• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2015: ״קנקן הקטן״, ״שדים״, ״התמונה החסרה״

16 במרץ 2015 מאת עופר ליברגל

אתמול (15.3) נפתח פסטיבל הקולנוע הצרפתי לשנת 2015. כאן בבלוג נערכנו כדי להכין לכם כמות גדולה של המלצות: אתמול אור פתח עם המלצה על שני סרטים, בקרוב אורון ירחיב על שלושה סרטים נוספים וכעת ארחיב על מקבץ של שלושה סרטים. המשותף לשניים הראשונים בהם הוא שהם נוצרו עבור הטלוויזיה, אם כי יש הבדל ביניהם – האחד הוא מיני-סדרה מופלאה של ארבעה פרקים והשני הוא סרט טלוויזיה שמעובד במקביל גם לתיאטרון, אך יש בו לא מעט עוצמה קולנועית. בנוסף, אני גם מקדיש כמה מילים לאחד מן הסרטים התיעודיים הבולטים שנעשו בעולם בשנים האחרונות, שמגיע לפסטיבל יחד עם הבמאי שלו.

קנקן הקטן
P'tit Quinquin

quinquin2

קומדיה שחורה על תעלומת רציחות, המשולבת בצורה קולחת בדרמת התבגרות אודות ילד הרוצה להיות קשוח, אבל בתוכו הוא רגיש ואוהב. המיני-סדרה בת ארבעת הפרקים של ברונו דומון, שתוקרן בפסטיבל כסרט בן מעט יותר משלוש שעות, היא יותר מן החיבור הזה בין שני הז'אנרים השונים. היא משלבת בין עלילה סבוכה אך ברורה לחוש הומור פרוע, יחד עם מספר אמירות על החברה האירופאית של ימינו. אך הדבר שנשאר בתום המסע הוא ההזדהות הרגשית עם הדמויות, הגוברת מפרק לפרק ומתחברת לבניית עולם אמין וכואב. עולם המתאר לא רק סדרה של אירועים מוזרים הפוקדים כפר צרפתי קטן, אלא אובדן תמימות שהוא גדול יותר מסך הדברים אשר פוקדים את הדמות שעל שמה נקרא הסרט.

הסרט נפתח בראשית חופשת הקיץ, אבל התחושה היא שגם בימי בית הספר, קנקן קטן לא היה ילד שהקדיש את מירב זמנו ללימודים. הוא נהנה לבצע מעשי קונדס קטנים וקטנים פחות, אבל יש לו פינה רחבה בליבו לשכנה בת גילו, אותה הוא מרכיב על אופניים ברחבי הסביבה הכפרית וממנה הוא נפרד בחיבוק ובאמירה "אהובתי". אלא שבטיול הראשון של החבורה שאנו רואים בסרט, פעילות משטרתית לוכדת את תשומת לב החבורה – המשטרה נעזרת במסוק על מנת לחלץ גופה של פרה. הפעילות מובילה לאזור שני חוקרי משטרה מעיר המחוז, דמויות קומיות נהדרות שסיפורן, בו הם לא ממש מצליחים לפתור את התעלומה, נשזר בסיפור של קנקן ומשפחתו במהלך הסרט.

ככל שהעלילה מתקדמת, נחשפים פרטים חדשים על סודות משפחתיים ורומנטיים מרחבי הכפר, הקשורים לפשעים המתגלים אף הם בהדרגה, אבל אינם בהכרח המניע לפשע הראשון שנראה בסרט. בעידון, ובלי הטפה או פרשנות גורפת, דומון מכניס ליצירה גם עיסוק בתופעות חברתיות המעסיקות את אירופה של ימינו, כמו השאיפה להופיע בתחרויות כישרונות בטלוויזיה, והשילוב של ההגירה האיסלאמית בחברה הצרפתית. דומון מעביר את הסיפור, כמו גם את הדיון החברתי, בעיקר ברמיזות עדינות המובנת היטב לקהל ומדגישות את החיים הפשוטים, כאשר על הסערות הרגשיות אנו מדווחים בדיעבד.

כמו בסרטיו הקודמים של הבמאי, נוף פסטוראלי שליו למראה הוא הרקע לסיפור הטעון בלא מעט אלימות והתנהגות אנושית מוזרה. דומון מרבה להשתמש באלימות ובמקרי קיצון, אך הוא עושה זאת כפילוסוף התוהה תמיד על היכולת של האדם להיות בו זמנית אכזרי ואוהב, פגיע ונטול מצפון. בסדרה הזו, הוא מוותר כמעט לגמרי על סצנות קשות לצפייה, ובדומה לסרטיו הקודמים, מעניק לנו סיפור שהוא בו בזמן קל לפענוח ומעלה שאלות אשר לא ניתן למצוא להן מענה חד משמעי ברמת הפירוט.

ההומור השחור של היוצר, אשר נכח במנות קטנות עד בלתי מורגשות בסרטיו הקודמים, מקבל כאן את מרכז הבמה, בעיקר באמצעות הדמויות של צמד השוטרים. ברנאר פריבו מספק הופעה קומית מבריקה בתור השוטר הבכיר מבין השניים, עם תזוזה תמידית של הפנים כניסיון לסחוט עוד מידע מבן-שיחתו. קשה להסיר ממנו את העיניים, גם אם דומה כי הבלש הניצב תמיד לצידו היה רוצה אולי לנהל את החקירה בעצמו, משום שהרמת הגבות התמידית של המפקד לא ממש מולידה תוצאות.

הסיפור של הילד אולי מתחיל כסיפור על נער שובב אך תמים, אך הוא צובר עוצמה מפרק לפרק, כאשר אנו מבינים כמה מעט הוא יודע על סודות המשפחה שלו וכמה מעט כולנו יודעים על החיים, אשר ידרשו מכל הדמויות להפגין רמה של אינטליגנציה רגשית לאו דווקא צפויה. כאמור, כל הרבדים השונים של הסרט מתחברים ליצירה אחידה מאוד בסגנונה וברמתה ולסרט הנגיש ביותר אשר דומון יצר עד היום, בלי ויתור על הסגנון הייחודי והעומק של סרטיו הקודמים.

שדים
Démons

Demons

הסרט ״שדים״, אשר נוצר במקור לטלוויזיה, נפתח בבית קברות. גיבור הסרט, פרנק, אוסף את אפרה של אמו שמתה לא מכבר ומתנהג במה שנתפס כקלילות דעת לגבי המוות וטקס ההלוויה הצפוי. כלפי אשתו, קתרינה, היחס שלו גם מבודח, אבל עדיין ארסי יותר. השניים נוסעים לעבר האחוזה הענקית והמבודדת בה הם חיים לבדם, אחוזה אשר בה ובסביבתה יתרחש שאר הסרט.

מדובר בזוג נשוי המדבר בגלוי על פרידה קרובה, אבל מוסיף להיות ביחד ובאינטימיות, כאשר הבעל אלים כלפי האישה ולא ברור באיזו מידה היא מקבלת יחס זה. לאחר שאחיו של פרנק מודיע כי לא יבוא להיפגש עימם באותו הערב, הזוג מזמין לביתם זוג נוסף הגר בקרבת מקום. גם לזוג שמגיע לביקור לא חסרות בעיות בזוגיות, כאשר נוספות להם הבעיות של גידול ילדים קטנים. שני הזוגות נכנסים ללילה של שיחות, משחקי כוח, משיכה הדדית והתנהגות קיצונית, בעיקר של הזוג המארח.

מדובר במחזה המנסה לומר משהו על טבעה של הזוגיות בעולם המודרני וגם על הורות וחופש, ובכך הוא מהדהד במידה רבה את "מי מפחד מורג'ינה וולף". יצירות מסוג זה חייבות תסריט שנון ובעל יותר מרובד אחד (״שדים״ עונה להגדרה זו) ובנוסף דורשות הישענות על הכריזמה של השחקנים. בסרט זה הם עושים עבודה טובה כשאר מי שבולט מעל כולם הוא רומן דוריס בתפקיד הראשי. דוריס משחק דמות אשר בעצמה כל הזמן משחקת – פרנק לא מדבר על רגשותיו בגלוי ודומה כי בכל רגע נתון הוא עוטה פרסונה אחרת ופוגע/מפתה את שאר הדמויות. במידה רבה, ייתכן ו"פרנק" האמיתי כבר לא ממש נוכח בגוף המתנהל בחופשיות – האישיות האמיתית שלו היא סוג של שד הנבלע בידי הכריזמה של המופע. אבל הסרט לא מגביל את עצמו לפרשנות אחת בלבד ולמרות שהעלילה מתקדמת באורח צפוי, הדרך לסיום כוללת לא מעט הפתעות בניואנסים.

פרנק נוטה להתנהגות פרועה ובעקבותיו גם הסרט גולש לעיתים להגזמות, אולם קשה להוריד ממנו את העיניים, מה גם שמאחורי כל התנהגות שחצנית מסתתרת פגיעוּת גדולה – ובמקרה זה אני מתכוון גם לדמות וגם לסרט עצמו. לאורך כל הסרט, שזורות גם סצנות בעלות מימד מופשט יותר, בהן הגיבורים משוטטים ביער. הסיבה לסצנות האלו והקשר אפשרי שלה לעלילה ולכותרת הסרט נחשף בהדרגה.

זהו סרטו הראשון כבמאי של מרסיאל די פונזו בו, שחקן בדרך כלל. במידה רבה הדיאלוג של הסרט רומז על כך שמדובר ביצירה שמיועדת גם לתיאטרון, אולם הבמאי לא מוותר לרגע על אמצעי המבע האמנותיים של הקולנוע. בראש ובראשונה, המצלמה נעה באקספרסיביות ומבהירה את מערכת המשיכה והרתיעה של הדמויות השונות. בכך הסרט מראה גם אילו אמצעים של העברת נקודת מבט אפשריים רק במדיום המבוסס על צילום נע. בנוסף, האחוזה והיער הסמוך לה הינם אתרי צילום המאפשרים אופציות רבות, והסרט עושה שימוש בכולן, עד לסיום אשר ייתכן ומציע לקהל יותר מאופציה אחת לפירוש מחדש של כלל הסרט.

התמונה החסרה
L'image Manquante

the-missing-picture.jpg

בסרטים מסוג זה, הנושא הוא תמיד גדול יותר מהיצירה עצמה – מרשימה ככל שתהיה. לא מדובר סתם בנושא חשוב, אלא באחד מן הנושאים הכי מחרידים והלא מספיק מדוברים בהם הקולנוע העסק: פשעי המלחמה של משטר החמר-רוז' בקמבודיה. בין השנים 1975 ל-1979, המשטר הכניס את מתנגדיו למחנות מאסר מסוגים שונים ורצח כ-2 מיליון בני אדם, כרבע מאוכלוסיית המדינה. רצח-עם לא מאוד ידוע ומצמרר עם כל פרט שמתגלה, וגם סיפור שקרה במזרח הרחוק ולא מאוד יודע במערב.

הבמאי ריתי פאן, שגם מתארח בארץ בזכות הפסטיבל, עסק בעבר בטבח בצורות שונות במספר סרטים עלילתיים ותיעודיים, בניסיון לעורר את התודעה בצרפת, אליה היגר, וגם בניסיון לתהות איך ניתן לייצג פשע כל כך נתעב בקולנוע באופן הוגן. פאן הוא תמיד במאי מעמיק ומרתק, אבל בסרט הזה הוא מגיע לשיא יכולת הביטוי שלו. קשה לדבר על סרט הנוגע בתחומים כל כך קשים כעל מופת קולנועי, אבל ״התמונה החסרה״ לא מותיר ברירה אחרת: הסרט לא רק מתאר את הסיפור שלו בבהירות, אלא עושה זאת תוך מודעת קולנועית מרשימה הנוגעת במספר סוגיות קולנועיות הרלוונטיות מאוד בימינו – טשטוש הגבולות בין הקולנוע התיעודי לעלילתי, ובין הפוליטי לאישי. הסיפור שהוא מספר הוא הסיפור האישי של ילדותו ובו-בזמן סיפור של האומה כולה, של האנושות כולה. בנוסף, הסרט שואל האם ייתכן קשר אפשרי בין הדימוי למציאות, או לזיכרון.

התמונה החסרה מכותרת הסרט הינה ילדותו של הבמאי, והיא משוחזרת על המסך בעזרת שני אמצעים עיקרים. האחד הוא חומרי ארכיון מימי משטר החמר-רוז', המציגים אומה מצליחה ולא חושפים את פשעי המלחמה. אמצעי מסורתי זה משולב בבניית בובות אשר מועמדות שוב ושוב דוממות, בניסיון לשחזר את ילדותו של פאן ומות קרובי משפחתו. הבובות אינן נעות, אך המצלמה לעיתים נעה סביבן, מנסה לייצר חיים במשהו שהוא דומם לנצח, משהו שנותר חסר גם לאחר השחזור, שחזור שהוא מראש בלתי אפשרי, חסר תמידי.

מטבע הדברים, ״התמונה החסרה״ אינו קל לצפייה. לעזאזל, איני מצליח לכתוב עליו מבלי לחוש רעד לא נעים בכל הגוף (תגובות דומות עורר הסרט כשהוקרן בפסטיבל ירושלים). הסרט מראה את הפשעים המזוויעים ביותר מבלי להראות אותם, ובכך הוא מטריד יותר מכמעט כל סרט שעולה על הדעת. אבל למעשה, הגדולה של הסרט אינה הטכניקה הקולנועית הייחודית, או אפילו העיסוק בנושא החשוב והנורא. הגדולה היא האנושיות והצניעות היחסית של פאן כיוצר, דבר המעביר כנות בכל פריים של הסרט או קריינות של פאן על ילדותו או על ההווה שלו. האישיות הייחודית של פאן היא שהופכת את ״התמונה החסרה״ לסרט בלתי נשכח אודות זיכרון אבוד.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    לקראת אימת החודש הקרוב-
    שימו לב- Der Fan משנות ה80 יצא במונדו
    מקאברו בבלו ריי\די.וי.די
    סרט קאלט-אימה מהמיטב שיש,עם שחקנית מדהימה.
    סרט שווה סקירה.
    לטיפולכם.

השאר תגובה