• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל ירושלים 2016: דיווח שני (עופר) – "הקרב האחרון של פפה", "מיומנו של צלם חתונות", "היער שהיה", "גן ילדים", "אבינו", "שבוע ויום"

11 ביולי 2016 מאת עופר ליברגל

בדיווח זה אני עוסק רק בסרטים ישראלים שהוצגו בפסטיבל, אף כי ראיתי וטרם דיווחתי גם על מספר סרטים לועזיים. אני עושה זאת כי השנה כמה מן הסרטים טילטלו אותי בגלל היותם מקומיים, ובחלק מן המקרים הם גם מהדהדים – את המציאות בה אני פועל ואחד את השני, למשל בקשרים בין הורים וילדים, אשר עולים בצורה שונה בכל הסרטים, גם אם אני לא מתמקד בכך בכל המקרים בניתוח ההתחלתי שלי. הקשר הבין-דורי בא לידי ביטוי גם בכך שיוצרים של סרט אחד הם הוריו של יוצר סרט אחר.

הקרב האחרון של פפה

PepeLastBattle

מיכאל אללו יצר סרט אודות אביו, המנהיג המיתולוגי של סיעת מר"צ בעריית ירושלים – פפה אללו. הבן מלווה את האב במהלך קמפיין נואש אך עתיר אמונה בצדקת הדרך לראשות העיר, למרות פיגור בסקרים והיעדר תמיכה מחבריו לסיעה. פפה אללו, יליד פרו שהעברית שלו נותרה עילגת אך כנה גם לאחר שנים ארוכות של מאבק ציבורי, מסמל בסרט אמונה לא מתפשרת בצדקת הדרך וחוסר נכונות לבחור במועמד פוליטי שהוא הרע במיעוטו. הדיוקן אשר משרטט בנו אינו מעריץ בלבד – הסרט מדגים גם את הבעייתיות שבהעמדת השירות הציבורי לפני המשפחה והחיים הפרטיים, כמו גם את האמונה של פפה בדרכו הפוליטית ובסגנונו העממי, מה שעולה לו בקולות פוטנציאליים בעיר אשר הופכת ליותר חרדית וימנית. אבל זהו גם סרט על הבן ובני דורו לא פחות מאשר על האב – מול חוסר הרצון של האב להיכנע במאבק, הבן עבר לתל-אביב ולמעשה מוותר במידה מסוימת על המשך דרכו של השמאל בירושלים. ההירתמות שלו לעשיית הסרט ולקמפיין של האב מהווה במידה מסוימת סוג של כפרה. מסיבה זו, קשה לי לשפוט את הסרט בצורה אובייקטיבית – כירושלמי לשעבר שהצביע עבור פפה אללו לעיריה במערכות בחירות שקודמות לזו המתוארת בסרט (בה כבר הייתי רשום בתל אביב), הרגשתי שהסרט מציג לי עולם ערכי אותו נטשתי, גם אם באופן חלקי. הסרט הוא לא רק הסיפור של משפחת אללו, הוא גם הסיפור על סוג של ירושלים אשר נראית לחלקים רבים מן הציבור כאבודה או שייכת לעבר, אבל יש עוד אנשים אשר נלחמים עליה.

מיומנו של צלם חתונות

 FromDiaryWeddingPhotographer

סרטו של נדב לפיד אומנם נמשך רק 40 דקות, אבל בדומה לסרטיו הקודמים של הבמאי נדמה כי כל אחת מהן פתוחה ליותר מקריאה אחת, וכי הסרט יכול להדהד בראשם של הצופים כחוויה עוד זמן רב. לפיד הוא במאי אינטלקטואלי אשר מחוייב לאמירה של הסרט יותר משהוא מחוייב לאמינות. משום כך, יש לתת את הדגש גם לכך שבסרטיו תמיד יש גם תיאור היופי שבהתנהגות האנושית בלי זלזול, ברגעים של פורקן כגון ריקוד לצלילי מוזיקת פופ – ורגע מקסים כזה קיים גם בסרטו החדש. לפיד הוא אולי מבקר חריף של המציאות החברתית בה פועלות הדמויות שלו, אבל הוא לא מזלזל בבני אדם או בז להם.

בסרט זה ישנה אמירה מאוד אנטי-רומנטית לגבי כל מוסד הנישואין, דבר הנובע מהפניית המבט להיבט הטכני של צילום החתונה בידי צלם (המגולם בידי אוהד קנולר) אשר מחזיק בהשקפת עולם מאוד קודרת לגבי חיי נישואין, ובמהלך הסרט מנסה לעזור בדרכים שונות לשתי נשים לבטל את החתונה הצנועה. יש להדגיש כי גם דמותו של הצלם זוכה בסרט לביקורת, אף על פי שרוב היצירה מועברת דרך נקודת מבטו: בשלב מסוים הוא אומר כי חתונה היא תמיד בין הכלה לבין הצלם שלה, כלומר הוא מאדיר את עצמו בצורה נרקיסיסטית. הסרט מעמיד במבחן את ההתמקדות העצמית הזו, שכן דומה כי הצלם תמיד נמצא על קו הגבול של השלכת מבטו על המציאות, במחיר של פגיעה באנשים אשר שכרו אותו. הנאמנות לדרכו האמנותית יוצרת לפעמים פגיעה במטרה, אך לפעמים גם מעמתת את המתחתנים עם צדדים שהם לא רוצים לראות בחייהם. מאידך, הגיבור אומנם מורד בחלק מן האקטים שלו, אבל רוב הזמן הוא עושה כסף מהנצחת רגע החתונה באופן רומנטי, כלומר הוא תורם לייצור תפיסת עולם אשר דומה כי היא מנוגדת לחלק מהשקפותיו.

כמו בסרטיו הקודמים של לפיד, נקודת האל-חזור לגבי חציית הגבול מעומעמת ונועדה לעורר אמביוולנטיות בקרב הקהל לדימוי בו הוא צופה, לפחות בחלק משלבי הצפייה. בכל זאת יש בסרט רגעים אשר מהממים ומטרידים בתוצאות שלהם, לאחר שברור כי הגבול נחצה בצורה איומה, בעוד ברגעים האחרים השאלה לגבי המעשה הנכון נותרת עמומה. האם הצלם מחויב לצילום החתונה או למצב הנפשי של בני הזוג, כאשר הוא מבחין במצוקות של הכלה? אבל תמיד עולה גם שאלה של ניצול של הכלות לטובתו האישית, דווקא כשהן במצב נפשי סביר, אבל סוף הסרט לא מאפשר הכרעה ברורה בעניין.

הסרט גם עוסק בייצוג המציאות בידי הקולנוע, ביכולת של הקולנוע לספק מראה למציאות, עם או בלי כוונה של האיש מאוחרי המצלמה. למשל בהחלטה של הצלם להכניס בכל זאת מסגד לפריים, בניגוד לבקשת החתן, כמו כדי להדגיש כי יש במציאות הישראלית גם צדדים אשר אנו מעדיפים שידחקו לשוליים, לתת-מודע, או שייעלמו כליל. אבל הסרט מראה גם כי הקולנוע יכול לספק תמונה של האמת אפילו כאשר הדימוי שהוא מייצר נעשה בניגוד לכוונת האמן. לפיד הוא במאי שהסרטים שלו מדגישים במתכוון את הטכניקה שלהם – בעריכה (של ערה לפיד) אשר כאן משלבת צילומי סטילס ומעבר בין זמנים שונים, בצילום (של שי גולדמן) אשר לעתים חופף למצלמה של צלם חתונות ולעתים חורג ממנה, לא פעם בניגוד לציפיות של הקהל וגם במשחק של צוות השחקנים. כל אחד מהם מייצג גם דמות וגם סוג של אידאה, ובעיניי הסרט מספק לשחקניו, בעיקר לקנולר ולנעמה פרייס, הזדמנות להפגין סוג שונה של משחק, שקשה לי להגדיר אותו, אבל הוא משרת היטב את היצירה. אני מקווה מאוד שתימצא הדרך להקרין את הסרט על המסך הגדול בארץ פעמים נוספות.

היער שהיה

WeHadForest

נפתח בסוג של גילוי נאות: לסרט זה תרמתי במסגרת של פרויקט מימון המונים (סכום צנוע השווה ערך לכרטיס קולנוע), מתוך סקרנות ובלי לדעת הרבה על טבעו של הפרויקט. מאז התרומה לא ידעתי הרבה על תהליך העבודה על הסרט ועל אופיו, כך שהגעתי לצפייה רענן והסרט הפתיע אותי במספר דרכים.

גיא רז (בימוי, הפקה, תסריט, צילום ועריכה) יצר סרט שהדבר הבולט בו הן המילים אשר אינן נאמרות בקול רם, מה שלא יכול להיות מובע במילים, משבר נפשי עמוק אשר נוצר עקב האירוע המרכזי בסרט. בניגוד לחלק מעמיתיי, אני חושב כי הדבר המהותי בסרט אינו הרגע הטראומתי של הורה השוכח את ילדתו ברכב, אלא ההתמודדות של הזוג עם המשך החיים. התמודדות זו פותחת ומסיימת את הסרט בסצנות אש מתקיימות ביער שישנו, שהוא אולי אותו יער פיזי בו ביקרו בעבר כמשפחה עם שני ילדים, אבל כעת הוא בעל משמעות אחרת. רז בוחר להתמודד עם סוגיית המשך החיים לא דרך קטעי שיחה או אפילו הסבר חד משמעי לגבי אורח החיים של ההורים אחרי הפרידה – לב הסרט נותר ללא מילים. כאשר יש בסרט מלל, ויש בסרט הרבה מלל, מדובר בסוג של הסחת דעת. המילים הן משהו שרק משקף ומעצים את חוסר הרצון לשים לב לדברים החשובים באמת כי הם כואבים מדי, או מסיבה אחרת. זה סרט אשר משתמש ברובו בבנייה של מתח אשר מגיע לשיא דרמתי כואב ומזעזע, אולי מזעזע מדי. אבל עבורי השיא הזה הוא כמעט סוג נוסף של הסחת דעת רגשית עבור הקהל, שכן כאמור לבו של הסרט הוא בחסור היכולת לחזור לחיים לאחר המקרה, או ביכולת להתמקד בדברים חשובים בחיים לפניו.

כותרת הסרט מתייחסת גם לסוג מסוים של ניגוד אשר קיים בו – הקשר לטבע ולחיי המשפחה מול חיי העבודה. חלקו העיקרי הסרט בנוי על המתח הזה: הגיבור מנסה לתפעל משבר בחברה בה הוא עובד, אולם הקהל מודע לכך כי הוא שכח את בתו ברכב. השכחה מתבצעת בשלב מוקדם של הסרט וכל סדר היום שלו, אשר לכאורה עמוס בתפניות, מתפקד כהשהיית מתח, כדחייה של רגע הגילוי. רז יוצר הקבלות סמליות בין מה שעובר על האב בתוך הבניין המשרדי לבין מה שהקהל מדמיין שעובר על הילדה. המתח של הסרט לא נובע מן השאלה מה יתגלה, אלא נוגע בעיתוי של הגילוי. אולם, עוד לפני כן, במהלך שיחות טלפון אשר נראות כבר מראשית הסרט, ניתן להבחין כי הסלולה במכשיר של הגיבור חלשה. זוהי יצירת מתח סמוי נוסף עבור הקהל – יש דאגה לגבי מצב הסוללה, אף כי זהו דבר זניח לעומת חיי האדם או חוסר התקשורת המלאה בין הבעל לאשתו, אף כי יש בניהם אהבה ואינטימיות. הסרט בהחלט עובד טוב בתור סרט מתח, אבל דומני כי מבחינת המוסר גם סרט זה נשען בסופו של דבר על סמלים והקשרים אינטלקטואליים לא פחות משהוא נשען על הזדהות רגשית.

הנקודה האחרונה שלי לגבי הסרט קשורה גם היא בסוג של הסחת דעת, מן הערה קטנה על פרט שהוא לכאורה לא מרכזי – השחקן הראשי בסרט הוא ירון מוטולה אשר מבצע היטב תפקיד תובעני. גם לירון וייסמן בתפקיד אשתו משחקת היטב, בעיקר בסצנות בהן היא נדרשת להפגין מהלך רגשי ללא דיאלוג. אבל בתפקיד משנה בסרט נמצאת מאיה מרון והנוכחות הקולנועית הטבעית שלה, גם בחלק הקטן בו היא משתתפת, מילאה אותי התפעלות וסחפה אותי. הייתי רוצה לראות את השחקנית הייחודית הזו ביותר סרטים.

גן ילדים

Kindergarten

הוריו של נדב לפיד, שעל הסרט החדש שלו כתבתי בפוסט זה, העורכת הוותיקה ערה לפיד והסופר חיים לפיד, חתומים לראשונה כבמאים על הסרט התיעודי הזה (שניהם גם תרמו לסרט הנוכחי של בנם, כעורכת וכיועץ תסריט). הסרט עוסק בפרשה אשר העסיקה את הציבור בארץ בשנים 1992-1993: גננת בגן יוקרתי ברמת השרון הואשמה בהתעללות בילדי הגן. לאחר משפט ארוך, בית המשפט זיכה אותה באופן חד משמעי, אך הנזק הציבורי כבר נעשה והיא לא הצליחה לשקם את חייה. היוצרים מתמקדים בילדיה של הגננת ובתחושות שלהם מול ההאשמות הקשות, אשר נחתו כרעם ביום בהיר ופוררו לגמרי את המשפחה.

כאשר מנסים הבמאים לדבר עם הורי הילדים בגן, או עם עוזרת הגננת שהעדות שלה סחפה את ההורים האחרים לחשוב כי ילדיהם עברו עינוי קשה, שבה ועולה האמירה "למה צריך להתעסק בזה אחרי 20 שנה", אמירה אשר יכולות להיות לה מספר תשובות. התשובה שלי היא קשורה בסרט תיעודי אחר מן העת האחרונה, ״מוות בבאר שבע״ אשר תיאר לינץ' בעובד זר שנחשד כמחבל, אירוע מן העת האחרונה. שני המקרים שונים מאוד, אבל יש בהם גם כמה דברים משותפים, בעיקר מן הבחינה הפסיכולוגית – היכולת של בני אדם לפגוע באחר בצורה קשה וכנראה שגויה, כאשר נוגעים בפחדים הכי גדולים שלהם. זה קורה מתוך מגננה מובנת אך מעזעזת, קפיצה למסקנות המולידה העצמה של האשמות והשמצה, דבר אשר רלוונטי לחיינו היום, בעידן בו דעת ההמון נוחה מתמיד לקבור ציבורית אנשים, לעתים בלי לבדוק האם באמת ביצעו את המעשים המיוחסים להם או למה התכוונו בדברים שאמרו. פרק הזמן שעבר מאפשר גם פרספקטיבה מסוימת אודות האירועים, כאשר הם פחות טעונים רגשית. הסרט לא רק מעורר שדים מן העבר, הוא מציב תמרורי אזהרה לגבי ההווה והעתיד.

לתחושתי, יוצרי הסרט מודעים גם לכך שהם נוקטים צד, ובבחירה זו גם הם מבצעים הליך מסוים של השמצה. על כן, במהלך הסרט אנו רואים את שיחות הטלפון של חיים לפיד לעדים נגד הגננת לצד צילום של מבנים בהם הם יכולים להתגורר, מהלך אשר מדגיש כי לא כל הצדדים של הסיפור נידונים בסרט באותה מידה של תשומת לב או בניית הזדהות. זה קורה גם בדרכים נוספות, אשר מזהירות מפני הסקת מסקנות מהירה, גם לגבי דברים אשר אנו שומעים בחדשות. מדובר אמנם בסרט ראשון של הבמאים, אך לשניהם יש כבר ניסיון רב בתרומה לקולנוע כך שהמתקבל הוא סרט חכם מבחינת שילוב של שפות קולנועיות שונות. זה כולל פתיחה שהיא צפייה בקולנוע, שימוש בצילומי אוויר וקטעים אשר מראים כי גם בתיעודי יש לא מעט שתוכנן מראש, גם אם היוצרים משאירים מקום להפתעות אשר המציאות מספקת. הסרט נשען ברובו על עדים אשר מדברים ישר אל המצלמה (או בשיחת טלפון), אבל אורגים לתוכו גם צילומי מציאות של גן ילדים אחר ושל שגרה ברמת השרון, שלווה ויופי אשר משהו מחריד מסתתר בתוכה –  חשש מהתעללות בילדים ומהאשמות שווא, בו זמנית.

אבינו

ourFather

סרטו השני של מני יעיש ("המשגיחים") נראה כהתנגשות של שני סרטים או יותר, כאשר לכל אחד מהם אופי שונה. מצד אחד, יש כאן סרט גנגסטרים עם קטעי פעולה בהם העיקר הוא הסגנון, אשר מושפע מן הקולנוע האסייתי ומנסה להיות מרהיב כשם שהוא מופרך. מצד שני, יש כאן דרמה סימבולית על ניסיון להקמת משפחה, אשר מוביל את גיבור הסרט לבצע בחירה שגויה בראשית העלילה, מה שמדרדר אותו לתהום מוסרית, אך אולי גם לגאולה במישור האישי. בדרך זו, הסרט מנסה לספק דיוקן של גבריות אשר יש בה סוג של שלמות פיזית, אבל גם רקבון פנימי ובסופו של דבר גם עימות בין השאיפות האישיות לבין מחוייבות לזולת, וגם למכלול גדול יותר.

גיבור הסרט הוא אדם מאמין אשר עובד כמאבטח כמעט כל-יכול במועדון לילה אשר נקרא "שמיים" (שם בעל מספר היבטים סימבוליים, למשל בדרך בה הוא משלים את הכותרת). אבל הוא לא מצליח להכניס את אשתו להריון, למרות טיפולי הפרייה רבים. הרצון לעבור למרפאה יקרה יותר גורם לו לעבוד בשירות של גנגסטר אשר מבלה במועדון, למרות שהוא יריב מסוים של בעל העסק. בנוסף, על מנת להצדיק את הבחירה בדרך הפשע, הסרט מנסה לתאר גם מציאות כלכלית קשה בה עלות הטיפול הרפואי גורמת לייאוש. לצד הייאוש, זהו גם סרט על אמונה וגם על אלימות ובגידה בערכים, אשר לאו דווקא פועלת היטב בהקשרים של שכר ועונש.

עבורי, הסרט עובד יותר טוב בתיאוריה מאשר בפועל. החלקים השונים שלו פשוט לא מתחברים היטב ולצד כמה סצנות יפות ועדינות, התסריט לא מאורגן מספיק טוב או מקנה די אמינות לדמויות המשנה על מנת לסחוף או לעורר מחשבה. יש לא מעט סצנות שנראו לי כאילו הן נובעות מסתירה פנימית, ויותר מדי חלקים בסרט אשר חזרו על הנאמר בסיטואציות קודמות. יש בסרט לא מעט כישרון, הן מצד הבמאי-תסריטאי והן מצד השחקנים ושאר אנשי הצוות, אבל יש בו חוסר לכידות אשר פוגם בתוצאה הסופית.

שבוע ויום

weekandday1

הקסם של סרטו הארוך הראשון של אסף פולונסקי טמון בתיאור האמין של חוסר היכולת של זוג גיבורי הסרט להתמודד עם האבל של בנם שנפטר ממחלה קשה. כל אחד מן ההורים מתמודד אחרת עם סיום השבעה ועם חוסר היכולת להמשיך בשגרה, למרות שעל פניו הם אמורים לחזור לחייהם. ברגעיו הטובים, זהו לא סרט על התפתחות במצבן של הדמויות או תהפוכות בנרטיב, אלא תיאור של מצב יחסית סטאטי. הסרט מתחיל עם סיום השבעה ונמשך לאורך קצת יותר מיום, בו הגיבורים צריכים להתמודד עם המשך חייהם בלי הבן. זהו סרט אמין בתיאור שלו את הכאב, אבל הוא גם מלא בהומור שחור שעוזר לקהל להתמודד עם ההתרחשות.

שי אביבי, בתפקידו הקולנועי הטוב ביותר, מגלם את האב אשר מחליט לחוות סוג של נעורים מרדניים שמעולם לא היו בו. דרך התחמקות מכל סוג של אחריות, שקרים לאשתו וניסיונות לעשן את הגראס הרפואי שהותיר אחריו הבן – אביבי מצטיין בהצגת זעם מתפרץ, אשר גם חושף את הייאוש מתחת לפני השטח. יבגניה דודינה מגלמת את האם אשר עוברת תהליך אחר, ניסיון לשמור על השגרה בצורה מוקצנת – לחזור לעבודה והגיע לתור רפואי. היא מנסה לשמור על עידון ועל פנים חתומות, אך גם בה יש רצון למרד, או לדרך חדשה בחיים. המוות והתמודדות עמו יוצרת סוג של נתק בין השניים, אשר מועבר בסרט היטב.

הפן היותר בעייתי בסרט הוא עלילות המשנה וחלק מן הדמויות אשר ניצבות מול הגיבורים במהלך היום. עימות עם זוג שכנים בגיל דומה לזה של הגיבורים עובר היטב, אבל היחסים המתפתחים עם בנם של השכנים סובלים מחוסר אחידות ואמינות. אותו דבר נכון גם לגבי קשר שיוצר האב עם ילדה קטנה שאמה חולה באופן סופני. חלק מן הבעיה בקשר עם דמויות אלו נובע מכך שהסרט פחות טוב בבנייה של מצבים מתפתחים וטוב יותר בתיאור של מצב סטאטי קשה.

לקראת הסיום, הסרט מגיע למפגש עם דמות נוספת, אשר זוכה למעין סרט קצר משל עצמה. דרכה הוא מתאר בדרך שונה ויפה את חוסר היכולת להכיל את בשורת המוות. עבורי חלק זה של הסרט עבר בצורה נהדרת וסגר היטב את היצירה הזו, שהיא אפקטיבית בסופו של דבר למרות פגמיה.

השאר תגובה