• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

סרטים חדשים: ״מוטלים בספק״, ״מות המשוררת״, ״ליידי בירד״, ״גרינגו״, ״משאלת מוות״, ״לאהוב את וינסנט״

7 במרץ 2018 מאת אורון שמיר

אחרי יומיים של התאוששות מן הפינאלה של עונת האוסקר, חזרה לשגרה בסריטה. או לפחות זה מה שהייתי רוצה לכתוב, כי למרות שהמטרה של המדור הזה היא יצירת סדר בכאוס שהוא עולם הפצת הסרטים בישראל, לאחרונה המשימה הופכת להיות קשה יותר ויותר. השבוע, למשל, יעלה לאקרנים רשמית סרט שהוקרן לרגע בסוף השבוע שעבר ואז נעלם בימי החול (חפשו אותו בהמשך). בנוסף, בעוד אני בחרתי להתייחס אל ההפצה של ״הפצע״ בשבוע שעבר – אבל במקומות אחרים אני קורא שהוא נחשב לסרט של הסופש הנוכחי. מה לגבי סרטי הילדים של פסח שהפציעו לרגע בפורים ושבו לבוידעם? לכתוב עליהם או לחכות? ומרתקת מכל היא ההפצה המחודשת של ״הקיר״ – סרט שהיה כה נוכח בסינמטקים ובפסטיבלים עד כי כבר כתבתי עליו סקירה, בנוסף להתייחסות של עופר כשזכה סרטה התיעודי של מורן איפרגן בפסטיבל דוקאביב. אבל כעת הוא שב להפצה מסחרית בקולנוע לב, ואני האחרון שיתלונן כשמדובר בהזדמנות נוספת להמליץ על אחד מסרטי השנה שעברה שלי. בכל זאת, נתמקד בששת הסרטים שאני די בטוח שלא הופצו עדיין ובהחלט יגיעו מחר לקולנועים, גם אם חלקם יהיו מוכרים לכן ולכם מפסטיבל ירושלים, חיפה או ניו יורק ובמקרה של לא מעט מהם יש על מה להעיר בנוגע לתזמון של בואם.

״מוטלים בספק״, סרטו הראשון באורך מלא של אלירן אליה, יצא מפסטיבל ירושלים האחרון עם שלושה פרסים – סרט הביכורים הטוב ביותר, פרס הצילום לשי גולדמן וציון לשבח לשחקן המתחיל אדר חזאזי גרש. בפרסי אופיר היה מועמד הסרט בתשע קטגוריות ולבסוף הסתפק בפרס הליהוק שהוענק לאורית אזולאי. שלל הפרסים האלה מתארים נאמנה את היצירה כולה – סרט שנשען על הופעות כבירות, רובן של שחקנים לא מקצועיים שנבחרו בקפידה, ושהאסתטיקה הקולנועית שלו נותנת מקום לאמינות וריאליזם אך מכילה עוצמה קולנועית. רן דנקר מגלם משורר ותסריטאי תל אביבי שנגזרו עליו עבודות שירות במקלט לנוער בסיכון, אחרי תאונת אופנוע בה היה מעורב. מערכת היחסים שלו עם הנערים והנערות מתחילה ברגל שמאל אבל משתנה בהדרגה ובאופן הדדי, לא מעט בזכות נער מיוחד בשם עדן (חזאזי גרש). עוד שמות מוכרים יותר בקאסט הם לירון בן שלוש, הילה סורג׳ון פישר ובת אל מוסרי, אבל לא מן הנמנע שבסוף ההקרנה תזכרו דווקא את ריקי חודרה וחבריה האלמוניים ומלאי האותנטיות.

״מות המשוררת״, מאת אפרת מישורי ודנה גולדברג, גם הוא זוכה פסטיבל ירושלים, שם סמירה סרייה הוכתרה כשחקנית הטובה ביותר על גילום דמותה של יסמין, המצויה במהלך הסרט בחקירה עקב ספק חשד וספק מעורבות באירוע טרגי. מי שחולקת איתה את המסך היא יבגניה דודינה בדמות לני, חוקרת בעלת שם שגם כותבת שירים למגירה, ומצויה במהלך העלילה בסידורים קדחתניים המובילים אותה למספר היתקלויות פולשניות. גורלן של שתי הנשים מצטלב, בסרט עליו חתומות שתי נשים – משוררת ובמאית הנוטה אל הנסיוני. הסרט שלהן הוא בהחלט ניסוי קולנועי, החל מהעובדה שהיה הראשון שנוצר במסגרת קבוצת היוצרות ״קינו קלאן״, והמשך בבחירות אמנותיות כמו צילום בשחור-לבן או זמן צילומים מצומצם מאוד של ארבעה ימים בלבד והמון חופש יצירתי לשחקניות לברוא את הסרט תוך כדי תנועה ויחד עם הבמאיות. בעיניי, הניסוי הזה הצליח.

״ליידי בירד״ (Lady Bird) הוא כבר השלישי במדור השבוע שחתומה עליו במאית, אולי במיוחד לכבוד יום האישה הבינלאומי שיחול מחר. אחרת קשה להסביר או להצדיק את ההחלטה להמתין עם הסרט הזה עד לרגע אחרי האוסקר – בדיוק כשהוא מפסיק להיות רלוונטי. אבל סרטה הראשון כבמאית של השחקנית והכותבת גרטה גרוויג (״פרנסס הא״, ״הרומן של מגי״) הוא הרבה יותר מסך כל פרסיו ומועמדויותיו (שבאוסקר לא תורגמו לזכיות). את ליבי הוא שבה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק לפני מספר חודשים, ומאז תפח למימדים מפלצתיים של ״סרט שאי אפשר לא לאהוב״ בזכות כל תשומת הלב האוסקרית וממוצע ביקורות חיוביות גבוה. בסיכום השנה של סריטה ביקשתי לזכור אותו כפי גודלו – סרט התבגרות צנוע, קומי, מרענן, צובט ובעיקר מפתיע בכמה שהוא רגיל אבל אין הרבה כמוהו לאחרונה. סירשה רונן מגלמת תלמידה בתיכון דתי שכבר לא יכולה לחכות להתחפף מסקרמנטו ללימודי תיאטרון בניו יורק. בינתיים היא צריכה לסבול, אבל גם קצת להנות, מאמא (לורי מטקלף), אבא (טרייסי לטס), בחור א׳ (לוקאס הדג׳ס) בחור ב׳ (טימותי שאלמה), חברתה הטובה (ביני פלדסטין), מלכת הכיתה (אודיה רש) ושאר דמויות פדגוגיות (סטיבן הנדרסון, לויס סמית׳). אולי עם עליית הסרט לאקרנים סוף סוף, לא רק אני אתבטא לגביו בבלוג.

״לאהוב את וינסנט״ (Loving Vincent) הוא מפסיד נוסף מטקס האוסקר האחרון, הפעם בקטגוריית האנימציה. הוא גם הסרט שהזכרתי בפתיחה ככזה שהופץ לרגע בסוף השבוע שעבר בטרום בכורה וכעת מגיע רשמית. מדובר בהפקה פולנית-בריטית, כפי שמגולם היטב בשמות הבמאים – דורותה קוביאלה ויו וולצ׳מן. הייחוד של הסרט הוא בכך שהוא מורכב מעשרות אלפי ציורי שמן מקוריים המחקים ומרחיבים את סגנונו ויצירותיו של וינסנט ואן גוך. כפי שמתגלה במהרה, הסרט מתרחש לאחר מותו של הצייר הנודע, וכפי שמרמזת הכותרת הלועזית הסיפור קשור במכתב. ליתר דיוק, בהתכתבות האחרונה שלא הושלמה בין וינסנט ואחיו תיאו. הדוור המשפחתי (בקולו של כריס אודאוד) מטיל על בנו (דאגלס בות׳) משימה למצוא אדם הראוי לקבל את המכתב הסופי הזה, עכשיו כשהנמען והכותב אינם בין החיים. הוא יוצא לכפר ציורי (סליחה) בו ואן גוך סיים את חייו, ולאט לאט פורם תעלומה בלשית הנוגעת לנסיבות מותו של הצייר. באופן משעשע, גם כאן אפשר למצוא את סירשה רונן, בתפקיד קולי שקל לזהות, לצד שמות כמו הלן מקרוי, איידן טרנר וג׳רום פלין. למרות הכל, אני לא חושב שנוסיף דברים על הסרט מעבר למה שכתב עליו אור בפסטיבל חיפה.

״גרינגו״ (Gringo) הוא ספק הקומדיה הראשונה של הקיץ וספק המשך מקרי לחלוטין לכיבוש המקסיקני את הוליווד שהגיע לשיאו בטקס האוסקר. דייויד אוילואו מגלם איש עסקים נעים הליכות שנשלח למקסיקו מטעם חברת תרופות, שבעליה (שרליז תרון וג׳ואל אדג׳רטון) מבקשים לייצר ולהפיץ גלולת מריחואנה חדשנית. כמובן שהוא מוצא עצמו בין הפטיש לסדן, כלומר בין רשויות החוק האמריקאיות לבין ברוני הסמים המקומיים, אם לסמוך על התקציר שנשמע כמו הצד המצחיק של ״סיקאריו״. עוד פרצופים ידועים בסרט שייכים לאמנדה סייפריד, תנדי ניוטון ושרלטו קופלי. על התסריט חתומים מתיו סטון (״אכזריות בלתי נסבלת״) ואנטוני טבאקיס (״לוחם״, ״לג׳יין יש אקדח״) ועל הבימוי מופקד נאש אדג׳רטון (אחיו של ג׳ואל, אבל גם פעלולן, שחקן ובמאי סרטים קצרים וקליפים בזכות עצמו).

״משאלת מוות״ (Death Wish) מגיע אף הוא בתזמון מעניין לבתי הקולנוע – מדובר באחד הפרוייקטים ההוליוודיים שאהרון קשלס ונבות פפושדו ויתרו עליו עקב חילוקי דעות אמנותיים, כשלגמרי במקרה הוכרז השבוע על סרטם הבא. מי שהחליף אותם בעמדת הבימוי הוא איליי רות׳ (״הוסטל״, ״התופת הירוקה״) שהבטיח לעמוד בלוח הזמנים הצפוף שנוצר ולסיים לצלם בזמן את התסריט שכתב ג׳ו קארנהן (״שטח פראי״). בשלב זה מעריצי צ׳ארלס ברונסון כבר צועקים, אז אבהיר שמדובר ברימייק לסדרת הסרטים הסבנטיזית-אייטיזית בכיכובו, כאשר מי שנכנס אל נעליו הוא ברוס וויליס. כוכב האקשן המזדקן מגלם מנתח עסוק שמתוודע באיחור לנזק שנגרם לבנות משפחתו עקב פלישה אל ביתם שבפרברי שיקגו. הוא פונה למשטרה שמשיבה את פניו ריקם ויוצא לעשות בעצמו צדק, שלא לומר לנקום בכל מי שמעז לפשוע ברחובות גם בלי קשר לטרגדיה הפרטית שלו.

מתוך ״לאהוב את וינסנט״

תגובות

  1. דודי מ. הגיב:

    ליידי בירד הרגיש לי היפסטר קשקשני (ואין לי בעייה עם היפסטריות / הייפ, בכללי, חלקו נולד ממקום אמיתי).
    אבל השאר מסמנים שבוע מבטיח ומעניין.
    עם זאת..מציין באוף טופיק,
    איזה זוכה וגם 90% מועמדי טראש לאוסקר האחרון (לסרט).
    בולטים לטובה בעיני.. רק- שלושה שלטים ותברח.
    וגם – פרנסיס מקדורמנד היתה זוכה מוצדקת ודבריה נכונים.

    טוב שנדע שהמין וצבע לא קשורים מעול ם באיכות.
    שאר מועמדי האוסקר ..החלשים (לרוב גבריים) וליידי בירד החלש. (אפילו עם דמות אישה בולטת), מראים זאת.
    וגם..למשל- מקדונה במאי מצויין. ואנדריאה ארנולד נהדרת.
    במשחק זה אפילו צפוי ושקוף..שיש מאגר נשים נהדר- שלא משתמשים בו מספיק.
    והמבט הנטו גברי שמרני …בסרטי אשפה של רוב האקשנים וגיבורי על / קומיקס..מראים גם.. שזה מוליד לרוב סרטי הבל ואוילות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.