו הוא שפותח את הסרט, הוא שמסביר לגיבור את המיתוס, ובקרשנדו של הסרט מייצג אבוללה את הערבים שגורשו מאדמותיהם אל החושך. הנדבך הזה בסיפור מצליח להיות הרבה פחות מוסרני מאיך שהצגתי אותו כאן, וייתכן שהיה מוטב לו הדמות של השרת הייתה זוכה לעוד קצת זמן מסך. אולם גם במצב העניינים הנוכחי, מכרם חורי עושה עבודה נהדרת, כהרגלו. חורי הפך בשנים האחרונות למקבילה האנושית של רגש בקולנוע הישראלי, ומספיק רק לראות אותו על המסך בכדי להתפעם ולהתחבר רגשית לדמות אותה הוא מגלם. כאן הוא עוטה על עצמו שתיקה מסתורית ושפת גוף כבויה ומכודררת, כאילו היה רוצה להיות בלתי-נראה כמו אבוללה שאותו הוא מכיר מילדות. גם העיצוב של חדרו תורם לעיצוב הדמות כזו שמחברת את הגיבור והצופים כאחד לצד הפנטסטי של הסיפור.

הדמות הנוספת שמאששת את קיומו של אבוללה בשלבים הראשונים של הסרט היא זו של מפקד היחידה המבקשת ללכוד אותו. זוהי בעיניי נקודת החולשה הכמעט-בודדה של הסרט, וגם זה רק מפני שהיא עובדת חלקית, במקום חלק. מור, בקולו הנמוך והשבור, מתפקד היטב בעיקר כקריין לאירועים הדרמטיים, אבל בסצנות בהם הוא נדרש להפגין פן רגשי התוצאה אינה ברמה של יתר עמיתיו לסרט, מה שמפר מעט את האיזון. עם זאת, הסצנות של היחידה ללכידת מפלצות דווקא בסביבה הריאליסטית של ירושלים מוסיפות המון אקשן לסרט, וגם הופכות אותו למותח ומפחיד בזכות הגורם האנושי ולא רק המפלצתי. במילים אחרות, כמו בכל סרט מפלצות ראוי לשמו, החיה האנושית היא המפחידה מכולם, והלקח העיקרי הוא לא לפחד ממה שאנחנו לא מכירים אלא לכבד את האחר באשר הוא.

בעיניי, ״אבוללה״ יהיה הצלחה שלמה רק במפגש עם הקהל. רק אם יהפוך את ז׳אנר הסרטים לכל המשפחה מבלתי-נראה לנצפה בכמויות. זהו סרט כה מקסים ומעורר התפעלות עד כי הוא פשוט חייב להפוך ללהיט. בנוסף, ניכר כי הושקעה בו כל-כך הרבה אהבה והבנה בקולנוע עד שפשוט מגיע לו להיות סיפור הצלחה. גם אם אין לכם או לכן ילדים לקחת לסרט בתור תירוץ, אל תתנו לזה לעצור בעדכם ובעדכן – לכו לפגוש את ״אבוללה״ ואני מאמין שגם אתם ואתן תרצו להיות ״אברא״ שלו.

abulele5

תגובות

  1. jחיים צ' הגיב:

    סרט נחמד מאד. אבל לא חבל שהכניסו אח מת, ולילד יש רגשי אשמה על האופן בו הוא מת? באי.טי. זה היה משפחה שנעזבה ע"י האבא – קצת יותר רך. לא היה צריך לירות בתותח גדול כל-כך. מספיקה בדידות, חוסר תשומת לב של ההורים וכדומה.

    1. ניר הגיב:

      אי טי נעשה בתקופה אחרת בוייב אחר.
      אבולהלה (הסרט) נברא לתוך עולם הרבה פחות תמים, רך ומפרגן.
      כל ילד בעולם היום יודע מה זה שיימינג בפייסבוק, מה זה דאע"ש ומה זה פחד.
      התעלמות מהרבדים האלה כדי ליצור משהו תמים, ולהתעלם מקיומם של פצעים פתוחים במציאות הירושלמית, הישראלים וגם העולמית היתה עלולה לדעתי ליצור אפקט הפוך של סרט חביב אבל בלתי אמין.

  2. לב הגיב:

    סרט נהדר, הלוואי שיצליח בענק

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.