• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל דוקאביב 2016 – המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו וסקרנות מאלה שעדיין לא

2 במאי 2016 מאת מערכת סריטה

בעוד שבועיים וקצת, ביום חמישי ה-19 במאי ליתר דיוק, ייפתח בפעם ה-18 פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי. כיוון שבשנים האחרונות הכרטיסים לאירוע הקולנוע התיעודי של ישראל נחטפו הרבה לפני הקרנת סרט הפתיחה, תהינו כאן בסריטה מתי יהיה זמן נכון להעלות פוסט המלצות ועיון בתוכניה השנתית. נדמה היה ששבוע לפני כבר לא יהיה רלוונטי לחלק מההקרנות, שיהיו מלאות בשלב הזה, אבל צריך גם לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה שאנחנו יושבים וצופים בסרטים לפני שאנחנו יושבים לכתוב עליהם, מה שתמיד לוקח זמן. השנה הסתדר לנו פסח מאז שהוכרזה התוכניה ונפתחו הקופות, אותו בילינו במרתון צפיות ביחד ולחוד, שהוליד את הפוסט הגדול ביותר של הבלוג הקשור להמלצות דוקאביב – 15 סרטים יסוקרו כאן בהמשך בקצרה. כמובן שלקחנו לעצמנו עוד יום אחד אחרי פסח, כלומר את אתמול, כי מהרגע שמתחילים לזלול סקרינרים קשה לעצור.

מבין הסרטים שלא ראינו, בדגש על עדיין, יש כמה שמות מסקרנים במיוחד, בין אם מאחורי המצלמה או כמושאי התיעוד. אז כדי לעשות סדר ראשוני בתוכניה נפלח אותה לקטגוריות, ומיד לאחר מכן יחלו הסקירות האישיות של אור, עופר ואורון על סרטי דוקאביב 2016. ראשית, נציין כי התווספה השנה קטגוריה חדשה שנקראת ״מאסטרים״, שכשמה כן היא – ריכוז של סרטי במאים ובמאיות מובילים. זה אומר גם יוצרים ישראלים, כמו אבי מוגרבי וג׳אד נאמן שסרטיהם החדשים נמצאים כאן, וגם לא מעט סרטים שכתבנו עליהם בהמשך. מבין אלה שטרם צפינו בהם, שווה להזכיר את גרסת אלכס גיבני לסיפורו של מייסד אפל שנקראת ״סטיב ג׳ובס: האיש במכונה״, ואת סרטיהם של אורחי הפסטיבל אונדי טימונר וניקולס גיירהלטר. היא תגיע עם סרט חדש בשם ״ראסל בראנד – הנה הוא בא״ אודות הקומיקאי הבריטי, והוא עם ״הומו ספיאנס״ הבוחן את העקבות שהותיר המין האנושי בכדור הארץ. שניהם גם יזכו להקרנת הקלאסיקות שלהם, שזיכו אותם בכרטיס כניסה לקטגוריית המאסטרים – הרוקומנטרי ״!Dig״ שלה והדוקו-מזון ״לחם יומנו״ שלו, שניהם יוקרנו בפסטיבל כעשור לאחר שנוצרו. נדמה שהפנינה הנסתרת של הקטגוריה הזו הוא הסרט ״שיר הוא אדם מעורטל״, שצולם לפני כארבעים שנה וזכה לאור מקרנה רק בשנה שעברה, מה שהופך אותו לקפסולת זמן נדירה המתעדת את איש הקאנטרי והפולק ליאון ראסל, שימו לב שישנה רק הקרנה אחת, מה שעוטף את הסרט בשכבה נוספת של ייחוד ומסתורין.

מסגרת חדשה נוספת שכבר הפכה לאגדה היא ״עומק שדה״, הקובעת לעצמה להציג סרטים המטשטשים את הגבולות הכבר-לא-תמיד רלוונטיים בין קולנוע תיעודי ועלילתי, ולכן היא מהחביבות על הבלוג מאז היווסדה ב-2013. עופר אף זכה לכהן בצוות השיפוט בשנה שעברה, והשנה אורון יהיה חלק מחבר השופטים בתחרות זו, לצד נטע אלכסנדר (״הארץ״) ואוהד לנדסמן (״DocTalk״). לכן, נמנענו מלצפות בסרטי התחרות מבעוד מועד, אבל הם נראים מסקרנים מאי פעם, וכוללים: מחזמר-תיעודי על רצח סדרתי של זונות באותו רחוב אנגלי (״London Road״); סיפורה של כנופיית ילדים בהרי אפגניסטן (״ארצם של הנאורים״); מעשייה הונג-קונגית תלת-דורית כפי שהיא משתקפת בעדשתו של כריסטופר דויל (״הטרילוגיה ההונג-קונגית״); הצגת האופן המפתיע בו השפיע הסדרה ״דאלאס״ עמוקות על רומניה הקומוניסטית (״מלון דאלאס״); מעקב אחר השחקנית קייט שיל בעודה מתכוננת לגלם מגישת חדשות שהתאבדה בשידור (״קייט מגלמת את כריסטין״); וכן סרטה הטרי של עלמה הראל, ״LoveTrue״ שתגיע ארצה כאורחת הפסטיבל ותשפוט בתחרות הישראלית.

כמובן שיש גם תחרות ישראלית, לב ליבו של הפסטיבל יש שיגידו, השנה אם לא פחות מ-13 סרטים המשתתפים בה (בהצלחה לצוות השיפוט). אפשר להתרשם משמות היוצרים, ביניהם ״מוות בבאר שבע״ של טלי שמש ואסף סודרי, ״מעשה בשני בלונים״ של זוהר וגנר, ״הפטריארך״ של דנאי אילון, ״פואטיקה של המוח״ של נורית אביב, או ״המתנחלים״ של שמעון דותן. אפשר גם לשאוב רושם מהתקצירים בלבד, כמו במקרה של ״השמאן האחרון״ של רז דגן המלווה צעיר הסובל בדיכאון במורד האמזונס במטרה לפגוש כהן דת פגאני שיירפא אותו, ״הממלכה המופלאה של פאפא אלייב״ אודות המשפחה המוזיקלית בבימויים של טל ברדה ונועם פנחס, או ״החולמים מבבילון״ של רומן שומונוב, שיהיה סרט הפתיחה ויביא את סיפורם של צעירים אשדודיים ממוצא רוסי המנסים לזכות בתחרות ברייקדאנס. עוד במסגרת זו תוכלו למצוא את ״אמא ילדה״ של יעל קיפר ורונן זרצקי על נישואים בכפייה בגיל חד-ספרתי, ״הסודות של איידה״ על שני אחים המגלים זה את זה בגיל מבוגר ויוצאים לפגוש את אמם, ״עיר בעין הסערה״ של אורי רוזנווקס ואייל בלחסן על לוד מוכת הייאוש, ״שבוע 23״ של אוהד מילשטיין על הריון תאומים שמסתבך, ו״שלושה אחים ומערה״ של תמר טל ענתי, המשיב שלושה אחים לחיפוש אחר המערה בה הסתתרו מהנאצים לפני 70 שנה אי שם בטוסקנה.

בפסטיבל גם תחרות בינלאומית, תחרות סטודנטים, וכן מקבצים של סרטים קצרים. אבל נדמה שמי שאף פעם לא מאכזבת היא המסגרת המוזיקלית, המאפשרת לחובבי אמנים ולהקות הצצה אל האלילים שלהם בסיטואציות לא תמיד מוכרות. אם גם קולנוע זורם לכם ולכן בדם, נדמה ששיא השיאים צריך להיות ״ג׳ונון״, ובו פול תומאס אנדרסון מתעד את ג׳וני גרינווד, המלחין שלו והגיטריסט של רדיוהד, משלב כוחות עם המוזיקאי הישראלי שי בן-צור וההרכב ההודי ״ראג'סטן אקספרס״ ליצירת אלבום ששמו כשם הסרט. מעריצי ג׳ניס ג׳ופלין ימצאו אותה ב״Janis: Little Girl Blue״ ושוחרי להקת ארקייד פייר יוכלו לצפות ולהאזין ל״The Relektor Tapes״ על הקלטת אלבומם ״רפלקטור״. עוד שווה להזכיר בקטגוריה זו את ״מוזיקה של זרים: יו-יו מה ואנסמבל דרך המשי״ על הפרוייקט המוזיקלי חובק העולם של הצ׳לן יו יו מה, בבימויו של זוכה האוסקר מורגן נוויל (״עשרים צעדים מתהילה״), וכן את ״לילה טוב ברוקלין – סיפורו של Death By Audio״ על מועדון ההופעות הפרוע בוויליאמסבורג.

עד כאן פנטזיות על סרטים שלא ראינו, יש עוד הרבה מהם שנראים מעניינים לא פחות ואת כולם אפשר לפגוש באתר הפסטיבל, שם גם ניתן להזמין כרטיסים כבר עכשיו. כעת הגיע תורם של הסרטים שראינו מבעוד מועד, מסודרים לפי שמותיהם העבריים. בסוגריים נתנו קרדיט אישי שמסגיר את זהות הכותב מתחת לשם הסרט, ובסיום הסקירונת מידע לגבי מועדי הקרנה, אם כי מומלץ לבדוק באתר הפסטיבל שתמיד מתעדכן. עוד נתבקשנו ליידע כי הסרטים ״גי.טי.לרוי: גרסת המחברת״, ״הקשב לי מרלון״, ״לפתוח את הכלוב״ ו״תחת השמש: שנה בצפון קוריאה״, ישודרו במסגרת ערוץ YES דוקו. זו גם ההזדמנות להודות להם על הסקרינרים כמו גם לצוות היח״צ שמילא אחר בקשותינו הרבות. שנתחיל?

Holy Hell
(אור)

holy-hell

גם בסרטים בדיוניים וגם בסרטי תעודה, נושא הכתות תמיד מעורר עניין. מעבר לעובדה שמדובר בהצצה אסורה לתוך קבוצה סגורה עם חוקים משלה והסקרנות מדמות הגורו שסוחף אחריו מאמינים, השאלה הראשונה שלרוב ניצבת במרכז הנושא הזה, היא ה"למה?". למה קבוצת אנשים הולכת באופן עיוור אחר דמות אחת, למה הם שמים את חייהם בצד והופכים לקולקטיב שאת פשרו קשה לפענח?

הסרט החדש, שבהפקתו השתתף השחקן זוכה האוסקר ג'ארד לטו, לא לגמרי עונה על השאלה הזו, אבל הוא כן מספק את מה רוב שאנחנו מבקשים ממנו כשזה מגיע לסיפורי כתות. את הסרט פורש בפנינו וויל אלן, קולנוען חובב, שלאחר שיצא מהארון בשנות השמונים וחיפש את עצמו, התגלגל לקבוצה במערב הוליווד שכונתה "בודההפילד". עשרות גברים ונשים, יפים כמעט כאילו לוהקו על ידי סוכנות, יצרו מין קומונה (הם לא קראו לזה "כת" בשום שלב) סביב גורו כריזמטי ומיסתורי בשם מישל. בהתחלה הכל נראה אוטופי, מוקף באהבה ובריאות, אבל ככל שחלפו השנים, כך הפכה דמותו של מישל לדומיננטית יותר ויותר והפכה את חיי עוקביו לסיוט הכולל התעללות פיזית, נפשית ומינית, שפוררה את חייהם של רבים.
"הולי הל" לא לגמרי מצליח לפצח מה גרם לצעירים חכמים ומוכשרים לעשות מה שעשו, אבל האלמנטים הצהובים שלו הדרך בה הסיפור הופך מגן עדן לגיהנום, מספיקים בשביל חווית צפייה מוצלחת מאוד, אם כי מבחינה קולנועית אין בה הרבה חדש.

יום ו' 20.05 | 19:30 | סינמטק 3
יום א' 22.05 | 22:15 | סינמטק 4
יום ד' 25.05 | 12:30 | סינמטק 3

או פוטבול
O Futebol / On Football

(אורון)

o-futebol

לעניות דעתי, הסרט היה צריך להיקרא בתוכניה ״על כדורגל״, תרגום פשוט מפורטוגזית לשמו המקורי. כיוון שפורטוגזית היא השפה שאני הכי אוהב להאזין לה מבין שלל הלשונות שאני לא בהן מבין אף מילה, ומפני שהסרט מבטיח עיסוק בכדורגל עוד בשלב הכותרת שלו – ישר התנדבתי לצפות בו. אלא שהכותרת של הסרט מעט אירונית – לכאורה הוא על הכל חוץ מכדורגל, כתוצאה מההבטחה המופרת שבמרכזו.

הסרט נפתח בשוט סטטי שיקבע את הטון והצורה השולטים גם בהמשך, ובו מסביר הבמאי וגיבור הסיפור, סרג׳יו אוקסמן, את הקונספט – הוא ואביו, סימאו, לא התרעו כעשרים שנה והחליטו להיפגש יחד בברזיל של קיץ 2014, במטרה מוצהרת לצפות יחד במשחקי המונדיאל. אך האב מוצא תירוצים שונים ומשונים להתחמק מללכת למשחקים, מעדיף לצפות בחלקם בטלוויזיה ולדלג על אחרים. מבחינת בנו זה בסדר, משום שכל המפגש המחודש סובב סביב משהו אחר, סמוי יותר (גם אם קל לנחשו). אלא שבשל האופן בו הסרט מתקדם, והאופן בו אותו מונדיאל מסתיים עבור הנבחרת הלאומית של ברזיל, האיחוד בין שתי הדמויות הופך למשהו אחר לגמרי, שאיש מהם לא היה יכול לתכנן.

זה לא מסוג הסרטים שאפשר לספר על העלילה שלהם – יש לחוות אותה. טריק קולנועי אחד שאני כן מעוניין לחשוף, כדי לבאר מעט באיזה סוג של סרט מדובר, נוגע לבחירות של האב המשליכות על בחירות בנו, לא רק בחיים אלא בעיקר בסרט. כיוון שהאב נותר מרוחק מן המשחקים, הבן מחליט בחלק מן המקרים לצלם את הצופים בהם במקום אותם, ובמקרים מבריקים אף יותר פשוט לתת לאימג׳ים בלתי קשורים לדבר בעד עצמם. המבריקים מכולם בעיניי היו שוט סימטרי של רחוב ריק בליל משחק, עם רעשי כדורגל הבוקעים מן הבתים, או פשוט ביקור במכונה לשטיפת מכוניות ממבט הנוסעים ברכב, עם מברשת ענקית בצבעי דגל צרפת שתוקפת בשצף קצף. עוד סצנה נהדרת היא השיחה עם שומר החניון לגבי כמה שנים עברו מאז אנגליה זכתה בפעם האחרונה בגביע העולם, אבל הצופים הסבלניים פחות יוכלו לטעון בצדק שיש סרט קצת יותר מדי שוטים של שתיקות במכונית, כדי לסמל את הנתק בין האב והבן שיש משהו שהם לא מדברים עליו. אבל זה רק הופך את הרגעים שקורה בהם משהו דרמטי לעוד יותר עוצמתיים.

יום א' 22.05 | 18:00 | סינמטק 1 (בנוכחות היוצר)
יום ב' 23.05 | 19:45 | סינמטק 4 (בנוכחות היוצר)

אחים
Brothers
(עופר)

brothers

דומה כי לא ניתן לעבור פסטיבל לקולנוע תיעודי בלי סרט בו היוצר מתעד את בני משפחתו. ברוב המקרים השאלה בסרטים האלו היא כיצד מוצא היוצר ערך מוסף ביצירה שלו על מנת שתוכל לצאת מגבולות הסרט הביתי ולסחוף קהל של זרים. בסרט זה, הבמאית הנורווגית אוסלג הולם תיעדה את שני ילדיה ברגע לידתם בערך, אבל התמקדה בהם כנושא לסרט לאורך תקופה של בערך עשור, מתחילת הלימודים של האח הקטן בבית ספר ועד לשלבים האחרונים של התיכון (בשילוב חומרים מוקדמים יותר). היא ניסתה לתבל את סרטה באמירות על ההבנה שהדברים המדהימים והחשובים ביותר בחיים הם הרגעים הקטנים, תהיות לגבי מהות התורשה, ואתיקה של תיעוד שלא מתערב במציאות, כאשר המתועדים הם אנשים שהיא צריכה להיות מעורבת ומנחה בחייהם.

אם יש בסרט אמירות מקוריות, אני לא הצלחתי למצוא אותן. ובכל זאת, המעקב אחרי התבגרות האחים מעניין בעיקר כי למרות שמצד אמם יש למשפחה מורשת של ימאים, הם נמשכים לעולם הכדורגל הקשור לאב המשפחה, ואף מבינים לאורך השנים כמה הקרבה ידרוש הניסיון להגשים את החלום ולשחק כדורגל מקצועני. בנוסף, להולם יש יכולת לבנות פריים אסתטי כמעט בכל סצנה, דבר שרחוק מלהיות מובן מאליו ביצירה אישית מאוד – זה בהחלט נראה כמו סרט של אמנית קולנוע. עם זאת, הסרט מתקשה להצדיק את אורכו (110 דקות) או לשמור על רמת עניין אחידה, לפחות עבורי.

יום שבת 21.05 | 15:00 | סינמטק 1
יום ב' 23.05 | 10:30 | סינמטק 4

אני לא שייכת לשום מקום – הקולנוע של שנטל אקרמן
I Don’t Belong Anywhere – The Cinema of Chantal Akerman
(עופר)

amerman

הבמאית מריאן למברט פותחת את סרטה אודות שנטל אקרמן בשוט בו רואים את הבמאית מפליגה במעבורת בכיוון מנהטן. שוט שמעריציה של אקרמן יזהו כמתכתב עם סיום סרטה ״חדשות מן הבית״ בו מעבורת מפליגה הרחק מאותו אי. יחד עם כותרת הסרט, הפתיחה הזו מדגישה את הניידות של אקרמן, אשר טוענת כי היא מתגוררת בניו יורק, בריסל, פריז, ישראל ובכל מקום (דבר שאכן היה נכון). אבל התחושה שאקרמן מקנה אינה דווקא של ניתוק, אלא תחושה של חיבור מסוים להיווה האנושית, גם אם המבט אליה לפעמים אינו שגרתי. זה ניכר בכל סרטיה יוצאי הדופן וזה ניכר גם בסרט הזה אודות עבודתה.

למברט מצליחה לספק מבוא ליצירות השונות של אקרמן בסרט יחסית קצר (67 דקות), מבלי לוותר על הדגשת הייחוד של אקרמן בתור יוצרת, בעיקר הקצב האיטי והמבט הלא מתפשר על חיים במצבים שונים, לאו דווקא ברגעים דרמטיים. הסרט משלב קטעים מרבים מסרטיה (לא כולם ולא בסדר כרונולוגי), שיחה עם חלק ממשתפי הפעולה עימה, וגם עם גאס ואן סנט כנציג בודד של מאות במאים שהושפעו מן היוצרת ילידת בלגיה. אולם, הדגש הוא האישיות הלבבית והמעמיקה של אקרמן עצמה, אשר מדברת בכנות גם על חוסר היכולת להגיע לקהל רחב ועל ההבדל בין הקולנוע ההוליוודי שהיא אוהבת לבין הסרטים שלה. היא עושה זאת באופן שיכול לגרום לצופה להבין מה מרתק בקולנוע שלה ואולי גם להבין האם כדאי לו להתנסות בצלילה הלא פשוטה לעולם היצירה שלה.

הסרט צולם בעוד אקרמן עורכת את סרטה האחרון, ״לא סרט ביתי״, והוא הוקרן לראשונה בבלגיה זמן קצר לפני מותה של אקרמן. לכן, ״אני לא שייכת לשום מקום״ נראה כסוג של סיכום, ובעיקר מבהיר עד כמה אישיים היו כל סרטיה של אקרמן, דבר אשר ניכר כשהיא מדברת על מוצאה היהודי ועל היחסים הקרובים עם אמה. זהו גם הנושא של ״לא סרט ביתי״ ובמידה רבה של רוב סרטיה הבמאית, אשר אומרת כי הסרטים תמיד היו התכתבות עם אותה אם אהובה, והיא אינה יודעת כיצד להמשיך ליצור כעת בעוד האם איננה. הסרט צובט את הלב לפרקים, אבל הוא בעיקר מעורר התפעלות ומחזק את התחושה כי שנטל אקרמן הינה אחת מן היוצרות הכי גדולות שקמו לקולנוע בכלל.

יום ו' 20.05 | 14:15 | סינמטק 2
יום ד' 25.05 | 14:30 | סינמטק 3

אש על המים
Fuocoammare / Fire at Sea
(עופר)

fuocoammare

הבמאי האיטלקי ג'אנפרנקו רוסי מחזיק בהישג כמעט בלתי נתפס בעולם פסטיבלי הקולנוע – שני סרטיו האחרונים זכו בפרס הכי חשוב בשניים משלושת הפסטיבלים הנחשבים בעולם. סרטו הקודם, ״כביש קדוש״, זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, והסרט הנוכחי שלו זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין (יחד עם שלושה פרסים נוספים, של חברי שיפוט אחרים, באותו פסטיבל). מה שהופך את ההישג ליוצא דופן הוא עצם הקבלה של סרטיו התיעודיים של רוסי למסגרת התחרותית של הפסטיבלים, אשר כמעט תמיד משתתפים בה רק סרטים עלילתיים, אם כי המגמה מתחילה להשתנות בשנים האחרונות. אולם, ייתכן והדבר הכי מדהים ברצף הפרסים הוא הסגנון הקולנועי של רוסי, שאינו מנסה להיות פורץ דרך, או להבדיל נגיש בשום דרך, אלא לספר את סיפור המקום המצולם בסרטיו. אם בסרטו הקודם הוא תיאר דמויות החיות לצד הכביש המקיף את רומא, בסרט זה הוא בחר לוקייישן יותר נידח ויותר סבוך מבחינה פוליטית – אי קטן שהפך בשנים האחרונות לאחד מן המקומות המייצגים ביותר של המאה ה-21.

מדובר באי למפדוזה, האי הדרומי ביותר של איטליה, שגיאוגרפית הינו קרוב יותר לאפריקה מאשר לאירופה היבשתית. בשנים האחרונות הפך האי לתחנה הראשונה של מבקשי מקלט מאפריקה (ולאחרונה גם מסוריה ואסיה) בדרכם לאירופה, כאשר רבים מהם נפלטים אל החוף או מתגלים בים המקיף אותו במצב רפואי קשה מאוד. רוסי בוחר בנושא טעון, אבל הוא מנסה לתאר אותו בקצב מדוד ובאופנים שונים, כאשר החיים של התושבים האיטלקיים מקבלים לא פחות מקום מחייהם של הפליטים המנסים לשרוד. בכך, הסרט גם מראה את הפשטות בחיים של תושבי דרום איטליה, בהם משפחה המנסה להתפרנס מדייג בעוד הילד הצעיר סובל מפגם בראייה, שדר רדיו, וגם רופא המטפל בתושבים המקומים ומנסה להעניק סיוע להמון האנושי הנפלט לחופי האי. יש בבחירה של רוסי להראות את המקומיים משהו שמקטין מהדרמה ומן היכולת של הסרט לסחוף את הקהל, שכן לא תמיד יש קשר בין סצנה לסצנה העוקבת. אבל על ידי הנחת אבני הפסיפס השונות טווה רוסי את האפקט הרגשי שמגיע בחלקו האחרון של הסרט, בו בעזרת צילום אסתטי ומוקפד מתגלות הזוועות הקשות ביותר, אשר המראה שלהם נחסך מן הצופה לאורך רוב שלבי הסרט.

למרות שיש כמה רגעי נהדרים בתיאור השגרה האיטלקית, הרגעים החזקים ביותר בסרט קשורים למבקשי המקלט, לניסיון להציל אותם, ולרצון שלהם לא רק לשרוד אלא גם לספר את סיפורם. אף כי חלק מן הסצנות הללו מזכירות סצנות דומות בסרטים אחרים אודות משברים הומניטריים, דווקא בגלל המבנה המקוטע רוסי מעניק לאנשים שהוא מתאר כוח. זה קורה, למשל, בסצנה נפלאה בה לצלילי מוזיקה אפריקאית שמשמיעה חבורת מהגרים ממערב אפריקה, אחד מהם מספר בשירה על המסלול השונה והכואב אשר עבר מאז ברח ממלחמת האזרחים בארצו. בכל תחנה הוא נתקל בקשיים נוספים, וגם הכניסה לאירופה לא צפויה להיות קלה, אבל המוזיקה שמלווה אותו מצביעה על קשר לחיים, כמו גם על אמונה.

יום שבת 21.05 | 16:30 | סינמטק 3
יום ג' 24.05 | 21:00 | סינמטק 4

בדרך
In Transit
(עופר)

in-transit

סרטו האחרון של אלברט מייזלס, אחד מן הבמאים המוכרים ביותר של הקולנוע הישיר בארה"ב (יחד עם אחיו דייויד לאורך רוב הקריירה), הוא למעשה סרט קיבוצי של חמישה במאים – מייזלס ועוד ארבעה מבני טיפוחיו. מייזלס ועוד שלושה ביימו וצילמו את חלקם, והבמאית-עורכת לין טרו, בעלת השם הכל כך מתאים לסרטיו של מייזלס (כלומר אמת הוא שם משפחתה), ערכה את החומר.

הסרט הוא לא רק קיבוצי בעשייה, אלא גם שיתופי בגיבורים שלו. הוא מתאר את קו הרכבות הארוך ביותר הפועל בארה"ב – קו הנוסע משיקגו מערבה לאורך צפון ארה"ב עד לחוף המערבי, שם הוא מתפצל לסיאטל או פורטלנד. הסרט מתאר את הנוף ולרגעים גם את עובדי הרכבת השונים, אבל המוקד שלו הוא הנוסעים ברכבת והסיפורים האישיים שלהם. חלק מן הסיפורים נחשפים רק לרגע קט, לחלק מן הדמויות אנו חוזרים מספר פעמים. בסרט שאורכו כשעה ורבע, דומה כי איננו זוכים למצות אף אחת מן הדמויות הרבות אשר מופיעות בסרט ומדברות זו עם זו או עם המצלמה, וכך מותיר הסרט טעם של עוד. יחד עם זאת, לעתים הסרט מתקשה לשמור על רמת עניין אחידה, אולי דווקא בשל הרצון שלו לתת כבוד לכל דמות המופיעה בו.

דרך קו הרכבת חושף הסרט צד פחות מוכר של ארה"ב. להוציא את שיקגו וסיאטל, או פורטלנד בקצה מסלול הקו, רוב המדינות אשר בהן חולפת הרכבת אינן נוכחות לרוב בקולנוע, ורוב האנשים המדברים אינם בהכרח גיבורים או מייצגים של חתך קל להגדרה בחברה האמריקאית – העניים ביותר אינם יכולים להרשות לעצמם לנסוע ברכבת ולעשירים יש אלטרנטיבות אחרות. מבלי משים, כמה סיפורים עוצרי נשימה כן נגלים ברכבת – אישה זקנה אשר פגשה את בתה לאחר שנים ארוכות של נתק, אם חד-הורית צעירה שנוסעת עם שלושת ילדה להתאחד עם המשפחה שנטשה בתור מתבגרת, ובחורים אשר מחפשים אושר ותקווה חדשה במערב, כמו גרסאות עכשוויות של המאה ה-19. ולסיום, גם גבר מבוגר שיודע שמותו קרב ורוצה לנסוע ברכבת פעם אחרונה כדי לצלם תמונות, ללכוד את הנופים, להביט פעם נוספת על זרים שנתיבים הצלטב בנתיבו. בניגוד לסרטיו הגדולים ביותר של מייזלס, לא מדובר ביצירה אשר מצליחה לסחוף לכל אורכה. אבל יש בה משהו צלול, כמה רגעי קסם ובעיקר הרבה אהבה לאדם באשר הוא אדם. מכיוון שהסרט מתמקד במסע עצמו ולא במתרחש בתומו, כל סיפור קטן בו משקף בעיקר תקווה.

יום ו' 20.05 | 16:00 | סינמטק 2
יום ג' 24.05 | 14:00 | סינמטק 2

ג׳יי.טי. לרוי: גרסת המחברת
Author: The JT LeRoy Story

(אורון)

jtleroy

רוב השיחות על דמות הקומיקס סופרמן מתישהו יגיעו לתהייה הקבועה ״מה, אבל איך לא כולם ידעו את הזהות הסודית של קלארק קנט רק בגלל שהוא מרכיב משקפיים, זה לא הגיוני!״. לכל מי שבאמת חושב או חושבת כך, אני ממליץ בחום על סרט נוסף שמדגים עד כמה קל ופשוט לשטות באנושות – ״ג׳יי.טי. לרוי: גרסת המחברת״. סרטו של ג׳ף פויירצייג (״השטן ודניאל ג'ונסטון״) מתחקה אחר התופעה התרבותית יוצאת הדופן ששמה ג׳רמי טרמינייטור לרוי – סופר קאלט מאז סוף שנות התשעים שסחף אחריו מעריצים, חלקם הגדול סלבריטאים בסדר הגודל המקסימלי ביותר, עד שנחשף באמצע העשור הקודם שלא היה ולא נברא. כלומר, אלא אם מחשיבים את היותה של הפרסונה עצמה כבריאה של לורה אלברט, מי שלא רק כתבה ספרים תחת שם העט ג׳יי.טי.לרוי אלא ממש המציאה פרסונה ציבורית יש מאין עבור מעריציו של האמן הביישן, ברגע שנדרשה להציג את הנער השברירי שכתב את הספרים והסיפורים, בעוד היא עצמה אישה מבוגרת עם בעיות נפשיות קשות. התוצאה היא סרט מטורף באמת, עם גיבורה מטורפת. מהסוג שארול מוריס היה עושה עליה סרט, וגם מהסוג שקשה להאמין לו בשלב מסויים.

הסרט מכיל טונות של אקספוזיציה ושברי מידע, וגם לא מקל את מלאכת ההרכבה והפענוח על הצופים בעודו מקפץ קדימה ואחורה בזמנים, זורק פיסת אינפורמציה חיונית או סתם משוגעת לגמרי כבדרך אגב. בכל פעם שמגיעה עוד תחנה משמעותית בדרכו של לרוי לכיבוש התרבות הפופולרית בשנות התשעים והאלפיים, חוזר הסרט אל עברה של אלברט המתוסבכת כדי לנסות ולהבין מהיכן שאבה השראה. כך מבאר הסרט מה באמת עבר על היוצרת האמיתית מאחורי לרוי בחייה הפרטיים, שגרם לה לא רק להמציא את הפרסונה של נער עם סיפור חיים מופרך אלא גם לבנות עולם שלם שבו הוא מתקיים לצד דמויות משנה, אותן גילמה יחד עם בן-זוגה. עולם שמזכיר משחק ברביות בו הבובות קמות על המפעילה שלהן, משתלטות לה על הנראטיב ובאות בדרישות לשינוי הסיפור שלהן עצמן.

האם הסרט הוא אוטוביוגרפיה של יוצרת מבריקה שהצליחה לשטות בכולם ולהוכיח כי כוחה של האמנות גדול מהחיים? לא אם תשאלו אותי, מסיבה פשוטה – בעיניי, הקטעים שהוגשו בסרט מתוך היצירות שחתום עליהן לרוי היו בנאליות להחריד, גלוריפיקציה רגשנית של סבל ותו לא. לכן, עבורי הסרט היה עוד דוגמה לבלבול שקיים בעידן שלנו (גם אם אינו אקסקלוסיבי לזמננו) בין כשרון לבין סיפור חיים טרגי. אפשר גם לקרוא את הסרט כתמרור אזהרה מפני מקסמי שווא, או כהוכחה שגם סלבס הם בני אדם, ורובם אפילו לא מבריקים במיוחד, כפי שיוכיחו כל אלה שנפלו בפח וניסו להתקרב ולהתיידד עם לרוי (הרשימה מדהימה, לא אספיילר אפילו שם אחד). אבל אצלי ההרגשה הייתה כוללנית יותר, טוטאלית יותר. זה לא שהמסר של הסרט הוא ״אל תסגדו לאלילים כוזבים״, אלא שפשוט אי אפשר לדעת, ואולי עדיף לא לסגוד כלל, לא ללכת בעיוורון אחרי שום יוצר, אופנתי ככל שיהיה. הרי בכולנו ניתן לשטות בקלות שלא מפסיקה להפתיע.

יום שבת 21.05 | 19:30 | סינמטק 1
יום ג' 24.05 | 22:30 | סינמטק 1
יום שבת 28.05 | 22:00 | סינמטק 3

דה פלמה
De Palma

(אור)

de-palma

במאי האינדי האהוב נואה באומבך ("כשנהיה צעירים", "פרנסס הא") ושותפו ג'ייק פאלטרו, הושיבו את אחד מבמאי הקולנוע הפופולריים של שנות השמונים, בריאן דה פלמה, לשיחה ארוכה על מכלול עבודתו. בסרט הקרוי על שמו, עובר הבמאי סרט-סרט, מספר על מאחורי הקלעים ותהליכי העבודה שלו.
דה פלמה מוכר לקהל הרחב בעיקר בזכות "פני צלקת" עם אל פאצ'ינו, "קארי" על פי סטיבן קינג, "משימה בלתי אפשרית" וכמובן "הבלתי משוחדים" המדהים. אבל על מעריציו האדוקים, ועל סינפילים מושבעים, דה פלמה נערץ גם בזכות סרטיו היותר מנייריסטים כמו "אחיות", "לבוש לרצח", "התפוצצות" ו"הזעם".

אוהבי הבמאי וצופי קולנוע אדוקים, ימצאו הרבה עניין ב"דה פלמה", אבל נדמה שהסרט מיועד רק להם. למעשה, להתייחס אליו כ"סרט" יהיה מבחינתי דחיקת גבולות די קיצונית – מדובר בריאיון ארוך וסטטי בו משובצים קטעים מסרטיו, ולעיתים כמה תמונות מהקריירה שלו. קשה לומר שלומדים משהו חדש מהפרויקט האוהד הזה, ולמעשה מאכזבת העובדה שלא מעמתים את הבמאי המוכשר עם כמה צדדים יותר בעייתיים בפילמוגרפיה שלו, כמו למשל העתקות הבולטות מהיצ'קוק, הוקס או אנטוניוני. בריאן דה פלמה הוא אחד המקרים הכי מרתקים בתולדות הקולנוע לשאלת הקשר בין מחווה/השראה לחיקוי, והיה מעניין לשמוע ממנו האם לדעתו הוא הגיע לשיאיו רק כאשר הוא נדבק ליצירותיהם של גדולים ממנו. בהקשר הזה היה אפשר לצפות ליותר מסרט שלם שמוקדש אך ורק לו, וככזה יש בו אלמנט מאכזב. נחמד ללכת אתו בשבילי הזיכרון, בטח כאשר חלק מהם נטועים עמוק בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, אבל אין בסרט הרבה ערך מעבר לזה.

יום ו' 20.05 | 21:45 | סינמטק 3
יום שבת 21.05 | 12:45 | סינמטק 4
יום שבת 28.05 | 16:45 | סינמטק 2

הקשב לי, מרלון
Listen to Me Marlon

(עופר)

listen-to-me-marlon

מרלון ברנדו היה אחד השחקנים הגדולים והמהפכניים בתולדות הקולנוע ובמשך רוב הקריירה שלו הוא היה גם אגדי מסיבות אחרות – ידוע לשמצה בתור שחקן שקשה לעבוד עימו ובבוז שהוא הביע לא פעם למקצוע שפירסם אותו. ככל שגדלה תהילתו (וגדל גופו) ברנדו גם הפך לפחות ופחות אותנטי.

הסרט החדש אינו הדיוקן הקולנועי הראשון של דמותו של ברנדו, אבל דומה כי הוא אינטימי בהרבה מכל סרט אחר הודות לממצא החדש העיקרי שבו – ארכיון קלטות האודיו העצום של ברנדו, בעיקר קלטות שהקליט ברנדו עבור עצמו, כתחליף לטיפול ולמטרות היפנוזה. יש משהו בעייתי מבחינת אתית בחשיפה של חומרים כה אישיים שיועדו להישאר פרטיים, אבל קשה שלא לצלול פנימה למבט המשלים על האישיות של ברנדו, הבעיות שהטריד אותו כל חייו, אך גם האמונה שלו בערכים והרגעים בהם דיבר בכנות על אהבה לקולנוע ועל כך שבכל זאת יש ערך למקצוע המשחק. קטעים אלו משולבים בקטעי ראיונות פומביים של ברנדו בהם הוא מביע עמדות שונות וכן מדי פעם גם בדברים של אנשים אחרים שעבדו עימו או היו קרובים לו. הכל מובא בקטעי ארכיון, בלי רגע אחד של ראשים מדברים.

הדבר היפה בסרטו של הבמאי סטיבן ריילי היא שהסרט לא משעמם חזותית לרגע. החל מקטעי הארכיון הנ"ל, קטעים מכל סרטיו הגדולים של ברנדו (והיעדר כמעט מוחלט של סרטים שצולמו אחרי שנות השבעים), הדמייה דיגיטלית של דמותו, וצילומים יפים המשחזרים את הסביבות השונות בהן חי השחקן הייחודי. הסרט מראה גם את החיים האישיים הסבוכים של ברנדו בכל הנוגע ליחסים עם הוריו, ילדיו, והנשים בחייו, אך למרות העיסוק בפרטי והחדירה לחומרים האישיים ביותר שבבסיס הסרט, בעיקרו זהו דיוקן של העבודה האמנותית של ברנדו. גם אם הדיון האמנותי לא מחדש הרבה למעריציו של השחקן, הסרט מהנה לצפייה ומאפשר הזדמנות נוספת לנסות ולקלוט את איכותו החד-פעמית של השחקן, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרטים בהם שיחק בשנות החמישים ובראשית שנות השבעים.

יום ה' 19.05 | 12:00 | סינמטק 1
יום ו' 20.05 | 19:45 | סינמטק 1
יום ה' 26.05 | 21:00 | כיכר הבימה (כניסה חופשית)
יום שבת 28.05 | 21:30 | סינמטק 2

החיים, סרט מצוייר
Life, Animated

(אור)

life-animated

אם לא היה מדובר בסרט תיעודי, אלא בסיפור בדיוני, הייתי זועם. כאילו שאולפני האנימציה של דיסני לא מספיק חזקים ומושרשים בעולם התרבות המודרני גם ככה, שעכשיו אנחנו צריכים סרט שלם שמראה איך הסרטים המצוירים של האימפריה הקולנועית הזו גם יכולים להציל חיים.
אבל זה לא סרט בדיוני, אלא סרט תיעודי, וככזה הוא פשוט שומט לסת. לא מבחינת מבע קולנועי או משהו כזה, למעשה מדובר בעשייה שגרתית לחלוטין. אבל לראות ולשמוע איך ילד הצליח להימלט ממעמקי תודעתו שסגרה עליו בזכות "פיטר פן" ו"ספר הג'ונגל", זה לא רק סיפור מדהים, אלא גם נורא מרגש.

זהו עיקר חלקו הראשון של "החיים, סרט מצויר", סרטו של רוג'ר רוס וויליאמס. אוון היה ילד קטן כאשר הוריו המודאגים והאוהבים שמו לב שמשהו בהתנהגותו יוצא דופן, ולאחר בדיקות ואבחונים גילו כי הוא סובל מאוטיזם. ההתדרדרות הייתה מהירה, ואוון נידון לחיים של בידוד, של חוסר יכולת לתקשר עם הסביבה, עד אשר הוריו הבינו שמשהו קורה לו בזמן הצפייה בסרטים המצוירים של דיסני. אוון לפתע פורץ החוצה, מגיב, מבין.
תחשבו "השמן של לורנצו" רק שבמקום התרופה החדשנית יש לנו את באלו וסימבה. הסצנה בה אביו של אוון מספר איך הוא הצליח לדבר אתו על ידי שימוש בבובה של יאגו מ"אלאדין" הוא רגע שלא ישאיר אפילו עין אחת יבשה באולם.
"החיים, סרט מצויר" הוא כולו סיפור על משפחה ואהבה, אין בו אנשים רעים או קונפליקטים גדולים מדי, אבל קשה להישאר אדישים אליו. הוא feel good movie מתחילתו ועד סופו. ואין בזה כל רע. אפילו להפך.

יום שבת 21.05 | 10:30 | סינמטק 1
יום ב' 23.05 | 14:30 | סינמטק 3
יום ו' 27.05 | 13:00 | סינמטק 4
יום שבת 28.05 | 15:00 | סינמטק 3

לפתוח את הכלוב
Unlocking the Cage
(אורון)

unlocking_the_cage

אפשר לראות את סטיבן ווייז בתור האייס ונטורה של תחום המשפט. כמו שהדמות אותה גילם ג׳ים קארי בקומדיות המופרעות הייתה בלש פרטי של חיות, התובע צדק עבור לקוחותיו בעלי החיים, כך ווייז מבקש לייצג את אלו שאינם דוברי את שפת בני האדם או מסוגלים להיכנס להיכל משפטי ולהגן על זכויותיהם. הדוקומנטריסטים הוותיקים כריס הג׳דוס ודי.איי. פניבייקר (״Don't Lock Back״) עקבו אחר פועלו בשנים האחרונות וחושפים חלק קטן ממנו בסרט זה.

אולי ההשוואה שלי בין ווייז לבין ונטורה לא לגמרי עושה חסד עם שניהם – עורך הדין של החיות הוא בהחלט דמות משעשעת, על גבול הקומית, אבל יש בו חמידות וטוב לב שפשוט מציפים את המסך. הוא אולי לא המשפטן הכי מבריק שראיתם, בעיקר כי בהחלט נכנס לפינות מול שופטים וזקוק לעזרת הצוות המקיף אותו בכל הקשור לפרטים הקטנים, אבל הוא מאמין במה שהוא עושה באופן שלם. בסרט הוא שוטח מספר מקרים בעברו שהובילו אותו לייצג הולכים על ארבע בין כתלי בתי משפט שונים בארה״ב, וכעת מרכז את המאמצים בהוכחה כי פילים, יונקים ימיים וקופי-אדם, בעיקר שימפנזים, הם אינטליגנטיים כמעט כמו בני אדם ולכן אין לכלוא אותם בכלובים משום סוג. לאחר מכן מתמקד הסרט במאמצי ההצלה של מספר שימפנזות, חלקן אפילו מפורסמות, והעברתן מתנאי הסגר ושבי אל מקלטים ירוקים ורחבי ידיים הקיימים במדינת ניו יורק.

בהקשר זה שווה להזכיר סרט נוסף, ״פרוייקט נים״, מעין גרסה דוקומנטרית של ״כוכב הקופים״, אבל גם הפעם מחוויר ״לפתוח את הכלוב״ מול הסרט האחר – אין בו ברק, סחף, או אפילו ייחוד קולנועי מלבד הנושא והדמות הראשית. יש בו גם הרבה פחות חיות חמודות ממה שהיה ניתן לצפות מסרט העוסק בהן, אך מאידך אפשר להודות ליוצרים על מיעוט באימג׳ים מצלקים של התעללות בבעלי חיים, גם כשאלו היו עוזרים להעביר את הנקודה של התובעים. עוד חשוב להדגיש כי ״לפתוח את הכלוב״ נהיה למותחן משפטי בשלב מסויים, אבל מהסוג שבו חוסר בקיאות של הצופה ברזי החוק האמריקאי או הבינלאומי עלול להקשות מאוד (או לפחות זה מה שקרה לי). כך שהמלצה עליו צריכה להגיע אל מי שהנושא בוער בעצמותיו, ויהיה מוכן לסלוח על אי אלו מהמורות בדרך.

יום א' 22.05 | 19:00 | "מקום לשבט" מרכז האירועים והסדנאות של הבר-קיימא (כניסה חופשית)
יום א' 22.05 | 21:00 | "מקום לשבט" מרכז האירועים והסדנאות של הבר-קיימא (כניסה חופשית)
יום ב' 23.05 | 17:30 | סינמטק 4
יום שבת 28.05 | 18:00 | סינמטק 4

מבצע ״עומק 2״
Depth Two
(עופר)

depth-two

סרטו של הבמאי הסרבי אוניין גלאווניץ׳ הוא אחד מן המצמררים ביותר מבין הסרטים שראיתי אודות פשעי המלחמה במולדתו, במהלך מלחמת האזרחים של שנות התשעים. הסרט משיג אפקט זה דווקא תוך הימנעות מדימויים קשים והיעדר כמעט מוחלט של שימוש בחומרים ארכיוניים. אקורד הפתיחה של הסרט הוא עוצמת הטבע של דרום סרביה – נהר הדנובה הענק מפריד בין צוקים בצד הסרבי לבין רומניה הסמוכה. הנהר מצולם בימינו אנו, אך אדם אשר מדבר בקריינות מחזיר אותנו לעבר ולמשאית שנמצאה במים במהלך המלחמה, יחד עם סיפור המאמץ להסתיר את הסוד המזעזע שהתגלה באותה משאית. מנקודה זו הסרט ממשיך להציג מספר עדויות לגבי אירועים הקשורים בסופו של דבר לקבר אחים ענקי סמוך לבלגרד. קבר שכאשר התגלה בשנות האלפיים, הדעה הרווחת הייתה כי מצויים בו מהגרים כורדים שלא שפר גורלם, או לוחמים בוסניים. אבל המציאות מצמררת הרבה יותר וקשורה במאבק אשר התחולל בדרום המדינה.

כאמור, הסרט מכיל מספר עדויות – של עוברי אורח מקריים, חיילים אשר ביצעו בפשעי מלחמה וקולם מסווה, וגם של אישה אחת שניצלה בדרך נס. המצלמה של גלאווניץ׳ לא מראה לרגע את הדוברים, אבל עוקבת אחר העדות בימינו, לרוב דרך צילום אתרי התרחשות בהם כנראה אירעו הדברים בזמנו: נהר הדנובה, מזבלה, עיירה קטנה, או מבנים נטושים, שהדי העבר מוספים להישמע בהם. מעבר להיות הסרט כתב האשמה חמור כלפי החברה אשר ממשיכה לצמוח אחרי הפשעים, הסרט מהווה גם תרגיל ביחס בין הפסקול והתמונה. הבמאי יודע מתי לחרוג מן הטכניקה בה הוא נוקט ולכן מצליח לייצר סרט שלא מרפה. לא מדובר בסרט פשוט לצפייה, הן בגלל הבחירה הקולנועית הניסיונית והן בגלל הנושא הקשה מנשוא, כך שלא כל הצופים יכולו לשרוד אותו עד תומו או לעכל אותו בסופו, אך מדובר ביצירה חשובה ומרתקת.

יום ג' 24.05 | 12:45 | סינמטק 4
יום ה' 26.05 | 20:00 | סינמטק 4

המפלצת
Behemoth
(עופר)

behemoth2

"הצער הכי גדול בחיים הוא לחיות עם תשוקה ובלי תקווה, אין עצב גדול יותר מלהיזכר בייסורים בזמנים בהם שמחנו".

הבמאי הסיני ז׳או ליאנג יצר סרט על מסע למעמקי הגיהנום. הגיהנום הוא תעשיית הפחם באזור מונגוליה-סין. יש לו מדריך, אבל הוא מציין כבר מן ההתחלה כי בניגוד ל"קומדיה האלוהית" המדריך שלו הוא אדם פשוט ולא משורר, רועה צאן שמעמיד מראה מול המציאות ולוקח את הבמאי ואת הקהל במסע לירי ושקט למעמקי התופת. כל המילים בסרט הן של הבמאי, אשר משלב את המבט שלו על המציאות עם דימויים מופשטים של אדם עירום החולם את המציאות של ימינו. הוא עושה גם שימוש בעדשה אשר שוברת את התמונה לעתים וגם בהילוך איטי. נתונים אינפורמטיביים נמסרים לצופה רק בסיום היצירה היפהפיה, המאתגרת והמטרידה. כל כך הרבה עשן, אבק ואפר נראה על המסך בסרט, עד שלרגעים גם לי היה קשה לנשום.

הדימוי של הגיהנום חוזר בסרט במספר אופנים, למשל בשוט אשר יורד במעלית יותר ויותר נמוך במכרה הפחם, שהפך הר שהיה בעבר ירוק למפעל אשר כמעט ולא נותר בו טבע. אבל המכרה אינו המדור האחרון בתופת. הסרט מתאר גם את הובלת הפחם, את מפעל הזיקוק, מפלצת של תעשיה. באנגלתי הסרט נקרא "בהמות׳", מילה שעבור צופה שאינו דובר עברית מזכירה את התנ"ך ואת המפלצות המיסטיות. מקור המילה בספר איוב והסרט לעתים נדמה ככתב האשמה מול האל. במקרה זה, האל הוא כנראה כוחות השוק אשר רומסים את מה שנראה בחלק הכמעט מסיים של הסרט – הגוף האנושי. ליאנג מראה כיצד הזיהום והעבודה פגמו בגוף ובפנים של הפועלים ושל החיים בסביבת המפעל, עד לדרגה בה לא דרושה הכתובית אשר תסביר על מספר מקרי המוות שנגרמו.

יש בסרט גם גן עדן, אך גם הוא מראה לנו עד כמה המציאות החברתית בימינו מעוותת, בסין כמו ביתר העולם. גם בדימוי של שלווה הוא כמעט ריק מאדם וריק משיח האנושי. הגדולה של הסרט נעוצה בסתירה שבו – זה סרט מרהיב ביופיו, על כיעור. סרט שמנסה להיות פואמה, אם כי חלקים ניכרים מן הזמן הוא מוותר על מילים. כמו לא מעט מסרטי דוקאביב, יש בקצב האיטי שלו משהו שעלול לנכר או לשעמם, אך מנגד גם להפנט.

יום שבת 21.05 | 11:45 | סינמטק 2
יום ב' 23.05 | 15:15 | סינמטק 1

נועם חומסקי: רקוויאם לחלום האמריקאי
Requiem for the American Dream
(אורון)

chomsky

הסרט זוכה האוסקר של אדם מקיי, ״מכונת הכסף״, עורר מחדש את העניין של המיינסטרים במשבר הכלכלי האמריקאי/עולמי של סוף העשור הקודם, שהיה בעצם נורת אזהרה מהבהבת לצניחה פיננסית נוספת אם החוקים לא ישתנו רדיקלית וקרדינלית. סרט תיעודי על אותו הנושא, שכותרתו ״רקוויאם לחלום האמריקאי״, צץ בפסטיבל טרייבקה באותה השנה וזכה לעניין מחודש כחודש לפני טקס האוסקר בפסטיבל ניו יורק. בסרט מסביר איש הרוח והאקטיביסט נועם חומסקי כיצד נוצר בארה״ב מעגל האימים של הון-שלטון, שמוכר גם במדינות אחרות, ומדוע קריסה נוספת היא רק עניין של זמן. תהיתי לאן נעלם הסרט הזה, ועכשיו בזכות הקרנתו בפסטיבל דוקאביב אפשר לא רק לצפות בו, אלא גם לקבל תשובה חלקית על העניין.

ראשית, ״רקוויאם״ הוא למעשה הרצאה מצולמת של חומסקי. ב-72 דקות, סוקר הוגה הדעות עשרה ראשי פרקים בתולדות הקפיטליזם החזירי, בתוספת תמצית פועלו כפעיל שמאל קיצוני. את הקלוז-אפים מעוררי ההזדהות על פניו של חומסקי שובר הסרט בעזרת אינפוגרפיקה שמטרתה לפשט ולבאר את דבריו. לא יכולתי שלא להיזכר בסרט אחר שהוקרן בדוקאביב לפני שנתיים, ״האם האיש שהוא גבוה מאושר?״, אז לקח מישל גונדרי את הקונספט של שיחות מצויירות עם חומסקי למקום הרבה יותר מעניין, ויזואלית ותכנית. לעומתו, היוצרים של סרט זה – פיטר די. האצ׳ינסון, קלי ניקס וג׳ארד פי. סקוט – נעדרי השראה כשזה מגיע לקולנוע. עם זאת, דבריו של חומסקי מצליחים לרתק בזכות עצמם, ואפילו לעשות סדר בתהליכים ההיסטוריים שאנו מצויים במרכזם. ההישג מתעצם נוכח העובדה שהמרואיין נאלץ להתגבר על פסקול נוכח מדי ומז׳אנר אחר לגמרי (משהו בין מותחן סוג ב׳ לסרט גיבורי-על / הרה גורל).

התחושה הכללית בסיום היא כמו אחרי פצצת דיכאון, דווקא בסרט שמסתיים בקריאה לפעולה. כלומר, אחרי שחומסקי שטח בפנינו באופן בהיר ושאינו משתמע לשתי פנים באיזו שיטתיות דופקים את כולנו (למעט ה-1% המפורסם), מסתיים הסרט ברצף של צעדות מחאה ורמז לכך שרק פעולות של מחאה והתקוממות יביאו שינוי. אבל כשזה מגיע אחרי הידיעה שאנו בדרך לעוד אסון באופן ודאי, קשה לומר שהדבר הראשון שעולה בראש הוא איזה כיתוב מחאתי מגניב לשלט שיורם בהפגנה מתישהו בקרוב.

יום ו' 20.05 | 10:00 | סינמטק 2
יום ב' 23.05 | 13:00 | סינמטק 4

תחת השמש: שנה בצפון קוריאה
Under the Sun

(אור)

under-the-sun

כשזה מגיע לקונפסט, לחשיבה קולנועית, "תחת השמש" הוא הברקה מדהימה. הבמאי ויטאלי מנסקי וצוותו קיבלו אישור לצלם סרט תיעודי על צפון קוריאה, הדיקטטורה האסייתית שסגורה מכל משמר לעיניים חיצוניות. יחד עם האישור, הם קיבלו צוות פיקוח צמוד ותסריט מגביל, שלא יחשבו אפילו על להציג את המדינה באור שלילי.
מנסקי, יחד עם הצלמים אלכסנדרה איבנובה ומיכאיל גורובצ'וק, הרימו שוטים נפלאים של "חיי היומיום" של צפון-קוריאה, אבל לסרט הכניס העורך אנדריי פאפרני גם את מה שקרה לפני ואחרי הקאט. ככה "תחת השמש" חושף באופן קולנועי ומרתק את האמת שאמורה להשאר מחוץ לפריים, ומעניק לנו באופן חכם ומעודן את מה שאף אחד לא רוצה שנראה.

כרעיון זה עובד נפלא, אבל מה שלסרט אין בכלל הוא מבנה, ושם הוא מתחיל להיסדק. בהתחלה זה מרתק, אבל אחרי כחצי שעה, כשכבר הבנו את הרעיון ועכשיו אנחנו שואפים למשהו נוסף (בין אם זו אסקלציה של תחושת הסכנה או התקדמות עלילתית), הסרט לא נותן דבר, ואז הופך להיות מעט מתיש. אם היה מדובר בסרט שאורכו פחות משעה, הוא היה יכול להיות יצירת מופת. מכיוון שמדובר בשעה וארבעים, ישנה תחושה של לאות באיזשהו שלב, והרעיון המבריק הולך ומתקהה.

יום א' 22.05 | 20:15 | סינמטק 1
יום ג' 24.05 | 12:45 | סינמטק 1
יום ו' 27.05 | 15:15 | סינמטק 4

תגובות

השאר תגובה