• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

״מיתה טובה״, סקירה

11 באוקטובר 2014 מאת אדוה לנציאנו

התרבות שלנו לא אוהבת לדבר על זיקנה. כולנו מכירים אנשים זקנים, רובנו גם נגיע להיות כאלה, אבל הייצוג של זיקנה בסוגי המדיה השונים לוקה בחסר. מחקר שנערך באה"ב מראה כי שיעור הפנסיונרים (65+) שמופיעים בטלוויזיה בפריים טיים הוא כחמישית משיעורם באוכלוסייה. בקולנוע, להערכתי, המצב טוב יותר, אבל לא בהרבה. אפשר לחשוב על כמה סיבות לתת-הייצוג של זיקנה במדיה. למשל, התפישה כי זקנים הם פחות פוטוגניים, לפחות על פי סטנדרט היופי של החברה. או העובדה שזיקנה נראית לנו כמו תקופה לא אטרקטיבית, כמעט טראגית, ואנחנו מעדיפים לחשוב עליה פחות. זה במובן מסויים עניין של ביצה ותרנגולת, כפי שאפשר לראות בהמשך של המחקר הנ"ל, שמראה קורלציה גבוהה בין צפייה מרובה בטלוויזייה לתפישות שליליות על הזדקנות. וזה רק העניין הכמותי. כשנתחיל לחשוב על התוכן של ייצוג זיקנה במדיה, ונשאל את עצמנו כמה יוצא לנו לראות, לדוגמה, נושאים כמו חיי אהבה או מיניות בהקשר לדמויות זקנות, המצב ייראה בעייתי בהרבה.

על רקע הנוף הזה, אני לא יכולה שלא להריע ל"מיתה טובה", סרטם של טל גרניט ושרון מימון שמוצג כעת בפסטיבל חיפה ובבתי הקולנוע, ולו רק לאור גיבוריו וגיבורותיו הפנסיונרים. אלה שוהים יחד בדיור מוגן, ומתמודדים בפתיחת הסרט עם סבלו הממושך של חברם מקס (שמואל וולף), חולה סופני. בכאבו, מקס מבקש למות. אשתו יאנה (עליזה רוזן) וחברם יחזקאל (זאב רווח) מתייחסים לבקשתו של מקס ברצינות. הם חוברים לד"ר דניאל (אילן דר) שמסייע להם עם הפן הרפואי ולרפי (רפי תבור), שוטר לשעבר שאחראי על כיסוי עקבותיהם, ויחד מהנדסים מכשיר שבאמצעותו, בלחיצת כפתור, יוכל החולה להרוג את עצמו. השמועה על פעולותיה של החבורה מתפשטת בקרב הדיירים האחרים, ועד מהרה מתקבלות בקשות נוספות לסיוע עבור חולים סופניים נוספים. במקביל, מצבה של אשתו של יחזקאל, לבנה (לבנה פינקלשטיין), חולת הדמנציה, הולך ומדרדר, ויחזקאל נאלץ להכיר במחלתה ולהתמודד עם השלכותיה.

אם כן, מרכיב משמעותי בעלילת מיתה טובה הוא נושא המתות החסד. אלא שלא בדיוק מדובר בהמתות חסד, כיוון שהמכשיר אותו בנו הגיבורים מאפשר, כאמור, לחולה להרוג את עצמו. לכן המונח באנגלית assisted suicide (התאבדות מסוייעת) יותר מתאים כאן. אולם הבחינה האתית של העניין במהלך הסרט היא יחסית זניחה. ההתנגדויות המוסריות שעולות אצל הדמויות במהלכו נעלמות מהר מאוד, כך שבעיניי לא מדובר בסרט שעוסק בדילמה של בעד או נגד התאבדות מסוייעת. במילים אחרות, כצופים, אם אתם מתנגדים לדבר, כנראה לא תפסיקו להתנגד לו לאחר הצפייה – כי זה לא העניין. אז מה כן העניין? לדעתי מדובר בייצוג ובבחינה של החיים בגיל השלישי, הגיל בו מוות הופך להיות נוכח מאוד, הן בכך שעליך לעמוד מול מותם של חברים ובני זוג והן בכך שהוא מרחף גם מעליך עצמך.


אחת הדרכים המרכזיות בעזרתן הסרט מייצג זאת היא הומור. וזה קצת מוזר. לפני שנתיים, עסק מיכאל האנקה בסרטו ״אהבה״ בנושאים מאוד דומים, אבל באופן שונה לחלוטין, אולי מקובל יותר. "רציני", אם תרצו. אבל אני חושבת שאפשר להתייחס לדברים רציניים והרי גורל, לשאלות של חיים ומוות, גם בעזרת הומור. יתרה מכך, מבחינה מסויימת ההומור הופך את זה לקרוב יותר, בר תפישה. כמו הסדרה ״עמוק באדמה״ של אלן בול, שעשתה דבר דומה, הסרט לא צוחק על מוות, אלא מצחיק עם מוות. זה לא אומר שמדובר בבחינה לא "רצינית" של הסוגיה, שכן הומור ורצינות לא בהכרח סותרים זה את זה. העובדה שהדמויות מתבדחות תוך כדי שהן נפרדות מהקרובים להן, לא הופכת את המוות ב״מיתה טובה״ לפחות קורע לב ממוות קולנועי "רציני".

עם זאת, אנחנו כן נחשפים לדילמה מוסרית ורגשית ששזורה בסרט. בסצנת הפתיחה, יחזקאל מתקשר לאחת הדיירות בדיור המוגן ומעמיד פנים שהוא אלוהים, המבקש ממנה להמשיך בטיפול רפואי. זו מטאפורה משעשעת לאופן שבו יחזקאל "משחק אותה אלוהים" בהמשך. הוא נעתר לבקשותיהם של הזקנים שרוצים למות בכבוד, ומאפשר להם את השימוש במכשיר שבנה. אך בהמשך דעתו משתנה.

[מכאן ספוילר – אפשר לדלג לפסקה הבאה] יחסו של יחזאל משתנה כשאשתו, לבנה, מבקשת למות. אז יחזקאל מסרב לה להשתמש במכשיר, מסרב לבקשתה. היכולת שלו לאפשר לאנשים למות נעצרת כשהרגש מתערב. לבנה עצמה עוברת תהליך הפוך. בתחילת הסרט היא יוצאת נגד ההתאבדות המסוייעת של מקס ומנסה למנוע אותה, אולם כשהיא מגיעה למצב במחלתה בו היא לא רוצה לחיות עוד, היא עצמה מבקשת סיוע בהתאבדות. נראה שהסרט מבקש לומר שההחלטה מי יחיה ומי ימות לא יכולה להיעשות באיפה ואיפה. אף אחד לא יכול להיות אלוהים עבור מישהו אחר. ואולי רק אתה יכול להיות אלוהים עבור עצמך, ולהחליט מתי חייך יסתיימו. [סוף ספוילר]

תוך כדי כך, מיתה טובה לא מראה את החיים בגיל השלישי רק כעוסקים בסוגיות של חיים ומוות. מה שמחזיר אותי לשאלת הייצוגים מפתיחת הסקירה. בסרט שכל גיבוריו הם אנשים זקנים, אנחנו מקבלים לא רק מחלות, אבל, כאב וטרגדיה, אלא גם מערכות יחסים זוגיות מורכבות, חברויות אמיצות, אהבה ללא תנאים וגם עירום. כן כן, עירום זקן. כזה שמעוגן בעלילה, כזה שלא נמצא שם לשם פרובוקציה או גיחוך. איפה נשמע כדבר הזה? בהפתעה נוספת, אנחנו גם מקבלים מערכת יחסים רומנטית, מינית והומוסקסואלית בין שניים מהגיבורים. ובעוד אני מורידה את הכובע על כך, עלי גם להתעכב ולומר שזו דווקא כן מופיעה בסרט לרוב כקוריוז ולשם הבדיחה. לגבי השאלה האם עדיף לראות ייצוגים כאלה כבדיחה כשהאלטרנטיבה הנוכחית היא לא לראות אותם בכלל, אני חושבת שאפשר להתווכח.

כל זה כנראה לא היה עובד ללא תצוגת המשחק היפהפיה של כל אחד ואחת משחקניו הראשיים. ארבעה מתוכם היו מועמדים לפרס אופיר, בכל קטגוריות המשחק, וזאב רווח זכה בפרס השחקן הראשי – ולא בכדי. היכולת שמפגינים השחקנים, לגשר בין עצב עמוק והומור לעתים מקאברי ולעתים פאנצ'-לייני, לא רק בין סצנות אלא גם בתוך אותה סצנה עצמה, היא חיונית לאיזון העדין של הסרט. לעתים האיזון הזה מופר בשורות דיאלוג לא מדוייקות או בפאנצ'ים מיותרים, אבל לרוב הכתיבה משרתת את המטרה, ומצליחה להישאר אמינה וחדה. אפילו כשהסרט עושה הפסקה מריאליזם בסצנה סוריאליסטית של ביצוע השיר "ארץ להד"ם", המשכתי להאמין. החריגה הפתאומית הזו מהשפה של הסרט מגיעה בדיוק במקום הנכון.

בכך, ״מיתה טובה״ מנגיש כמה וכמה נושאים שלרוב קשה לגשת אליהם. הוא מגיש לנו דמויות לא שגרתיות, שככלל זוכות למעט מאוד ייצוג קולנועי, ומעניק להן תוכן של ממש. מעטים הם הסרטים שעושים זאת בהצלחה, והוא מצליח בעיקר כי הוא מעניק מינון מדוד, וכנראה נכון, של האלמנטים הכל-כך שונים בו. לכן אסיים, ברוח הסרט, עם פאנץ' ואבקש – אמרו כן לזקן.

mita_tova2

תגובות

  1. אבנר בן נר הגיב:

    סקירה שטחית למדי עם פרוט תוכני מיותר (הסרט קל מידי ל"הבנה" גם ככה) ותובנות ברורות מאליהן ומעט מאוד "קולנוע". בעיני: משחק תיאטרלי מסורבל של רוב המשתתפים, זאב רווח מנייריסטי כתמיד כמעט, כמה הברקות תסריט נחמדות, חלקן- בדיחות קרש שעובדות שוב ושוב על אותו עיקרון, והכי בעייתי: דמויות שטוחות למדי ולא ממש מעניינות (ראו למשל את לבנה פינקלשטיין המקרינה כל הזמן "נחמדות" טרחנית. הכל שקוף וחד מיימדי גם כשיש כביכול "תפניות")

    1. תגובה שטחית למדי עם פירוט תוכני מיותר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.