• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2013: "המשפט האחרון", "משלישי עד שלישי", "טירה באיטליה", "ויוה לה ליברטה" ("יחי ההבדל הקטן")

23 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

כמעט בכל פסטיבל, בלי שאני מתכנן זאת מראש, יש את היום המכונה "גלות קריגר". זהו היום שבו אני מוצא את עצמי מבוקר עד ערב במרתון צפייה באולם קריגר. האמת היא שאני מאוד אוהב את האולם הזה גם כי הוא מקום מקסים עם מושבים נוחים ורווח די משמעותי בין השורות (בתור 1.90 זהו יתרון עצום) וגם כי הסרטים שם מתחילים בזמן. תמיד.
החסרון שלו הוא שהוא מרוחק ממתחם הפסטיבל וחייבים כלי רכב ממונע כדי להגיע אליו. מכאן המונח "גלות". השנה הפסטיבל הוסיף שאטלים מהמתחם המרכזי אליו ובחזרה, שזה נהדר, אבל הם מסתיימים בשעה שמונה בערב, מה שעלול להיות בעיה לסרטים משעה שבע ואילך.
יום ראשון היה יום גלות קריגר של השנה, וכל ארבעת הסרטים אותם ראיתי היום היו בו. וכמו בכל שנה, היה די כיף, בעיקר בחלקו השני.

זה גם השלב בו סרטי הפסטיבל מתחילים לדבר אחד עם השני בראשי. למשל, היום אחד הסרטים הזכיר את האמן ברויגל, שהיה עניין די רציני ב"שעות ביקור במוזיאון" בו צפיתי ביום הראשון. בנוסף לזה, אחרי שאתמול ביליתי שעתיים וחצי עם השחקן הנפלא טוני סרבילו בסרט העמוס "יפה לנצח", היום הוא הופיע שוב בסרט קצר יותר, אך בתפקיד כפול ומופלא לא פחות. שני הסרטים האחרונים שצפיתי בהם היום היו שניהם על קו איטליה-צרפת ובשניהם כיכבה השחקנית/במאית ולריה ברוני טדסקי. למרות שבמקרה הזה כנראה לא היה מדובר ביד המקרה, אלא בתוצאה של פרוגרמציה רבת מחשבה של אנשי פסטיבל חיפה ששמו את שני הסרטים זה לצד זה. אותו דבר, אני מניח, שקרה עם הדאבל-פיצ'ר של רייצ'ל מקאדמס באודיטוריום לפני כמה ימים עם "כל הזמן שבעולם" ו"תשוקה".

אז כאמור, היום התחיל באופן מקרטע עם שני סרטים זניחים, אך השתפר פלאים בחלקו השני. ואם לשפוט לפי התגובות של הקהל סביבי בסרט האחרון, יכול להיות שמצאנו את הלהיט הגדול הבא בארץ. משהו כמו "מחוברים לחיים" רק לא במטופש.

"המשפט האחרון" – Dom over Dod Man / The Last Sentence

המשפט האחרון

אל תאמינו ליח"צ! כל הסרט בשחור-לבן.

בזמן שהיטלר הולך וצובר תאוצה בגרמניה, הממשלה השבדית עומדת חסרת אונים – או כך היא רוצה להיות – בתווך שבין שיתוף פעולה עם השטן והגנת האינטרסים הלאומיים. על רקע המצב הזה, עיתונאי חסר מורא מנסה להיות הקול השפוי כנגד הצורר הנאצי תוך כדי שהוא נמצא במשולש אהבים עם אשתו ועם עורכת העיתון היהודיה שלו. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי וביים אותו יאן טרול שהיה מועמד לשני אוסקרים על סרטו "המהגרים" ב-1971.

האמת היא שאני לא מצאתי יותר מדי עניין בסרט, שכבר בשעות אחר הצהריים נשכח ממני לחלוטין. על אף הדרמה בה היה נתון העולם בזמן עלילת הסרט, "המשפט האחרון" מורכב מרצף של סצנות יבשושיות בהן שבדים חנוטים יושבים ומדברים על דברים בחללים התקופתיים שלהם. לא הצלחתי לאהוד או להתחבר לאף דמות על אף ה"הירואיות" ו"האנושיות" שלהן. הגיבור הוא איש עם מוסר חברתי רב שמתייחס לאשתו כאילו היא לא קיימת. היא בתמורה מאבדת את דעתה ואפילו שופכת תה רותח על אחד הכלבים. שאר הדמויות גם הן פשוט כתובות באופן נורא לא מעניין.

לא היה לי ברור גם מדוע בחרו לצלם את הסרט בשחור לבן, שלא נעשה בו שימוש מיוחד או מרשים. אם ניסו להעביר תחושת נוסטלגיה ואותנטיות לתקופה – ואני ממש מקווה שלא כך הדבר – אני חייב לפטור את זה כמוסכמה קולנועית ארכאית ודי מבאסת. אם, לעומת זאת, ניסה הבמאי להחזיר אותנו לתקופה של שחור ולבן בה הטובים היו טובים והרעים היו רעים, אין לזה כל כך הרבה גיבוי בסרט עצמו.
כך או כך, "המשפט האחרון" לא הצליח לתפוס אותי בשום אופן ולרגע לא הייתי מעורב רגשית או שכלית בעלילתו.

"משלישי עד שלישי" – De Martes a Martes / From Tuseday to Tuesday

משלישי עד שלישי
את זה באמת לא הבנתי. כלומר, לא לא הבנתי בקטע של "לא הבנתי", כי הסרט ליניארי ומאוד קל להבנה, פשוט לא הבנתי מה ניסו לספר ובעיקר למה.
סרטו הארגנטינאי של גוסטאבו טריביניו מתאר שבוע בחייו של עובד מפעל גדול מימדים, שלא עושה רושם של הבחור המבריק בעולם, הנשוי לאישה מקסימה במיוחד, וחולם (מאיזשהו שלב אקראי בסרט) לפתוח מכון כושר משלו. לשמחתו הוא נקלע לסצנת אונס ומצליח לתעל את הסיטואציה לטובתו.

המשפט האחרון כמובן שנכתב בציניות, אבל אני חייב להודות שההתפתחות של הסרט כל כך מכעיסה שלא ברור האם מדובר פה באיזושהי אירוניה או סתם אימבציליות ותפיסה מוסרית בעייתית במקרה הטוב. הפעם אני אכנס לעניינים באופן קצת יותר פרטני, אז לצערי אצטרך לכלול ספויילרים לסרט. אני בהחלט לא ממליץ לצפות בו, אבל אם תכננתם על זה כדאי שתעברו לסרט הבא בסקירה, בו העניינים כבר משתפרים.

לאורך כל חלקו הראשון של "משלישי עד שלישי", היה נדמה לי כי חואן הגיבור מסתובב די נטול רצון. זה נכון שהחיים שלו לא מרהיבים, אבל הם גם לא גרועים באופן יחסי, בטח שלא לדמויות של סרטי פסטיבלים. הוא מסתובב עם מין מבט אטום שלא אפשר לי יותר מדי הזדהות. לצורך העניין, התפקיד שלו מאוד מזכיר את שתי דמויות של מתיאס שונארטס ב"ראש שור" ו"חלודה ועצם", אבל אילו אוקיינוסים של הבדל בין השחקן הבלגי הנהדר לבין אלחנדרו וואדה של "משלישי עד שלישי". בכל מקרה, חואן מקבל קיטונות של בוז מרוב הסובבים אותו מלבד שתיים: אשתו המתוקה, ומוכרת צעירה וחמודה בקיוסק השכונתי.
כעבור 45 דקות מתחילת הסרט, או משהו קרוב לזה, חואן עד לאונס של אותה מוכרת על ידי לקוח עשיר ורשע עד מאוד. חואן בהחלט לא מתערב באונס, או עוזר לה לקום לאחר שננטשה בחורשה, אלא הולך וסוחט את האנס וככה מצליח לממן לעצמו את חדר הכושר. ברגע האחרון של הסרט, חואן מבצע איזה אקט מטופש שבו הוא כאילו עוזר לנאנסת להביא צדק לעולם, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא צפה בה נאנסת ולא עשה דבר. השוט האחרון של הסרט הוא חואן מרוצה מעצמו בתוך חדר הכושר המדונדש שלו, שהרוויח מכספי הסחיטה.
מבחינתי כל ההתנהלות הזו היא פסולה מוסרית. אם חואן היה חווה צער וחרטה על כך שלא פעל בזמן, אז כמובן שהייתי מבין את כוונת התסריט. אבל לא. הוא מנצח בסוף ללא כל זכר לחרטה. אז יכול להיות שפספסתי איזו אירוניה כלשהי, ואם כן אז אני מתנצל.
הסרט מסתיים בכתובית שמתריעה על מספר קורבנות האונס פר שנה ועל הקורבנות הדוממים, ואפילו, אם הבנתי נכון, מפרסם כתובת של מקור עזרה לנאנסות. שזה משול לפוליטיקאי שנאשם בהכאת אשתו ויוצא להתנדב במקלט לנשים מוכות כדי להראות שהוא שיפר את דרכיו. לא יכול להיות שחואן הסתדר בחייו לאחר שלא עזר לנאנסת אחרי בערך חצי סרט ועכשיו הסרט מנסה להיות "חשוב" ולהבהיר שהוא מתעסק באופן ישיר בנושא הקשה והנורא הזה. אבל שוב, אולי פספסתי משהו.

הקרנה נוספת: 24.9, 17:00, קריגר

"טירה באיטליה" – A Castle in Italy

טירה באיטליה

לואי גארל. אני לא יודע איך להסביר את זה. הוא לא הבחור הכי יפה בסביבה ולא הבחור הכי מוכשר שיש, אבל הפיקסציה שלי אליו, שהחלה בשנת 2003 בעת צפייה ב"החולמים", פשוט מסרבת לדעוך. גיליתי את העובדה שגארל משתתף בסרט הזה רק דקות ספורות לפני ההקרנה – למרות שבהתחשב בזהות הבמאית הייתי אמור לנחש את זה לבד – והתרגשתי כמו ילדה מטופשת.
תוסיפו לזה את הבמאית/שחקנית ולריה ברוני טדסקי, את האהבה שלי לשפה האיטלקית ואת ההיקסמות שלי מלוקיישנים צרפתיים, ותבינו שהיו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי שלא אוהב את הסרט הזה. אני רציני. אם רק היו מוסיפים לו את אלכסנדר סקארסגרד, כמה קטעי שירה, ואולי זורקים כמה זומבים פנימה – זה היה הופך לסרט שהכי הייתי רוצה לחיות בו.

ולריה ברוני טדסקי היא איטלקיה במקור, אבל כמעט בכל תפקידיה היא משלבת בין שפת אימה והצרפתית. היא שחקנית שאני אוהב במיוחד, בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלה עם פרנסואה אוזון "5X2" ו"הזמן שנשאר". בשנה שעברה היא הפציעה בחיפה בתפקיד משנה בסרט "בעלי הבית" האיטלקי. טדסקי ביימה שני סרטים בעברה. אני צפיתי באחד מהם, "שחקניות", ואהבתי אליה רק הלכה וגברה. זהו סרטה השלישי ותהילתו נודעה לו בזכות העובדה שהוא היה הסרט היחיד שבוים על ידי אישה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן של שנה שעברה.
"טירה באיטליה" הוא דרמה רומנטית על התמודדות, על העבר ועל העתיד, ועל דמות אחת של אישה שמפחדת שעוד רגע כל ההזדמנויות להשיג את מה שרצתה מחייה עומדים לחלוף. הסרט, כך הבנתי, מבוסס על אלמנטים אוטוביוגרפיים בו טדסקי וגארל מגלמים סוג של את עצמם (דמותו של גארל, נתן, הוא שחקן צעיר שעובד בעיקר עם אביו הבמאי. גם אביו של גארל, פיליפ, הוא במאי מפורסם) ומצויים במערכת יחסים הפכפכה.

לא סרט מושלם, אבל עליי הוא עבד פלאים. יש לו באמת איזו בטן אחרי שעוברת כשעה, אבל הוא מתאפס על עצמו וחוזר להיות הקומדיה המרירה הטובה מאוד שהוא. טדסקי נפלאה בתור (עוד) אישה על סף התמוטטות עצבים, והכאב והאהבה שלה בלטו לי בכל רגע. צוות השחקנים מסביבה גם הוא חינני ונהדר. מי שראה את הקומדיה המקסימה של אקי קאוריסמקי "חוף מבטחים" ישמח לגלות את השחקן הנפלא משם, אנדרה ווילמס, בתפקיד אביו של נתן.
הסרט לא עלילתי באופן הרגיל, אין בו קו מנחה, ויש בו לא מעט סצנות אפיזודליות באיכויות משתנות, אבל השחקנים, המוזיקה, רחובות פריז והאיטלקית מחפים על כל אלו ליצירת סרט מקסים במיוחד.

הקרנה נוספת: 27.9, 18:00, קריגר

"ויוה לה ליברטה" ("יחי ההבדל הקטן") – Viva La Liberta

ויווה לה ליברטה
מסוג הסרטים שהם הפנינים המנצנצות בקרקעית תכניות פסטיבלים. לא הייתה לו את ההתייחסות מהעיתונים לה זכו הטרילוגיה של אלריך זיידל, "יפה לנצח" ו"בן יחיד" בסקירות הטרום-פסטיבליות, אבל אני חייב לומר שבשלב הזה אם הייתי צריך להמליץ לאנשים על סרט אחד בפסטיבל שיעניק להם הנאה גדולה נטולת סיבוכים אבל עמוסת מחשבה והומור – זה יהיה הסרט הזה ללא צל של ספק. כל אולם קריגר המלא פשוט הגיב בחדווה לסרט האיטלקי הזה שבעיני יכול להיות להיט גדול בארץ.

סרטו של רוברטו אנדו מתחיל כמו דרמה פוליטית רגילה אבל תוך שנייה הופך לקומדית טעויות מרגשת שפשוט שופכת את הקהל מצחוק. זוהי מעשייה בסגנון "בן המלך והעני" עם עלילה צפוייה להחריד, אבל היא מנצחת בכל סצנה וסצנה בזכות שילוב של אלמנטים רבים, בעיקר הומור גדול שלא גורם לך להחוויר ממבוכה כמו הסרט ההוא שכבר נמאס לומר את שמו.

טוני סרבילו, אותו היללתי כבר אתמול בסקירה על "יפה לנצח", עושה פלאים בתפקיד כפול של ראש האופוזיציה בממשלת איטליה ואחיו האקסצנטרי. תפקיד אחד דרמטי והשני קומי, ואת שניהם הוא מבצע באופן כל כך מבריק שעל אף שבין שני התפקידים אין שוני ויזואלי, הוא מצליח להפריד בינהם בזכות מימיקה עדינה בלבד. רק בסרט הזה קלטתי כמה הוא מזכיר את השחקן האמריקני דיויד סטרת'יין ("לילה טוב ובהצלחה") אבל רמת הוירטואיזיות שהוא מביא לסרט הזה שמה אותו באמת באותה שורה עם מרצ'לו מסטרויאני. גם ואלריו מסנטדריאה ("פיאצה פונטנה") ואותה ולריה ברוני טדסקי אהובתי – עושים עבודה מצויינת.

בזמן הצפייה בסרט, כמו כולם אני מניח, חשבתי לעצמי מה יקרה אם גם למדינתנו יופיע פתאום איזה מועמד אופוזיציה שלא מפחד להגיד את הדברים שאסור לומר, כפי שקורה בסרט כאשר אחיו התאום של ראש האופוזיציה הנעדר מתחזה אליו, כדי להמשיך לקיים את המפלגה. אבל אז נזכרתי שזה מה שאנשים ניסו להביא לממשלה בבחירות האחרונות ומה שיצא להם היה יאיר לפיד. ככה שלפחות לעניניים ישראליות, הפנטזיה המתוקה שמוצגת בסרט עלולה להפוך לטון אקטואלי קודר.
אבל לא ניתן לזה להרוס את השמחה. "ויוה לה ליברטה" – שבעת הקרנתו המסחרית בארץ יקרא "יחי ההבדל הקטן" – הוא פשוט סרט מצחיק ומרגש. הוא אולי נאיבי מדי בשביל להכנס לדברי ימי הקולנוע בימי פוסט פרנק קפרה (וההשוואה ראויה בעיני), אבל הוא גם מסוג הסרטים שכיף להמליץ עליו כמו שכיף לצפות בו.

תגובות

  1. חנה הגיב:

    גם אני מאד אהבתי את "טירה באיטליה". נראה לי שכדאי להזכיר שהאמא של ולריה ברוני-טדסקי בסרט היא האמא הפרטית שלה (ושל קרלה ברוני, שהיא פשוט העתק שלה).

  2. אסף הגיב:

    "טירה באיטליה" היה מעולה! מומלץ!

  3. שלו הגיב:

    גלות קריגר… נשמע מוכר. לא פעם יצא בנתקעתי במקום הזה ללא תחבורה. הבעיה היא שגם אין שם יותר מדי מה לאכול ואיפה להסתובב בין הסרטים, מהבחינה הזו האולם הזה די מוזנח ביחס לשאר האולמות המרכזיים בפסטיבל. אולי היה כחם למקם את תערוכת הקריקטורות שם במקום באודיטוריום, לפחות להחיות קצת את הכרמל הצרפתי.

  4. spartak הגיב:

    מצטרף על השבחים של "ויווה לה ליברטה", סרט השני שהכי אהבתי עד כה בפסטיבל (אחרי "יפה לנצח", וראיתי מספיק, כולל "בן יחיד", "ולנסה…", "המחברת הגדולה" ועוד)…. סרט שבכלל לא התכוונתי בהתחלה לראות אותו (אבל ראיתי שהוא נכלל ברשימה של הסרטים שאקדמיה האיטלקית תבחר לאוסקר ולמרות שכמעט לא היה ספק שתבחר ב"יפה לנצח" בחרתי לראות אותו ביום שישי, כדי לא "לקחת סיכון" מיותר וגם למלא את הזמן בין ההקרנות וזכיתי בגדול).

השאר תגובה