• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2019
  • בחורים רעים
  • ״השחור האחרון בסן פרנסיסקו״ ו״קווין וסלים״, סקירה
  • ריצ'רד ג'ול
  • סרטים חדשים: ״ריצ׳רד ג׳ול״ של קלינט איסטווד
  • אוסקר 2019/20: אז מה היה לנו ברשימת המועמדים
  • אוסקר 2019/20: רשימת המועמדים המלאה
  • מה אפשר להפיק מסרטים מאתגרים וקשים לצפייה
  • אוסקר 2019/20: ההימורים שלנו לרשימת המועמדים
  • בעקבות ״ג׳וג׳ו ראביט״: מחשבות על ייצוג הסבל הגרמני
  • אוסקר 2019/20: המועמדים לאיגודי הבמאים והמפיקים
  • אוסקר 2019/20: מועמדי איגוד הצלמים וזוכי הגלובוס
  • ״נפילת אימפריית הכסף״ ו״השנה הראשונה שלי״
  • ״המורה לאנגלית״, סקירה לסרטו של יובל אדלר
  • סקירה ל-
  • המלצות סינמטקים: מהדורת ינואר 2020

פסטיבל חיפה 2013: "רוץ וקפוץ", "שעות ביקור במוזיאון", "של", "כנס העתידנים"

20 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

אתמול אחר הצהריים החלו על הר הכרמל עשרת הימים האהובים עלי בשנה, הידועים בכינוים העממי "פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה". זוהי שנתו ה-29 של הפסטיבל, ושנתי השישית שלי בו (אם כי הסרט הראשון שראיתי אי פעם בפסטיבל חיפה היה בכלל "סודות אל.איי" בשנת 1997. חוויה מדהימה. תזכירו לי לספר לכם עליה בהזדמנות). ובשלישית אנחנו פה בבלוג עם הסיקור היומי מהפסטיבל. אני אחזור על אותה התנצלות כמו בכל שנה: הטקסטים האלה נכתבים בשעות די מאוחרות של הלילה. אני עושה את מיטב יכולתי למנוע מכם שגיאות הקלדה צורמות וטעויות אינפורמטיביות כאלו ואחרות, אבל סביר שאמעד פה ושם. קבלו זאת בחיבה המאפיינת אתכם.

אז אחרי שעופר, פבלו, ואני חיממנו את השטח, הגיע הזמן להתחיל בהתרגשות הראויה את פסטיבל חיפה 2013.
היום שלי כלל שני סרטים (לסקירה הזו הוספתי עוד שניים שהספקתי לראות רגע לפני הפסטיבל), כמה איחודים מרגשים עם אנשי הפסטיבל שלא יצא לי לראות כבר זמן מה, שתי כוסות קפה, שני חצאי בירה, דיסק אחד של הארקטיק מאנקיז שקניתי בין הסרטים, ואפילו קצת ממשהו שמזכיר גשם. רק לכמה שניות.
חצי היום הזה עבר במהירות לא הגיונית.

לפני שנתחיל, אני רוצה לעלות על סדר היום את מה שהתחיל כבר עכשיו: קהל יקר, בבקשה אל תאחרו לסרטים. לא יקרה שום דבר אם תשבו באולם במשך שבע דקות לפני הסרט, תסמכו עליי – כולם ירוויחו מזה. עד יום ראשון אתם בחופש, אתם יכולים לצאת עשר דקות לפני מהבית. באותה נימה רק אזכיר שאת רעשי הסוכריות שלכם שומעים כולם ברדיוס של שני מטר. וגם את הדיבורים שלכם.
ולצוות הסדרנים ומנהלי האולמות: יש לכם שתי אופציות ושתי אופציות בלבד. או שאתם מתחילים את הסרט בזמן, או שאתם ממשיכים עם מדיניות הסבבה-לגמרי לגבי המאחרים. אין אמצע. לא יכול להיות שהאולם מחשיך אבל עוד לפחות חמישה קוני כרטיסים עדיין מחוץ לאולם כי הם ממש חייבים חייבים חייבים להראות לאיזה שכן תמונות מהסמארטפון, ולמי אכפת שהסרט מתחיל עכשיו (סיפור אמיתי).
אז זהו. הוצאתי את זה. ועכשיו – לסרטים!

"רוץ וקפוץ" – Run & Jump

רוץ וקפוץ

הפסטיבל בעצם נפתח באופן רשמי רק עם ״כנס העתידנים״, אבל הקרנות החלו לטפטף כבר בשעות המקדימות. הסרט הראשון שהוקרן במסגרת הפסטיבל התחיל כבר בשעה 16:00 באולם רפפורט, ומבחינתי לפחות, מדובר בפתיחה מצויינת.
״רוץ וקפוץ״ (היו יכולים לחשוב על שם יותר מוצלח, בואו נודה באמת) הוא דרמת אינדי קטנה ואולטרה-מרגשת של סטף גרין, שזהו סרטה הראשון באורך מלא אחרי שהייתה מועמדת לאוסקר על סרטה הקצר ״נער חדש״.
סרטה סובב סביב חזרתו הביתה של קונור, נגר בן 38, ששבץ בו לקה השאיר אותו פגוע מוחין. הסרט מתרכז בעיקר באשתו, ונישיה (מקסין פיק, גרסה אירית של לזלי מאן), וברופא אמריקני שמצטרף אל קונור כדי לתעד אותו לטובת מחקר.

הרבה בשורות חדשות אין ב״רוץ וקפוץ״, אבל בכל זאת אפשר למצוא בו המון רגש, כמו גם יכולת להתחמק רוב הזמן ממלכודות ז׳אנר סרטי האינדי המשפחתיים. העלילה כן מובילה למקומות קצת צפויים אבל גרין מתמקדת בעיקר בפניהן של דמויותיה, מתקרבת כמה שאפשר אל תוך תוכן, והופכת את הכל למעורר הזדהות ואהדה באופן שקשה לעמוד בפניו. התוצאה, כאמור, מרגשת במיוחד.
המשחק של כל המשתתפים נפלא למרות שלא הביאו פה איזו בשורה גדולה, תמיד כיף לצפות בסרטים האלה שמקרבים אותך אל סיפורים ואנשים שעל המסך.

הקרנה נוספת:
יום שבת ה-28/9, שעה 12:30, רפפורט.

"שעות ביקור במוזיאון" – Museum Hours

שעות ביקור במוזיאון
סרט עצמאי ארט-האוסי לגמרי שעל אף שקשה מאוד להגדיר אותו כאקספרימנטלי, הוא מאוד אנטי-סיפורי ומאוד אנטי-דרמטי, כאילו בכוונה. במרכז סרטו של ג'ם כהן נמצא אוסטרי מבוגר ששואב הנאה רבה מעבודתו – שומר במוזיאון. הוא מפתח קשר עם קנדית שהגיעה לוינה כדי להיות לצד בת דודתה הגוססת.
אין בתיאור העלילה הזה כל עזר לגבי הסרט, מה שכן. כהן מתעסק בגיבורו באותה מידה שהוא מתעסק בחפצי האומנות התלויים במוזיאון, ברחובות הוינאים, ביונים שבכיכרות, בבניינים וברכבות. יש ב"שעות ביקור במוזיאון" הקבלות נפלאות בין עבודותיו של האמן פייטר ברויגל לבין עלילת הסרט עצמה, הקשר שבין הנצחת הרגע לבין אלו שחיים אותו, והדרך שבה אנחנו מספרים את הסיפור שלנו.

השחקן הראשי, בובי סומר, מביא משהו עדין ופגיע לדמותו והוא מוביל את הסרט לכמה רגעים מקסימים. הבעיה היא שכל דבר בתוך הסרט הזה, גם אם מעניין ומקורי, טובע בתוך דקות ארוכות של חזרה על שוטים פילריים שמאוד מהר עוברים את המייגע. העובדה שאורכו של הסרט הזה מעל 100 דקות היא סוג של חוצפה. כבר אחרי כמחצית השעה ישנה עייפות החומר ונדמה כאילו הסרט לא הולך להתקדם לשום מקום בשעה הקרובה, ודווקא אז יש סיקוונס נהדר של הרצאה במוזיאון. למרבה האכזבה, משם הסרט שוב מתמסמס עד שלב שבו התחלתי לחשוב שהוא לא יסתיים לעולם ושנידונתי להמשיך ולצפות בו עד אין קץ.
זה בעיקר חבל כי סיקוונס הסיום הוא נפלא ממש. הוא הזכיר לי באיזשהו אופן את סיקוונס הסיום של "ליקוי חמה" של אנטוניוני (כנראה סיקוונס הסיום המושלם ביותר של הקולנוע) בשילוב עם "נערה לועסת מסטיק", התיעודי ההומוריסטי הנהדר של ג'ון סמית'. אלו הן באמת כמה דקות מהממות שפשוט נורא קשה להעריך מכיוון שהן מגיעות בסופן של דקות ארוכות שהיו יכולות להיות סרט קצר מפעים, ולא ראף קאט שחייב עורך.

הקרנה נוספת:
יום שבת ה-28/9, שעה 20:15, סינמטק.

"של" – Shell

שֵל

את הסרט הזה הספקתי לראות עוד לפני הפסטיבל, קצת אחרי שפרסמתי את רשימת ההמלצות, אז אני מנצל את ההזדמנות לכתוב עליו כאן.
לא משנה איך מתארים את הסרט, ״של״ (הקרוי על שם גיבורתו) נשמע כמו סרט פסטיבלים קלאסי. קלאסי מדי. אין לי דרך לסובב את זה כדי לגרום לזה להשמע סקסי, חוץ מזה שמדובר בסרט ממש נהדר.

בתחנת דלק מבודדת באופן שרק סרטי פסטיבלים יכולים לייצר, גרה של, צעירה מתבגרת, עם אביה החד-הורי והאפילפטי. הסרט מתרכז ביחסיה המורכבים של של ואביה, כמו גם באנשים שפוקדים את תחנת הדלק, לרוב באופן חד פעמי.
סרטו הארוך הראשון של סקוט גראהם מייצר תמונה מאוד מעניינת על ההתבגרות המוזרה של של, ומטפל באופן מעורר השתאות בתהליכים שעוברים על נערה שנאלצת להתבגר במקום מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים. קלואי פירי היא ליהוק נהדר לתפקיד הראשי וכמוה גם הקאסט מסביבה, בוודאי שג׳וזף מול בתפקיד אביה.

״של״ הוא סרט קטנטן ושקט, אבל הכח שלו אינטנסיבי למדי. גם הצילום שלו מעולה. יש לי מעט הסתייגויות לגבי הסיום שלו, אבל זה ממש בקטנה. זה מסוג הסרטים שאני מגלה רק דרך פסטיבלי סרטים, ולכן אני כל כך אוהב אותם.

הקרנה נוספת:
יום שלישי ה-24/9/13, בשעה 11:30, אודיטוריום.

"כנס העתידנים" – The Congress

כנס העתידנים

את סרט הפתיחה ראיתי גם כשבוע לפני הפסטיבל בהקרנה מקדימה ואני כל כך שמח על כך, מכיוון שזהו מסוג הסרטים שצריך לתת להם קצת זמן משלב הצפייה ועד שלב הכתיבה. הוא בוודאי ובוודאי ראוי להתייחסות יותר רחבה מאשר כחלק מסקירה יומית, אז לביקורתי המורחבת והמנומקת אני מפנה אתכם לטקסט שלי שהתפרסם הבוקר ב״עכבר העיר״.

בקצרה אספר ש״כנס העתידנים״ של ארי פולמן ("וואלס עם באשיר") הוא סרט שאפתני מאוד שנדמה שעל אף הצלחותיו הויזואליות וההנאה שבצפייה ברובין רייט האהובה עליי, הוא פחות מתוחכם ממה שהיה רוצה להיות ויש בו תחושה לא מבוטלת של גחמתיות.
אבל שוב, לסרט הזה מגיע דיון מעמיק יותר מזה.

הקרנה נוספת:
יום שבת ה-21/9/13, שעה 21:30, אודיטוריום.

מכאן ממשיכים לסוף השבוע העמוס של הפסטיבל. חזרו אלינו מחר לסקירה חיפאית נוספת.

תגובות

  1. אסף הגיב:

    ביקורת מדויקת לגמרי על הסרט של פולמן!

  2. אילון הגיב:

    לגבי "שעות ביקור במוזאון" – סצנת הסיום הכל כך יפה, מדגישה את המרכז של כל תמונה, "ליבת העניין" של מושא האמנות. אני הרגשתי לאורך מרבית הסרט שלבמאי לא ברור לאן הולך הסרט, מה המרכז אליו הוא מכוון. בנוסף לכך אין לדעתי כל התפתחות רגשית או בינאישית בין השומר במוזיאון לבין האשה. הקשר ביניהם לא עולה לשום עומק, ונשאר עקר. וחבל שכך.

  3. אביב הגיב:

    הלכתי ל"רוץ וקפוץ" בהמלצת מיסטר סיגולי. לפעמים לא צריך הרבה יותר מסרט קטן ומקסים, מרגש ומעורר הזדהות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.