• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל דוקאביב 2016: דיווח שני של עופר – ״מוות בבאר שבע״ (זוכה התחרות הישראלית), ״דון ז׳ואן״, ועוד על ״או פוטבול״

26 במאי 2016 מאת עופר ליברגל

מוות בבאר שבע

death-in-the-terminal

הזוכה הגדול של התחרות הישראלית ושל הפסטיבל כולו הוא סרט אשר נעשה בפרק זמן קצר, ודומה כי יוצריו הזדרזו להשלים את עשייתו. שכן אף על פי שהוא מתאר אירוע בודד, יש בו מספר אמירות רלוונטיות באופן אוניברסלי, אבל נוגעות במיוחד לשיח הציבורי בישראל בימים אלו. מעט יותר מחצי שנה עברה בין הפיגוע בתחנה המרכזית של באר שבע, שבו עוסק סרטם של טלי שמש ואסף סודרי, ועד להקרנתו בפסטיבל. דומני כי האירוע עדיין זכור היטב לישראלים, שכן הוא משקף לא מעט מרוח התקופה – הפחד והפאניקה ששלטו בגל הפיגועים הנוכחי, שהפכו להיות זעם ויצר נקם, אשר לפעמים גוררים תוצאות לא צפויות.

באנגלית שם הסרט הוא "מוות בטרמינל" ואכן דומה כי חוויות הצפייה בסרט תהיה שונה לצופים אשר אינם ישראלים. זר אשר יצפה בסרט, בלי ידע מוקדם על האירוע, יחווה אותו בצורה שונה ממי שהפרשה האקטואלית עוד זכורה לו. זאת משום שהסרט יכול להתפרש כסרט מתח, אשר חושף את הטעות הקשה של ההמון בהדרגה, כאשר עד לחלקו האחרון לא ברור מה המוקד של העדויות, המצטברות לכדי נראטיב שבור, לעתים סותר, ותמיד מצמרר.

הסרט מורכב כולו משני רבדים משולבים. ראשית ישנם צילומי מצלמות האבטחה מן האירוע, שאל חלקם הסרט חוזר פעם אחר פעם ומציגם במהירויות שונות. שנית, עדויות של הנוכחים במקום, כאשר תמיד מתקיים שילוב בין צילומים ממקום האירוע ושיחה ישירה מול המצלמה. כל עדות מוסיפה פרט מידע אחר למארג הסרט, החל מן ההלם המאפיין כל פיגוע ועד לאירוע מעורר המחלוקת והייחודי לכאורה, אשר ניתן לראות בו ביטוי לבעיות חברתיות מקיפות יותר, או ניסיון של שמירה על ערכיות בזמנים קשים. על אף המבט על האירוע ממספר זוויות שונות, ולמרות שאפשר להסיק ממנו לא מעט מסקנות לגבי ישראל של ימינו בכלל והאירוע המבודד בפרט, הסרט אינו מנסה לפתור את כל התעלומה. שאלה אחת גדולה עדיין נותרה בלי הסבר, פרט לכך שבשעת לחץ בני אדם שונים מתפקדים בצורה שונה. גם כשכולם מנסים לפעול על מנת לעזור ולמנוע נזק נוסף, התוצאות לעתים הפוכות מן הכוונה.

הסוגיה של תפקוד תחת לחץ עולה בסרט במספר דרכים והתשובה של היצירה אינה חד משמעת או פופוליסטית. גם מעשים אשר נראים בדיעבד כמזוויעים, מתוארים בסרט באופן דו-משמעי. הסרט שואף להבין את האדם, בין אם הוא מנסה לנהוג באומץ, בין אם בורח מאחריות, ובין אם מבחין במשהו פגום מאוד במציאות בה הוא פועל, גם אם אינו מצליח להגדיר באופן מלא את טבעו של הפגם. הסרט עוסק באירוע קשה, אך הוא לא בא על מנת להטיח האשמות באנשים בודדים, או בחברה כולה. הוא מבקש מן הקהל לעצור ולחשוב, להביט על התמונה הרחבה שוב ושוב, אולי מתוך תקווה כי בפעם הבאה התוצאה של אירועים קשים תהיה מעט אחרת.

הקרנות נוספות:
יום ו' 27.05 | 17:00 | סינמטק 3 (בנוכחות היוצרים)
יום שבת 28.05 | 12:30 | סינמטק 3

דון ז'ואן
Don Juan

Don_Juan2

הבמאי יז'י סלאדקובסקי, דוקומנטריסט פולני הפועל בשבדיה, יצא אל ניז'ני נובוגורד שברוסיה על מנת לצם סרט על מוסד לחולי נפש. אולם, בהגיעו לעיר גילה כי המוסד בקושי מתפקד ולא יכול להיות נושא לסרט. אבל הוא גם גילה אדם אחד אשר שווה לעקוב אחריו, ומנקודה זו יצא לדרך הסרט המציג מעקב צמוד ומאוד אינטימי אחר גיבור אשר דומה כי הוא הפחד מאינטימיות שולט בחייו.

גיבור הסרט הינו אולג, סטודנט לכלכלה בן 22, שלאכזבת משפחתו לא מצליח, וגם לא ממש מנסה, לייצר קשרים חברתיים בכלל וקשרים עם נשים בפרט. אולג עובר שורה ארוכה של טיפולים – החל ממטפלת אשר מנסה לעורר את הדחף המיני שלו בטיפול אלים, שנראה מוזר לעיניים מערביות, דרך פסיכולוג מסורתי יותר, וגם עוד ניסיונות שבני המשפחה עושים על מנת לבהיר לו כי הגיע הזמן להתגבר. הפתרון הכי יעיל מתגלה כאשר אולג מצורף לקבוצת תיאטרון המורכבת בעיקר מנשים, יחדיו הם עובדים על הצגה אשר תהיה עיבוד לסיפור דון ז'ואן. אולג נדרש לגלם את התפקיד הראשי, גם אם קשה לו להביט לבחורה בעיניים. בצוות ההצגה יפגוש אולג את טניה, עימה ייתכן ויכול להתפתח קשר של ידידות, ואולי אף מעבר לכך.

תחילה, הסרט מעורר חוסר נחת שכן כלל לא בטוח שאולג, אשר אובחן כאוטיסט (בשיחה שהתקיימה לאחר הסרט, הבמאי הטיל ספק באבחון), מעוניין לצאת מן הבועה שלו. בנוסף, הסרט מרגיש קרוב מאוד לדמויות שלו, אולי קרוב מדי, אבל לכאורה לא מתערב. יש לציין כי אולג רחוק מלהיות הדמות הכי חריגה בסרט. אמו, למשל, היא דמות צבעונית וזועמת לרוב, אשר לא פעם מפגינה אקסצנטריות בדרישות שלה מבנה שיצא לדרך עצמאית. אבל הסרט חודר מתחת לעור בזכות הקסם האישי של אולג וגם דרך ההבנה, אשר אינה מובעת באופן ישיר בסרט, שעצם נוכחות המצלמה ברגעים האינטימיים ביותר עוזרת לאולג למצוא את האומץ החבוי בו ולתקשר בצורה טובה יותר עם הסביבה. כולל נגיעות של ממש בזולת, באופן פיזי או מילולי. במובן מסוים, החששות של אולג מקשרים חברתיים ורומנטיים אינם כה חריגים – הוא פשוט מודע לכך שקשר מסוג זה צפוי להסתיים בפגיעה הדדית, ברמה זו או אחרת. אבל ייתכן והוא לומד להבין כי לעתים שווה לקחת את הסיכון.

סלאדקובסקי בונה את ההתרחשויות בקצב מדוד, תוך שילוב של רגעים הנראים אבסורדיים והומוריסטיים, בשילוב עם לא מעט כנות ותובנות יפות על המין האנושי אשר יוצאות לפתע מפי הגיבור שלו. גם אם לא תמיד הבנתי את הבחירות האמנותיות של הבמאי בעריכה (בעיקר בכל הנוגע לשימוש במוזיקה על מנת להדגיש לקהל את מה שהתמונה כבר מספרת) התחושה היא כי הסרט לא מסתיר את החדירה שלו לפרטיות, שכן יכולה להיות מכך תועלת. לכן, לא התפלאתי על כך שהסרט זכה לציון לשבח בתחרות הבינלאומית, אף על פי שהנושא שלו לא נראה במבט ראשון כמו אחד מן הנושאים עליהם סרטים זוכים בפסטיבלים לקולנוע תיעודי.

או פוטבול
O Futebol

o-futebol1

סרט נוסף אשר יצא בסופו של דבר שונה מן התכנון המקורי עליו הוא קיבל מימון הוא סרטו של סרג'יו אוקסמן. בדברי ההקדמה לסרטו אמר הבמאי אורח הפסטיבל כי זה סרט על עשיית סרטים – אתה יוצא לצלם שוט, אבל פתאום יש גשם, התכנון משתנה והמציאות מכתיבה סרט אחר. גשם אכן הורס את השוט הראשון בסרט, בו הגיבור ואביו מחפשים מחסה לאחר שעצרו להצטלם במגרש כדורגל, שהיה אחת מן הזירות היחידות בהן הבמאי זוכר כי בילה עם אביו.

אוקסמן קיבל מימון על מנת לצלם סרט על בסיס חומרי ארכיון, בנסיון לענות על השאלה מדוע הגברים במשפחתו (כולל הוא עצמו) עוזבים את בנות זוגם וילדיהם. מעט חומרי ארכיון כן מצאו את דרכם לסרט, אבל בסופו של דבר הבמאי העדיף לעשות סרט על חיבור, ויצא לבלות עם אביו את החודש של גביע העולם בכדורגל, שנערך בברזיל בשנת 2014. ענף הספורט הזה הוא הנושא הכמעט-יחיד עליו השניים החלו לשוחח לאחר נתק של שנים רבות. דרך הצפייה בכדורגל, מבקש הבמאי לגעת באב המנוכר, ואולי גם להעביר את הקשר לרמות אינטימיות חדשות.

זהו גם סרט על ניסיון להגיע ליעד אשר נותר לא ממומש. חיבור שלם אינו באמת אפשרי, ובטח שלא כפרה על עשרות שנים של ניתוק. אחד מן הסיקוונסים היפים בסרט מתאר נסיעה של השניים למגרש כדורגל בו מתקיים משחק. השניים מגיעים אל סף האיצטדיון, אך אין להם כרטיסים והם נשארים ברכב בזמן המשחק. מכיוון שהרדיו במכונית אינו עובד, אין להם דרך לדעת באמת מה מתרחש במשחק אליו נסעו, והם מנסים לפענח את הצעקות המגיעות מתוך האיצטדיון אליו הם משקיפים. אבל גם כשיש מצב של הבקעה, אין להם דרך לדעת איזו נבחרת היא שחוגגת.

הסרט ערוך באופן אשר מחבר בין רבדים שונים ואף פעם אינו מראה את התמונה במלאה. בכך הוא משאיר גם את הקהל עם תחושה של רצון להתקרב, לקשר, אך גם עם ההבנה כי לא ניתן באמת לגעת. העמדת הפריימים המדוייקת של הסרט הופכת אותו ליצירה נוספת אשר אומרת לא מעט על פערי דורות, על ניסיון לכפר, על שיתוף פעולה. הסרט הוא על כדורגל וגם על דברים גדולים יותר. ואף על פי שאין בו הרבה, יש בפיוט שלו גם משהו עוצמתי ומפתיע. אולם, כפי שנהג אורון בפוסט ההמלצות שלנו, את המהלך העיקרי של היצירה גם אני משאיר לקהל לגלות לבד. לא מדובר בהכרח בהפתעה גדולה, אבל כן במשהו אשר עדיף לבוא לקראתו בלי יותר מדי ידע מוקדם, פרט לכך שאביו של הבמאי הוא מי שידע את תוצאות אותו גביע העולם לפני כולם.

o-futebol2

/// שוב תודה לפסטיבל דוקאביב על חלק מן התמונות מתוך הסרטים

השאר תגובה