• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

"אהבה", סקירה

17 בינואר 2013 מאת עופר ליברגל

כיצד בכלל להתחיל לכתוב על סרט כמו "אהבה" של מיכאל האנקה? (פבלו קישר את הסרט לתופעה קולנועית רחבה יותר) דומה כי זו משימה קשה בערך כמו להתחיל לעבוד על יצירה שתצדיק כותרת יומרנית כמו "אהבה". זהו סרט קטן מאוד באמצעים מצד אחד, ומפואר בשאיפות שלו מצד שני. סרט של במאי אינטלקטואלי שעובד בעיקר על האלמנט הרגשי. הסרט עבד עלי בצורה כל כך קשה עד כי התקשתי לתפקד בצורה נורמלית בימים שלאחר הצפייה. עבור צופים אחרים, הסרט הרגיש כמניפולטיבי ומשעמם, אני מציין זאת כאן כי הסקירה הזו הולכת להלל את הסרט. איני יכול לכתוב אחרת. אני נוטה לעיתים לדברי שבח מוגזמים והפעם לא אוכל להימנע מכך: "אהבה" הוא אחד מן הסרטים הגדולים של השנים האחרונות וכנראה הדבר הכי טוב, עמוק ומרגש שמוצג עכשיו בבית הקולנוע. הוא פרק חדש לגמרי ומרתק בקריירה של אחד מן הבמאים הגדולים של העשורים האחרונים. הוא סרט מדכא מאוד, אבל יש בו גם משהו אופטימי לגבי האופי האנושי. הוא סרט שאני לא יכול שלא להלל, אם כי לעתים קשה לי להמליץ עליו, בטח שלא עבור כל צופה.

בתחילת הקריירה הקולנועית שלו, התחושה הייתה שמיכאל האנקה רוצה בראש ובראשונה לזעזע ולעצבן את הקהל הצופה בסרטיו. הוא החל לביים סרטים באורך מלא בשלב מאוחר יחסית וביצירות כמו "הוידאו של בני" ו"משחקי שעשוע" בחן את ההתענגות של הקהל על אלימות בקולנוע, את האופי האלים של החברה בכלל ואת הצביעות הבורגנית בפרט. האלימות המשיכה להיות הנושא המרכזי של סרטיו, גם בשלב בו הם עברו עידון מסוים. גם בשלב בו העומק של הסרטים שלו כלל נושאים מורכבים יותר והטכניקה שלו השתפרה. עד לשלב בו כל סרט חדש שלו הוא אירוע בקרב שוחרי הקולנוע האמנותי. בנוף של הקולנוע העכשווי, סרטים כמו "מחבואים" ו"סרט לבן" הם מן היצירות הבודדת מן המאה- 21 שזכו למעמד של יצירת מופת. "אהבה" הוא סרט שכל שוחרי הקולנוע האמנותי ציפו לו – אלו הרואים בהאנקה את גאון הדור ואלו הרואים בו פרובקטור, מניפולטור ובמאי מוערך יתר על המידה. "אהבה" זכה, די כצפוי, בפרס דקל הזהב והותיר רבים מן הקהל במצב של הלם. אבל זה היה הלם אחר.

הלם כי כותרת הסרט אינה צינית. האנקה, המבקר של הבורגנות המערבית והאלימות בחברה האנושית, יצר סרט שבו האלימות כמעט ואינה נוכחת והאהבה נמצאת בכל פריים. זו לא רק האהבה של הגיבורים זו לזה וזה לזו, זו גם אהבה של האנקה כלפיהם. הוא מאוד מעריך אותם. אבל בכל זאת מעביר אותם דרך  גיהינום. לכן זהו אולי הסרט הקשה ביותר לצפייה של האנקה, לפחות עבור אלו המתחברים אליו רגשית או מכירים ארוע דומה מחייהם הפרטיים.

עלילת הסרט פשוטה למדי: אנו עוקבים אחר חייהם של זוג קשישים, מומחים למוזיקה, עשירים, משכילים ואוהבים. בוקר אחד, האישה מפסיקה לתפקד לכמה דקות בארוחת בוקר. מאז מצבה הבריואתי מידרדר והבעל מטפל בה בעוז. הרבה יותר מזה לא מתרחש.

השפה הקולנועית של האנקה פשוטה אף יותר: להוציא סיקוונס אחד בפתיחה, כל הסרט מתרחש בדירתם של בני הזוג, או בבניין בו הם גרים בפאריז; המצלמה זזה פעמים ספורות במהלך הסרט; אין שימוש יוצא דופן בעריכה; האנקה רק מסתמך על הדיאלוגים האמינים שכתב ויכולת המשחק הפנומנלית של שחקניו, בעיקר שלושה מענקי הקולנוע הצרפתי בכל הזמנים: עמנואל ריבה, ז'אן-לואי טרנטיניאן ואיזבל הופר.

האנקה מדריך את השחקנים

עמנואל ריבה זוכה ברוב פרסי המשחק המוענקים לסרט והשחקנית הזכורה בין היתר מ"הירושימה אהובתי" החד פעמי נותנת תצוגה יוצאת מגדר הרגיל בתור אישה חולה המאבדת בהדרגה את יכולותיה הגופניות והמנטליות. אבל עבורי ההופעה הטובה ביותר בסרט היא של ז'אן-לואי טרנטיניאן, מכוכבי הקולנוע הגדולים של שנות החמישים והששים שחזר לקולנוע לאחר הפסקה של לא מעט שנים. הוא מגלם גבר קשיש רב תושיה, אשר נאחז בחיים בכוח ובגבורה ומעביר בו זמנית אהבה עצומה, יאוש עמוק, אלימות עצורה ואדיבות.

איזבל הופר מופיעה בסרט למספר מצומצם של סצנות, אבל כל אחת מהן היא בעלת חשיבות למהלך הרגשי והאמנותי של הסרט. מלבד ההידרדרות הראשונה, האנקה חוסך מן הקהל את הרגעים הדרמטיים של ההידרדרות ואנו למדים על המצב בעיקר דרך ההתנהגות של הופר, המגלמת את בתם של בני הזוג – בת שהיא בו זמנית אהובה ומרוחקת. בכך, הסרט גם דן ביחסי הורים-ילדים בעידן בו הילדים כבר לא גרים קרוב להורים או רוצים לטפל בהורים.

יותר מכל, הסרט עוסק במאבק האנושי. לא המאבק של האדם מול יצרו או מול אדם אחר, אלא המאבק בחולשה הבלתי נמנעת של הגוף הפיזי האנושי, גוף שבסופו של דבר קורס, לא משנה כמה עשיר או משכיל תהיה. זהו מאבק כואב, כי מי שלא הכיר מאבק דומה בסופו של דבר יכיר מאבק דומה. זהו גם מאבק בין הפיזי למופשט, בו העולם הרוחני סופג שוב ושוב נוק-אאוט. אבל האנקה בסרט הזה גם מאפשר לעולם האמנותי והרוחני רגעים של התרוממות ואפילו מספק לגיבור שלו רגע של ניצחון פיזי מסוים.

מראשית הסרט, האנקה מבקש שהחוייה לא תהיה רגשית בלבד. את סוף הסיפור הוא מביא כבר בהתחלה ולאחר מכן נראה שוט ארוך של קהל הצופה בקונצרט (הגיבורים הינם חלק מן הקהל) בהקבלה ברורה לקהל הצופה בסרט. האנקה לא מסתיר את המלאכותיות של היצירה שלו, לא מסתיר את השימוש של קולנוע, כל קולנוע, במניפולציות. בסופו של דבר, הבחירה הזאת רק משרתת את המהלך הרגשי, לפחות עבור הקהל בו הסרט מצליח לגעת.

זהו סרט פשוט מאוד ואפקטיבי מאוד. סרט שמהולל בהרבה מאוד ביקורת ואני מרגיש שנגע בי באופן אישי. סרט שאני גם מבין כל צופה שישתעמם בו, או יבוז לו. עבורי זהו סרט חובה, חוויה לא פשוטה בכלל הכרוכה בלא מעט דמעות ורעד. אבל בסופו של דבר, לדעתי יש משהו אופטימי ביצירה המפוארת הזאת – יש בה היזכרות ביופי של החיים, במסירות האנושית לחיים. היא מצליחה להגיע די קרוב להגדרה של אהבה, או לפחות אהבה מסוימת.

בגלל סרטים כאלה אני אוהב ושונא – אבל בעיקר אוהב – קולנוע.

(לניתוח פרטני נוסף של הסרט מומלץ להקשיב לפודקאסט שהקלטתי עם פבלו ועם נחמן אינגבר)

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    True
    Great film

  2. איריס הגיב:

    לפני חצי שעה חזרתי מהסרט ואתה צודק בכל מילה. קשה לי עם האנקה, אבל הוא גם אחד הבמאים האהובים עליי. אני חושבת שהוא הבמאי היחיד שאני לא יכולה לראות אף סרט שלו יותר מפעם אחת, הם כל כך מתישים ומטלטלים. לדעתי "אהבה" הוא הסרט הראשון שלו שבו הרגשתי שהוא אוהב וחומל על הדמויות שלו. סצינה אחת לקראת הסוף גרמה לי לפרוץ בבכי בקולנוע, דבר שלא קורה הרבה. זה סרט מאוד מאוד אמיתי וקורע לב וממש לא לכל אחד.

  3. בועז כהן הגיב:

    אין סיכוי שבעולם שאצפה בסרט הזה. שום סיכוי.
    "אישה חולה המאבדת בהדרגה את יכולותיה הגופניות והמנטליות…."; …"מעביר אותם דרך גיהינום. לכן זהו אולי הסרט הקשה ביותר לצפייה של האנקה…"; "… – כתבת יפה מאוד, ושיכנעת אותי שלא לצפות בו אף פעם.

    1. איריס הגיב:

      זה סרט קשה מאוד לצפייה, אבל לא הכי קשה של האנקה לדעתי. הכבוד הזה שייך לסרט "משחקי שעשוע" (בגירסתו המקורית).

      1. גל בן-כוכב הגיב:

        איריס שלום,
        רציתי לדעת אם הסתדרת בסוף עם הקישור שסיפקתי לך לאתר המוכר DVD של "סטאלקר." עם העורכים הסליחה, אני יודע שהתגובה לא קשורה לנושא הנידון בפוסט זה…

        1. איריס הגיב:

          כן, תודה, זה קצת יקר, אז אני אצטרך לחכות קצת…

  4. ישראל וינקלר הגיב:

    יצאתי כרגע מהסרט. סרט מעיק מאד, עשוי טוב, משחק מעולה, בעיקר של עימנואל ריבה אבל נידמה שיש הגזמה בהפיכתו לסרט חובה. הרגשתי שהסוף מוגזם, שאישה לא הייתה עושה זאת לגבר. ניראה שהנקה ביקורתי מאד כלפי הבת העסוקה בכסף (היא משוחחת עם אימה המדורדרת על מניות ונכסים). גם טריטיניאן חסר רחמים כלפי הבת. עימנואל ריבה חשה אהבה וכבוד לתלמיד שלה אך מנוכרת כלפי ביתה וניראה שכך הייתה גם כאם. את הנכד לא רואים בכלל אבל משום מה נתניהו מאוזכר. מישהו יכול להסביר למה אי אפשר לברוח ממנו?

    1. סינפיל הגיב:

      זוהי כמובן אינה הפעם הראשונה שהבמאי הזה מאזכר את ישראל בסרטים שלו: בסרטו הצרפתי מ-2005 ישנה סצנה קצרה בה הטלוויזיה המקומית "מדווחת" על איזה "מעשה זוועה" שביצעה ישראל ב"פלסטינים" המסכנים (מן הסתם מדובר בחיסול טרוריסט עלוב כלשהו). הסיבה לכך ברורה והיא סימפטומטית לבעייה חמורה בהרבה מהאנטישמיות של הבמאי ושל ה"גזע הלבן" באופן כללי: לעניות דעתי, מדובר בבמאי סוג דל"ת וסרטיו אינם אלא מותחנים הוליוודיים שטחיים ומניפולטיביים (במובן שפרופ' Ray Carney מגדיר את המילה, קרי, סרטיו אינם אלא showmanship אחד גדול של פורמליזם-לשם-פורמליזם הכופים משמעות על הצופה – דהיינו, ע"י שימוש בטריקים כגון זוויות מצלמה "בעלות משמעות" או פס קול המצווח את כוונותיו של הבמאי – ובכך מכפים-כביכול על המשחק הגרוע שבהם ועל הדמויות השטוחות כדיקט) שבמקום לנסות להעביר את הקהל חוויה טרנספורמטיבית שתלמד אותם משהו חשוב על החיים ועל העולם, לא עושים דבר חוץ מלנסות לזעזע או, אף גרוע מכך, משתמשים בכל השטיקים שבספר, החל מעלילות מיסתורין ו-whodunits (כאילו שהמיסתורין האסקפיסטי שבסרטים מעניין יותר מהמיסתורין שבחיים) דרך מטאפורות ואלגוריות פשטניות שפשוט זועקות לשמיים את המשמעות שלהן (כל סרט הבנוי על שימוש במטאפורות במקום על עיסוק בחיים וברגשותיהם של בני אדם אמיתיים נידון לכשלון אמנותי) וכלה בכך שבסופו של דבר, סרטיו חוטאים בסוג הגרוע ביותר של אסקפיזם (והנה אנו מגיעים לסיבה שבעטיה נתניהו הוזכר): שמאלנות. אם תשאל אותי, כל האידיאולוגיה השמאלנית בנויה על אי-ראציונליות ובריחה מן האמת והמציאות – הלא לפי השמאלנים כל ההתנהגויות האנושיות אינן אלא תוצאה של הפוליטיקה ושל הכוחות החברתיים ה"דכאניים" בעוד הימין תמיד רואה את האנושיות שבדבר – ועל כן לא מפתיע אותי שבמאי שמאלני (אפילו כשהוא הוא אינו עוסק במדינת ישראל), כמו סטודנט היפסטר אינפנטילי בעל דעות שמאלניות-רדיקליות אשר מונע ע"י פנטזיה ילדותית "לשנות את העולם" (במקרה דנן: להשמיד את ישראל), מתעניין הרבה יותר בנושאים מופשטים כגון הפילוסופה, האידיאולוגיה או הפוליטיקה מאשר בדבר המסובך הזה שנקרא רבדים המורכבים של החיים ושל רגשותיהם של בני האדם (תפקידה האמיתי של האמנות), וכי על כן לדעתי סרטיו אינם שונים הרבה ממערכוני התעמולה בארץ נהדרת. אמנות אמיתית אינה מציגה תמונה מעוותת של העולם דרך נקודת מבט אידיאולגית (ההגדרה הסוציולוגית הקלאסית לאידיאולוגיה היא ראיית עולם המעוותת את המציאות) אלא מציגה את החיים כמות שהם, גם אם הדבר נוגד את המטרות הקדושות של השמאל! דרך אגב, לדוברי הגרמנית שבינינו, אני מעוניין לנצל את הבמה על מנת להמליץ על שני סרטים אירופאים שאני מאוד אוהב – שניהם משנת 1977 – א-פוליטיים (במובן שמה שמעניין אותם זה להגיע לאמת אודות החיים והבריות ולא לשרת את האינטרסטים של השמאל) העוסקים, בין היתר, בישראל מזווית הרבה יותר שקולה ואובייקטיבית: Hitler, ein Film aus Deutschland של HansJürgen Syberberg ו-Unsichtbare Gegner של Valie Export.

  5. ישראל וינקלר הגיב:

    התמונה האחרונה בה איזבל הופר מגיעה לבית המפואר והריק היא מדהימה. מעניין איך זוג עני, ללא בית מפואר באמצע פריז מתמודד עם הזקנה?

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.