• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

דוקאביב 2017 – דיווח שני: "הקיר", "יזכור למנשייה", "פלנטה אחרת", "ארץ אהובה שלי"

15 במאי 2017 מאת עופר ליברגל

את הדיווח השני מפסטיבל דוקאביב בחרתי להקדיש לארבעה סרטים ישראלים בעלי מכנה משותף: כולם דנים במקום פיזי, בייצוג שלו, וגם בקשר בין העבר והווה. אף כי פרט למכנה משותף זה, מדובר בסרטים שונים לחלוטין בסגנון הקולנועי שלהם ובאפקט שהם מייצרים. לדיווח הקודם לחצו כאן.

הקיר

סרטה של מורן איפרגן מדגים סוגים שונים ניתוק ושייכות לסביבה ולמורשת, בעוד הבמאית משלבת בין תיעוד של הנעשה באזור הכותל המערבי לבין שיחות טלפון עם קרובי (בעיקר קרובות) משפחה וחברים. היא חווה מספר תהליכים רגשיים לא פשוטים – ניתוק הדרגתי מבעלה שמוביל בסופו של דבר לגירושין, מחלה של הסבתא וגם המרחק הלא גדול אך המשמעותי בין תל אביב לירושלים, בין לדבר ולתמוך מרחוק לבין להיות ביחד. התהליכים האישיים אשר עוברת הבמאית ומתוארים בסרט משייכים אותו לקבוצת הסרטים התיעודיים-אישיים, אבל זהו רק מימד אחד של היצירה, אשר פני הבמאית או האנשים שמשאירים לה הודעות לא נראים בה.

לא פחות משמדובר בסרט אישי, זהו גם סרט על מקום ועל מכלול של אנשים, ציבור המתפללות והמתפללים ובמידה רבה המדינה כולה, שכן הסרט מצלם את הכותל במהלך תקופות שונות בשנה, כולל ימים כמו ט' באב או יום הזיכרון בהם הוא תופס מקום ממלכתי, וגם ימים גשומים בהם רק מספר קטן של מתפללים נחושים עושים את הדרך למקום הקודש. גם אם הסרט לא היה מלווה בהודעות הקוליות אשר חושפות את הסיפור האישי המתמשך, הוא היה מרתק בזכות הייחוד של הכותל כמקום אשר מסמל תקווה ואמונה, אך גם סכסוך בין דתות והבדלים בדרכי אמונה. הסרט עוסק בסכסוך רוב הזמן רק בצורה מרומזת, אך אחת מן השיחות חושפת בצורה ישירה את הבעיה שבזהות לאומית והפער בין הטקסים הלאומים והדתיים לבין הפרט החווה אותם נרמז בסרט בכמה וכמה וריאציות.

הכותל הוא גם מקום מאחד בהיותו מקום לתפילה ותקווה, אבל הוא גם מקום אשר יש בו סוג של הפרדה בין המעמדות השונים, או במחיצה המפרידה בין גברים ונשים. אם כי הסרט מראה גם רגעים בהם יש מבטים מחלקה לחלקה ואפילו מעבר לצורכי ניקיון. הכותל יפה בתור אתר גם ללא קשר לקדושה שלו או לאנשים אשר פוקדים אותו, היבט אשר בה לידי ביטוי בסרט באופן בו הבמאית ממקדת את מצלמתה מדי פעם בציפורים, דבר אשר יוצר גם הקבלה לזוגיות הקיימת אצל יונים, המסמלת מחוייבות לכל החיים שלא תמיד קיימת אצל בני האדם, גם לא בסיפור האישי של הבמאית אשר מועבר בסרט.

חוויות הגירושין מועברת בסרט ללא קטעי ריב או זעם. מי שיבוא לסרט בתקווה למצוא גילויים סנסציוניים יתאכזב – יש בו רק הרבה רגעים של כאבים קטנים, גם כאשר נושא השיחה (או ההודעה הקולית) הוא דעיכת האהבה או התפרקות התא המשפחתי. לפרקים, ניתן אפילו לראות בהודעות הקוליות או אפילו בשיחות עצמן כפתקים המוכנסים לכותל, כאשר עצם הקשר האנושי נראה כמשאלת לב, בעיקר מול מרחק גיאוגרפי אשר מוביל לפרידה, או לתקשורת טלפונית בלבד.

מצד אחד, דומה כי כמה מערכות יחסים נמצאות בשלב של התפרקות ומשבר, כאשר המשבר בנישואין הוא גם משבר עם יתר בני המשפחה המסורתית, השואפים לאחדות המשפחה. מצד שני, זהו סרט על תמיכה ועזרה הדדית, גם אם רק דרך קשר מרחוק, מבט, או השראת הודעה. הקשר הזה קיים לא רק בתוך המשפחה, אלא גם בתוך ציבור המתפללים. האמונה באל בסרט נראית כמו סוג נוסף של משפחה, כמנגנון לתמיכה נפשית יותר מאשר השקפת העולם. לכן, אובדן האמונה יכול להיות גם הוא כמו סוג של פרידה מן ממשפחה או ממקום שיש עליו תחושת שייכות מן הבחינה הרוחנית.

לעומת זאת, ייתכן ויש גם משהו מתריס נגד הדת, גם אם בצורה עדינה ונטולת זעם, בכותרת הסרט. אומנם קיר וכותל הן לכאורה מילים נרדפות, אבל בפרידה מן הכינוי המקובל לעומת שם בעל גוון יותר יומיומי וחסר ייחוד יש גם ערעור מסוים על קדושת המקום. אם כי המבט הארוך על הקיר/כותל גם בונה אותו מחדש כאתר עלייה לרגל, אפילו אם עולים אליו בלי תקווה של ממש כי הבקשה הכתובה שפתק תתגשם, הולכים למקום הזה על מנת לחזות באמונה.

הקרנה נוספת: יום שישי, 19.5 17:15

יזכור למנשייה

סרטה של ענת אבן מתחיל ממבט מחלון דירתה בעוד היא מספרת כי הנוף הנשקף ממנו השתנה לאורך שנות מגורייה במקום: בעבר היא יכלה לראות את קו החוף ופארק צ'ארלס קלור, אבל נטיעה של עצים חסמה עבורה נוף זה. המבט הזה בשוט הפתיחה הוא המקום היחיד בסרט בו הבמאית נוכחת כאישיות ומספרת על הקשר שלה למקום, וגם מראה כי השינוי שהוא עובר הינו תמידי וכי גם מה שנראה כשינוי פעוט בנוף יכול להפוך למכריע. שכן, הסרט עוסק בהיסטוריה היותר רחוקה של המקום ובשכונה אשר נמחקה כליל: שכונת מנשייה שהייתה פרבר צפוני של יפו עד לשנת 1948 (גרו בה גם תושבים יהודים), הפכה לשכונה יהודית בשנותיה הראשונות של המדינה עד שפונתה במהלך שנות הששים מתוך תוכנית שלא ממש מומשה להקים במקום אזור משרדים עירוני.

הסיפור הזה מאפשר לבמאית לעסוק לפחות בשני דורות שונים של תושבי עבר אשר מתגעגעים למקום: הפלסטינים שעזבו ב-48 והיהודים שנכנסו לבתים אחריהם ופונו משם עם או בלי פיצויים כעבור כמה עשורים. הסרט עושה שימוש במספר חומרי ארכיון המראים כיצד נראתה השכונה בעבר, מה שיוצר ניגוד בין המראות של בתי האבן לבין הגבעות הירוקות של פארק צ'ארלס קלור, הבנוי על הריסות השכונה שפנו לעבר הים ויצרו גבעות. מראות העבר אשר נראים דלים עומדים לפרקים גם בניגוד לסיפור על ילדות מאושרת אשר מספרים התושבים החוזרים למקום לצורך צילומי הסרט. אבן פונה אל הסרט שלה מעט כמו הליכה לאחור – קודם היא מראה את  הווה המקום, לאחר מכן נשמע הסיפור התושבים היהודים שחזרו, ולאחר מכן היא פונה לסיפור של התושבים הערבים, לפני שכל קווי העבר של המקום נפגשים בסיום הסרט.

חלק מנקודות המפגש בין הקווים השונים בעבר להווה נראות כמעט אבסורדיות, בעיקר רגע בו המשפחה האחרונה שהתפנתה מן המקום שבה לבית שהיה שלה והפך להיות למוזיאון האצ"ל. בעוד הם עוברים בין לוחות הנצחה ותיאורי קרבות, הם מספרים היכן עמד המטבח והיכן גרו השכנים. אבל רוב הזמן הנימה של הסרט היא נימה עצובה שמשלימה עם מחיקת העבר, כפי שניתן לראות מכותרת הסרט – תפילה למשהו שכבר מת. הכותרת האנגלית של היצירה הינה ״Disappearances״ כלומר מספר היעלמויות – של השכונות השונות, של הנוף ויתכן שבסופו של דבר של הזיכרון מן המקום.

הקרנה נוספת: יום שני, 15.5, 15:30

פלנטה אחרת

הקשר בין המקום, המתרחש בו, והייצוג שלו עולה בכל הסרטים, אבל בסרטו של אמיר יציב הדבר מובא למקרה קיצון: הסרט עוסק במספר מודלים של מציאות וירטואלית של מחנה ההשמדה אושוויץ, אשר פותחו במקביל בשנים האחרונות על ידי אנשי מחשבים, אמנים, היסטוריונים, טייסים, ומתכנת של מחשק מחשב, לרוב בלי שהמפתחים מודעים למודלים האחרים. אין בסרט ולו דימוי אחד שלא מורכב מתוך צפייה במודלים הללו, אשר רובם מדויקים עד לפרט הקטן ביותר באופן שבו מחנה אושוויץ נראה, לפחות מבחינת עיצוב המבנים והמרחק ביניהם. הדבר הזה מעלה את השאלה, האם הידע שלנו לגבי הדרך המדויקת בה המקום נראה בזמן אמת עוזרת לנו להבין אותו יותר טוב? לפתח מודל ניתן לקליטה למה שהתרחש? דומה כי הסרט מייצג תחושה שדווקא ככל שהמודלים הופכים למדויקים יותר, היכולת לגעת בעבר הקשה רחוקה יותר והמקום הופך לפלנטה זרה אף יותר.

בחלקים מן הסרט עולה השאלה למה אנו זקוקים למודלים אלו. כמעט בפתיחה אנו עדים לניסיון להשתמש במודל על מנת לעזור במשפט של שומר במחנה הסובל מבעיות זיכרון עקב גילו, תוך מחשבה שהחזרה למציאות הוירטואלית המדמה את המראות מעברו תעורר גם את הזיכרון באותו אדם בן 94 שהיה שותף לביצוע הזוועות, וכיום לא ברור מה היא מידת המודעות שלו.

השאיפה לייצוג מדויק של המראה ההיסטורי מתכתבת גם עם מודלים מוכרים יותר של זיכרון אשר נצרבו בתודעה. לכן, הסרט מהדהד בין היתר את הסרט התיעודי הקאנוני של אלן רנה ״לילה בערפל״ וגם מתעסק בשאלת הצבע של המודלים, כאשר לפחות במקרה אחד בסופו של דבר העדיפו אנשי התערוכה שהציגו את הפרויקט להשאיר את המודל בשחור-לבן. לכאורה, על מנת שלא היה כואב ומוחשי מדי, אבל גם על מנת להתאים לייצוג המוכר של השואה.

יציב עצמו כמעט ואינו מביע את עמדתו לגבי המודלים השונים, הצורך בהם או היכולת שלהם לשחזר את העבר ולהציג משהו שקרוב למה שהתרחש, כאשר לפחות מודל אחד מאוד מוטל בספק מבחינה אתית ביחס שלו לעבר. האמירה העיקרית של הסרט טמונה באפקט המצבר של מודל ועוד מודל, בסוגים שונים של גרפיקה ואנימציה. אושוויץ ממשיך להיות נוכח בזירה תרבותית כטראומה המנסה כל הזמן לעבור עיבוד מחדש, מבלי שניתן לגעת, להבין, או לייצג.

הקרנה נוספת: יום חמישי, 18.5 20:00

ארץ אהובה שלי

סרט זה עוקב אחר בלוק מגורים 461 במעלות, הממוקם בתוך שכונה אשר עולים חדשים או מהגרים נפלטים אליה במשך שנים. הארץ האהובה בכותרות יכולה להיות ארץ ישראל או הגליל, אבל דומה כי עבור הדמויות השונות בסרט מדובר בארץ אותה הם השאירו מאחור. ומדובר בשלושה סוגים שונים לגמרי של ארצות מוצא אשר מחוברים יחד בבלוק ובסרט.

הסרט מציג קבוצה של עולים חדשים ממניפור שבהודו, צאצאים של שבט מנשה האבוד שעולים לארץ כדי לשלב בין המסורת המזרחית לאמונה ביהדות ובקרוב גם להתגייס לצבא. בקרב העולים ישנו גם בחור צעיר העומד בפני גיוס ובינתיים הוא מביים את חבריו בשורה של קליפים בסגנון בוליוודי, על מנת שבעתיד מישהו מחבריו יתגלה ויצליח למצוא לעצמו גורל יותר טוב מעובד מפעל. דרך הקליפים אנו נחשפים גם לשפה קולנועית ומוזיקלית שונה מן המקובל בארץ, אשר מבטאת את הקשר של העולים לעברם, שלא בא על חשבון הרצון שלהם להתגייס לצבא ו/או ללמוד בישיבה.

בנוסף אנו פוגשים בסרט שתי בחורות בגיל דומה, שנולדו בלבנון לחיילי צד"ל ונאלצו לעזוב את מולדתן לטובת ישראל בגיל הרך, עקב הנסיגה מלבנון. יש להן כמיהה למולדת ובנוסף קשיים בלמצוא בני זוג מן העדה הנוצרית-לבנונית. אחת מהן התגייסה למשטרה ורואה בכך את עתידה, השנייה רוצה לעזוב גם את המולדת השנייה בישראל למען צרפת, שאולי תהיה תחליף יותר טוב ללבנון אליה כנראה לא ניתן לחזור. יש גם עולה מבוגרת מרוסיה בשם לריסה, אשר מעבירה את ימיה בנגינה בפסנתר, העתקת ציטוטים מספרים למחברת שלה ומבט על תמונות מעברה, שהחל בבית יתומים בתקופת מלחמת העולם השנייה ועבר דרך הקמת משפחה ושיבה לחיים בבדידות, למעט הקשר עם התרבות של ארץ המוצא.

די בחיבור בין הדמויות השונות הללו על מנת לייצר סרט מעורר עניין, אך ״ארץ אהובה שלי״ הוא סרט מורכב גם באופן בו הוא בוחר להעביר את הסיפור של אותם אנשים. הבמאים יעל קיפר ורונן זרצקי משתפים פעולה עם הסופרת שרה שילה, אשר כותבת במילותיה את סיפורם של הגיבורים, במקביל או בנפרד לתיעוד באמצעים קולנועיים. בכך, הסרט מהווה סוג ייחודי של עיבוד של ספרות לקולנוע ולהיפך, כאשר הסרט מראה כיצד ניתן להשלים את הייצוג דרך שתי האמנויות השונות. וכמובן שיש בסרט עוד סוגים של אמנות – הנגינה בפסנתר והכתיבה של לריסה, הקליפים אשר מביימים יוצאי הודו, וגם במידה מסוימת הרצון של הנערות הנוצריות לצאת ולבלות.

הן הייצוג בעזרת המילים והן התיעוד הקולנועי מנסים להפוך את הדמויות המתועדות למשהו פיוטי, אשר מייצג מכלול גדול יותר ומצב אנושי. לא מעט רגעים בסרט משתמשים בצילום אקספרסיבי, לו אחראים זרצקי ואוריאל סיני. הסרט משתמש בתנועות מצלמה על מנת לחבר את החלקים השונים של השיכון ולהקנות לו מראה אשר מצד אחד מציג את היותו מגורים שאיש לא בוחר בהם, אבל גם חושף את היופי הטמון בו ואת היכולת שלו למזג את התרבויות השונות. ברגעים אחרים הסרט מתקרב מאוד לדמויות על מנת לרומם אותן מן הסביבה בה הן פועלות, סביבה אשר יוצאת גם למרחבים שהם מעבר לשיכון. ויש בסרט גם שוט אחד שהרשים אותי במיוחד, שוט אשר יש בו גם שמחה וגם סוג של ייאוש, ריקוד של שייכות וניתוק מן השמחה בו זמנית. ראיתי בחיי הרבה שוטים של צעירות רוקדות בסרטים, אבל כאן ב״ארץ אהובה שלי״ זה הרגיש לי רענן לגמרי בעשייה שלו וביכולת שלו להעביר מצב אמביוולנטי.

היציאה של הסרט מן השיכון מראה שיש גם תקווה למראות אחרים בארץ. וגם אם הדמויות בסרט לא מחוברות לגמרי לסביבה הישראלית (אפילו אם עבור הצעירות הנוצריות רוב החיים עברו בגליל) יש להן תקווה ומקום לביטוי בארץ הזאת, אם או בלי קשר לתרבות הקודמת. ייתכן ודווקא הניתוק מן המולדת הופכת אותה לארץ אהובה.

הקרנה נוספת: שלישי, 16.5, 16:00

השאר תגובה