• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פסטיבל ירושלים 2016: דיווח ראשון (עופר) – "חולייטה", "אמא יש רק אחת", "שיר ערש למיסתורין הנוגה", "אנשים קטנים"

9 ביולי 2016 מאת עופר ליברגל

חולייטה
Julieta

julieta2

סרטו החדש של פדרו אלמודובר (שעולה מסחרית במקביל להצגתו בפסטיבל) נפתח בצילום של שמלה אדומה. בכך אלמודובר קובע את הצבע אשר נותן את הטון של הסרט כולו – חם, מלא ביצרים, מיני ונוגע. האדום הבולט אפיין רבים מסרטיו של הבמאי הספרדי ו״חולייטה״ נדמה ברגעיו הטובים כסוג של מחווה של במאי לעצמו, חוגג את הסגנון שיצר בסרטיו הקודמים, שכמה וכמה מהם זוכים למחוות במהלך הסרט. אם בסרטיו הקודמים שילב אלמודובר הרמזים רבים ליצירות קולנועיות קודמות וסביבם טווה את העלילות המלודרמטית שלו, בסרט זה מוקד ההתייחסות הקולנועי העיקרי הוא היצירות של אלמודובר עצמו, מה שמבטיח חגיגה למעריצי הבמאי. זהו אינו אחד מסרטיו הגדולים ביותר, אבל כמו בסרטים רבים, דרך העלילה המופרכת לפרקים, הסגנון המבליט את עצמו והדגש על מצבי קיצון רגשיים, אלמודובר מצליח לגעת בכמיהה אנושית לקשר משפחתי ורומנטי ומגיע לסרט שיש לו אמת פנימית חזקה, גם אם היא עטופה בסגנון מוגזם.

הסרט מציע מפגש בין שני סגנונות אמנותיים די מנוגדים. אלמודובר מעבד בספר זה שלושה סיפורים קצרים (שיכולים לדעתי גם להיקרא כנובלה אחת) של הסופרת אליס מונרו. קראתי את הסיפורים לא מכבר, מה שמאפשר לי לעמוד על כמה הבדלים בין המקור הספרותי לסרט של אלמודובר, תוך הבנה כי הסרט הוא יצירה נפרדת, בעלת לא מעט יתורונות שאין בספר, אבל גם אם לא מעט רבדים שפוספסו, או נזנחו במתכוון. אלמודובר נאמן לעצמו יותר מאשר למקור ההשראה שלו.

מבט על שמות הסיפורים מראה כי הסגנון של הסופרת הקנדית רחוק מאוד מן ההעדפות של במאי הסרט – "סיכוי", "בקרוב", "שתיקה". מונרו הולכת על צמצום, מבטאת בכותרת מימד אחד מופשט של המצב של הגיבורה, אשר נקראת בסיפורים ג'ולייט ובסרט חולייטה. כל הרגשות הללו נוכחים גם בסרט, אבל מה שבספר מתחבא בין השורות ניצב בסרט בחזית, והגיבורה הופכת מאישה מופנמת לאישה אסרטיבית בהרבה. למען העצמת העימותים המלודרמטיים, אלמודובר משנה בעלילה לא מעט פרטים. הדבר הבולט הינו העברת העלילה מקנדה לספרד (אשר לא תמיד מתבצעת באופן חלק), אבל ישנה גם ההחלטה להתחיל באירוע אשר מופיע לקראת סוף הסיפור האחרון ולספר חלקים נרחבים מן הסרט כמכתב של הגיבורה לבתה, מה שמעניק פרספקטיבה אחרת ליחסים בין הדמויות ועיצוב דמותה של הגיבורה.

במקרים רבים אחרים אלמודובר משנה את פרטי העלילה על מנת להגיע מהר יותר לרגעי השיא, מה שגורם לכך שהנראטיב האמין והמחושב היטב של מונרו הופך למשהו לא הגיוני או מנומק היטב בסרט. אבל זה פחות משנה, כי האמינות היחידה אשר מעניינת את אלמודובר היא הרגשות הפועמים בלב הדמויות – נשים אשר עדיין עורגות למשהו מהותי בעברן אשר אבד להן. זוהי הנקודה בה אלמודובר משיק למונרו והוא מנצל אותה על מנת לספק את הרגעים היפים ביותר בסרט. יש לציין כי קשה למצוא מקבילה קולנועית ליכולת של מונרו להעביר הלך רוח של תקופות שונות במשפט אחד. בנוסף, הרבה מן הדברים אצל מונרו פתוחים לפרשנות של הקהל ונבנים באיטיות, בעוד אלמודובר לא מעוניין בחוויה מסוג זה – הוא רוצה שנראה את הבגידות והאכזבות החיים מול עינינו בצורה חדה. לכן, מה שעובר מתחת לפני השטח הוא כישורי ההישרדות של הדמות.

עלילת הסרט עוקבת אחר הגיבורה במשך כשלושה עשורים מחייה, פרק זמן קצר משמעותית ממה שמתואר בסיפורים – מהיותה צעירה אשר סטוץ שלה עם גבר נשוי הופך למערכת יחסים ארוכה ובעייתית, ועד למצב בו היא מצויה בנתק ארוך שנים מבתה היחידה. אלמודובר מנקז את הסיפורים למספר סצנות שיא ביחסים של הגיבורה עם הגברים בחייה ומשפחתה, תוך שימוש בהקבלות ובמוטיבים חוזרים על מנת להגיע לרגע של פורקן רגשי ולסוג של סיום סגור, סיום שהוא כולו המצאה שלו אשר מקשרת את הסרט יותר ליצירות שלו מאשר למקור הספורתי. השימוש של הסרט בצבעים והמשחק עם הסרטים האחרים, מצליח להפות את הסרט לחוויה אפקטיבית. מאידך, יש בו יותר מדי רגעים שבהם חוסר ההיגיון לא ממש משרת את הסרט, ולכן הוא מרגש מעט פחות מן הטובים שבסרטי הבמאי.

אמא יש רק אחת
Don't Call Me Son / Mãe Só Há Uma

dontcallmeson

סרטה של הבמאית הברזילאית אנה מוילארט עוסק בנער אשר מצוי במשבר זהות כפול – הן מבחינת המשפחה לה הוא שייך והן מבחינת הזהות המינית. בסצנת הפתיחה הוא רוקד עם גבר לפני שהוא שוכב עם אישה, בעודו לובש לבני נשים. את הנטיות השונות הוא יוסיף לחקור במהלך הסרט, אולם הטלטלה הגדולה בחייו מתרחשת כאשר הוא מגלה שההורים אשר גידלו אותו אינם הוריו – הוא נחטף מבית החולים לאחר לידתו וכעת המשפחה האמידה לה נולד מצאה אותו. האישה אשר גידלה אותו, היחידה אותה הוא רואה כאם, נשלחת למאסר. הוא מגלה כי שמו המקורי אינו פייר אלא פיליפה, ודומה כי במהלך הסרט שאר הדמויות נמצאות בספקות לגבי איך ניתן לכנות אותו, כאשר האופציה של חיים עם זהות נשית גם היא הופכת לדומיננטית.

כמו בסרטה הקודם, ״אמא שנייה״, מוילארט בוחנת בו זמנית את התא המשפחתי ואת הבעיות של החברה הברזילאית המודרנית בכללותה. הסגנון שלה מנסה לצמצם את הסנסציוניות של הסיפור ולהתמקד בהתפתחות הדרגתית ולמידה של חיים עם הזולת, למידה אשר מתבצעת אצל שורה של דמויות ולא רק על ידי הדמות אשר מובילה את העלילה. לכן, דווקא  הסצנה בה העימות הופך לצעקני הרגישה מעט מודבקת וכמעט לא הכרחית עבורי. הסרט יוצר שורה ארוכה של הקבלות חלקיות בין דמויות שונות ומצליח לעורר אמפתיה גם כלפי מהלכים אשר היו מעוררים רתיעה לו היינו קוראים תיאור קר שלהם. השחקנית דניאלה נפוסי מגלמת תפקיד כפול של שתי האמהות, והיא מגדימה שני סוגים שונים מאוד של משחק. שניהם אמינים מאוד, כמו גם המשחק של יתר השחקנים בסרט המאופק והיפה הזה.

שמו הלועזי של הסרט מתרגם ל"אל תקראי לי בן" דבר אשר מצביע על שתי הפנים של ההגדרה העצמית המתקיימים בסרט – הבעיה שלדמות הראשית גם אין ממש נתיב לעבר החיים הקודמים, או אופק לעצמאות. בסופו של דבר הסרט מדבר על צורך להתגבר על המבוכה, דבר אשר מובע לדעתי בסצנה הטובה ביותר בסרט, אשר הדמויות הראשיות כלל לא נוכחת בה – סצנה של משחקי אהבה וכבוד של ילדים בגיל חטיבת הביניים.

הקרנה נוספת:
יום שלישי | 12/07/2016 | שעה: 11:00 | לב סמדר

אנשים קטנים
Little Men

LittleMen

איירה סאקס הוא במאי סולידי ואלגנטי וסרטו החדש הוא סרט התבגרות סולידי וחביב, גם אם ברגעים ארוכים ממנו הוא מרגיש כיצירה אשר נעדרת מימד מקורי או מגע יד אישי של הבמאי. הסרט עוקב אחר ידידות בין ג'ייק, נער בן 13 אשר סובל מקשיים ביצירת חברים, וטוני, נער בן גילו ובן לאישה לטינית אשר סוחרת חלל לחנות בבניין בברוקלין שירשו הוריו של ג'ייק. החברות בין הנערים פורחת בעוד המציאות הכלכלית מובילה לעימות בלתי נמנע בין ההורים. כאמור, התחושה של סרט סולידי לוויתה אותי במשך רוב חווית הצפייה מה שהיה קשה עבורי נוכח הרושם העז מסרטי אתמול. דומני כי בסצנה בודדה מתוך ״אמא יש רק אחת״ שהוזכר לעיל הרגשתי יותר תובנה ומקוריות לגבי הקושי של ראשית גיל ההתבגרות מאשר בכל הסרט הזה. אבל בשום פנים ואופן לא מדובר בסרט רע – סאקס מצליח להסביר את העימות הכלכלי מבלי שההורים של אף אחד מן הילדים יהיה צודק או טועה. לסרט יש גם עדינות נוגה, בעיקר בסצנת הסיום, אבל רגעים אחרים בו גולשים יותר מדי לקלישאות.

הקרנות נוספות:
יום שלישי | 12/07/2016 | שעה: 15:45 | סינמטק 3
יום חמישי | 14/07/2016 | שעה: 12:15 | סינמטק 1

שיא ערש למסתורין הנוגה
A Lullaby to the Sorrowful Mystery

LullabySorrowfulMystery

כיצד עלי להתחיל? האם להסביר עד כמה הסרט הזה הדהים אותי, סחף אותי לדמעות והלם והותיר אותי עם הרבה תובנות וחומר למחשבה? או שמא עליי קודם כל להסביר כי נותרנו רק שבעה צופים בתום ההקרנה (אחרי שכ-20 ומשהו צופים היו בתחילתה) והדבר לא הפתיע אותי כלל? סרטו של הבמאי הפיליפיני לאב דיאז הוא תובעני מאוד – גם בגלל אורכו הלא שגרתי (8 שעות וקצת, לא כולל הפסקות הכרחיות) וגם בגלל הקצב האיטי בו הוא מתקדם והדרך בה הוא פורס את הנרטיב שלו. לא פעם נדחים ההסברים למתרחש לשלב מאוחר של הסיקוונס, והבמאי משאיר לצופה הרבה מאוד נקודות לחבר בעצמו.

אבל האורך והקצב האיטי הם הכרח לחוויה שדיאז העביר אותי, חוויה אשר נבנתה בהדרגה והצליחה להיות מעמיקה מאוד. הסרט הוא שחזור של רגע חשוב וספציפי בהיסטוריה – המהפכה הפיליפנית נגד הכיבוש הספרדי בסוף המאה ה-19. יותר מכך, הסרט הוא הרהור על כל מאבק באשר הוא מאבק, על תקווה ועל אכזריות אנושיות על שלל גווניה, כאשר לצד כל שיח על אכזריות יש גם מידות אחרות שעולות, כמו היכולת לסלוח או לשרוד. הסרט עוסק בהרבה נקמות ובזעם, אבל רוב הדמויות סובלת בעיקר מייסוריים עצמיים, מבינות כי אינן יכולות לכפר על משגים בעבר, כאשר בחלק מן המקרים מדובר בפשעים מחרידים ממש. הסרט מצליח לגרום לנו להבין לא מעט מעשים נוראים והבוגדים הגדולים ביותר הן הדמויות הכי מרתקות בסרט.

הסרט מתחיל מהוצאה להורג בידי הספרדים של אחד מן האבות הרוחניים של המרד, עובר לטבח נוראי (הודות לשיתוף פעולה של אחת מגיבורות הסרט) ומשם למאבקים פנימיים בין קבוצות מורדים שונות. מנהיג המרד, אנדרס בוניפסיו, הופך לפצוע קשה השבוי בקרב בני עמו בעוד אשתו יוצאת, בחברה של כמה דמויות סהרוריות, בחיפוש אחריו, בעוד הסיכויים להיותו בחיים קטנים. יש בסרט עוד מספר רב של גיבורים, אבל הוא הולך ומצמצם את עצמו ככל שהוא מתפתח ובחלקו האחרון יש כמה מוקדי עלילה ברורים ונהירים, כמעט בכולם הדמויות עוברות מסע ייסורים ארוך, פיזית ונפשית.

הרגשתי כי הסרט הוא כמו המקבילה הקולנועית לרומן אפי, כולל דיון פילוסופי במושגים כמו חירות, מחילה, אמונה וסובלנות. בנוסף, דיאז בורא אוווירה מהפנטת דרך צילום מרהיב ושימוש ביער סכוך והרבה אש, בעיצוב עולם בו הדמויות מאבדות את עצמם, בין המודרניות למסורת המקומית, בין אמנות להעדר השכלה, בין האמונה הנוצרית לרופאים אלילים ואמנות תפלות. יש בו שורה ארוכה של סצנות מדהימות – יד המושטת לגיטרה על רקע אש המעבירה אסון המוני, מפגש דתי במערת נטיפים, או סצנת וידוי הדדית כואבת בין שתי נשים ידידות, סצנה של קבלה על אף דברים שלא ניתן למחול עליהם.

הסרט גם דן במספר דרגים בתפקידה של האמנות בחיי האדם, הפשוט והמשכיל, התמים והמהפכן. הוא עושה זאת דרך דיון בשירה ובצורך של האדם באמנות וגם דרך הולדת הקולנוע, שהתרחשה כמעט במקביל למהפכה הפיליפינית. הסרט משתמש במיתוסים על הקרנות הקולנוע הראשונות ומראה כיצד האליטה הספרדית תופסת את הסרטים הראשונים – כמשהו שמציג מציאות חלופית וגם כמשהו מאיים. אולי השיקוף של העולם מבעד למצלמה חושף בפניהם ברמה התת-מודעת כי עידן השלטון שלהם קרב לקיצו והכל עתיד להשתנות, אם כי בסרט אין לרגע אשליה שיציאה מן הכיבוש הספרדי תוביל לחופש או גאולה של ממש.

״שיא ערש למסתורין הנוגה״ הזה הוא מרתון קולנועי –  מאתגר מהרבה בחינות, דורש מאמץ ולפחות אותי הוא הותיר תשוש, אך גם נפעם ומודה לפסטיבל וליוצרי הסרט על חוויה קולנועית שאין דומה לה. מי שרוצה, מוזמן לאזור אומץ להקרנה הבאה שתתקיים ביומו האחרון של הפסטיבל. אולי עד אז ארצה גם אני לצפות בו שוב.

הקרנה נוספת:
יום ראשון | 17/07/2016 | שעה: 10:00 | סינמטק 2

lullaby2

 

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מאוד סקרן לראות את החדש של לב דיאז, מקווה שיצא לך לראות את 'נורטה, סוף ההיסטוריה' שלו, מהטובים של העשור.

השאר תגובה