• אימת החודש - יוני 2019
  • סרטים חדשים: ״המתים אינם מתים״ של ג׳רמוש
  • ״תל אביב על האש״, מחשבות נוספות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: סיכום וזוכים
  • משחק ילדים
  • ״צעצוע של סיפור 4״, סקירה
  • תעלומת רצח
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2015: "טימבוקטו", "סאן לורן"

15 במרץ 2015 מאת אור סיגולי

פסטיבל הקולנוע הצרפתי לשנת 2015 נפתח היום (ראשון, 15.3) בסינמטקים ברחבי הארץ, ומציע קולנוע מצוין מארץ הגבינות והיין, ועל הדרך גם אלטרנטיבה לא רעה למי שרוצה קצת לקחת נשימה מהחדשות והמציאות באופן כללי. הוא יפתח עם "סמבה", סרטם החדש של במאי "מחוברים לחיים" שאפילו יכבדו אותנו בנוכחותם.
במהלך השבוע נפרסם פה סקירות והמלצות לסרטי הפסטיבל. בנוסף לפוסט הזה, עופר יכתוב גם על הפרויקט של ברונו דומון ועל "התמונה החסרה" שהיה מועמד לאוסקר לפני שנתיים ועכשיו מקבל עוד הזדמנות להצפות על ידכם, ואורון יכתוב על סרטי ההתבגרות שמוקרנים בפסטיבל, כמו למשל סרטה האחרון של סלין סיאמה "חבורת נערות" אך לא רק. בחלקי נפל לכתוב על "טימבוקטו" ו"סאן לורן".

פסטיבל הקולנוע הצרפתי מציע את שני סרטים האלו שהמשותף ביניהם (מעבר להפקה הצרפתית, כמובן) הוא בכך שנשלחו להתחרות בקטגורית האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, ושניהם התחרו ראש בראש בפרסי הסזאר האחרונים. האחד יצא עם ידו על העליונה בכל החזיתות, והשני נאלץ להודות בענווה שגם להיות מועמד זה הישג.
השונה בין שני הסרטים האלו הוא, פחות או יותר, הכל. באמת שקשה לחשוב על שני סרטים כל כך שונים במהותם ובדרכם הקולנועית משני אלה. שניהם הלכו עם אמת מאוד מסוימת, והפכו לחוויות קולנועיות מרשימות למדי, אך בד בבד גם חורקות מדי פעם.

ההפקה הצרפתית-מאוריטנית, "טימבוקטו", הפתיעה כמה אנשים כאשר הפכה לאחד מחמשת המועמדים הסופיים באוסקר (אני דווקא כן הימרתי עליו) והיו לא מעט שחשבו שיש לה סיכוי אפילו לזכות. הפרס, כזכור, נפל בחלקו של "אידה". "סאן לורן" נשלח כנציג צרפת לאוסקר ("טימבוקטו" ייצג את מאוריטניה), ולא הפתיע אף אחד כאשר בסופו של דבר לא נכלל ברשימות, אפילו לא המקדימות.
במגרש פרסי הקולנוע הביתיים, הסזארים, "טימבוקטו" סחף את כל הקופה וניצח את "סאן לורן" בקטגורית הסרט, הבימוי, הסאונד, העריכה הצילום.
מדובר בשניים מהסרטים הבולטים ביותר בתכניית הפסטיבל, ולא בכדי.

"טימבוקטו" – Timbuktu

timbuktu poster

הקרנתו הראשונה של הסרט המאוריטני בישראל הייתה בפסטיבל ירושלים האחרון, אז גם זכה בקטגורית רוח החופש, ולפני כן זכה גם בשני פרסים בפסטיבל קאן. קל להבין למה הלכו אחריו שבי שופטי התחרויות. הסרט עוסק בנושא בוער, והוא ההשתלטות המוסלמית על חברות נחשלות בעולם, ויש בו מידה רבה של חשיפת חלקים עלומים מהפלאנטה שלנו, תרבויות אחרות ואנשים שחיים אחרת לחלוטין ממה שהמערב מכיר. אבל כל אלו היו יכולים להביא אותו רק עד שלב מסוים אילולא היה הוא גם סרט טוב בפני עצמו. והאמת היא שבהחלט מדובר ביצירה קולנועית מרשימה, אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה החולפת.

הקו המרכזי של העלילה עוקב אחרי רועה צאן בכפר קטן במאלי, שמסתבך בשגגה בפרשיית רצח. עם זאת, סרטו של הבמאי עבדרחמן סיסאקו הוא תמונה רחבה הרבה יותר של החיים בכפר המרוחק, וההשתלטות, כאמור, של כוחות מוסלמים קיצוניים על אורך החיים. הפונדמנטליסטים אוסרים תושבים שמנגנים, מלקים נשים ששרות או מעשנות, מכריחים נשים צעירות להתחתן עימן ואוסרים על משחקי ספורט. לסרט סצנות מגוונות ומשתתפים רבים, מעבר לאותו רועה צאן המוביל את הנראטיב המרכזי, חלקם מופיעים לקומץ סצנות. כך מנסה סיסאקו לתפוס כמה שיותר ומציג תמונה מאוד לא מחמיאה, כזו שמשחקת בקלות לידיהם של המטיפים נגד הדת המוסלמית.
סיסאקו בכל זאת מנסה לאזן, ומציג אנשי דת מוסלמים המתריעים מול הקיצוניים החדשים על העיוות והשגיאות של דרכם, שכמובן מובלים יותר מרצון לכוח ושררה מאשר אמונה דתית אמיתית, ובכך מבדיל באמת בין המוסלמים שרוצים לחיות את חייהם, לבין אלו שמנצלים את הדת לרעה.

הסכנה המוטבעת בכך היא שעל אף זאת, הסרט הזה עלול ללבות את ההתנגדות העולמית כנגד האיסלאם, שגם ככה סובל מיח"צ די שלילי בזכות אירגוני טרור כמו דעא"ש והג'יהאד, בזמן שבכל זאת אין הם מייצגים את הרוב. לנו קל מאוד לצקצק בלשון מול ההתנהלות הפסולה של הקיצוניים ולתמוה בראשינו מדוע המקומיים לא פשוט מתמרדים כנגד הכוחות השליליים. דווקא במקום הזה נדמה ש"טימבוקטו" עושה עבודה מרשימה מאוד בלגרום לנו להבין את המרקם ואיך הדברים האלו קורים בסופו של דבר.

מהבחינה הקולנועית, לסרט יש כמה אימג'ים באמת בלתי נשכחים והשחקנים – שסביר שרובם אינם מקצועיים – מביאים אותנטיות ורגש. אמנם יש לסרט רעים מוחלטים וקורבנות תמימים, באופן שבקולנוע של היום לרוב מנסים לטשטש כדי לייצר מורכבות גדולה יותר, אבל זה לא מונע ממנו להיות מותח ומרתק.
אולי זה לא הדבר הפוליטקלי-קורקט ביותר לומר, אבל העובדה שהסרט מגיע ממדינת עולם שלישי עוזרת לו לצאת בשלום עם כמה חריקות בתחום העריכה או הכתיבה, והופך את כל האופרציה למרשימה הרבה יותר. לי בכל אופן לקח קצת זמן באמת להיכנס לתוך הסרט, אבל לפני ששמתי לב, הייתי מרותק אליו לחלוטין בעיקר בזכות הכנות שלו וההפקה המאוד מרשימה.

"סאן לורן" – Saint Laurent

saint laurent poster

באופן שבטח עשה כאב ראש להמון אנשים, בשנת 2014 יצאו לבתי הקולנוע שתי ביוגרפיות קולנועיות העוסקות בענק האופנה הצרפתי איב סן לורן. הראשון שיצא לבתי הקולנוע הוא "איב סן לורן", שביים ז'ליל לספר, והוא אפילו הוקרן לכמה שבועות בישראל. הסרט השני, זה שמוקרן בפסטיבל הקולנוע הצרפתי וכפי הנראה לא יוקרן באופן מסחרי פה, עשה את בכורתו בפסטיבל קאן, חמישה חודשים אחרי עליית הראשון.
עם זאת, תאריך ההפצה המוקדם לא נתן ל"איב סן לורן" שום יתרון, והוא חטף יחס קשה מאוד מהמבקרים. "סאן לורן", אותו ביים ברטנרד בונלו ("הפורנוגרף"), יצא מנצח מההשוואה ביניהם. צרפת, כאמור, עמדה באופן מוחלט מאחורי "סאן לורן" ושלחה אותו לאוסקר. בפרסי הסזאר העניקו לו 10 מועמדויות כולל לפרס הסרט, כאשר למתחרו המושמץ באופן יחסי, הוענקו שבע מועמדויות, כולן אך ורק בקטגוריות המשחק או הקטגוריות הטכניות.
באופן אירוני, דווקא "איב סן לורן" יצא גדול יותר בתום הטקס, כאשר פייר ניני לקח את פרס השחקן מגאספר אוליאל, והפך לאיב סן לורן המצטיין של השנה. "סאן לורן" זכה, כאמור, רק בפרס התלבושות… מקווה שזה לא בלבל אתכם יותר.
לצערי הרב לא הספקתי לראות את הסרט הראשון לפני הסקירה הזו (הוא משודר בימים אלה ב-yes3), כך שלא אוכל להשוות בין השניים, אלא להתייחס אך ורק לזה של בונלו בכיכובו של אוליאל.

"סאן לורן" מביא למסך שני עשורים בחייו של מעצב האופנה המהולל, מסוף שנות השישים ועד סוף שנות השמונים. עם זאת, הוא איננו דובק בהתנהלות כרונולוגית אלא, בעיקר בתחילתו ובסופו, קופץ מזמן אחד למשנהו באופן אסוציאטיבי למדי, וכאילו מעניק חיי נצח לגיבורו.
זוהי ביוגרפיה קולנועית מאוד לא שגרתית, כזו שמזכירה יותר את הקו שנקט מייק לי בסרטו האחרון "מר טרנר". בונלו ושותפו לכתיבה תומס בידג'ן ("חלודה ועצם", "נביא") לא ניסו למצוא קו עלילתי בחייו של סן לורן, ולא להתמקד בשום דבר. אין כל כך קונספט של סצנה מובילה לסצנה אחרת מבחינת התרחשות עלילתית, ורק אלמנט ההרס העצמי של הגיבור הוא זה שמגלגל את הסרט, וגם בהקשר הזה אין בנייה של סיבה ותוצאה, רק פרגמנטים חשובים יותר או פחות בחייו של המעצב.
באופן הזה אנחנו פחות יכולים לפענח את הביוגרפיה שמאחורי האדם, ויותר חווים את העולם דרך עיניו.

הסרט מקדש את הפריים יותר מאשר את הסיפור, ואיזו תחושת קדושה מדהימה מתפרצת ממנו. הסרט הזה הוא ללא ספק אחד המרהיבים ומנקרי העיניים ביותר של הזמן האחרון. כל סצנה, כל פריים, הוא פשוט עבודת אמנות בפני עצמה, עליהם אחראי בעיקר הצלם ז'וסי דאשיי. זאת הסיבה שאני לא מבין איך מצביעי הסזאר נתנו את פרסי הצילום והעיצוב אומנותי לסרטים אחרים ("טימבוקטו" ו"היפה והחיה", בהתאמה).
"סאן לורן", כמו הגיבור במרכזו, פשוט עושה מה שבא לו. הוא נע בין זמנים, חלק גדול מהסצנות מתחילות ומסתיימות באופן שונה מזה של הקולנוע הנראטיבי הרגיל, ונדמה שלא פעם הצופה צריך לעשות את הקישור התמתי בראשו. זה הופך את הסרט לחוויה אומנותית מרשימה, אך מתסכלת מאוד. הוא גם נמשך על פני שעתיים וחצי, וזה מצריך לא מעט סבלנות. עם זאת, אין ספק שהיופי עוצר הנשימה של הסרט מרים אותו בכל פעם שהוא מתעייף. אני במיוחד אהבתי את סצנות מועדוני הלילה המדהימות, ואת הרגעים המתארים את התופרות והמפיקות העמלות של תצוגותיו של סן לורן.

את מעצב האופנה הגאון מגלם השחקן הצעיר גאספר אוליאל (לי הוא הזכיר כאן באופן יוצא דופן את אריאל וולף מסדרת הטלוויזיה "משפחה טובה"), שפרץ בסרטו של ז'אן פייר ז'נה "שנים של אירוסין", אחד הסרטים הצרפתיים האהובים עלי ביותר. לאחר מכן גילם את חניבעל לקטר הצעיר בפריקוול "חניבעל: מקור הרוע". אוליאל עושה עבודה מרשימה, אבל גם הוא, כמו הסרט שמקיף אותו, לא באמת נותן לנו הצצה אמיתית לנפשו של האמן, אלא משאיר את הקלפים קרוב לחזה. מתחת המשקפיים הגדולים והמבט המתגרה, אנחנו לא באמת מקבלים תשובות, אלא רק הזדמנות להתבונן.
את אוליאל מקיפים כמה מהשמות החמים ביותר של הקולנוע הצרפתי. לואי גארל ("החולמים", "קנאה") וג'רמי רנייר ("אישה צעצוע", "הילד") הם המאהבים של לורן, כאשר ליה סיידו, אמירה קאסר ("נשבע שאני לא משקר"), ולריה דונזלי ("המלחמה הוכרזה") ואהובתי ולריה ברוני-טדסקי ("טירה באיטליה", "הון אנושי") מופיעות כדי להפוך את הסצנות לאפילו יפות עוד יותר. גם בריידי קורבט פה, עושה פחות או יותר מה שעשה ב"כוח עליון", ונותן הופעת אורח בתור הרוח האמריקאית. השחקן האוסטרי הלמוט ברגר, המוכר בעיקר מסרטיו של ויסקונטי, הוא סן לורן המבוגר.

המסע שהוא "סאן לורן" אולי לא מתגמל באופן הרגיל שאנחנו מצפים מסרט קולנוע, אבל יש בו הופעות מעולות ויופי קיצוני שמהדהד גם לאחר שהוא מסתיים. הקו שבחר בונלו יוצא דופן ונותן לסרט ייחוד רב, אך גם מסתכן לעיתים באובדן הצופים. אם זה לא מרתיע אתכם, בעיני הסרט הזה מומלץ ביותר, וההזדמנות לצפות בו על מסך גדול היא כזו שחייבים לנצל.

saint laurent garrel

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.