• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • מצעד עשרים הרגעים הגדולים של 2017 בקולנוע
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

על ה-״Manic Pixie Dream Girl״ ותפישת הנשיות

1 ביולי 2014 מאת אדוה לנציאנו

הערה: הטקסט מכיל ספויילרים לסרטים ארוחת בוקר בטיפאני, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, 500 ימים עם סאמר, צער גידול חיות, טיטאניק, אליזבת'טאון וגארדן סטייט.

גבר רגיש ואבוד, מעט בוק, אפרפר ועצור, תקוע במקום שלא מאפשר לו לאהוב את החיים, או אפילו לחיות אותם. בחורה תוססת, פטפטנית וצבעונית, לא שגרתית, מלאה במוזרויות קטנות וקסומות, קצת מטורללת אפילו, עם עיניים ענקיות וחוסר יציבות רגשית. השניים נפגשים, מתאהבים ועוברים יחד מסע לעבר שינוי. שינוי שלו, כמובן. הרי הוא הגיבור. הוא לומד לאהוב, לראות את העולם בצבעים, להיות הרפתקן, כמעט כמוה. הסוף.

זוהי תבנית קלאסית של סרט המשתמש בדמות ה״מאניק פיקסי דרים גירל״ (Manic Pixie Dream Girl), מונח שטבע המבקר ניית'ן רבין בביקורת שלו על ״אליזבתטאון״ (Elizabethtown) מ-2005; או אם נרצה לעברת באלגנטיות את המונח – פיית החלומות המטורללת (בקיצור: פח"מ). אם כי, חשוב לי לציין שבתרגום הזה אובדים שני עוקצים של המונח המקורי. קודם כל – girl, שהיא בחורה או נערה. הפח"מ היא לא אישה, והדבר מתבטא לא רק בגילה שלעולם לא יהיה מעל 30, אלא גם באישיות הלא-בוגרת ולא-מאיימת שלה. שנית, "מטורללת" לא מקביל באופן מדוייק ל-manic, מילה שמרמזת על מאניה. לא כל סוג של טירוף מתקבל כאן, רק הטירוף המאני. היא צריכה להיות קופצנית, אנרגטית ואימפולסיבית. ההפך המוחלט מהגיבור. העובדה שמאניה מגיעה ברוב המקרים (במציאות) יחד עם דפרסיה לא יכולה לבוא כאן לידי ביטוי. פיית החלומות לא יכולה להיות עצובה או עייפה. אולי אחרי שהסרט יסתיים התקף המאניה יתחלף בהתקף דפרסיה, אבל זה בסדר, כי אנחנו לא נראה את זה, והגיבור כבר עבר את המסע שלו.

הפח"מ היא ארכיטיפ, דמות שיש בסטוק שמטרתה להוות דמות תומכת עבור הגיבור, וכאמור, לסייע לו לעבור תהליך שינוי. לעתים היא מגיעה אחרי שברון לב (רומנטי או מקצועי) שהופך את הגיבור לציניקן חסר פשרות, והתום שלה, הפתיחות המדהימה, היותה קרן שמש שמחממת את לבו הקפוא, מרסקים את הציניות של הגיבור. הפח"מ, כפי שנראה בהמשך, הפכה לדמות פופולרית בקולנוע בעשור-ומשהו האחרון, אבל היא הייתה שם מזמן.

הראשונה שמצאתי היא קתרין הפבורן בקומדיית הסקרובול ״צער גידול חיות״ (Bringing Up Baby) של הווארד הוקס מ-1938. הפבורן, שרוב הקריירה הקולנועית שלה גילמה דמויות נשיות חזקות, מאוזנות ועצמאיות, משחקת כאן בחורה מפוזרת וגחמתית, אקסצנטרית ומקסימה, שמאבדת את נמר המחמד שלה, ונדבקת לקארי גראנט, המדען המיושב והמשעמם, למורת רוחו (שכמובן מתחלפת בהתאהבות ושינוי).

ב-1961 הפבורנית נוספת, אודרי, מגלמת כנראה את אחת הפח"מיות הידועות בתולדות הספרות והקולנוע, הולי גולייטלי, בסרט ״ארוחת בוקר בטיפאני״ (Breakfast at Tiffany's), שמבוסס על הנובלה המפורסמת של טרומן קפוטה. כבר משם המשפחה שהדמות מקבלת, Go-lightly, אנחנו מקבלים רמז מקדים לגבי לאן כל זה הולך. הולי היא free-spirit חסרת עכבות ואחריות, שגרה לבדה בניו-יורק, בדירה לא מרוהטת עם חתול ללא שם ("אין לי זכות לתת לו שם […] אני לא רוצה ששום דבר יהיה בבעלותי"). היא המושא הרומנטי של פול, סופר במשבר כתיבה שלא כתב מילה מזה 5 שנים. הפטפטנות ללא-סוף והמוזרויות מלאות האנרגיה שלה לא רק שכובשות את לבו, אלא גם מחזירות אותו אל הכתיבה: היא מעניקה לו סרט למכונת הכתיבה, וגם נושא לכתוב עליו – היא. הדמות המסתורית והמשונה הופכת לנושא של הרומן החדש שלו.

audrey-hepburn-breakfast-at-tiffanys

כאן אציין שביקורת מרכזית שהושמעה על הפח"מ היא שהדמות הלא-מציאותית הזו מהווה סוג של הגשמת משאלה, פנטזיה של כותבים. הכותב, שנמצא בתקופת יובש יצירתית, מחכה למוזה-בצורת-נערה הזו, שתשבור את השגרה האפורה של חייו ותאפשר לו להיות יצירתי. במקרה של פול הוא ממש סופר, אבל גם בסרטי פח"מ אחרים, הגיבור הוא יוצר שלא עוסק ביצירה יותר, והפח"מ מחזירה אותו לשם.

הדמות הזו, כמובן, איננה בלעדית לקולנוע. קיים מספר לא קטן של הופעות שלה בשירה, בקומיקס, בתיאטרון ובספרות. אפשר לראות זאת בקלות, כי אפילו חלק מסרטי הפח"מ שציינתי ואציין מבוססים על ספרים. אבל מעניין לראות שהן בארוחת בוקר בטיפני'ס והן ב״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״ (The Hitchhiker's Guide to the Galaxy), מתחוללת חריגה משמעותית מהסיום המקורי של הספר – הפח"מ, נערת ה"כל מקום מלבד כאן", מסיימת את הסרט בזרועותיו של הגיבור. כי בהוליווד, פנטזיות מתגשמות.

אבל כפי שכתבתי, הפח"מ הפכה לייצוג נשי פופולרי ביותר בקולנוע של השנים האחרונות. הדוגמאות הקלאסיות ביותר בעיני הן נטלי פורטמן ב״גארדן סטייט״ (Garden State) וקירסטן דאנסט ב״אליזבת'טאון״. פורטמן של גארדן סטייט היא צעירה יפה (בסגנון "בת השכן" הלא מאיים) ותוססת, חטטנית, שקרנית פתולוגית, מגדלת עשרות חיות מחמד בביתה הצבעוני ובעלת צורך עז להיות מקורית. היא תקום ממקומה ותפיק תנועות וצלילים משונים כשהיא מרגישה רגילה מדי, כדי להיות האדם האחד בהיסטוריה שעשה את הדבר המסויים הזה. הגיבור (זאק בראף), לעומתה, הוא שחקן כושל שעובד כמלצר, מוקף בקירות לבנים וריקים, וסובל מקיום אפרורי שמלווה בתרופות פסיכיאטריות שמדכאות כל רגש. בסיום הסרט הגיבור מגלה טעם חדש לחיים בצורת הקיום ההרפתקנית שמציעה לו הפח"מ. אבל מה על הפח"מ? היא מציינת שהוא שינה אותה, "לא שיקרתי כבר איזה יומיים", אבל כשהוא שואל אותה אם זה באמת נכון היא מודה שלא. הגיבור עבר את התהליך שלו, אך הפח"מ נותרה כשהייתה.

ב״אליזבת'טאון״, הגיבור (אורלנדו בלום) הוא מעצב נעליים שהחברה שלו נכשלה כשלון מפואר, והוא מתכנן להתאבד. רגע לפני, שיחת טלפון שמודיעה לו על מות אביו מובילה אותו לטוס לדרום ארה"ב ללוויה, אחריה הוא מתכנן לשוב הביתה ולסיים את חייו. אולם במטוס הוא פוגש את דאנסט, דיילת חיננית ודברנית ללא מעצורים, שמתחילה איתו באגרסיביות. כן, שכחתי לציין שרוב הפח"מיות הן אלו שרודפות אחרי הגיבור ו"משכנעות" אותו לפצוח איתן ברומן הסוער. הפח"מ כמובן מעירה כאן את הגיבור מתרדמתו הרגשית, פורצת מחסומים ולא שוכחת להיות אקסצנטרית ושמחה מאה אחוז מהזמן. הוא מרוויח את חייו בחזרה. והיא? מה זאת אומרת – אותו.

זהו רק קצה הקרחון של הופעות הפח"מ בקולנוע של הזמן האחרון. דוגמאות טובות נוספות לדמות ולנראטיב אפשר לראות בדמויותיהן של זואי דשנל בתור טרישה/טריליאן ב״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״, קייט הדסון בתור פני ליין ב״כמעט מפורסמים״ (Almost Famous), אמה ווטסון בתור סאם ב"כמה טוב להיות פרח קיר" (The Perks of Being a Wallflower) ומרי אליזבת ווינסטד בתור רמונה ב״סקוט פילגרים נגד העולם״ (Scott Pilgrim VS the World). כמובן שבכל אחד מהסרטים הללו אפשר למצוא חריגות מסויימות מההגדרה, אבל היא נמצאת שם, ואתם תזהו אותה.

ramona_flowers_scott_pilgrim_vs_the_world

אם ננסה למצוא את הגרסה הגברית של הפח"מ, ה-Manic Pixie Dream Boy, נוכל אולי ללקט כמה דוגמאות. נער הפח"מ הקלאסי שהצלחתי למצוא שעונה על הנראטיב המוגדר כמעט במלואו, הוא ליאונרדו דיקפריו בתור ג'ק ב״טיטאניק״ (Titanic). ג'ק העני, ההרפתקן, מלא שמחת החיים, מפתח רומן קצר אך משמעותי עם רוז (קייט וינסלט) העשירה והמדוכדכת. רוז, ששונאת את החיים המשעממים והמוכתבים-מלמעלה שלה, מנסה להתאבד, וג'ק מציל את חייה. בהתחלה מילולית, כשהוא מונע את ההתאבדות שלה, ולאחר מכן רגשית, כשהוא מלמד אותה איך להיות חופשייה ומאושרת. אבל נדמה לי שלא לחינם טרם נטבע מונח ה-Manic Pixie Dream Boy. הסטריאוטיפ המגדרי של הגבר המיושב בדעתו, והאישה הנוירוטית והגחמתית עודנו שריר וקיים. (עם זאת, אשמח לקרוא בתגובות דוגמאות נוספות שאתם מכירים לנערי פח"מ).

אחד המאפיינים המרכזיים של הפח"מ, הוא שאין לה ממש מטרות משל עצמה. היא מהווה דמות תומכת עבור הגיבור, שמטרתה הנראטיבית היא לסייע לו להגיע לאושר והשלמה. גם במקרים בהם היקף התפקיד של שתי הדמויות שווה פחות או יותר, מה שמבדיל ביניהן, היא שלפח"מ אין מטרות בסרט שלא קשורות לגיבור. זה המקום לציין שבטלוויזיה הסיפור קצת שונה. גם שם אפשר למצוא דוגמאות רבות לפח"מיות, אבל התכונה המשמעותית שהופכת אותן לכאלה, היותן דמות תומכת ללא מטרות אישיות, לפעמים נעדרת. כך, זואי דשנל בתור ג'ס ב״בחורה חדשה״ (New Girl) ולורן גרהאם בתור לורליי ב״בנות גילמור״ (Gilmore Girls), הן פח"מיות מושלמות, אבל גם הגיבורות של הסדרה, ושל חייהן. הגברים שסובבים אותן הם דמויות המשנה.

הפח"מ היא דמות פנטסטית, לא מציאותית, אבל זה לא אומר שאין לה השפעה על העולם האמיתי. החוקרת לורי פני טוענת שלשכיחות של דמות הפח"מ בקולנוע קיימות השלכות ממשיות בעולם שמחוצה לו. "גברים גדלים עם הציפייה שיהיו הגיבורים בסיפור של עצמם, נשים גדלות בציפייה להיות שחקנית המשנה בסיפור של מישהו אחר", היא טוענת, ומוסיפה: "נשים מתנהגות באופנים שהן מוצאות בסיפורים שנכתבו על ידי גברים".

הטענה של פני רלוונטית להרבה ייצוגים אחרים של נשיות (ושל גבריות, אם אנחנו כבר מדברות על הנושא). אולם, אני טוענת שהפח"מ הוא ייצוג בעייתי במיוחד, כיוון שהוא סוג של נשיות קולנועית שנערץ על ידי גברים (ונשים), בצורה כמעט לא-מבוקרת ולא-מבקרת. זאת, כיוון שלעומת סוגי נשיות נערצים אחרים, כמו הפאם פטאל, הוא לא מאיים. כמאמר הקלישאה הנוראית – גברים רוצים להיות איתה, נשים רוצות להיות היא.

יש כמה וכמה סוגים של נשיות בקולנוע, ואפשר לטעון שאנחנו לומדות ולומדים אילו נשים וגברים להיות מתוך הייצוגים האלה. העובדה שהפח"מ הוא ייצוג של נשיות אקסצנטרית, "מיוחדת", ולא רק זה – גם כזו שנערצת ע"י גברים יחסית לסוגי נשיות מיוצגים אחרים, עשויה להוביל את אלו מאיתנו שלא נופלות לתבניות הקודמות לאמץ אותה, ולפצוח בחיפוש אחר הגבר הרגיש והעצור שזקוק לנו כדי להציל אותו. השאלה האם זה מה שאנחנו זקוקות לו מאבדת מהרלוונטיות שלה, ככל שהייצוג הזה הולך וצובר פופולריות. וזו בעיה כמובן, גם לגברים, שעלולים לא רק לצפות מהאישה בחייהם להיות דמות המשנה, אלא אף להישבות בפנטזיה על פיית חלומות שתציל אותם מעצמם.

the-manic-pixie-dream-girl

אם כן, הפח"מ היא מוזה שמטרתה ללמד ולעשות טרנספורמציה עבור גברים צעירים. מכאן נוצר מצב בו הגיבור חושב פחות עליה כאדם ויותר על מה שהיא גורמת לו להרגיש. הוא מעריץ אותה אמנם, אבל לא חושב על מי היא ומה קורה לה בפנים. כאן נכנסים שני סרטי פח"מ חריגים שאני רוצה לדון בהם – "500 ימים עם סאמר" (500 Days of Summer) ו"שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind). שני הסרטים האלה מציגים פח"מיות "קלאסיות", אבל נלחמים בתפישה כלפיהן.

ב״סאמר״, כבר משלב הליהוק הדמויות והסיפור מתבהרים. זואי דשנל בתור סאמר, היא השחקנית הקלאסית לדמות הפח"מ, וג'וזף גורדון לויט בתור טום, הגיבור, הוא בדיוק הילד-גבר העצור שזקוק להצלה. אולם סאמר, שמהווה עבורו פנטזיה מרהיבה, לפתע מקבלת רצונות משלה, כאלה שלא עולים בקנה אחד עם הנראטיב הקבוע. היא לא מוכנה להיות האדם הזה בשביל טום. למעשה, היא לא מוכנה להיות "בשביל טום", נקודה. ולא זו בלבד, היא אף לא נופלת לסטריאוטיפ של הנערה האנרגטית שלעולם לא תתביית (מה שעשוי היה לעודד את טום – "זה פשוט מי שהיא, זה לא קשור אלי"), ומתחתנת עם מישהו אחר.

סיום הסרט מהווה בעיני את הביקורת המבריקה ביותר על התפישה הזו, והאופן בו היא חדרה לראיית העולם שלנו: טום עבר את השינוי שהוא אמור היה לעבור, אפילו בלי סאמר באמתחתו. הוא עזב את העבודה המשעממת שלו, יצא מהתקיעות והדיכאון והחליט לחזור לקריירה היצירתית שלו כאדריכל. לקראת ראיון העבודה שלו, בעודו יושב בלובי וממתין, הוא פוגש מישהי שנראית כמו פח"מית פוטנציאלית לעילא ולעילא. הוא מציע לה לצאת, היא מסכימה, ומגלה ששמה הוא אוטום (סתיו). כך שנראה שטום לא התגבר על פנטזיית הפח"מ, אלא החליף פח"מית אחת באחרת.

ב״שמש נצחית״, הביקורת על הדמות לא נותרת בין השורות, אלא נאמרת בקול רם. קייט וינסלט היא קלמנטיין, פיית חלומות אימפולסיבית עם צבעי שיער משתנים וטירלול קלאסי. לעומתה, ג'ים קארי הוא ג'ואל המאופק והביישן. ג'ואל חושב שקלמנטיין עומדת להציל אותו ואומר לה את זה. בתגובה, קלמנטיין מנסחת את הבעיה של רעיון הפח"מ במדויק: "אני לא קונספט. יותר מדי בחורים חושבים שאני קונספט או שאני משלימה אותם, או שאני עומדת לעורר אותם לחיים, אבל אני רק בחורה דפוקה שמחפשת את שלוות הנפש של עצמי".

נדמה לי שבכך שני הסרטים הללו מצטרפים לכתב האישום הקטן שהצגתי כאן נגד ייצוג פיית החלומות המטורללת. כולי תקווה שהטקסט האקסצנטרי והתוסס שלי לימד אתכם לאהוב את החיים. עכשיו הוא ילך לו להתרסק להתקף הדפרסיה הבלתי נמנע.

clementine

תגובות

  1. אור סיגולי הגיב:

    נערי פח״מ זה אדיר.
    האם סת׳ רוגן מ״הדייט שתקע אותי״ יכול להחשב ככזה?

    כמו כן, טוויסט מעניין, נראה לי, על הדמות הזו היא של רות׳ גורדון ב״הרולד ומוד״, בעיקר כי היא מבוגרת מהגיבור במעל שישים שנה.

  2. בורג הגיב:

    יש פח"מ מהקולנוע הישראלי?

    1. JNH הגיב:

      יש. "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", מעין חיקוי "לפני הזריחה" עם מוקי.

  3. ran gil הגיב:

    1. מאמר מצוין מקיף ומעניין.
    2. נער פח"מ אחד שעולה לי לראש הוא הדמות שמשחק טום סטרידג' ב "waiting for forever"

  4. עומרל'ה הגיב:

    אני יודע שזה לא קולנוע, אבל אולי אפשר להסתכל על הדמות של בארני סטינסון כמו נער פח"מ? הוא אמנם עובד בבנק אבל הוא הרוח הקלילה והמטורפת סביב himym

    1. עדי הגיב:

      לגמרה!!!! גם אני חשבתי עליו ככזה. טרו סטורי

  5. אילן הגיב:

    זה מעולה. כן יירבו פירסומים כאלה אצלכם.

    נדמה לי שריאן גוסלינג בחלק של העבר בבלו וולנטיין עונה להגדרה הזאת, המעבר זמן ולראות מה נהיה ממנו בהמשך זה חלק ממה שהופך את הסרט הזה לאדיר בעיניי.

  6. תמר הגיב:

    גם רובי ספרקס עושה טייק מעניין על הטרופ של פח"מ.

    חוץ מזה – אחלה ניתוח.

  7. יעקב הגיב:

    אולי גם סמנת'ה מ"היא" בעצם וריאציה על פח"מ? כולל שבירת הקונספט בסיום?

  8. harry moseby הגיב:

    השאלה היא – למה זה מעניין? עכשיו. ב-2014. קראתי את הביקורות של ניית'ן רבין בסביבות 2005 וזו באמת הייתה הבחנה מוצלחת – לפני קרוב לעשור. מאז הקולנוע הלך לכיוון אחד, והתגובות לרבין הלכו לכיוון הפוך. קרי: הרבה דיו נשפך על גרדן סטייט, אליזבתטאון ופח"מ, אבל לא הרבה סרטים בסגנון פח"מ נעשו מאז. האם שני סרטים (שאף אחד לא ראה; אחד מהם הוא כישלון קופתי גדול ואחד היה הצלחה מינורית) הם באמת תופעה? מגמה? האם הם באמת מהווים השפעה ניכרת על הצורה בה גברים תופסים נשים והנשים תופסות את עצמן?

    בקיצור, אני מבין למה זה מאוד מפתה לכתוב על פח"מ. זו באמת תופעה מרתקת – לו היא באמת הייתה קיימת במציאות. או בקולנוע. בפועל הסרטים שמבקרים את פח"מ הם רבים ומגוונים (ואיך אפשר לדבר על פח"מ בלי להזכיר את רובי ספארקס?) אבל הסרטים שמציגים את פח"מ בצורה תמימה ולא ביקורתית הם ישנים ומועטים.

  9. באפלו 66' של וינסנט גאלו 🙂

  10. לירון סיני הגיב:

    ניתוח מקסים ומחכים – תודה! יש לי הסתייגות קטנה מסקוט פילגרים ורמונה, גם כנראה כי אני משוחדת ומאוד אוהבת את הקומיקס ואת הפרשנות הקולנועית שלו: לדעתי יש ברמונה עצמה מורכבויות והיא עוברת תהליך משלה. במובנים מסוימים סקוט הוא מטורלל בעצמו שחודר אל העולם שלה. (אם כי יש מצב שבסרט זה פחות מורגש, ונכון, זה מובא רוב הזמן מהעיניים שלו – כי הוא מוגדר כגיבור ולא היא)

  11. רעות הגיב:

    מה שלירון כתבה, בערך.
    גם אני ראיתי ברמונה של סקוט פילגרים סוג של חריגה מהטרופ הזה, אבל אולי זה באמת משהו שמזהים אם קוראים את הקומיקס ופחות בולט בהתבסס על הסרט בלבד.

  12. ההצעה שלי ל"נער פח"מ" – הדמות של ראין ריינדולס ב"ההצעה"

  13. רחלי הגיב:

    אם סרט שלם ("שמש נצחית") מתבסס ומהלל את דמות הפח"מ מה זה משנה אם לארבע שניות הדמות אומרת משהו נגד הקונספט? אני מתה על הסרט הזה אבל הדמות הנשית בו עצבנה אותי מאוד, בדיוק בגלל מה שכתוב כאן. בנים אנחנו לא הפרוזאק שלכם לכו לרופא

  14. Parmesan הגיב:

    מצטרפת למה שלירון ורעות כתבו.
    הסרט הוא לגמרי כולו מהעיניים של סקוט ולא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים, בעוד בקומיקס רמונה מקבלת -הרבה- יותר חשיפה. בכלל כל החברות שנרקמת בינה ובין קים מקסימה לדעתי.
    אם אני זוכרת נכון, אפילו יש התעסקות בזה שגם היא עוברת פיתוח דמות.

  15. מיכאל ג הגיב:

    עוד דוגמה לבחורה תוססת, פטפטנית ואימפולסיבית, עם עיניים גדולות ושמחת חיים: פופי מ"חופשיה ומאושרת". הסרט הוא לגמרי הסיפור שלה, ולמרות שיש דמות גברית עצורה שאולי היתה יכולה להרוויח מהכרות איתה, זה לא קורה (בגלל שהוא, איך להגיד, מטורלל ופרנואיד חסר תקנה).

  16. newprince הגיב:

    הנושא מרתק, אבל אני חושב שיש כאן ערבוביה לגבי מה בדיוק הגבולות של הפח"מ. פופי מחופשיה ומאושרת, לדעתי – אינה פח"מ בגלל שאני חושב שפח"מ לא מתאפיינת דווקא בשמחה או באנרגיה שלה אלא גם בהיפסטריות בלתי נגמרת.

    נטלי פורטמן עם השינש, זואי דשנל עם הכל (אבל ספציפית הסצנה עם רינגו) – תמיד יש לפח"מ משהו שמייחד אותה מעבר לכך שהיא אימפולסיבית – איזשהו תחביב מוזר, טעם מוזיקלי מעצבן (כלומר, בשבילי) או התנהגות ביזארית ברמה אחרת. פופי היא לא מוזרה – היא סתם הבן אדם הכי שמח עלי אדמות.

    רמונה זה מקרה מעניין מכיוון שחסר לה בעיקר את המרכיב האימפולסיבי של הפח"מ. היא לא שמחה ומאושרת והיא ממש לא עוזרת לסקוט למצוא משמעות לחיים שלו. היא לא מעודדת אותו לצאת מהדירה ולהתחיל ליצור או איך לתפוס את החיים – היא פשוט שם: בחורה קצת בוגרת שמתעצבנת בקלות מסביב לחלק מהשטויות שקורות מסביבה. הסרט עדיין סובב מול סקוט והמסע שלו – אבל זה נכון לגבי כמעט כל סרט וסרט.

    לעומת זאת, 500 ימים של סאמר? לחלוטין הסרט הכי פח"מי שאפשר. מה אתה רואה כביקורת אני רואה כחוסר יכולת של הסרט ללמוד מהטעויות שלו. הוא לא מבקר את טום על ההחלטה שלו להחליף פח"מ בפח"מ – הסוף מוצג באור רומנטי וסוף שמח ולא בטון ביקורתי כלל וכלל. בנוסף, גם כאן – סאמר היא בסך הכל כלי להתבגרות של טום. ובנוסף, סאמר (וטום, אבל זה סיפור אחר) היא אולי הבחורה הכי מעצבנת בתולדות הקולנוע.

    בקיצור, אני חושב שיש לאנשים שונים הגדרות שונות ופירושים שונים לפח"מ אבל בעיקר כמו שהארי מוסבי אמר – לשמחתנו, זה עדיין לא "ז'אנר" של סרטים כאשר יש בו אולי 3 או 5 דוגמאות מובהקות או 10 דוגמאות עם סרטים שאפשר להתווכח עליהן.

  17. אילן הגיב:

    סתם רציתי לציין שלמרות שהיא לא עונה להגדרות כאן, פח"מ ופופי מחופשיה ומאושרת זה אותם ראשי תיבות…

    אני הייתי אילן, אחראי על אנקדוטות משונות.

  18. סוגשל נער פח"מ – סם (ג'וני דפ) מ"בני וג'ון"

    1. צפה ברוגע הגיב:

      אכן 🙂

  19. newprince הגיב:

    ובדיוק עכשיו פירסם היוצר של המונח כתבה שמתנצלת על המצאת המונח – http://www.salon.com/2014/07/15/im_sorry_for_coining_the_phrase_manic_pixie_dream_girl/

  20. עדי הגיב:

    אני מוסיפה גם את דמותה של אמילי בלאנט בthe adjustment bureau

  21. עדי הגיב:

    ואת הדמות של סנדרה בולוק ב'להתאהב בסערה'

  22. עדי הגיב:

    הסרט הנוראי "המלאכיות של צ'ארלי" מכיל 3 פח"מיות (דרו, לוסי וקמרון) ופח"ם אחד (החבר של דרו ברימור).
    כמו כן באמריקן פאי יש מתוך רביעיית הנערים את החבר של ויקי, איזה שחקן עלום שם שאחרי שהוא מבתק את בתוליה הם נפרדים והיא הופכת לאישה.
    וכמובן פח"ם חמוד שאין לי מושג מה שמו בסרט "חופשיות על הבר" החבר של ויולט מעין פיטר פן מתוק שמעודד את הגיבורה להפוך למוסיקאית ולשיר על הבמה.

השאר תגובה