• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 20
  • הימורי המועמדים לאוסקר ה-89
  • המייסד
  • אסון בלב ים
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה

"סיקאריו", סקירה

18 בספטמבר 2015 מאת אור סיגולי

"סיקאריו" (Sicario) הוא סרטו החדש של הבמאי הקנדי דניס וילנוב, שהיה מועמד לאוסקר על "האישה ששרה" ומאז הביא לנו את "אסירים" ו"אויב" (שנכנס לרשימת הרגעים הקולנועיים הגדולים שלי בשנה שעברה). הוא נכתב על ידי השחקן טיילור שרידן, ומככבים בו אמילי בלאנט הנפלאה, בניסיו דל טורו וג'וש ברולין, המוצלחים גם הם. הצלם הגאון רוג'ר דיקינס הפליא בעבודתו גם בסרט הזה. את המוזיקה הלחין המועמד לאוסקר יוהאן יוהאנסן ("התאוריה של הכל") והעריכה הייתה אמונה בידיו של ג'ו ווקר, העורך הקבוע של סטיב מקווין ("בושה", "12 שנים של עבדות").

רצף העובדות היבשות האלו שיריתי כרגע הוא פחות או יותר האינפורמציה היחידה שאני סגור עליה בהקשר לסרט הזה. צפיתי בו כעשרים וארבע שעות לפני כתיבת הסקירה הזו, ואני עדיין שואל את עצמי שאלות. המון שאלות. ועל אף שניסיתי לחשוב על דרך לעקוף את זה בכתיבה, אני פשוט לא אצליח לעשות את זה בלי התייחסות מלאה למכלול הסרט, וזה כולל המון ספויילרים.
ל"סיקאריו" יש מבנה תסריטאי מאוד יוצא דופן, וכל ניסיון לפענח אותו מבלי להתייחס למערכה האחרונה ולאופן בה הוא מתייחס לדמות שדרכה אנו חווים את הסרט, ובמיוחד לאופן בו היא חותמת אותו, תהיה משולה לנסות לשתות מים בפה סגור.

אם לא צפיתם בסרט ואתם מעוניינים לחוות את המהלך שלו מיד ראשונה, אנא הפסיקו את הקריאה והניחו את הסקירה הזו בצד לשלב מאוחר יותר. אם אין לכם בעיה לדעת קצת יותר מדי, אתם יותר ממוזמנים להישאר.
בגדול, הייתי אמור עכשיו לתת איזושהי שורה תחתונה כדי לנסות להבהיר האם מדובר בהמלצה או לא, אבל נכון לנקודה, הזו אני לא יכול לעשות את זה. מקווה להגיע לזה עד סוף הטקסט.

ספויילרים מעכשיו.

"סיקאריו", כפי שמסבירות לנו כתוביות הפתיחה, משמעותו מתנקש, שכיר חרב בסלנג מקסיקני. הגיבורה של הסרט הנושא את השם הזה, היא סוכנת אף.בי.איי (אמילי בלאנט) שמתמחה במקרי חטיפות ובני ערובה. היא מפקדת חולייה אשר תפקידה להשתלט על מבנים או איזורים של חוטפים, ולשחררם. כנקודת התנעה עלילתית היא מסכימה לחבור לצוות של לוחמים שמנסים לעורר כאוס במקסיקו, כדי להוציא ממחבואו ברון סמים מסוכן ולהביא למעצרו ולתפיסת האנשים שמעליו. לסוכנת די ברור שיש משהו שמסתירים ממנה, אך היא מסרבת לעזוב ללא תשובות.
כפי שאתם שמים לב, אין בתיאור העלילה היבש הזה לא שכיר חרב או מתנקש. רק אנשי חוק אמריקאיים וסוחרי סמים מקסיקניים. ועם זאת, הסרט קרוי על שם דמות מאוד ספציפית. וזאת מכיוון, ש"סיקאריו", כפי שמתברר לנו לקראת סופו, בכלל לא עסק באותה סוכנת אידיאליסטית, אלא בדמות אחרת שעמדה לצידה כל הזמן, בצידי הפריים, והדמות הזו היא בכלל הגיבור האמיתי.

מדובר באלחנדרו, בגילומו העוצמתי של בניסיו דל טורו. גבר שאיבד את אשתו ואת בתו לאותו סוחר סמים אכזר, ובחיפוש אחר נקמה חבר לסי.איי.איי.
בחלקו האחרון של הסרט, לאחר סצנה מוצלחת במנהרה שהיא גם ריאליסטית וגם סימבולית, הסרט נוטש את הסוכנת ועובר לאלחנדרו, ואנחנו מבינים שכל הזמן היה היינו בסיפור נקמה. שהסרט התל בנו עד כה, והעלילה האמיתית הייתה בעומק הפריים. זהו סיפור על איבוד מוסר, על אנושיות מפוקפקת ועל האופן בו אנחנו מושלכים אל הצד האפל.
התמות האלה גם יבואו דרך אותה גיבורה נזנחת, שאולי תצא מהסרט הזה בחיים, לפחות באופן פיזי, אבל כל מה שידעה על עצמה יקמול וימות, ומבפנים כבר לא יהיה לה דבר.

ופה בעצם אני שואל את עצמי את השאלה הראשונה – האם מסך העשן הזה שאורכו שעה וחצי הוא בעצם גימיק או בנייה תסריטאית מבריקה? הסרט עצמו מאופיין בבימוי מעולה, וברור לנו שיד בוטחת מובילה אותו, ולכן כעבור כמעט שעה, כאשר הבנתי שלמעשה עדיין לא קרה שום דבר והסרט הולך במעגלים מאוד קטנים סביב עצמו, התחלתי לפקפק באמון שלי ביוצרים.

מסך העשן עליו דיברתי הוא בהחלט לא משהו לזלזל בו. מבחינה טכנית הסרט עשוי באופן מרהיב. הצילום, כאמור, מהמרשימים של השנה וכנראה יביא את דיקינס להפסד ה-13 שלו באוסקר. העריכה קצבית, המוזיקה מעוררת חרדה, ושלושת השחקנים הראשיים מחזיקים את המסך נהדר. מבחינתי, על אף הבנייה המוזרה, לא היה רגע משעמם אחד במהלך כל הצפייה, ובכל זאת, מה הרוויח הסרט בכך שגילה לנו את טיבו האמיתי רק בסופו?
אין פה קונספט של טוויסט כמו "הצלצול" בו חשבנו שהסרט נגמר אך בעצם לא, או אפילו "מיליון דולר בייבי", בו אנחנו בטוחים שהסרט הולך לכיוון מסוים ואז חותך במפתיע ומותיר אותנו פצועים. במעבר ב"סיקאריו" אין תדהמה, אלא יותר כמו חשיפת האיש הזקן שמאחורי הקוסם מארץ עוץ. לכן קשה לומר שמדובר פה בניסיון לטלטל אותנו, או משהו בסגנון, אך עם זאת אין לי תשובה נחרצת לגבי הבחירה הזו. אולי אצטרך לראות את הסרט פעם נוספת, כדי לבדוק מה מוביל לכך.

לפני שאגיע לכמה דברים שאני כן מרגיש בנוח להלל בזכותם את הסרט, אני רוצה לנגוע בעוד נקודה חשופה שראוי להתייחס אליה, והיא הבחירה במין הגיבורה. מכיוון שהסרט לא מבוסס על סיפור אמיתי, ליוצרים הייתה חירות מוחלטת לבחור האם מי שיוביל את העלילה יהיה זכר או נקבה. הם בחרו בנקבה, ואם הייתה לי הזדמנות לראיין אותם, הדבר הראשון שהייתי שואל אותם הוא מדוע.
קייט, הסוכנת בגילומה של בלאנט, איננה באמת דמות. האיפיון היחיד שלה הוא "אידיאליסטית" שזה, תסכימו אתי, מעט חלש. אנחנו יודעים שהיא גרושה, או לפחות כך היא אומרת, אך מעבר לזה קייט מבלה את רוב הסרט בלהביט מהבחוץ פנימה מבלי לשנות דבר. כמעט כל בחירה שלה היא תוצאה של תמרון מהסי.איי.איי, כל נקודה שהיא פוסעת אליה היא מלכודת, היא עוברת אירועים שמצולמים וערוכים ממש כמו אונס לפחות פעמיים, וכאשר ברגע השיא היא מחליטה שכבר נמאס לה והיא תברר מה קורה גם אם אין לה גיבוי, היא משלמת על זה מחיר כבד. אולי הכבד ביותר, כי ברור שכל מה שניסתה לגרום לחייה להיות בטל ומבוטל.
כפי שאני ראיתי את זה, היא מסיימת את הסרט ככלי ריק ושבור, עונש שקיבלה רק על כך שהאמינה בדבר הנכון וקראה תיגר על הגברים מסביבה.

יכול להיות שהבחירה באישה – ובטח אמילי בלאנט שבתפקידה הגדולים נעה על התפר של אישה שברירית למראה שטומנת בחובה כוח גדול ("לופר", "קצה המחר") – נועדה כדי ליצור אצלנו חיבה גדולה יותר. היופי והעדינות של פניה של בלאנט מעוררים אהדה יותר מכל מאט דיימון או טום הארדי בנמצא. אנחנו אוטומטית בעדה, וככזה, כאשר התמימות נלקחת ממנה האפקט עוצמתי יותר, אפילו באופן ויזואלי.
אם זה הרציונל מאחורי הבחירה, אני מאמין שהוא עובד היטב. לעומת זאת, אם הבחירה בגיבורה הייתה בשביל להראות את הדיכוי הגברי שבכוחות הביטחון האמריקאים ואיך הסביבה הפטריארכלית שוברת את טובי בנותינו, זה אולי ראוי לשבח ולדיון, אבל זה הופך את "סיקאריו" לרדוד נורא. עוד סרט שרק רוצה להציג אישה מסכנה נטולת תקווה ואיך היא לנצח לא אחראית לגורלה. זה הופך את הסרט למשל, למקרה מבחן, לסיפור מוסר. וגם פה, אני לא לגמרי הצלחתי להבין עם עצמי לאן הרוח נושבת.

עד כאן הדברים שאני אמביוולנטי לגביהם, ועכשיו אפשר לעבור למה שגרם לי באמת לאהוב את הסרט מאוד, ולהמשיך להיות בעדו על אף שהוא עושה לי חיים קשים. ובשביל זה אני צריך לחזור אחורה לשני סרטים אחרים, שהדיון לא יכול להתקיים בלעדיהם.

the-silence-of-the-lambs_592x299

בשנת 1991 יצא הסרט "שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי, המבוסס על ספרו של תומאס האריס. זהו סיפורה של קלאריס סטרלינג, סוכנת מתלמדת באף.בי.איי, שעל בסיס יכולותיה נשלחת לדבב פסיכופט גאון, ד"ר חניבעל לקטר הקניבל, כדי להוציא ממנו אינפורמציה לגבי רוצח סדרתי שחוטף נשים צעירות ופושט מהן את עורן. (ספויילרים) לקראת האמצע מגלה קלאריס שהיא בעצם הייתה כלי משחק בידי הבוס שלה בבולשת, ושהם השתמשו בה כדי להשיג משהו אחר, אבל לא עדכנו אותה על כך כי עצם הידיעה הייתה פוגעת בביצועיה. בסופו של דבר, קלאריס מצליחה למצוא את הרוצח לפני הבולשת, ולאחר סצנת מרדף מורטת עצבים המצולמת בחלקה ממכשיר לראיית לילה, היא גוברת על הרוצח, ובכך משלימה תהליך התבגרות, והופכת לאישה חזקה שמתמודדת עם עברה ועם מקומה בפטריארכיה.
הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר לסרט, הבימוי, שני השחקנים הראשיים והתסריט המעובד, הפך להיות אחד המותחנים המהוללים ביותר בתולדות הקולנוע, למקור בלתי נדלה של קריאות פמיניסטיות, ולבית ספר לכתיבה.

תשע שנים לאחר מכן, זכה באוסקר הבימוי והתסריט המעובד סרט אמריקאי רחב יריעה בשם "טראפיק", המבוסס על סדרת טלוויזיה. סרטו של סטיבן סודרברג הביא למסך כמה סיפורים מקבילים הטומנים בחובם מספר רב של דמויות, כולם סובבים סביב עולם הברחת הסמים ממקסיקו לארה"ב, מהמכורים, דרך הדילרים ועד לפוליטיקאים. בניסיו דל טורו נחשב למצטיין הקאסט הרחב הזה והוא היה מועמד לפרסי איגוד השחקנים בקטגורית השחקן הראשי, וזכה באוסקר בקטגורית שחקן המשנה. (ספויילר) הסרט מסתיים בנימה אופטימית מאוד, בסצנה המתרחשת במגרש ספורט קטן שהוקם בשכונה נחשלת במקסיקו, צוואתו האחרונה של דמותו של דל טורו שכל שרצתה להשאיר מאחוריה היה מקום לילדיו לשחק בבטחה.
נחשו איזה סרט נוסף מסתיים במגרש ספורט קטן בשכונה נחשלת במקסיקו.

גם אם יבוא אלי טיילור שרידן התסריטאי בכבודו ובעצמו ויגיד לי "שמע, בכל היקר לי, לא רק שלא ראיתי את שני הסרטים האלה, אני גם חרש ועיוור מלידה ואין לי מושג על מה אתה מדבר", אין מצב שאני מאמין לו. "סיקאריו" נבנה על גבם של שני אלו, אבל – וזה הדבר שהכי נפלא בעיני בסרט – לא מדובר במחווה ריקה, אלא להפך.
"סיקאריו" מזכיר לנו שוב ושוב את "שתיקת הכבשים" ו"טראפיק" בכל רגע שהוא יכול מהמוזיקה ועד לליהוק, אבל ברגע האחרון שוב הופך הכל, ומציג לנו את שני הסיומים של זוכי האוסקר האלו בתצורתם הנגטיבית, השחורה והפסימית ביותר שיש.
אם "שתיקת הכבשים" ו"טראפיק" מסתיימים בניצחון רוחני, בהתעלות ותקווה לעתיד טוב יותר, "סיקאריו" לוקח את האלמנטים הכי מזוהים של שני הסרטים האלו, ויורה להם בראש.

קייט של "סיקאריו", ממש כמו קלאריס, היא סוכנת צעירה שנגררת על ידי הבוסים הגבריים שלה לעולם של פשע אפל, של עליבות אנושית, שם הם מותירים אותה לבדה. בסצנת השיא של שניהם אנחנו נמצאים במרדף מלחיץ שמצולם ברובו ממכשיר לראיית לילה, אבל בזמן שקלאריס יוצאת מנצחת, קייט נשארת מוטלת על הרצפה, ולאחר מכן שוללים ממנה את כל מה שנותר בה. האידיאליסטית הצעירה שהסתבכה עם כוחות גדולים ממנה לא הופכת מגולם לפרפר, אלא מלביאה לפגר.
סצנת הסיום של "סיקאריו", גם היא כאמור במגרש ספורט לילדים במקסיקו ממש כמו ב"טראפיק", אבל קולות היריות מרחוק, והידיעה שלנו שהילד שמשחק בכדורגל הוא כבר כמה שעות יתום מאב, לא מאפשרת לנו לחשוב שאולי יהיה להם עתיד טוב יותר. למעשה, סביר שלא יהיה להם עתיד בכלל.

סוף ספויילרים

מבחינת תפיסת העולם ותפיסה נראטיבית, "סיקאריו" הוא אחד האמיצים והמטרידים שיצאו מהוליווד, יכול להיות שאי פעם. אני לא בטוח האם לבנות סרט שלם על הצללות כמו גם בניית תילי תילים על זיכרם של סרטים אחרים (טובים יותר, אגב) היא הדבר הכי מרשים שיש, אבל בכל זאת קשה לבטל אותו לגמרי.
בהקשר הזה "סיקאריו" הזכיר לי לא מעט את אחד הסרטים המושמצים ביותר של השנים האחרונות (אולי בצדק), "היועץ" של רידלי סקוט. אבל בזמן שהסרט משנת 2013 ניסה את אותם דברים וייצר סרט מתח שונה לגמרי ממה שאנחנו מצפים לו, אך גם התרסק ועלה בלהבה, סרטו של וילנוב מצליח בהרבה יותר אספקטים.

אז עכשיו אני מוכן סוף סוף לשורה התחתונה. "סיקאריו" גרם לי לחשוב הרבה יותר מרוב סרטי הקולנוע דוברי האנגלית שראיתי לאחרונה. אם להוסיף עליו את העבודה הטכנית האדירה שלו, והעובדה שלמרות הכל סירבתי להרפות ממנו, אני חושב שיש פה יצירה שעלולה לתסכל, לשעמם, לדכא ואפילו להרגיז, אבל בעיני היא נדירה ומבורכת.

S_D037_09788.NEF

תגובות

  1. מאת יובל אדר:

    הייתה לי בעיה די גדולה עם סצנת הסיום של הסרט. (ספויילרים).
    נורא אהבתי את המערכה האחרונה וחשבתי שהיא הייתה שינוי מרענן ומעניין הרבה יותר לסרט שלמרות שנהניתי מחלקו הראשון היה לו קשה להתרומם, ואז הגיעה סצינת הסיום שהתחילה אינטסיבית, וברגע שבו דל טורו הכריח את בלאנט לחתום על המסמך השאיר אותי על קצה הכיסא, ואז הגיע הסיום. הרגע בו בלאנט מכוונת את האקדח לדל טורו, רגע שקצת עיצבן אותי כי הוא השאיר לסיום שתי אופציות שממש מורידות לי מהסרט. או שהיא יורה, מה שנותן לו סוף בעייתי מוסרית ולא מקורי במיוחד, או שהיא לא יורה (כמו שקרה) ומבחינתי הפואנטה של הסרט (או מה שחשבתי שהייתה הפואנטה) התפספסה.

    למרות זאת נהניתי ממנו והוא אחת מחוויות הצפייה היותר נחמדות שהיו לי בקולנוע הרבה זמן (הסרט האחרון שראיתי לפניו בקולנוע היה סינדרלה והעיר הגדולה ) ואני מקווה מאוד שהוא ייזכר עד עונת האוסקרים בכמה קטוריות (צילום, שחקנית ושחקן משנה)

    1. -ספוילרים-

      הפרשנות שלי לסיום קשורה להתחלה וקשורה לז'אנר.

      גבול מקסיקו הוא המקבילה של ימינו למערב הפרוע בתוך ארה"ב, לכן אני מתייחס לסרט כאל מערבון. ובמערבון הקלאסי, הגיבור יורה רק לאחר שהיריב שלו יורה קודם. פעמים בפתיחת הסרט הדמות של בלאנט יורה היטב, אחרי שירו עליה. היא גיבור המערבונים הקלאסי, מקצוענית וערכית. אין לה מקום במציאות. לתפיסה שלה כי המשטר האמריקאי מתנהל על פי הספר אין אחיזה במציאות – מדובר בעולם של אינטרס מול אינטרס, לא של טובים מול רעים. היא פשוט לא מקום, לא רק מפני שהיא אישה בעולם של גברים (היבט שפחות עבד בסרט, למרות ההקשר לשתיקת הכבשים) מפני שהיא פועלת לפי צו מוסרי, מפני שלא לחמה באזור בו אין לנהלים שום משמעות.

      לבסוף היא מבינה שתפיסת העולם שלה אינה תאומת את המציאות. לכאורה, היא יכולה כבר להפר את הכללים ולירות למשהו בגב. היא כבר בגדה בערכים שלה ברגע שחתמה על המסמך, גם אם בכפייה. אבל – היא לא מסוגלת להפוך למתנקשת. היא נמחקת לגמרי בתור דמות שבכל מקרה לא הייתה חזקה במיוחד – לא נותר דבר מזהותה הקדומה, אין לה זהות חדשה לאמץ.

      אבל אולי היא לא לבד במצב הזה – הרי גם למתנקש עכשיו אין מטרה בלבד הישרדות, לאחר שהסיפור הנקמה המאוד בסיסי שלו הושג. אבל הוא יכול, אם ירצה, להמשיך לתרום לכאוס או לסדר בעולם נטול טובים ורעים. הוא מכיר בכך שזה העולם בו אנו פועלים.

  2. מאת יאיר:

    כמה רעיונות

    -ספויילרים כמובן-

    אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שרק הדמות של בנסיו דל טורו היא אותו רוצח שכיר עליו שם הסרט מצביע. נכון, הסרט מתפתח לכיוון שעליו דיברת, מהתמקדות בסיפור קשיי ההתאקלמות של אמלי בלאנט ביחידה החדשה ובעולם החדש אליו נכנסה, להתמקדות בסיפור הנקמה האישי של בנסיו ברוצח משפחתו. אך בפועל הוא היה שם כבר מלכתחילה, רק בשלב ראשוני.
    הדמות של אמלי בלאנט באמת סוג של משעממת. זה לא שבלאנט בכלל יכולה להיות משעממת, כל סצנה שלה כובשת, אבל קייט מתבססת על ערכים ואידאולוגיות רגילות והמניעים שלה די מאולצים. אך היא רק נכנסת לעולם ברוני הסמים. עולם שהיא תצא ממנו בדיוק כמו שאר האנשים שכבר נמצאים בתוכו.

    ישנה השוואה בלתי פוסקת בין המקסיקנים לשוטרים. אם זה התמקדות העלילה בשוטר מקסיקני מושחת ובילדו אוהב הכדורגל או הבחירה לסיים את חייו של ברון הסמים הגדול בזמן ארוחת ערב משפחתית.
    סיקאריו שמקבל שלל פירושים בתחילת הסרט. הוא בנסיו דל טורו, גוש' ברולין, אותו שוטר מקסיקני מושחת ואותו ברון סמים איום. ובעצם כל אחד שלוקח חלק בעלילה. גם אמלי בלאנט, בסוף הסרט. היא אולי לא מודעת, היא חסרת אונים וכל בסיס עולמה התפורר לגמרי, אך גם היא הגיעה לאותה נקודה שנמצאים בה שאר חבריה לסרט, גם אם היא רק עכשיו מתחילה להבין זאת.

    הסרט גם עוסק רבות בשיטות לחימה ובמוסר במלחמה. אולי לא ברמה שסרטים אחרים (כאלו שעסקו בוייטנאם בעיקר) עשו, אך זה נמצא שם כל הזמן. הוראות פתיחה באש והריגת חפים מפשע.

    בסופו של דבר, כל הגורמים האלו מצביעים על מה שאני הרגשתי כנקודה העיקרית של הסרט. הנקודה עליה הדמויות של החוקרים עומדות. סיקאריו. רוצח שכיר. אתה לא יכול לנצח אותם בשום דרך אחרת, תנצח אותם במגרש הבית שלהם. קייט ושותפה מזועזעים ממעשיהם של היחידה ומדרכיה. קייט מאיימת לא פעם שהיא הולכת לספר הכל לשוטרים. הכל שם מושחת לא פחות מהשוטר המקסיקני. העולם שחוקר את עולם הסמים נראה בדיוק כמו העולם אותו הוא חוקר. אבל אין דרך אחרת להילחם. בלי סיפור הנקמה של בנסיו, רוב הסיכויים שהוא לא היה מנצח. (הגדרת 'ניצחון' כאן היא מאוד מפוקפקת) בלי השיטות של ברולין הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו. בלי הוויתור של בלאנט, הצדק לא היה נעשה. הגדרת המילה 'צדק' מזמן לא נראתה כ"כ משונה, והאם היא בכלל מגדירה משהו. כי במלחמה הכל כאוס מוחלט, גם הערכים בה, אם הם בכלל קיימים. מה ההבדל בין נקמה לצדק?
    קייט אולי לא חיה במציאות בה שומעים יריות, משווים אותם לזיקוקים וממשיכים במשחק כאילו כלום. אבל לא משנה מה תעשה ואיך תחיה, זאת המציאות שלה בכל מקרה.
    הסרט לא גילה לנו את טיבו האמתי רק בסופו, אלא העביר אותנו את התהליך שהופך את הסרט למה שהוא. בלי יותר מדי ברירות, ביחד עם 'גיבורת הסרט'.

    אז ברור שהגיבור האמתי בסיפור הוא הדמות של בנסיו. אך בלאנט מתארת את המעבר מעולם מלא ערכים (שאולי משיג תוצאות מינוריות בשטח) לעולם מפורר לגמרי (שמשיג את התוצאות האמתיות). לתוך עולמו של רוצח שכיר. שגם אם הוא לא רוצח בפועל, הוא אחראי על לא מעט מקרים כאלו, כי זאת עבודתו.
    אני אישית חושב שזה הופך את העלילה והתסריט של 'סיקאריו' למבריקים, ואת סרטו החדש של וינלב לסרט הראשון שבאמת אהבתי בקולנוע מאז 'הקול בראש'. זה לא שהוא מושלם, אבל הוא מצליח גם למתוח בצורה פנומלית, גם לעורר מחשבה ועניין בכ"כ הרבה נושאים ובלי טוויסט משמעותי להישאר מעניין כמעט בכולו.

  3. מאת אור סיגולי:

    אחלה נקודות אתם מעלים פה.

  4. מאת Matan Bahar:

    עם "סיקאריו" הייתה לי אותה בעיה שהייתה לי עם "אויב" ו"אסירים" – וילנוב בהחלט יודע ליצור מתח כשהוא רוצה (סצינת הפקק בגבול הייתה לדעתי הטובה בסרט), אבל בין הקטעים המותחים האלה יש גם קטעים די מתים, או לא קשורים. הסרט מדי פעם עובר להראות את חייה של אחת הדמויות. גם אם זה נעשה בגלל הסיבה שאני חושב, זה עדיין הרגיש לי מיותר ולא הכרחי.

    בלאנט, ברולין ודל טורו עושים יופי של עבודה והצילום אכן נפלא. אבל בגלל אי האחידות הזאת של הסרט, אני לא יכול להגיד בלב שלם שאהבתי אותו. מה שכן, לדעתי הוא הכי טוב מהשלושה של וילנוב שראיתי ("אסירים" גם היה מותח לעתים, אבל עם לא מעט בעיות. "אויב" היה נחמד, אבל ראיתי ממש בצמוד אליו את "הכפיל", שמבוסס על אותו קונספט אבל עשוי הרבה יותר טוב, לדעתי, ולכן "אויב" הוא קורבן של ההשוואה הזאת)

    אה, ועוד משהו שקצת עצבן אותי, מבחינה תסריטאית – בעיקר בחלקו הראשון של הסרט, נראה שלדמויות יש איזו אלרגיה לענות תשובות ישירות שאלות. בין אם זה קייט לשותף שלה או מאט לקייט או אלחנדרו לקייט. מישהו שואל ומישהו שאלה, ובמקום לענות תשובה פשוטה הם עונים באיזה משפט מעורפל כזה, מתעלמים או אומרים משהו אחר לגמרי. זה אולי נראה מגניב ומסתורי, אבל אנשים לא מתנהגים ככה. לפחות לא כל הזמן.

  5. מאת יונתן:

    אני לא לגמרי חושב שהכוונה הייתה לדרוס את את הדמות של בלאנט. הדבר האחרון שאלחנדרו אומר לה הוא ש"עדיף שתמצא עיירה קטנה שיש בה עוד משהו שנראה כמו חוק. זה עולם של זאבים ואת לא זאב". ובעצם ניתן להבין שהוא עצמו כבר מזמן עבר נקודת האל חזור ומכיוון שהבועה היחידה בה התנהלו חייו הייתה עולם הקרטלים, שבו אין רמז לחוקי העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותם. בלאנט לא מוכנה לעשות את הסוויץ' הזה אך גם לא מוכנה למות בעד העקרונות שלה בגלל שהיא יודעת שמותה לא ישנה מאומה בעולם של זאבים. אני מאמין שעם הזמן דמותה של בלאנט הייתה עושה את הסוויץ' על מנת לשרוד אבל אנו לא רואים את השינוי הזה אלא עוזבים אותה בנקודת השפל של ההבנה הזו.

  6. מאת hamlet:

    סוף סוף ראיתי את סיקאריו..סרט מרתק
    מערבון מדברי-מיקס מוסרי של Apocalypse now/I saw the devil

    כולנו קורץ

  7. מאת מיכאל גינזבורג:

    סרט טוב מאוד אבל מעט אוברייטד, הוא לא חידש שום דבר ברמה הנראטיבית. ובכלל, איכזב אותי שקייט צוירה כדמות קשוחה ומצד שני נאיבית וצדקנית, היא באמת חשבה שדברים מתנהלים על פי הספר? כמו שנאמר בסרט – "עד שלא נשכנע 20 אחוז מכסיקנים לא להשתמש בסמים, עדיף לשלוט בהם בעצמינו עם מינימום תחרות ואלימות", וכן, אני בסדר עם זה, העולם שלנו עמוס עוולות וצריך להתפשר ולתמרן, לכופף מעט את תפיסות המוסר, ולכן דמות כמו קייט הרגישה לי מיושנת ושייכת לאיזו טריטוריה אידיאליסטית שמזמן כבר נמוגה, לא הגיוני או אמין. וגם מיזוגני, כמו שהיטבת להגדיר בעצמך. בכל מקרה, הנקודות החזקות שלו הן הצילום והמתח הגבוה, שחקנים נפלאים.

Leave a Reply